הנה ימים באים - יתרו - הגאולה של כל אחד מישראל ללא יוצא מהכלל

מדוע מכונה הגאולה העתידה - ׳הגאולה האמיתית והשלמה׳? ולמה תמתין השכינה בגלות עד שהיהודי האחרון יצא מהגלות? * על הקשר המיוחד שנוצר בין הקב״ה לבני־ישראל במתן־תורה, ועל הקשר עם כל יחיד ויחיד בפרט, שהתחיל אז ויושלם ויתגלה בגאולה השלמה

בפרשת השבוע מתואר בהרחבה המעמד הנשגב של מתן־תורה, ומאמרנו מוקדש, אפוא, לאחד מהיבטי הגאולה, הנובע מהשפעתו של מתן־תורה על בני־ ישראל.

בתורת החסידות מבוארים בהרחבה מספר הבדלים בין הגאולה ממצרים ובין הגאולה העתידה. על חלק מהם עמדנו במאמרים הקודמים, תוך הסבר כיצד הם קשורים לשוני המהותי בין שתי הגאולות. קיים הבדל נוסף ועיקרי בין שתי הגאולות, והוא בזהותם של הנגאלים: "מי ומי ההולכים".

ביציאת מצרים, לא כל העם יצא. היו שלא רצו לצאת ממצרים, והם מתו בשלושת ימי אפלה (שמו״ר פי״ד, ג). מספרם של אלו לא היה מועט כלל... לדעת חז״ל, מדובר בשמונים אחוז(!) מכלל עם ישראל. כך פירשו חז״ל (הובא ברש״י על אתר) את הפסוק (בשלח יג, יח), "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים": "חמושים, מחומשים. אחד מחמישה יצאו וד׳ חלקים מתו בשלושת ימי אפילה". בגאולה העתידה, לעומת זאת, יצא כל העם כולו, ללא יוצא מן הכלל.

ובלשון רש״י, בפירושו על הפסוק (נצבים ל, ג) "ושב ה׳ אלוקיך את שבותך ורחמך": "גדול יום קבוץ גלויות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כעניין שנאמר (ישעיה כז, יב) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל". הווה אומר: כל יחיד ויחיד ייגאל, גם אלו הרחוקים והנידחים ביותר, שהרי כך ממשיך הנביא ואומר (ישעיה כז, יג): "והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים".

וכך כותב רבנו הזקן (הלכות ת״ת פ״ד ה״ג. תניא ספל״ט): "שכל אחד ואחד מישראל, בוודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר, כי לא ידח ממנו נדח".

גאולה שלימה ואמיתית

לפי זה, ביאר הרבי את הפיסקא בהגדה של פסח, האומרת לבן הרשע: "אילו היה שם לא היה נגאל". לכאורה, מהי התועלת באמירה זו? הבה נתבונן: מדובר באדם שלמרות רשעותו בא ומתיישב אל שולחן הסדר, והנה, במקום לקרב אותו לדרך התורה בדרכי נועם, דוחים אותו בשתי ידיים, ואומרים לו, שבתור רשע אין לו חלק בגאולה ממצרים?

התשובה לכך היא, שבאמירה זו אין הכוונה להרחיק את הרשע ולפגוע בו. נהפוך הוא: בתשובה זו מקרבים אותו ליהדותו. וכך אומרים לרשע: "אילו היה שם" - במצרים - ״לא היה נגאל״; אך כשיבוא משיח - לא יועיל דבר. בתור יהודי, אתה "תיאלץ" להיגאל, גם אם אתה מתנהג כמו רשע.

וזוהי הסיבה לכך שהגאולה מכונה בפי־כל "הגאולה האמיתית והשלמה". תורת החסידות מרבה להדגיש, שהמושג "אמת" במובנו העמוק, אין משמעותו רק דבר שאינו שקר. גם דבר שהוא נכון ואמיתי, אבל אמיתותו מוגבלת למצב מסויים, אינו אמת מושלמת. רק דבר שיציב ונכון בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב, הוא אמת לאמיתה.

לפיכך, גאולה שהיא מוגבלת לחלק מהעם בלבד, איננה "גאולה אמיתית" (במובן העמוק והמושלם של המושג). דווקא הגאולה העתידה נקראת "הגאולה האמיתית", משום שהיא תהיה גאולתם של כל היהודים כולם, ולמעשה - של הבריאה כולה. זוהי גם הסיבה לכך שהיא נקראת ״הגאולה השלמה״ - גאולה שתהיה מושלמת בהיקפה, ולא תהיה מוגבלת בצורה שחלק מהעם יישאר מחוצה לה.

גם אלו שיתנגדו?!

וכאן עלינו להבין: מדוע דווקא הגאולה העתידה תהיה שלמה, וייגאלו בה כל בני ישראל ללא יוצא מן הכלל?

נקדים ונציין שגם בגאולה ממצרים לא נגאלו רק הצדיקים. לעומת ההשוואה שערכנו קודם בין שתי הגאולות, הרי מצינו במקום אחר שגם ביציאת מצרים נגאלו הרשעים, כמאמר חז״ל (שמו״ר פ״ג, ו): "אמר ר׳ יוחנן, 'אהיה אשר אהיה׳ ליחידים, אבל במרובים - על כרחם שלא בטובתם, כשהן משוברות שיניהן, מולך אני עליהם, שנאמר (יחזקאל כ,לג) ׳חי אני נאום ה׳ אלוקים אם לא ביד חזקה גו׳ אמלוך עליכם׳".

ביישוב הסתירה בין מאמר חז״ל זה לדברי חז״ל על הפסוק ״וחמושים וגו׳״ -מוסבר, שרק אלו שרצו להישאר עבדי פרעה, לא נגאלו. שאר הרשעים, שלא רצו לצאת מסיבות צדדיות, כמו פחד מההליכה במדבר (וכדומה) - הללו נגאלו בעל כורחם. רק מי שבאופן עקרוני לא רצו לצאת ממצרים, והעדיפו את עבדות פרעה מעבודת ה׳, מתו בשלושת ימי האפילה. אם כן, מה ההסבר לכך שבגאולה העתידה ייגאלו גם אלו שיתנגדו מבחינה עקרונית לצאת מהגלות?

לצורך הבנת ענין זה, נקדים ונבאר את פשרו של ההבדל האמור שהיה ביציאת מצרים בין שני סוגי הרשעים. ההסבר לכך נוגע בחידוש שהיה במתן־תורה ושיבוא לידי ביטוי מלא בגאולה השלמה. ומשום כך ייגאלו אז גם הרשעים מהסוג השני, ואף אלו שיתנגדו.

קשר עצמי - אך מוגבל

הסיבה לכך שבמצרים נגאלו גם הרשעים, הינה פשוטה: הקשר בין הקב״ה ובין בני ישראל הוא קשר של אב ובן, שהרי נאמר "בנים אתם לה׳ אלוקיכם" (ראה יד, א). ה׳ ציוה על משה (שמות ד, כב־כג) שיאמר לפרעה: "בני בכורי ישראל, ואומר אליך שלח את בני וגו׳". הקשר בין אב לבנו אינו מותנה בתנאי זה או אחר. באהבת אב לבנו אין הגבלות; גם אם יחטא הבן בעבירות חמורות - תישאר בתוקפה אהבת האב אליו. לכן גאל הקב״ה את כל בני־ישראל. למרות שהיו ביניהם עובדי עבודת אלילים, גאל אותם ה׳ בגלל אהבתו העצמית אליהם, אהבה שנובעת מהקשר הבלתי־ מוגבל בין הקב״ה לבני־ישראל.

כולם נגאלו, חוץ מבעלי חטא אחד: אלו שלא רצו להיכנס תחת כנפי השכינה ולצאת ממצרים. אנשים אלו, שהעדיפו להישאר תחת יד פרעה, מתכחשים למעשה לעצם הקשר שלהם עם הקב״ה. מכיוון שכן, לא ייתכן שקשר זה עצמו שהם מתכחשים לו יהיה הגורם לגאולתם. בלשון חז״ל: "אין קטגור נעשה סנגור". לכן, אצלם אמנם לא פעל קשר זה, והם נשארו במצרים.

ואם נשאל: כיצד באמת היתה להם האפשרות להתכחש לקשר עצמי זה, שאין לו הגבלות? - התשובה היא: כוח הבחירה החופשית. אהבת האב והבן היא אכן אהבה בלתי מוגבלת, קשר טבעי מלידה; אבל לכל אדם יש הכוח לפעול נגד טבעו. כוח הבחירה החופשית חזק יותר מהתכונות הטבעיות והדברים שאיתם נולד האדם, ובכוח הבחירה הזה היו במצרים יהודים שהתנגדו לגילוי הקשר שלהם עם הקב״ה. למרות היותו קשר טבעי ועצמי, הם יכלו להתנגד לו באמצעות כוח הבחירה החזק יותר.

אלא שאם כך מתחזקת השאלה האמורה: מדוע באמת בגאולה העתידה ייגאלו גם אלו? מה ההסבר לכך שבעתיד כוח הבחירה שלהם לא יוכל להתנגד לקשר עם הקב״ה ולהתכחש אליו?

ההסבר הוא, שהגאולה העתידה באה לאחר מתן־תורה, ובמתן-תורה נוצר קשר מיוחד במינו בין הקב״ה לבני־ישראל, שבגללו ייגאלו גם אלו. ובבואנו להבין את החידוש שפעל מתן־תורה בעם ישראל, אנו מוצאים שני פרטים ששניהם נובעים זה מזה.

כעבד - שכל כולו שייך לאדונו

העניין הראשון הוא, שבמתן־תורה בחר הקב״ה בעם ישראל בבחירתו החופשית. וכפי שנפסק בהלכה (שו״ע אדה״ז סימן ס׳ סעיף ד׳), שכאשר אומרים בתפילת שחרית "ובנו בחרת מכל עם ולשון" יש לכוון למתן תורה, כי אז נעשתה בחירתו של הקב״ה בבני־ישראל.

והדברים יובנו לפי המוסבר לעיל: עד מתן־תורה היה הקשר של בני ישראל עם הקב״ה קשר טבעי ששורר בין אב ובן. זהו אמנם קשר חזק ותקיף, אבל הוא ניתן לערעור וחלישות בכוח הבחירה החופשית החזק יותר. אבל במתן־תורה, נקשרו הקב״ה ועם ישראל גם מצד בחירתו של ה׳ ולכן לא יכול להיות בו שינוי או הפסק.

גם מצידם של בני־ישראל - במתן־תורה הם נקשרו לה׳ גם בכוח בחירתם החופשית. מתן־תורה גרם לכך שבני־ישראל יהיו לא רק בנים לה׳, אלא גם עבדים שלו. כך מסביר רש״י את הדיבור הראשון (כ, ב) "אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים": "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי". וכבר במצרים אמר ה׳ למשה (שמות ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".

ומה ההבדל בין הקשר ששורר בין אב לבן - לבין הקשר ששורר בין אדון לעבדו?

הקשר בין אב לבן הוא אמנם קשר של אהבה חזקה, קשר טבעי מלידה, אך כאמור הוא מוגבל על ידי הבחירה החופשית. לעומת זאת, כשעבד נקשר לאדון אין זה כתוצאה מתכונותיו הטבעיות. אצל העבד, גם כוח הבחירה נתון לשלטון האדון ועומד תחת רשותו; העבד שייך לאדון בכל־כולו, מכוח העשייה שלו ועד לכוח החזק ביותר, כח הבחירה.

ובענייננו: במתן־תורה, בני ישראל בחרו בבחירתם החופשית להיות עבדים לה׳. מעתה הם קשורים לקב״ה גם מצד בחירתם החופשית, הכוח החזק ביותר שקיים באדם. ולכן, אין להם עוד אפשרות אמיתית להתנגד ולהתכחש לקשר שלהם עם הקב״ה, כי הרי הם עצמם בחרו בקב״ה.

אלא שלכל יהודי ניתנה אפשרות שלא לגלות את בחירתו זו ובאופן זמני לנהוג בפועל בצורה מנוגדת, אבל בסופו של דבר תבוא שעת ההכרעה, "לא ידח ממנו נדח". בבוא הגאולה, תתגלה הבחירה העצמית והאמיתית, ולכן לא יהיו כאלו שלא ירצו לצאת מהגלות. כולם ייגאלו, בלי יוצא מן הכלל.

זהו הכוח המיוחד של מתן־תורה - שבו נתקשרו בני־ישראל עם הקב״ה בצורה החזקה ביותר. במובן מסויים, באותו מעמד ניטלה מהם הבחירה החופשית. מאז מתן־תורה, כל יהודי בכל מצב שהוא (כלשון הרמב״ם הל׳ גירושין פ״ב ה״כ) "הוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות". וגם אם בחיצוניות נדמה אחרת, אין זה אלא "יצרו הוא שתקפו"; אין זו בחירתו האמיתית.

קשר פרטי עם כל יהודי

יסוד נוסף בענין זה קובע, שהקשר שנוצר בין הקב״ה לבין בני ישראל במתן-תורה הוא קשר אישי שיוצר הקב״ה עם כל יהודי באופן פרטי. בחסידות מרבים לצטט את דברי חז״ל (ילקוט שמעוני פרשתנו רמז רפו): "הקב״ה כשהיה מדבר, כל אחד מישראל היה אומר עמי הדיבור מדבר. אנכי ה׳ אלקיכם אין כתיב כאן, אלא אנכי ה׳ אלקיך״ (= לשון יחיד).

בתורת החסידות מבואר על כך, שבמתן־תורה הקב״ה שיתף את שמו הגדול, שם "הוי׳", ו״הכניס" אותו בתוך כל יחיד ויחיד מישראל באופן פרטי. כל יהודי היה אומר ״עמי - בייחוד - הדיבור מדבר", הקב״ה קובע בי את שמו הגדול בקביעה מיוחדת ופרטית.

וגם בעת הגאולה, כתוצאה מאותו קשר שנוצר במתן תורה, יעסוק הקב״ה בגאולתו של כל אחד ואחד מישראל בנפרד. וכלשון רש״י שהובא לעיל: "גדול יום קבוץ גלויות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כעניין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני־ישראל".

זאת ועוד: "השכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם" (רש״י שם). לכן לא נאמר "והשיב ה׳ אלוקיך את שבותך" אלא "ושב ה׳ אלוקיך". כי השכינה נמצאת עם בני ישראל בגלות, ושבה עימם יחד. אם כן, גאולת השכינה תהיה רק לאחר שייגאל היהודי האחרון, ה"אובד" הרחוק ביותר וה"נידח" שנשכח בפינה הנידחת ביותר. רק אז תוכל השכינה לשוב מגלותה, כי הגאולה תלויה בכל יהודי ויהודי, ללא יוצא מן הכלל.

מקורות: לקוטי שיחות חלק ט שיחה א לפ׳ נצבים. חלק יא שיחה א לפ׳ שמות. שיחת ש״פ חוקת תשמ״ח.