הנה ימים באים: ויקהל־פקודי - לקראת מהפך במעמדו של הברזל
השבת שבה נקרא על סיכום מלאכת המשכן, היא הזמן המתאים לעיין בהבדלים בין החומרים שמהם נבנה המשכן, מרכיבי הבית הראשון והשני וחומרי הבניין של בית־המקדש השלישי * על מהותם של ׳חומרי־בניין׳ שונים ועל חילופי היוצרות שיהיו בגאולה העתידה, כשתתגלה מעלת החלקים הנחותים והשפלים שבבריאה
עיקרון חשוב בתורת הגאולה, שבא לידי ביטוי בכמה תחומים, קובע כי לעתיד לבוא תתגלה מעלתם הפנימית של הדברים הנראים לנו כיום נחותים וירודים. בתורת החסידות מבואר, כי דווקא הדברים שנמצאים בדרגה נמוכה ונראים כנחותים - שורשם ומקורם נעלה יותר מזה של הדברים הנראים עליונים, ולעתיד לבוא הדבר יבוא לידי גילוי.
אחת הדוגמאות לכך היא שהעולם מחולק, בכללות, לארבעה מינים זה למטה מזה: מדבר - היצור הנעלה ביותר. בן־אנוש, יצור מפותח ומשכיל. חי - בעלי־החיים, שהם אמנם נחותים מהאדם, אך הם שווים לו בכך שגם להם יש רוח חיים. צומח - אין בו רוח חיים, אך יש בו תנועה ושינוי, צמיחה וגדילה. החלק הנחות ביותר בבריאה הוא הדומם: הוא נשאר תמיד כפי שנברא, ללא שינויים, ולא ניכרת בו כל תזוזה או תנועה.
והנה, דווקא בדומם נמצא כוח נפלא ועצום, שאין כמותו בחלקי העולם שלמעלה ממנו: בעפר הארץ, הדומם, קיים כוח של בריאת יש מאין. מהאדמה מתהווים צמחים ועצים, שלא היו קיימים כלל קודם לכן. אמנם, הצמחייה באה לאחר זריעת הגרעין באדמה - אך האמת היא שהצמחייה אינה בכוח הגרעין, ואדרבה: הגרעין נרקב באדמה. הצומח גדל, אפוא, מכוח הארץ עצמה, והגרעין אינו אלא "מעורר" את כוח הצמיחה החבוי בארץ. למעשה, קיימים גם צמחים שמצמיחה הארץ בכוח עצמה לבד, ללא זריעה מוקדמת (אם כי הם אינם מושלמים כמו הפירות שגדלים באמצעות זריעה).
כיצד יש בכוחה של האדמה, שהיא דומם חסר־חיות וחסר־תנועה, ליצור ולברוא יש מאין - כוח שאינו קיים בצומח, החי והמדבר?
בתורת החסידות מבואר על כך, כי דווקא הדרגה הנחותה בסדר הדברים החיצוני, היא הראשונה והנעלית בשורש הפנימי של הדברים. לכן, דווקא בדומם הטביע הבורא כוח בלתי מוגבל זה של יצירת בריאה חדשה.
(על התוכן הפנימי בכך שדווקא הדרגה האחרונה מקורה ושורשה בתחילת וראשית הכל, יש בחסידות ביאורים רבים. וכאן נסתפק במשל אחד: כאשר האדם בונה בית, הרי תחילת מחשבתו, המקור שממנו מתחילים כל הפרטים, הוא הסוף - בניין מושלם וגמור. הווי אומר, הסוף הוא זה שנותן את החשיבות והמטרה לכל הפרטים שבאמצע. וכך, כשמביטים על השתלשלות העולמות מהבורא כמכלול אחד - מובן שהמטרה הסופית, הדרגה האחרונה בהשתלשלות העולמות, היא זו שחשובה יותר מכל הפרטים שבאמצע, ומבחינה מסויימת כולם אינם אלא אמצעי להגיע אליה).
וכך זה בעצם בכל תחום: המדרגה האחרונה היא בשורשה בעלת יתרון וקדימה; ולעתיד לבוא יתגלו הדברים כפי שהם בשורשם ומקורם, ויתחלפו היוצרות: יכירו במעלתו ויתרונו של התחתון לגבי העליון. לדוגמה: מבואר בתורת החסידות ("מאמרי אדמו״ר האמצעי - בראשית" ע׳ שז, "תורת חיים" תולדות ח, א) שאז לא תזדקק הארץ לזריעה ש"תעורר" אותה להצמיח פירות; אז, כשתתגלה המעלה שבדומם, הארץ תצמיח מכוח עצמה פירות משובחים ומושלמים, (וכדברי חז״ל - שבת ל,ב - "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת").
הברזל לא יהיה כלי חבלה
עניין זה קשור במיוחד למשכן שבו עוסקות פרשיות ויקהל־פקודי, ונוגע בהבדל שבין חומרי הבניין מהם נבנה המשכן, הבית הראשון והשני, ואלו שמהם עתיד להיבנות בית־המקדש השלישי במהרה בימינו.
בפרשת פקודי, מסכמת התורה את כמות החומרים שעשו בהם את מלאכת המשכן. התורה מונה את משקל "הזהב העשוי למלאכה", את מספרו של "כסף פקודי העדה", ומניין "נחושת התנופה", והנה, חומר הברזל - אינו בכלל חומרי הבניין.
מדוע נגרע חלקו של הברזל, שלא נכלל בחומרי המשכן (כמו הזהב, הכסף והנחושת)?
אומרים על כך חז״ל (שמו״ר פל״ה): "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב כסף ונחושת.. אבל ברזל אין כתיב כאן לא במשכן ולא במקדש, למה? שנמשלו בו אדום שהחריבו בית־המקדש".
(הדבר מודגש במיוחד לגבי המזבח, עיקרו של בית־המקדש שעליו מקריבים את הקרבנות, שעליו נאמר בפירוש - יתרו כ, כב - "כי חרבך הנפת עליה ותחללה", ובפירוש רש״י: "המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבוא עליו כורת ומחבל". וראה מפרשי התורה שם).
אומר על כך הרבי, שחז״ל מדברים על המשכן, בית ראשון ובית שני שנבנו בזמן הזה, כאשר הברזל הוא אכן כלי של חורבן והשחתה; אך באשר לבית־המקדש השלישי, לא תהיה סיבה לשלול את הברזל. אז יפסיק הברזל להיות מכשיר של חבלה והרס, שהרי אז לא ישתמשו בו "לקצר ימיו של אדם" חלילה, אלא (ישעיה ב, ד) "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות", "ישברו כלי המלחמה לעשות מהם כלי עבודת האדמה" (מצודת דוד).
ולכן, אומר הרבי:
״׳ברזל אין כתיב .. במשכן ובמקדש .. שהחריב בית־המקדש׳ – קאי על בית ראשון ובית שני שנחרבו על־ידי ברזל; מה שאין כן מקדש העתיד, בית נצחי שלא שייך בו חורבן – לא שייך בו חשש מעניין של ברזל דלעומת זה, כיוון שלעתיד לבוא תתבטל מציאות הברזל דלעומת זה. ובמילא יכול וצריך להיות בניינו גם בברזל, כדי להדגיש את העילוי והשלמות דהפיכת הברזל שהחריב בית־המקדש - לברזל שנעשה חלק בהבניין דבית־המקדש".
תוקף וחוזק
הברזל, שיהיה לחלק מבית־המקדש השלישי, מהווה גם סמל לנצחיותו של בית זה. וגם פרט זה קשור בהבדל שבין חומרי הבניין של המשכן, משכן שילה, ובית־המקדש בירושלים, הקשור למידת היותם קבועים ונצחיים.
המשכן היה בבחינת "דירת עראי", מעון זמני שנודד ממקום למקום, כמו שנאמר "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (ראה יב, ט). הדבר מתבטא גם בכך שהוא הוקם מעצי שטים, וגגו עשוי יריעות, חומרים חלשים יחסית ולא יציבים.
במשכן שילה היתה קביעות ויציבות רבה יותר. הוא נבנה מאבנים, חומר חזק יותר מעצי שטים, אך גם בו לא היתה קביעות ושלמות. כך אמרו חז״ל (זבחים קיח, א): "כתוב אחד אומר: בית ה׳ שילה ( = הרי שמשכן שילה מכונה ׳בית׳), וכתוב אחד אומר: ויטש את משכן שילה, אהל שכן באדם. וכתיב: וימאס באהל יוסף, ובשבט אפרים לא בחר ( = הרי שהוא בבחינת ׳אוהל׳ עראי), הא כיצד? לא היתה שם תקרה, אלא אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה. והיא היתה ׳מנוחה׳".
בית־המקדש שבירושלים נקרא ״נחלה״ - מנוחה סופית. במקום זה בחר הקב״ה להשרות שכינתו לעדי עד. ואכן, בנוסף לכך שבניינו עשוי כולו מאבנים, גם התקרה אינה עשויה מיריעות, אלא מעצי ארזים ואבנים, חומר חזק ויציב. אלא שגם כאן, אמנם המקום נתקדש לנצח, אבל הבניין עצמו נחרב.
בבית־המקדש השלישי תבוא הקביעות והיציבות לידי שלמות, והוא יעמוד לעד - לא יחרב לעולם. ואכן, בבניינו יהיה גם ברזל שמבטא תקיפות וחוזק מיוחדים, יותר מאבנים.
(אגב, גם בדברי חז״ל מצינו התייחסות לברזל כדבר תקיף ובלתי ניתן לשינויים, ראה תענית ד, א: "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד־חכם". ועוד).
דווקא התחתון ביותר
לפי תורת הקבלה והחסידות, מקבלים הדברים האמורים משמעות עמוקה:
כאמור, דברים שנראים בעינינו כנחותים וחסרי חשיבות, הרי שבשורשם הם נעלים ביותר, וכך אכן יהיה היחס אליהם לעתיד לבוא. הזכרנו את הדומם, שאם כי הוא חסר תנועה וחסר חיות, הרי בעומק הדברים קיימת בו מעלה וחשיבות לגבי חלקי העולם הנעלים ממנו.
ואכן, מבואר בחסידות שזו הסיבה הפנימית לשינוי שקיים בין חומרי הבנייה של המשכן ושל בית־המקדש: לפי סדר הדברים המקובל, החי נעלה מהצומח, והצומח גבוה מהדומם. וכך היה במשכן: קרקע המשכן היתה מן העפר, דומם. מעליה היו עצי שטים, קירות המשכן שהם מעולם הצומח. ומעל כולם עמד הגג, שנעשה מעורם של בעלי־חיים - סוג החי.
בבית־המקדש, לעומת זאת, היו גם הקירות עשויים אבן – דומם, ולא זו בלבד: אסור שמין הצומח יהיה חלק גלוי בבנין – "אין בונין בו עץ בולט" (הלכות בית־הבחירה להרמב״ם פ״א ה״ט). וזאת משום, שבבית־המקדש האיר מעין הגילוי העתידי, שיגלה את המעלה דווקא בדומם הנחות וחסר החשיבות. לכן נבנה בית־המקדש מאבנים, דומם, וחל איסור להשתמש בגלוי בסוג הצומח – כדי להדגיש את מעלתו ויתרונו של הדומם ביחס לצומח.
ובבית־המקדש השלישי, תתגלה המעלה שבתחתון בצורה מושלמת. לא זו בלבד שהוא יהיה מדומם – אבנים, אלא בסוג הדומם עצמו, יהיה בבית המקדש ברזל, שמייצג את הסוג הנחות ביותר. מבין הדברים הדוממים עצמם, הברזל מהווה בזמן הזה, לפני הגאולה, כלי משחית, ועד שבאמצעותו נחרב בית־המקדש, אך בבוא הגאולה תתגלה המעלה המיוחדת הצפונה דווקא בחלק נחות זה.
ברזל אין מספר
לפי זה, מבאר הרבי את מה שנאמר בדברי הימים על כך שדוד הכין גם ברזל לבניין בית־המקדש; "הכינותי בית אלוקי, הזהב לזהב, והכסף לכסף, והנחושת לנחושת, הברזל לברזל", "וברזל - מאה אלף ככרים" (דברי הימים א כט, ב־ז), ובמקום אחר מדובר (שם כב, יד־טז) על "ולנחושת ולברזל אין משקל", "אין מספר".
ושואלים המפרשים: הרי לא השתמשו בבית־המקדש בברזל!
נאמרו אמנם פירושים שונים בעניין. הרמב״ן בפרשת יתרו מסביר, שהברזל שימש "לעשות ממנו כלים, לכרות העצים ולחצוב האבנים". המהרז״ו בפירושו (שמו״ר פל״ה, ה) מעלה אפשרות אחרת: "ייתכן שהיה זה בחצרות ולא בפנימה". אך אם הברזל לא שימש לבניין עצמו, עדיין צריך ביאור למה היה צורך בכמות כה גדולה של ברזל?
ולפי האמור, יובן: אמנם לבניין הבית הראשון לא השתמשו בכל כמות הברזל שדוד הכין, אך ייעשה בה שימוש - בקרוב ממש, בבית־המקדש השלישי, שבבניינו ישתמשו גם בברזל. לפי זה, תובן היטב גם העובדה שהברזל נזכר רק בהכנות שערך דוד לבניין המקדש, ולא בתיאור הבניין בפועל ע״י שלמה, - שכן לברזל זה שיהיה לחלק מבית־המקדש השלישי, יש שייכות מיוחדת דווקא לדוד המלך, מפאת הקשר המיוחד בינו לבין המלך המשיח, ועד שמלך המשיח נקרא על שמו - "דוד מלכא משיחא".
לכן, הוא זה שהכין את הברזל לבניין בית־המקדש השלישי ע״י מלך המשיח, שיהיה תיכף ומיד ממש.
על־פי שיחות עשרה בטבת וש״פ ויחי תשנ״ב.