הנה ימים באים - שבת תשעה באב (נדחה)

יום הולדתו של משיח צדקנו שחל בשבת

"בהדרוש של כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע שנאמר בשבת תשעה באב נדחה מדובר בעניין האור, כי תשעה באב שחל בשבת ונדחה - הוא מסוגל לפעול שיהיה נדחה לגמרי, ודחיית וביטול הגלות הוא על־ידי אור * מה מייחד את האור שיתגלה בגאולה העתידה וישים קץ לחושך הגלות? והאם עם דחיית החושך לא נפסיד את "יתרון האור שבא כתוצאה ממנו? 

בשנים שבהן חל תשעה באב בשבת־קודש, נדחה הצום מיום השבת ליום ראשון, כאשר בשבת עצמה אין צער ואבלות, שהרי השבת היא יום של שמחה ועונג. ולא זו בלבד, אלא שכאשר תשעה באב חל בשבת־קודש, צריך להדגיש את עניין השמחה והעונג יותר מאשר בכל שבת, כדי לשלול כל שמץ של אבלות וצער שאסורים בשבת.

בתורת החסידות מבואר, שכאשר תשעה באב חל בשבת, הדבר אף מוסיף במעלתה של השבת. הדבר יובן לאחר שנתבונן במהותו האמיתית של יום התענית. יום של תענית הוא אמנם, בחיצוניותו, יום של צער, יגון וצום, יום שנקבע כזכר למאורעות שליליים; אך בפנימיותו הוא "יום רצון לה׳" (ישעיה נח, ה), יום סגולה.

גם המאורעות שלזכרם נקבע הצום, הם שליליים רק בחיצוניותם, בעוד שהעומק המסתתר בהם הוא טוב נאצל. טוב נעלה ומופלא, שכיום הוא מוסתר ע״י השלילה והרע, ובביאת המשיח הוא יתגלה לעינינו, ולכן אז נציין את הימים הללו כימים טובים, ימי ששון ושמחה.

רעיון זה בולט במיוחד ביחס לתשעה באב. תשעה באב הוא אמנם יום מר ונמהר, יום שמבטא את החורבן והגלות על כל הסבל שבהם; אך מאידך, באותו יום שבו אירע החורבן - החל להתנוצץ אור הגאולה: "נולד מושיען של ישראל" (איכ״ר פ״א, נא).

אם כן, תשעה באב הוא יום הולדתו של משיח, שבו ״מזלו - של משיח - גובר" (על־פי תלמוד ירושלמי, ראש־השנה פ״ג ה״ח). ואגב, עניין זה בא לידי ביטוי בהלכה למעשה; הסיבה לאמירת תפילת "נחם" במנחה של תשעה באב היא מפני שאז נולד מושיען של ישראל, המשיח ששמו "מנחם".

עם זאת, כל עוד אנחנו נתונים בגלות, עיקר עניינו של תשעה באב הוא הצער והאבלות שבו. אבל כאשר תשעה באב חל בשבת, ענייני הצער והשלילה נדחים ליום ראשון, ובשבת עצמה קיים בגלוי אך ורק העניין החיובי הפנימי שבתשעה באב, מעין הצורה שבה נתייחס לימי הצום בימות המשיח, כשנבין את הטוב שבהם ונחגוג אותם בשמחה.

מכאן נובע הקשר בין דחייה זמנית זו של הצום - לדחייה המוחלטת שתהיה בימות המשיח. שבת כזו היא, אפוא, יום מסוגל במיוחד לביאת הגאולה האמיתית והשלמה, ודבר זה צריך לעורר אצל כל אחד מאתנו התגברות והוספה בעבודת ה׳, תקווה שבזמן סגולה זה תכריע "מצווה אחת" את הכף, ותגרום לעולם כולו תשועה והצלה (כלשון הרמב״ם בהלכות תשובה פ״ג ה״ד).

אור הגאולה

לאור מעלתו וייחודו של יום זה, והיותו יום סגולה לביאת הגאולה, ביאר הרבי נשיא דורנו את הנהגתו של כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע, שאמר בשנת עדר״ת - שבה חל תשעה באב בשבת - מאמר חסידות בעניין תאור. ובלשון הרבי: "ידוע שכל גילוי הוא ע״י תורה (תורה אור). ומזה מובן, דכיוון שביטול חושך הגלות הוא ע״י אור, לכן, בכדי לקרב ולמהר עוד יותר את הגאולה העתידה, הוא ע"י הלימוד בתורה בעניין האור. - ולהעיר, דבהדרוש של כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע שנאמר בשבת תשעה באב נדחה מדובר בעניין האור, דיש לומר, שהשייכות דעניין זה לתשעה באב נדחה הוא, כי תשעה באב שתל בשבת ונדחה הוא מסוגל לפעול שיהיה נדחה לגמרי, ודחיית וביטול הגלות הוא על־ידי אור".

בשורות הבאות נעסוק, אפוא, בעניין האור המופלא והנעלה, שיתגלה לעתיד וידחה כליל את חושך הגלות, ויהי רצון שלימוד זה ימהר את גילויו של האור תיכף ומיד ממש, ואז נציין את תשעה באב כיום־טוב, מתוך גאולת עולם ואור נצחי.

הגאולה מתאפיינת באור שהיא מביאה לעולם, ובעניין זה מבואר בחסידות שהאור שיתגלה אז ידחה את החושך בצורה כה מוחלטת, עד שהחושך יתבטל לחלוטין ולא יהיה קיים אפילו באופן תיאורטי, כדלהלן.

יסוד הדברים הוא בפסוק (איוב כח, ג), "קץ שם לחושך", שעליו דרשו חז״ל (ב״ר פפ״ט, א): "זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה". כלומר, לחושך הגלות נקבעה הגבלה ויום יבוא והוא יסתיים.

ולכאורה, לא מובן החידוש בכך: הרי כבר נאמר (קהלת ג, א) "לכל זמן, ועת לכל חפץ". כלומר: כל דבר מוגבל בזמן. אם כן, מדוע לגבי החושך מציינים באופן מיוחד שצפויה לו הגבלה?

ההסבר לכך הוא, שאמנם לכל דבר יש סוף וקץ, אך זוהי הגבלה שמתייחסת רק למציאותו בפועל. קיים זמן שבו הוא קיים בפועל בעולם, וקיים ומן אחר שבו מציאותו מתבטל. אך תמיד קיימת מציאותו באופן מופשט, תיאורטי. אלמלא החידוש שבפסוק "קץ שם לחושך", היה ניתן לחשוב שאלה הם פני הדברים בנושא האור והחושך - שאור הגאולה ידחה את חושך הגלות, אבל החושך יישאר קיים כמציאות תיאורטית. אור הגאולה אמנם יתגבר עליו וידחה אותו, ולא יניח לו להתבטא בפועל, אך הוא יישאר קיים, לפחות כאפשרית.

וזהו החידוש המיוחד בפסוק "קץ שם לחושך,: הקב״ה הגביל את מציאותו של החושך, ובבוא העת - תתבטל מציאות זו באופן מוחלט. לא זו בלבד שהחושך לא יבוא לידי ביטוי בפועל, אלא שאז לא תיתכן כלל מציאות זו. החושך עצמו נהיה לאור בביאור העניין ניתנו שני הסברים:

הסבר אחד תולה את ביטול החושך במעלת האור שיתגלה אז. יהיה זה אור אלוקי אין־סופי, שמגיע מ״מקום" ודרגה שבה לא קיים כלל "חושך". בתור שכזה, מביע האור אינסופיות ואי־הגבלה, ושלילה מוחלטת של כל דבר שאינו תואם לאור. וכאשר אור זה יבוא ויתגלה בעולם, יידחה החושך כליל ומציאות הרע תהיה מופרכת לחלוטין, ללא כל נתינת מקום לאפשרות כלשהי של קיומה. כאילו מעולם לא היתה מציאות הרע קיימת עלי אדמות, והדבר היחיד שקיים הוא אור וטוב.

הסבר שני קושר זאת בכך, שבכוחה של העבודה בזמן הגלות נוצר "בירור" ומהפך במציאותו של החושך. מהפך זה יושלם ויתגלה בבוא הגאולה, כאשר החושך עצמו ייהפך לאור. מובן, אפוא, שלא יהיה אפשרי אז להתייחס למציאות של חושך אפילו באופן מופשט - שהרי מציאות החושך עצמה תהפוך אז לטוב ואור... ומציאות החושך כ״חושך" - לא תיתכן כלל.

״אם היתה הגאולה באה ללא הקדמת העבודה שבזמן הגלות - היתה נותרת נתינת מקום ואפשרות לגלות גם בזמן הגאולה, כי שייך שהחושך ד׳לעומת זה, יתגבר עוד הפעם ח״ו, ויגרום חטאים, ובמילא - גלות, אצל בני־ישראל. ודווקא ע״י העבודה שבזמן הגלות, שעל־ידה מהפכים בני־ישראל את החושך לאור, לא שייך שהחושך יתגבר, כי הרי נהפך לגמרי לאור.

״ואף שלעתיד לבוא ׳ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, - מכל מקום, באם הגאולה היתה שלא ע״י הקדמת העבודה שבגלות, היתה הגאולה באופן כזה שהחושך הוא מנגד אליה, ובמילא שייך בה שינוי; מה שאין כן ע״י קדימת העבודה דגלות, שעל־ידי זה גם החושך נהפך לאור - הגאולה היא באופן שאין שייך בה שינוי, מכיוון שהחושך ׳מסכים׳ ונהפך. (ולא רק שבפועל לא יהיה אחריה גלות, אלא שאין שייך שיהיה גלות. וכדוגמת המעלה בדבר שאינו מוכשר לקבל טומאה)".

לפי זה, מבוארת בתורת החסידות המשמעות הפנימית בכך שהקב״ה לא איפשר למשה רבנו להיכנס לארץ־ישראל, למרות כל תחנוניו של משה (כפי שמסופר בפרשת ואתחנן). משה מבטא את האור האלוקי שאינו נותן מקום כלל לחושך ולגלות (ראה סוטה ט, סע״א, שמעשי ידי משה נצחיים הם ולא שלטו בהם זרים, והם הם הדברים). לכן, אילו היה משה רבנו מכניס את עם ישראל לארץ היתה זו כניסה נצחית ושלמה, שאין אחריה גלות. אך הקב״ה רוצה, שהגאולה תבוא לעולם מתוך מציאותו עצמו, ולא כדבר שנובע מכוח חיצוני שלמעלה ממנו. ולכן סיבב הקב״ה את הדברים בצורה כזו שמשה רבינו לא נכנס לארץ, וכך היתה הכניסה לארץ חסרת שלמות ולאחריה הגיעה גלות. - על-ידי עבודת בני־ישראל בגלות, הופכים את חושך הגלות עצמו לאור, וכך תבוא הגאולה השלמה והנצחית, שתדחה את חושך הגלות בצורה מוחלטת.

דחיית החושך תהיה משתי הבחינות - הן מצד האור האלוקי הבלתי מוגבל שיתגלה אז, שלא יתן מקום כלל למציאות החושך אפילו כאפשרות מופשטת [והדבר קשור בכך שמשה רבנו, שכאמור מייצג את האור הנצחי שנעלה לגמרי מכל עניין הגלות, ייכנס אז לארץ, "משה ואהרן עמהם"]; והן מצד מציאות העולם עצמו, שלא תהיה קיימת בו כלל מציאות של חושך, שהרי הוא יהפוך לאור, ומציאותו עצמה ׳תסכים׳ עם אור הגאולה.

החושך - אמצעי בלבד

וכאן עלינו להתייחס לשאלה שמתעוררת לגבי עצם העניין:

הסברנו את מעלתה של הגאולה, ככזו שבה ישרור בעולם רק אור וטוב, והחושך לא יהיה קיים אפילו בצורה מופשטת ותיאורטית; ולכאורה, הרי מוסבר בספרים, ובמיוחד בתורת החסידות, שדווקא על-ידי חושך הגלות מגיעים לדרגות עליונות ביותר. ההתמודדות מול החשיכה הרוחנית שיש מסביב יוצרת את "יתרון האור" שבא "מן החושך" דווקא.

נוכח זאת נשאלת השאלה, האם לא נפסיד את כל המעלות הנפלאות הללו, כאשר יסתיימו כל ההתמודדויות והמאבקים מול החושך, ויהיה רק אור וטוב? ואולי בעצם לא צריך להשתוקק כל־כך לביאת הגאולה, וכדאי להמשיך ולהתמודד עם חושך הגלות, וכך לזכות ל״יתרון האור" שמגיע בזכות המלחמה בחושך?...

ובכן, לאמיתו של דבר, מובן שאין מקום לשאלה זו. שהרי התכלית אינה בעצם ההתמודדות עם הרע, אלא ב׳יתרון האור׳ שמושג על ידה.

הצורך במסירות־נפש

ובהתגברות על החשיכה אינו משום שהחשיכה היא תכלית כשלעצמה, אלא משום שזוהי הדרך שבאמצעותה אפשר להגיע לדרגות גבוהות יותר של קדושה והתקשרות עם הקב״ה. לכן, כאשר יסתיים שלב העבודה של בירור הרע, וכבר נגיע לזמן שבו יאיר האור שהושג על־ידי העבודה הזאת - נגיע אז לתכלית עצמה.

מצב דומה קיים גם בעבודת ה׳ האישית. יש באדם נפש אלוקית ונפש בהמית. יש עבודה של הנפש האלוקית עצמה, ויש עבודה שבה הנפש האלוקית עוסקת ב׳בירור׳ הנפש הבהמית. העבודה של הנפש האלוקית היא עבודה רוחנית טהורה, שכולה התעלות בסולם המדרגות של הקדושה; ואילו העבודה ב׳בירור׳ הנפש הבהמית, כרוכה בהתמודדות עם הרע ובמלחמה בשאיפות החומריות של נפש זו, כאשר המטרה היא לכוון גם את כוחותיה של הנפש הבהמית לאפיקים של עבודת־ה׳. מוסבר בתורת החסידות, שלצד יתרונה של עבודת הנפש האלוקית עצמה, שעוסקת אך ורק בענייני קדושה טהורים, יש גם מעלה בעבודה עם הנפש הבהמית. עבודת הנפש האלוקית מוגבלת בעוצמתה, ודווקא הירידה לרמות נמוכות של התמודדות מול יצרים ותאוות ו׳בירור׳ הנפש הבהמית - מעלה את הנפש האלוקית לרמה גבוהה הרבה יותר.

הדבר דומה לרכיבה על סוס, שאמנם יש בה ירידה - התעסקות עם סוס - אך דווקא באמצעותו ניתן להעפיל לראש ההר.

עם זאת, ברור, שהתכלית והמטרה אינה עצם השימוש בסוס. התכלית היא להגיע ראש ההר, והשימוש בסוס אינו אלא אמצעי. כך גם העיסוק ב׳בירור׳ הנפש הבהמית אינו מהווה תכלית בפני עצמה, אלא הוא אמצעי כדי להגיע לרמות גבוהות יותר של קדושה. הנפש הבהמית אינה אלא ׳מקפצה׳ שבאמצעותה אפשר לקפוץ גבוה יותר, אבל התכלית היא להגיע למעלה, לקדושה הטהורה עצמה, כשאין מקום להצטער על כך שבשלב זה אין עוד מאבקים והתמודדויות, מאחר שהגענו למטרה עצמה.

המטרה היא מאור

גם בתקופת הגאולה, כאשר יסתיים שלב העבודה של בירור העולם הזה הגשמי ויחדלו ההתמודדויות עם הרע, ייפתח שלב חדש, שבו ישררו רק אור וטוב נצחיים ומוחלטים. ואז לא תהיה כל סיבה להתגעגע למאבקי תקופת הגלות... וכאן מוסיף הרבי:

"עניין זה מוסיף גם בהציפייה והגעגועים לגאולה. כי, מצד המעלה שבעבודת הבירורים שבזמן הגלות דווקא - יש מקום לטעות, שאין הכרח כל־כך לצפות להגאולה ושתהיה מיד, מכיוון שיש מעלה בעבודת הבירורים שבזמן הגלות; מה־ שאין־כן להמבואר בפנים, שהעילוי בבירור החושך ו״יתרון האור" שנעשה ע״י זה הוא רק הקדמה להעילוי של העבודה דתומ״צ.. הרי, גדלה הציפייה והגעגועים לגאולה העתידה, ושתהיה דווקא מיד, מכיוון שאז דווקא תהיה השלמות דקיום התורה ומצוות".

מקורות: מאמר ד״ה קץ שם לחושך, שבת תשעה באב נדחה, תשכ״ד - נדפס בקונטרס ט"ו באב תנש״א (ועיין שם). שיחת ש־פ דברים, תשעה באב נדחה, תשמ״ח.