הנה ימים באים: בשלח - היכונו ל׳שיר חדש׳ באמצעות שירה ושמחה

על השירה ששרו משה ובני־ישראל בקריעת ים סוף, על השיר החדש שנשיר עם בוא הגאולה, ועל השיר שיש לשיר על הגאולה כבר עתה בטרם באה, מתוך אמונה וביטחון כי "הנה זה בא" / מאת הרב מ"מ רייצס

"אז ישיר משה ובני־ישראל את השירה הזאת לה׳" (פרשתנו טו, א). כתוב זה, העוסק בשירה שהיתה על שפת ים סוף לאחר הנס הגדול של קריעת הים, רומז לשיר שיהיה לעתיד לבוא. כך הסבירו חז״ל את העובדה שהכתוב משתמש בלשון עתיד - ״אז ישיר״, ולא בלשון עבר - "אז שר": "מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה" (רש״י). כלומר, כשם שעל הים שרו משה ובני־ישראל והודו לה׳ על נפלאותיו, כך "ישיר משה" בבוא הגאולה, על ביאת הגאולה ונפלאותיה, ועמו ישירו כל בני ישראל.

על שיר זה שצפוי להיות מושר בבוא הגאולה, מדובר גם ב״תרגום" על שיר השירים (בתחילתו). התרגום מונה שם תשע שירות ששרו בני-ישראל בעולם הזה, ומסיים: "ושירתא עשירתא עתידין למימר בני גלותא בעידן דיפקון מגלותא" [ = ואת השירה העשירית עתידים לומר בני הגלות בזמן שיצאו מהגלות].

כראיה לכך, מביא התרגום את הפסוק (ישעיה ל, כט), "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב, כהולך בחליל לבוא בהר ה׳ אל צור ישראל". כלומר, בבוא בני ישראל מהגולה אל בית־המקדש, אל הר ה׳, הם ישירו בשמחה ובליווי כלי זמר. פסוק נוסף אומר (כח, א): "ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה וגו"׳. ובתהילים מצינו כמה פסוקים (צו, אן צח, א; קמט, א) שמספרים על ה״שיר חדש", שישירו בני־ישראל לה׳ עם בוא הגאולה.

(ואגב, גם בנבואת ישעיה (כו, יט) על תחיית המתים, הוא מדבר על כך שהמתים שיקומו לחיים יפתחו בשירה - "יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר").

בשורות הבאות נעסוק, אפוא, בייחודו של השיר העתידי לעומת תשע השירות שקדמו לו. ההבדל הבולט בין תשע השירות לשיר העתידי הוא, שתשע השירות מכונות "שירה" בלשון נקבה. בשירה הראשונה נאמר "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", וכן בכולן. לא כן השיר של לעתיד לבוא, שמכונה בלשון זכר: "שיר חדש", "השיר יהיה לכם", "ביום ההוא יושר השיר". גם בהגדה של פסח (בסיום ברכת ׳אשר גאלנו׳), בשעה שאנו מבקשים על בניין בית־המקדש, אנו אומרים "ונודה לך שיר חדש על פדות נפשנו". עלינו להבין, אפוא, מה בין "שירה" ל״שיר״?

לא עוד "עיבור"

במכילתא (הובאה בתוספות ד״ה "תאמר", פסחים קטז, ב) הסבירו: "כמו שהנקבה יש לה צער לידה, אף כל הניסים יש אחריהם צער, חוץ מלעתיד שאין אחריה צער", והדבר דומה לזכר שצער ההיריון והלידה אינו קיים אצלו. במדרש רבה (שמו״ר פכ״ג, יא) מופיעים אותם דברים בסגנון שונה: "כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבות. כלומר, מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת, וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות באות עליהן והיו אומרים שירות בלשון נקבות, לכך עמדו בבל ומדי ויוון ואדום ושיעבדו את ישראל, אבל לעתיד לבוא אין עוד צרות, באותה שעה אומרים שיר לשון זכר".

בהשקפה ראשונה נראה, שהדמיון לזכר ונקבה הוא רק משל לצער שטבעו להיות חוזר ונשנה, לעומת מצב טוב שהוא בלתי משתנה. אך ה״צמח־צדק" (ב׳אור התורה׳ שמות כרך ח ע׳ ב׳תתקלו) מבאר שההשוואה הזו מתייחסת לענין מהותי הרבה יותר, שכן העיבור והלידה מקבילים בעצם מהותם לגלות וגאולה.

בזמן העיבור נמצא העובר במצב של העלם; הוא אינו רואה, אינו שומע, אין לו רצונות עצמאיים, וכאילו הוא נגרר אחר אמו. הדבר מקביל לזמן הגלות, כאשר אין התגלות אלוקית, והנשמה אינה חופשית להביע כרצונה את מאווייה הטהורים, אלא היא נשלטת ע״י חושך הגוף והעולם.

אך כשיוצא העובר לאוויר העולם, או־אז נפקחות עיניו ואוזניו, והוא הופך להיות אדם חופשי בעל רצונות ורגשות משלו. המצב הזה מקביל למצב של גאולה, כשיש התגלות אלוקית. זהו מצב שבו הנפש האלוקית "רואה" ו״שומעת", ויש באפשרותה להשתחרר מכבלי הגוף ולממש את רצונה האמיתי.

זהו, אפוא, פשר ההשוואה בין זמן הגלות לבין הנקבה שיולדת וחוזרת ומתעברת:

בזמן הזה, זמן הגלות, יש אמנם מפעם לפעם "לידה", גאולה והתגלות, אבל לאחר מכן שוב מגיע מצב של "עיבור", גלות והעלם. אבל בגאולה העתידה לא יהיה עוד ״עיבור״, גלות, אלא ה״לידה״ - ההתגלות האלוקית - תימשך עדי עד, כמו הזכר שאין בו עיבור והעלם כלל.

המהר״ל מפראג ("נצח ישראל" פרק מח) רואה בשינויים שחלים בגוף הנקבה, עיבור ולידה וחוזר חלילה, ביטוי לחולשה. "שהנקבה שהיא יולדת הוא מפני חולשתה, שאינה כמו הזכר שיש לו חוזק יותר מן הנקבה. ולכך הנקבה יולדת מפני שהלידה היא השתנות אל האישה .. שהקשה לא יקבל השתנות". וכך בנוגע לגאולה: "שתהיה חזקה ולכן לא תשתנה. ומפני כך הגאולה הראשונה נקראת בלשון נקבה,אשר לחולשתה יש השתנות אל הגאולה הראשונה, אבל גאולה אחרונה אין השתנות לה ולכך נקראת בלשון זכר, שאין השתנות לזכר".

בהמשך לכך, המהר״ל מוסיף ומסביר הבדל נוסף בין הגאולה הראשונה לבין הגאולה האחרונה. ביציאת מצרים, אף כי הגואל עצמו היה משה, הצטרפו להנהגת תהליך הגאולה עוד שניים: אהרן ומרים - אשה. דבר זה בא בהתאם לאופייה של הגאולה, שהיתה גאולה "חלשה". כך בעצם היה בשאר הגאולות: בנס פורים התבצע הנס על ידי מרדכי ואסתר, וגם בנס חנוכה אנו מוצאים שאשה - יהודית -נטלה בו חלק.

הגאולה העתידה, לעומת זאת, תתבצע על ידי משיח, ועמו אליהו הנביא. אך לא תהיה שותפות של אשה בתהליך הגאולה, בהתאם לאופי הגאולה המשולה לזכר (שם פרק נד).

התכללות ודביקות בעליון

בתורת החסידות מתבאר עניין ה״שיר חדש" בלשון זכר, על־פי עניינו הפנימי של המושג ׳שיר׳. בתורת החסידות מבואר בהרחבה, שהשיר מבטא תנועה של התעלות והתרוממות. כשאדם שר הוא מבטא את כיסופי נפשו ושאיפתה לצאת ממצבה הנוכחי, ולהתדבק במשהו נעלה ונשגב ממנה. וידוע פירוש החסידות במאמר המשנה (שבת נא, ב> "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר": על ידי השיר, אפשר להתנתק מהדרגה הקודמת, ולהתעלות ו״להימשך״ - לדרגה גבוהה יותר.

גם לעתיד לבוא יהיה קיים מושג ה״שיר". לכאורה, אפשר לשאול: מה מקום יהיה אז להתעלות על־ידי שיר, בשעה שכבר נמצאים בדרגה גבוהה? - אך התשובה היא שבעולמות ה׳אין־סוף׳ יש תמיד מקום להתעלות נוספת. ובלשון ה״צמח־צדק" (׳אור התורה׳ לשיר השירים בתחילתו): "עם היות העלייה בימות המשיח גדולה ונפלאה, עם כל זה יש עוד עליות לאין קץ כמו תחיית המתים, על כן צריך להיות העלאה מעליה דימות המשיח בבחינת אתערותא דלתתא לאתערותא דלעילא שהוא התגלות טל אורות כר׳".

אלא שלעתיד לבוא יהיה השיר, ההתעלות, בלשון זכר. מבואר במקומות רבים בקבלה וחסידות, שהזכר מסמל את העליון - ה׳משפיע׳, והנקבה מסמלת את התחתון, ה׳מקבל׳. ובכך מתבטא ההבדל בין השירה שבזמן הגלות לשיר שיהיה בעתיד:

בכל שיר יש שני שלבים: שלב היציאה מהדרגה הנחותה. ושלב העלייה וההתכללות בדרגה העליונה. בזמן הזה, עיקר ההדגשה היא בשלב הראשון, השלב של היציאה מהתחתון - "נקבה". כיוון שנמצאים בעולם שיש בו רע וטומאה, עיקר המאמץ וההדגשה מושמים ביציאה מהדרגה הנחותה, בנטישה של דרגת ה״נקבה".

אבל בגאולה, יתבטא עיקר עניינו של ה״שיר״ בשלב השני - ההתכללות והדביקות בעליון, ב״זכר". עיקר ההדגשה לא תהיה על עזיבת המדרגה הקודמת, ה״נקבה״, שהרי גם הדרגה הקודמת היא נעלית וקדושה כשלעצמה! - לכן יהיה השיר בלשון זכר, שיר שכל כולו הוא דבקות והתכללות במה שלמעלה, ב״זכר".

ובלשון הרבי (ספר השיחות תשנ״ב ע׳ 316): "בשירה בלשון נקבה נרגשת בעיקר העלייה מלמטה למעלה, שהמקבל מצד עצמו (נקבה) משתוקק ומתגעגע לצאת ממדרגתו ולהיכלל בדרגה נעלית יותר, מה־שאין־כן בשיר בלשון זכר נרגשת בעיקר השפעת וגילוי אור העליון מלמעלה למטה, שעל ידו נעשה הדביקות וההתכללות בהעליון".

הווי אומר: בשירות בזמן הזה מודגשת ההתנתקות מהמצב הנחות, הגעגועים והכיסופים מלמטה - להתקרב אל העליון; בשיר שיהיה לעתיד ההדגשה תהיה על הדבקות בעליון, שמביאה בעיקר לרגש של שמחה ותענוג.

להתכונן כבר עכשיו

ה״שיר חדש", על כל המשמעויות שבו, יהיה בגאולה השלמה. אולם, בימינו אלו - ערב הגאולה, דורש הרבי להתחיל כבר עתה ב״שיר חדש" זה (סה״ש שם ע׳ 320): "...צריך להיות עכשיו (לאחר גמר כל העליות) השירה שמצד הדביקות וההתכללות בהעליון, כהכנה והתחלה ל״שיר חדש" דלעתיד לבוא.

"ובמיוחד בנוגע להתפילה על הגאולה האמיתית והשלמה (ובפרט לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין", ונשלמו כל ענייני העבודה, כדברי כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו) - שנוסף על רגש הכוסף והתשוקה והגעגועים להגאולה (עד עתה) צריך להיות עכשיו גם ובעיקר רגש השמחה מזה שהגאולה באה בפועל ממש ברגע זה ממש".

הרבי הוסיף וביאר (שם ע, 303 ואילך), ששילוב זה בין תשוקה וגעגועים לגאולה - ובין רגש השמחה בגלל בוא הגאולה, מודגש אצל נשי ובנות ישראל. הרבי הביא את המדרש האומר ש״מרים - על שם המירור" (שמו״ר רפכ״ו), כלומר: עניינה של מרים הוא רגש המרירות הנובע מכך שבני ישראל מתעכבים בגלות; ומצד שני, דווקא במרים, ויתר הנשים הצדקניות שבדורה, מצינו שעוד בגלות מצרים היו בטוחות וחדורות בישועת ה׳: "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב״ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים״, (רש״י פרשתנו טו, כ - בהסבירו מהיכן היו למרים הנביאה ולכל הנשים כלי זמר).

וזה מה שנדרש מאיתנו גם בדורנו אנו:

"כשם שביציאת מצרים, ׳מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב״ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים׳, כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות, ובוודאי מובטחות הן, שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלמה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה בתופים ובמחולות, (בתכלית הצניעות כמובן), על בוא הגאולה האמיתית והשלמה!

"ובפרטיות יותר: ביחד עם התפילה, הבקשה והדרישה מהקב״ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות (׳מרים על שם המירור׳), על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק, "עד מתי, עד מתי,עד מתי"!... חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הביטחון ש׳הנה זה (המלך המשיח) בא׳, וכבר בא״!

אמונה, בטחון ושמחה

ובענין זה, מצינו דברים מעניינים בשל״ה הקדוש לפרשתנו. השל״ה מביא את דברי חז״ל (שמו״ר פכ״ג, ו): ״תשורי מראש אמנה - עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא, שנאמר שירו לה׳ שיר חדש כי נפלאות עשה. ובאיזה זכות אומרים ישראל שירה? בזכות אברהם שהאמין בהקב״ה, שנאמר והאמין בה׳. היא האמונה שישראל נופלין בה, ועליו הכתוב אומר וצדיק באמונתו יחי׳"...

מדייק השל״ה בדברי המדרש: א. מהי כפילות הלשון ״עתידין לומר - לעתיד לבוא"? ב. מה הקשר בין השיר שעתידים לומר לעתיד לבוא ובין אברהם והאמונה שבה הצטיין? הרי השיר בא על־ידי שמחה גלויה בנפלאות הגאולה, ומה לה ולאמונה?!

אלא, אומר השל״ה, אין הכוונה כאן לשיר שישירו בבוא הגאולה. הכוונה לשירה שישירו עוד לפני הגאולה, מתוך ביטחון ושמחה בבשורת הגאולה. ולכן אומר המדרש "עתידין לומר לעתיד לבוא": "עתידין לומר" על "לעתיד לבוא". עתידים לומר עוד לפני הגאולה - על הגאולה העתידה לבוא עליהם.

לפי זה מובן היטב הקשר בין שירה זו לאמונה: "כי מידת צדיקים הוא מיד שהובטחו לדבר טוב לומר שיר ושבח להשם יתברך מיד, אף שעדיין לא נתקיים, כי זהו מצד האמונה שמאמינים בדבריו, ברוך הוא וברוך שמו.

"ובזה מבואר המדרש, שעתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא. כלומר, עתידין כשיתבשרו להגאולה, יאמרו שירה על מה שעתיד לבוא. דהיינו, על הניסים שיבואו כשיתבשרו עליהם, יקדימו לשורר מיד ויהיו בחוזק אמונתם כאילו נעשה .. וזהו תשורי מראש אמנה, כלומר: תתחיל לשורר מראש, דהיינו מקדם אשר נעשה, וזה לך מצד אמונה".