הנה ימים באים - וירא - אורו של משיח הזורח מסדום

מתוך החושך והאפלה, הרוע והחטאים של סדום ועמורה - מתנוצצים אורה של מלכות בית דוד ואורו של מלך המשיח * בימות המשיח, סדום תשוב ותיבנה, אלא שאז היא תהיה בבחינת "אורות דתוהו בכלים דתיקון" ותוכל להתקיים

בזוהר הק׳ לפרשתנו (ח״א קט. א), מובא הפסוק (איוב לז, יב) "והוא מסיבות מתהפך בתחבולתיו", והזוהר מפרש: "הקב״ה מסבב סבבין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא. ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין, קוב״ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוו בקדמיתא" [הקב״ה מסבב סיבות ומביא מעשים בעולם להתקיים. ולאחר שחושבים האנשים שיתקיימו אותם המעשים, מהפך אותם הקב״ה מכפי שהיו בתחילה]. ובהמשך הדברים: "תא חזי קוב״ה גרם סבובין ועובדין בעלמא בגין למעבד כלא כדקא יאות וכלא נפקא מעיקרא ושרשא דלעילא" [בוא וראה: הקב״ה גורם למעשים וגלגולים בעולם שייעשה הכל כדרוש, והכל נובע ממקור ושורש העליון].

כלומר, לעיתים מתרחשים אירועים שונים, שנראים לעינינו בצורה כזו או אחרת, ואנו מתייחסים אליהם כאל חלק מהחיים הפשוטים והרגילים, אך בעומק הדברים, מסתתרים בהם - בסוד ההשגחה העליונה - דברים כבירים, בעלי משמעות חשובה ביותר.

דברים אלו של הזוהר, מהווים "פתיחה" לביאורו בעניין מעשה בנות לוט, המסופר בפרשתנו. לפי פשוטו זהו מעשה שלילי ומגונה, אך כשמתבוננים בעומק הדברים, מתברר שהקב״ה גרם זאת כשלב חשוב בהתנוצצות אורו של משיח. מפרשי התורה ומאמרי החסידות מרחיבים בכך ומוצאים לכך רמזים רבים בפסוקי התורה על פרשה זו (ראה בדברים שנאספו ב״ילקוט משיח וגאולה על התורה", בהוצאת קה״ת). להלן, נביא חלק מביאורי הפרשה, לאור סוד המשיח הצפון בה.

"מציאה" בסדום

ובכן, משיח צדקנו הוא מזרעו של לוט (כדלהלן). השל״ה אומר (לך־לך רעט, א), שזוהי הסיבה לחשיבותו של לוט בעיני אברהם. אברהם לוקח עמו את לוט, כאשר הוא מצווה "לך לך מארצך". גם לאחר שהוא מסתכסך עם אברהם והולך לגור בין רשעי סדום, נחלץ אברהם להצילו ממלחמת המלכים. מה מצא אברהם בלוט, שלא היה צדיק גדול, בלשון המעטה? אלא שבו, בלוט, היה גנוז ניצוץ המשיח, שיצא לבסוף מזרעו, ולכן קירב אותו אברהם ודאג לשלומו. והנה, מגיע שלב שבו עוזב לוט את אברהם והולך להתגורר בין אנשי סדום, שהיו "רעים וחטאים לה׳ מאוד". כעת נוצר מצב אבסורדי, שבו ניצוץ משיח נמצא בתוך סדום... כך מסבירים חז״ל (ב״ר פ״נ, י) את דברי המלאכים, שאמרו ללוט (יט, טו) "קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות פן תספה בעוון העיר": "א״ר טוביה בר רבי יצחק, שתי מציאות, רות המואבייה ונעמה העמונית. אמר רב יצחק: ׳מצאתי דוד עבדי׳ (תהילים פט, כא) - היכן מצאתי אותו? בסדום". המפרשים מסבירים את כוונת המדרש, שקיומן של בנות לוט בסדום היא בבחינת מציאה. ־ מהי מציאה? מציאה פירושה דבר שנתגלה במפתיע, שלא במקומו, כמו אבן טובה שנמצאת בתוך החול, במקום שהיא כלל לא עשויה להימצא בו. וכך גם כאן: העובדה שנשמתו של משיח נמצאת בתוך סדום היא מציאה, דבר שקיים במקום זר לו לחלוטין. והנה, חטאי סדום ממיטים עליה את העונש הקשה, ומלאכים נשלחים להציל את לוט ומשפחתו. ואף כאן, עיקר הכוונה היא להציל את אורו של משיח העתיד לצאת מלוט, ומכוח זה "מרוויחים" כל בני משפחתו של לוט, כאשר ניתנת להם האפשרות לצאת מסדום.

"זרע הבא ממקום אחר"

כאשר לוט ובנותיו נכנסו אל המערה, אמרה הבכירה אל הצעירה (בראשית יט, לא) "אבינו זקן, ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ. לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו, ונחיה מאבינו זרע". במדרש נאמר (ב״ר פנ״א, ח) "׳ונחיה מאבינו בן׳ - אין כתיב כאן, אלא ׳ונחיה מאבינו זרע׳. אותו זרע שהוא בא ממקום אחר, ואיזה זה? — זה מלך המשיח".

כיצד מהווים המלים "זרע הבא ממקום אחר" הגדרה למלך המשיח? במפרשים מוסבר, שמשיח נולד מזרע פסול - בני מואב, שעליהם נאמר שלא יבואו בקהל ה׳ לעולם, ולכן הוא מוגדר כ״זרע הבא ממקום אחר". במובן עמוק יותר (ראה "נצח ישראל״ פרק לב), משיח מביא עמו דבר ״אחר״ - אישיותו זרה ביחס לעולם הטבעי והחומרי, והוא מסמל התחדשות שאין ערוך בינה לבין המצב הקודם, "משהו אחר".

כך אמרה הבכירה אל הצעירה. וכאן אנו רואים בגלוי את ההשגחה העליונה שגרמה לארועים להתרחש. כיצד היה להם יין במערה? פירוש אחד אומר (ב״ר פנ״א, ח): "ממה שהיין מרובה להן היו מחביאין אותו במערה". אך לדעת ר׳ יהודה בר סימון (שם) "נעשה להם מעין דוגמא של עולם הבא. היך מה דאת אמר (יואל ד,יה) ׳והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס". הווי אומר כשם שלעתיד לבוא ינטפו ההרים יין, כך היה להם במערה, "מעין עולם הבא".

ואכן, בזכות הסיוע האלוקי נולד מואב, שממנו באה רות, וממנה יצא דוד המלך ומלכי בית דוד אחריו, עד למלך המשיח - "מהרה ייגלה אמן כן יהי רצון".

משיח - ממואב או מעמון?

ומה חלקה של הצעירה בעניין זה? האם גם לעמון יש קשר למלך המשיח? לכאורה, כן. הרי אמרו חז״ל (ראה בספר השיחות תנש״א עמ, 527 הערות 84, 85), שמשיח הוא מזרע דוד ושלמה בנו, ושלמה המלך הוא בנה של נעמה העמונית (מלכים א, יד, כא. וראה בבא קמא לח, א). אם כן, משיח הוא גם מזרע בני עמון.

אלא, שמהאמור בספר הזוהר נראה שלא כך הם הדברים. הזוהר (ח"א קי, ב) מתייחס לכך, שכאשר הפסוק מדבר על הבת הבכירה, נאמר: "ולא ידע בשכבה ובקומה", והמילה "ובקומה" היא בכתיב מלא, עם האות ו, באמצע התיבה, ולא זו בלבד אלא שבמסורת יש ׳נקוד, על אות זו. ואילו כשהפסוק מזכיר את הבת הצעירה, שגם עליה נאמר "ולא ידע בשכבה ובקמה", נכתבה המילה "ובקמה", בכתיב חסר, ללא ו.

מה פשרו של הבדל זה? מוסבר בזוהר (דבריו הובאו כאן בתרגום חופשי): "בוא וראה: בבכירה נאמר ולא ידע בשכבה ובקומה בו׳ ונקוד על ו,, לפי שסיוע של מעלה מהקב״ה היה נמצא באותו המעשה, כי עתיד מלך המשיח לצאת ממואב שהיה בן הבכירה, ע״י רות המואביה שממנה יצאו דוד ושלמה ומלך המשיח, לכן מושלמת כאן מילת ׳ובקומה, בו,. ובצעירה כתוב מילת ׳ובקמה׳ חסר ו,, לפי שלא יצא מעמון חלק להקב״ה כל־כך כמו שיצא ממואב. ועל כן כתובה בבכירה המלה ׳ובקומה, בו, ונקוד על הו,, ללמד על סיוע הקב״ה להוציא ממנו את מלך המשיח". הרי שלדעת הזוהר רק למואב יש חלק בהתגלות אורו של משיח, ולא לעמון.

(יש המעירים על כך מדברי הזוהר בפרשת שלח (קעג, ב), שמשיח הוא מצאצאי "חפצי בה", אשת נתן בן דוד. ולפי זה נראה, שהמשיח אינו מצאצאי שלמה (בנה של נעמה העמונית), אלא דווקא מנתן בן דוד, כך שדווקא מואב - שמזרעו יצא דוד - הוא הגורם החשוב בענייננו, שעל ידיו התגלתה מלכות בית דוד). ולאמיתו של דבר, דרוש כאן ביאור כיצד נוצר אורו של משיח דוקא מתוך מעשה שכזה, שהינו אסור בתכלית על־פי התורה (וגם מבחינה מוסרית פשוטה), וכיצד אומר הזוהר שסיוע של מעלה היה באותו המעשה?

ה״צמח צדק" (ספר הליקוטים ערך ׳מואב/ ועיין בדבריו עוד) מתייחס לסוגיה זו ומבאר, כי מכיון שהיה זה לפני שניתנה התורה, הדבר לא היה כה חמור, מה גם שכוונת הבכירה היתה לשם שמים, ולכן היא זכתה לסיוע מלמעלה, "להוציא ממנו את מלך המשיח".

שרשים שכאלה...

והשאלה נשאלת מאליה — הזוהי שלשלת היוחסין של מלך המשיח: לוט, מואב ועמון?! לא נמצאו אנשים מתאימים יותר להיות שורשיו?!...

המהר״ל מפראג (בספרו "נצח ישראל", פרק לב) מתייחס לשאלה זו בהרחבה. הוא פותח את ביאורו בשאלה מעניינת: לכאורה, ככל שהדורות מתקדמים לקראת הגאולה, הם היו צריכים להתעלות עוד ועוד. שהרי בגאולה יהיה הכל בתכלית השלמות, ועם ההתקדמות לקראתה היה העולם צריך להתקדם בכיוון זה, שלב אחר שלב. כמו העץ שצומח לאיטו וגדל והולך עד שהוא מגיע לשלמות - כך היתה הגאולה צריכה "לצמוח" בשלבים, עד לשלמות הסופית והמלאה. והנה אנו רואים, שהכיוון הוא הפוך בדיוק: מדור לדור נעשית ירידת הדורות, ו״אם הראשונים כמלאכים - אנו כבני־אדם, ואם הם כבני־אדם - אנו כחמורים" וכו'. ודווקא על עקבות משיחא, אומרת הגמרא (בסיום מסכת סוטה), ש״האמת תהיה נעדרת .. פני הדור כפני הכלב". הא כיצד?

מסביר המהר״ל, שהגאולה היא הוויה חדשה שחורגת לחלוטין מגדרי טבע הבריאה. כלומר, הדמיון לעץ שצומח לאיטו אינו נכון; הדוגמה שמתאימה כאן היא מעץ שמרכיבים בו אילן אחר מסוג שונה לגמרי. העולם כפי שהוא כיום והגאולה הם כמו שני מינים שונים, שאין כל קשר ביניהם, והדרך לחבר ביניהם היא רק ע״י "הרכבה" מיוחדת.

מובן, אפוא, שאין לצפות שלקראת הגאולה העולם יתעלה וישתפר. אדרבה, העולם הטבעי מתדרדר והולך, כדי שעל רקע החלל הריק - תוכל המציאות החדשה להיכנס.

לפי זה, אומר המהר״ל, נבין את היותו של הגואל מצאצאי עמון ומואב דווקא, שרחוקים בתכלית מעם ישראל, ועליהם נאמר שלא יבואו בקהל לעולם. זוהי מהותה של הגאולה, שבאה כדבר שונה, אחר וחדש לגמרי.

ובלשונו: "לא היה ראוי שיבוא עניין חדש והוייה חדשה לעולם, כי אם ע״י האומות, וכל אשר יותר רחוק מישראל ראוי שיהיה ממנו הוייה חדשה. ולכן ההוייה החדשה באה מן עמון ומואב, שלא תמצא דבר זה [=דרגה כה נחותה ושפלה כמו עמון ומואב] בשום אומה כלל, ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח שהוא הוייה חדשה, וכל זה מפני התחדשות הוייה החדשה".

הוא מוסיף ומבאר, שלוט זכה לקבל את ניצוץ הקדושה שממנו יצא משיח, בזכות היותו בן אחיו של אברהם, בעוד שאברהם עצמו לא היה יכול לקבל ניצוץ זה, משום שהיה מעורב בזוהמה וטומאה, עד כדי התבטלותו שם. דווקא לוט קיבל ניצוץ זה, ושלב אחר שלב יצא מן ה״קליפות" שכיסו עליו, עד ללידתו של דוד המלך, שמזרעו יתנוצץ מלך המשיח.

גם בתורת הקבלה והחסידות (ראה "אור התורה" להצמח־צדק, פרשתנו עמ' תשמח) נדרשים לעובדת היותו של מלך המשיח ממשפחה לא־חיובית זו, והדבר מבואר כך: מאז חטא עץ הדעת, נעשתה בעולם תערובת של טוב ורע, ואין טוב ללא רע. אם יהיה דבר שייפרד לגמרי מהרע, יקטרגו עליו ה׳קליסות׳ והתוצאה תהיה שלא יהיה לו קיום. דווקא כאשר ה״קליפה" רואה שיש לה בעניין חלק ונחלה, אז תאמר: "משלנו זה", ולא תקטרג. לכן היתה מוכרחת להיות השתלשלות זרע דוד מעמון ומואב כדי שיהיה לכך קיום, מאחר שגם כוחות הטומאה "יסכימו" לכך.

ועוד מבואר, על־פי הידוע בעניין "יתרון האור" כשהוא מגיע מתוך החושך. כאשר הטהור בא מהטמא גופא - אין לך שבח נעלה מזה. וכך נדרש הכתוב (האזינו לב, י) "ימצאהו בארץ מדבר", דווקא מתוך ארץ מדבר ושממה (רוחנית) תבוא ה״מציאה", "מצאתי דוד עבדי" (מאמרי אדה״ז תקס״ו ע, תג).

סדום ־־ "אורות דתהו"

ראינו כי למרות גנותם של לוט, עמון ומואב, הרי מלך המשיח מגיע דווקא מזרעם. נמשיך ונראה כיצד נקשרת הגאולה אפילו ב... סדום.

ובכן, בנבואת יחזקאל (טז, נג־נה) המדברת על שיבת ירושלים נאמר: "ושבתי את שביתהן, את שבות סדום ובנותיה... ואחותייך סדום ובנותיה תשובן לקדמתן". ובפירוש רש״י: "ארפא את הארץ מגפרית ומלח, ואושיב בה יושבים". הווה אומר, שאחד מייעודי הגאולה הוא השבתן של ערי סדום.

קשר זה בין סדום לגאולה, מבואר גם במדרש שהזכרנו לעיל: "מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתי אותו? בסדום". ואם כי הכוונה לניצוץ משיח שבלוט, ששהה באותה שעה בסדום, משמעות דברי המדרש היא שיש לכך גם שייכות עניינית לעיר סדום עצמה.

מהו אכן הקשר בין סדום - לגאולה ולגואל?

מבאר זאת הרבי (לקו״ש חל״ה וירא ב), על־פי המבואר בחסידות בסיבת הדבר שסדום נשרפה ונחרבה לגמרי, ״כל יושבי העיר וצמח האדמה״ - שהדבר נעוץ בכך שהנהגת סדום שייכת לעולם התוהו.

בעולם התוהו האיר האור האלוקי בצורה חזקה ותקיפה ביותר, וכך כל "ספירה" לא נתנה מקום ל״ספירה" השנייה. מידת החסד ביטאה חסד אין־סופי שאין באפשרותו בשום אופן לשכון יחד עם מידת הגבורה, וכך הלאה. משום כך לא היה לעולם זה קיום, ונעשתה "שבירת הכלים". כתוצאה מהעובדה שה״ספירות" לא יכלו לשכון בצוותא, ״נחרב״ עולם התוהו, על המידות והאור האלוקי שבו. - זה גם מה שקרה לסדום. מאחר ששרר בעיר מצב של פירוד והתחלקות, לא היה לעיר קיום והיא אבדה כליל.

והנה, בד בבד עם החיסרון שהיה בעולם התוהו, קיימת בעולם זה מעלה גדולה ונפלאה, שהרי האור האלוקי האיר שם בצורה חזקה הרבה יותר מכפי שהאור מאיר בעולם התיקון. ואכן, בימות המשיח יחזרו ה "אורות דתוהו" התקיפים להתגלות בעולם, אלא שאז יהיה זה בצורה כזו שלא יפעלו "שבירה" וחורבן.

ובהתאם לכך, גם סדום - ששייכת לעולם התוהו, כאמור - תשוב לקדמותה. וזהו הקשר של המשיח עם סדום; עניינו של משיח הוא לגלות בעולם את ה״אורות דתוהו", (השורש של סדום), אלא שהגילוי יהיה בצורה כזו שלא תביא למצבים שליליים - "אורות דתוהו, בכלים דתיקון".