הנה ימים באים: תרומה - כיצד יתרחב שטח בית־המקדש השלישי על־פני כל ירושלים?

בזמן הגלות, עד שייבנה בית־המקדש במהרה בימינו, אנו בונים בתי־מקדש מעט ע׳י הקמת בתי־כנסיות ובתי־מדרשות, וגם ע"י עשיית הבית והחדר הפרטי ל״מקדש מעט". מה יעלה בגורלם של בתים אלו עם בניין בית־המקדש השלישי? * וגם - מה יהיה על הר סיני שעליו ניתנה התורה?

על ציווי התורה בפרשתנו, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אמרר חז״ל (ויק״ר פ״ב, ב): "בכל מקום שנאמר ׳לי׳ אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא .. במקדש - ועשו לי מקדש". הווה אומר: הציווי "ועשו לי מקדש" הינו נצחי ותקף לעד, בעולם הזה ובעולם הבא.

מה משמעות העובדה שהציווי נצחי, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים?

נאמרו על כך פירושים שונים, שמסבירים זאת ביחם למשמעויות הרוחניות של בית המקדש, שקיימים גם בזמן הזה; אך ה׳צמח צדק׳ מסביר, (׳אור התורה׳ פרשתנו סוף עמ׳ א׳תמב), שגם בזמן הגלות קיים הציווי לא רק בעבודה הרוחנית, אלא גם במובן של בנייה כפשוטה. הכוונה היא לעשיית ובניין בתי־כנסיות ובתי־מדרשות, שנקראו בשם "מקדש מעט", כדברי חז״ל (מגילה כט, א) על הכתוב (יחזקאל יא, טז) ״ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם״ - "אלו בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבבבל". בתים אלה ממלאים את מקומו של בית המקדש.

עניינו של בית־המקדש הוא - מקום מיוחד להשראת השכינה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ובזמן הגלות, משרה הקב״ה את שכינתו בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות. עצם עניין השראת השכינה על בני ישראל בגלותם, ידוע לנו מדברי חז״ל (מגילה שם), "בכל מקום שגלו שכינה עמהן: גלו למצרים שכינה עמהן, גלו לבבל שכינה עמהן" - ובגלות עצמה, המקום המיוחד להשראת השכינה הוא ב"מקדש מעט", בתי־כנסיות ובתי־מדרשות. כהמשך דברי הגמרא באותה סוגיה, "בבבל היכא [= היכן]? אמר אביי, בבתי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא [= בתי כנסת שונים בחו״ל]".

יתחברו לבית המקדש

בשורות הבאות נדון בעתידם של בתי־כנסיות ובתי־מדרשות אלו. מה יעלה בגורלם לאחר שתצא השכינה מהגלות, ותשוב לשכון במקומה בבית־המקדש השלישי: האם אז ירדו מקדושתם? האם יפסיקו להתייחס אליהם כאל "מקדש"?

מתברר, שלא זו בלבד שקדושתם לא תיחלש, אלא אדרבה: הם יתעלו מדרגת "מקדש מעט", כפי שהם בזמן הגלות, ויהיו לחלק מהמקדש האמיתי, בית המקדש כפשוטו.

כך אמרו חז״ל (מגילה שם): "עתידין בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבבבל שייקבעו בארץ־ישראל, שנאמר (ירמיה מו, יח) כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא. [כלומר, הר הכרמל עבר את הים בעת מתן תורה ובזכות בואו ללמוד תורה, הוא נקבע בארץ ישראל]. והלוא דברים קל־וחומר: ומה תבור וכרמל, שלא באו אלא ללמוד תורה לפי שעה, נקבעו בארץ־ישראל - בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שקורין בהן ומרביצין בהן את התורה, על אחת כמה וכמה".

המהרש״א (בחידושי אגדות על אתר), מוסיף ומרחיב בעניין מעבר עתידי זה, שצפוי להתרחש בבתי־הכנסיות ובתי־המדרשות. הוא מסביר, שלא זו בלבד שבתי הכנסיות יבואו וייקבעו בארץ־ישראל, אלא שבארץ־ישראל עצמה הם יהיו מחוברים לבית־המקדש. המהרש״א מצטט את דברי המדרש, האומר שלעתיד יהיה בית־המקדש גדול ביותר, כגודלה של ירושלים בזמן הזה, וגודלה של ירושלים העתידית יהיה כגודלה של ארץ־ישראל בזמן הזה. כיצד יתרחב בית־המקדש כל־כך? - משום שכל בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות, יתחברו אליו וירחיבו את שטחו.

לפי זה, מוסברים גם דברי הכתוב (ישעיה נו, ז), "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית־תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים"׃ בית־המקדש יהיה "בית תפילה" לכל העמים שבכל הארצות, "בית־המקדש שייבנה לעתיד בארץ־ישראל, הוא ייקרא לכל העמים, דהיינו בתי־כנסיות שבכל ארץ העמים שייקבעו לעתיד בארץ ישראל מחובר לבית־המקדש".

ומעתה מובנת המעלה והחשיבות הגדולה שיש בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבזמן הגלות: מדובר במקומות שעתידים להיות חלק מבית־המקדש השלישי! וכך מבאר המהרש״א את המזמור בתהילים (קכב, א־ג), "שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו": פסוקים אלו מתארים את הלך־מחשבותיו של יהודי בזמן הגלות, ההולך לבית־הכנסת ובית־המדרש, "בית ה׳ נלך". היהודי הולך בשמחה, "שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך". ועל מה השמחה? "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים":

אמנם היהודי נמצא בגלות, אך בבית־הכנסת הוא מרגיש כאילו רגליו עומדות בבית־המקדש בירושלים. הסיבה לכך שבבית־הכנסת מרגיש יהודי "בשעריך ירושלים", היא משום ש"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו": ירושלים שתיבנה לעתיד, תהיה "עיר שחוברה לה יחדיו", עיר שתחבר בתוכה את כל בתי־הכנסת ובתי־המדרש, שמתפללים ולומדים בהם יהודים בזמן הגלות.

על כן שמח היהודי בבית־הכנסת ובית־המדרש, ביודעו שמקום זה עתיד להיות מחובר לבית־המקדש, ובלשון המהרש״א: "ונמצא, עתה בגלות שאני עומד בבית־הכנסת, הרי הוא מקום המקדש גופיה דלעתיד".

יקחו עמם את הקרקע

חידוש מעניין הוסיף הרבי, (שיחת ש״פ בהו״ב תשמ״ח, הערה 77), כי לא רק בתי־הכנסת שקיימים בהווה יבואו ויתחברו לבית־המקדש בזמן הגאולה, אלא גם אלו שכבר נחרבו, יבואו וייקבעו בארץ־ישראל בסמיכות לבית המקדש. שהרי "האבנים, העצים והעפר וכו׳ שמהם נעשו הבתי־כנסיות ובתי מדרשות, הם אלו שהגנו על בני־ישראל שיוכלו להתפלל וללמוד, ו׳ספגו׳ את אותיות התפילה והתורה, יקבלו את שכרם ויבואו ויקבעו בארץ־ישראל".

ובמקום אחר אומר הרבי (סה״ש תשמ״ט ע׳ 99־98), שבתי־הכנסת "יקחו" עמם גם את הקרקע שעליה עמדו. לפי זה מיושבת בעיה הלכתית, המתעוררת לכאורה בעניין ׳העברתם׳ של בתי הכנסת למקום המקדש: כיצד אפשר לעקור בית־כנסת ממקומו? אך אם בית־הכנסת יועבר יחד עם מקומו, מובן הדבר.

הרבי מוסיף ומבאר, כי בכך שהקרקע תעבור יחד עם בית־הכנסת - מתבטא גם עניין ה׳אתהפכא׳. הדבר מהווה ביטוי להשפעתם הרוחנית של בתי־הכנסת והשראת השכינה שבהם, שזיככו וגרמו להתעלות גם באדמת ארץ העמים, ובייחוד באדמה שעליה עמדו בפועל, שהופכת מאדמה של ״ארץ העמים״, שגושה ואווירה טמא - לאדמת ארץ־ישראל, ארץ־הקודש.

דבר נוסף שהרבי דן בו (בקונטרס "בית רבינו שבבבל"), הוא סדר החיבור של בתי הכנסיות. הרי קיימים בתי כנסת רבים, וכיצד יוכלו כולם להתחבר לבית המקדש?

הרבי אומר שהסדר ייקבע לפי מידת השראת השכינה בבית זה בזמן הגלות. בית־כנסת שהשכינה שרתה בו במידה רבה יותר בזמן הגלות, יהיה מחובר ממש, צמוד, לבית־המקדש השלישי, ואילו בית שהשכינה שרתה בו במידה פחותה - יהיה מחובר באמצעות בתי־הכנסת החשובים יותר.

הרבי מדייק מדברי הגמרא שהובאו לעיל – "גלו לבבל שכינה עמהן.. בבבל היכא? אמר אביי, בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. ולא תימא הכא והכא, אלא זימנין הכא וזימנין הכא" [ = ולא תאמר כאן וכאן, אלא לעיתים כאן ולעיתים כאן]. כלומר, אם כי השכינה שורה בכל בתי־הכנסיות שבבבל, קיימת גם השראה של השכינה בצורה מיוחדת, עיקר השראת השכינה בזמן הגלות, וזו נמצאת בכל תקופה בבית־כנסת אחד מיוחד (ועיין עוד בהרחבה בעניין זה בקונטרס "בית רבנו שבבבל").

ובכן: "חיבור הבתי־כנסיות שבכל ארץ העמים ("מקדש מעט") לבית־המקדש דלעתיד יהיה בהתאם ולפי ערך חילוקי הדרגות שביניהם – שבתי־כנסיות המיוחדים, שיש בהם מעלה יתירה לגבי שאר בתי־כנסיות (כמו "בי כנישתא דהוצל ובי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא", "בית רבנו שבבבל") יהיו קודמים בהחיבור לבית־המקדש, שיהיו מחוברים ממש לבית־המקדש (נוגעים ודבוקים בו ללא הפסק ביניהם), ועל ידם ובאמצעותם יהיו מחוברים לבית המקדש כל שאר בתי־כנסיות שבארץ העמים".

הר סיני יתקדש

מדי דברנו, נציין עניין נוסף של ׳העברה׳ לעתיד לבוא, והכוונה לכך שבנוסף לבתי הכנסיות ובתי המדרשות שיבואו ויתחברו לבית־המקדש, יבוא גם הר סיני וייקבע בארץ־ישראל. כך אומר הרבי (שיחת ש״פ בהו״ב תשמ״ח, הערה 77), ומנמק: הרי על ההר הזה ניתנה התורה, וממנו נבעו כל ענייני התורה והמצוות! בוודאי יבוא גם הוא וייקבע בארץ־ישראל.

וכפי שנאמר במפורש בילקוט (ישעיה רמז תצא): "רבי פנחס בשם רבי ראובן אמר, עתיד הקב״ה להביא סיני ותבור וכרמל ולבנות בית־המקדש על גביהם. מה טעם? - ׳והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים׳ (ישעיה ב, ב), והם אומרים שירה".

זאת ועוד: בשעת מתן תורה היה ההר קדוש, ונאסר על עם ישראל לעלות אליו. רק לאחר מתן תורה, "במשוך היובל", נתבטלה הקדושה ומותר לעלות להר, "המה יעלו בהר" (יתרו יט, יג). ומאחר שכל עניין התורה והמצוות הוא נצחי וקיים לעד (כמבואר בתניא פרק כ״ה), מובן שגם קדושה זו שהוטבעה בהר סיני באותו זמן - נצחית היא. ואמנם בזמן הזה קיימים בכך שינויים מזמן לזמן, אך לעתיד לבוא, כשיתגלו העניינים כפי שהם לאמיתם, תשוב ותיראה הקדושה בהר סיני, ושוב יהיה זה מקום מקודש ומובדל.

ובלשונו של הרבי: "לכאורה תמוה ביותר וביותר לומר, שלעתיד לבוא ישאר הר סיני במקומו עתה קרוב לרפידים וכו׳ וישאר כן לנצח! ועל־כרחך צריך לומר, שלעתיד לבוא יתבטל שינוי זה" (= שבמעמדו של ההר).

כל בית פרטי!

ולסיום נזכיר, כי הציווי "ועשו לי מקדש" שייך לכל אחד מאתנו בצורה פרטית. ידועה קריאתו של הרבי (מכתב אל בני ובנות ישראל מהימים שבין יו״ד וט״ו בשבט תשמ״ז, ובשיחות הקודש באותה תקופה) שעל־פי הדגשת חז״ל, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - בתוך כל אחד ואחד", (׳בתוכם׳ לשון רבים), נדרש כל יהודי, אנשים ונשים וטף, לעשות מביתו הפרטי, מחדרו וכו׳ "מקדש מעט".

הדבר נפעל על־ידי שלושת העמודים שעליהם העולם עומד - תורה, עבודה וגמילות־חסדים. כאשר היהודי לומד תורה בביתו, מחזיק ספרי־קודש בביתו, מתפלל ועוסק שם בעבודת ה׳, ובבית יש קופת־צדקה ששמים בה מטבעות מפעם לפעם, אזי מלבד הפעולות הרוחניות שנעשות במקום זה - הבית והחדר הופכים למקום שבו שורה השכינה, "ושכנתי בתוכם".

גם בתים אלו שבהם שורה השכינה, יצטרפו לבתי־כנסיות ובתי־מדרשות ויתחברו לבית־המקדש. וכך אמר הרבי (ש״פ ויצא תשנ״ב) ׳...ותכף ומיד ממש הולכים כל ישראל - ״ארו עם ענני שמיא״ - יחד עם כל מעשינו ועבודתנו, יחד עם כל הרכושים הגשמיים (״כספם וזהבם אתם״ - ישעיה ס, ט), ביחד עם "בתי־מקדש מעט״, וכן הבתים הפרטיים (במילא ילכו כולם ברצונם הטוב...) - אשר נעשו חדורים לגמרי באור החסידות וקדושת הנשמה, ״ושכנתי בתוכם״ - לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, בבית־המקדש השלישי [ויש לומר, שהבתי־מקדש מעט והבתים פרטיים שמעין מקדש מעט - מתחברים ומתדבקים ל״מקדש אד׳ כוננו ידיך״] .. תיכף ומיד ממש׳.