הנה ימים באים׃ תרומה - מדוע ׳מתעלם׳ הרמב"ם מחלקו השמימי של בית־המקדש?
בפרשתנו נאמר הציווי "ועשו לי מקדש", והשאלה המתעוררת היא: באיזה צורה יתבצע ציווי זה בבניין בית־המקדש השלישי? ❖ על השיטות השונות, הקושיות והתירוצים ועל ירידת בית־המקדש משמים, שבעצם אינה אלא עלייה בית המקדש - מאמר שני
מי יבנה את בית־המקדש השלישי? - קיימות שתי שיטות בדבר: בספר הזוהר, וכן בדברי מפרשים רבים, נאמר שהוא "ייגלה ויבוא משמים", כשהראיה היא מהפסוק "מקדש ה' כוננו ידיך" (בשלח טו, יז). לאידך, הרמב"ם פוסק הלכה למעשה, כי בית־המקדש ייבנה בידי מלך המשיח (וראה במאמר הקודם).
מדברי הגמרא נראה כמו השיטה הראשונה. הגמרא (סוכה מא, א) מזכירה אפשרות שבית־המקדש השלישי ייבנה בלילה או ביום־טוב. והנה, הלכה היא שאי־אפשר לבנות את בית־המקדש לא בלילה ולא ביום טוב, אלא בימי החול בלבד. מהי, איפוא, כוונת הגמרא?
מכאן מוכיחים (ראה רש"י ותוספות שם), שבית־המקדש יירד משמים ולכן אין בבניינו ההגבלה הקיימת בבניין בידי אדם. וכיצד באמת יתרץ הרמב"ם, הסובר שגם בית־המקדש השלישי ייבנה בידי אדם, ראי' חזקה זו?
תשובה לכך אנו מוצאים בדברי המאירי (סוכה שם): "ואף־על־פי שאין בניין בית־המקדש דוחה יו"ט, וכן שאין בניין בית־המקדש בלילה, דהא כתיב 'וביום הקים את המשכן' - חשש לבית־דין טועים, שתהא חיבת הקודש מביאתן לכך". (כלומר, שמא יטעו בית־דין מרוב שמחה והתלהבות בביאת המשיח ויבנו את המקדש שלא בזמן הראוי).
ב"ערוך־לנר" (סוכה שם) מתרץ, כי כוונת הגמרא אינה לבניין בית־המקדש כולו אלא רק לבניית וכינון המזבח, שלכמה שיטות גם קיומו של המזבח, ללא בית־המקדש כולו, מספיק כדי לחדש את עבודת הקרבנות. וה"תפארת ישראל" (בתחילת מס' מדות) מחדש, כי בית־המקדש יכול להיבנות ביו"ט ובלילה על־ידי גויים - כמובן, בהדרכת ופיקוח ישראל. לחידושו זה הוא מסתייע בפסוק (ישעיה סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם".
כך יתרץ הרמב"ם את הגמרא לשיטתו; מצד שני, קיימים מקורות אחרים שמתאימים לשיטת הרמב"ם, ודוקא השיטה החולקת היא זו שצריכה להגיע לתירוצים שונים. - המשנה במסכת מדות מפרטת את הפרטים של בניין בית־המקדש השני, ואם בית־המקדש הוא דבר שתלוי בידי שמים, לשם מה יש צורך בידיעת פרטי צורתו ומידותיו? מכאן, שבית־המקדש צריך להיבנות בידי אדם, ולכן יש צורך בפירוט מבנהו וצורתו.
ולמעשה, קיים לכך מקור קדום יותר ומפורש יותר, והיא המצוה שבפרשתנו (תרומה כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ובלשון הרמב"ם (בתחילת הל' ביהב"ח): "מצוות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות .. שנאמר ועשו לי מקדש". לכן אין לצפות, לכאורה, לבואו של בית־המקדש באופן ניסי ושמימי; אדרבה - המצווה היא על ישראל, שעליהם לבנות את בית־המקדש, ומלך המשיח יעשה זאת, כנציג וכשליח של כלל ישראל.
[ואילו לגבי השיטה השנייה, הסוברת שבית־המקדש ייבנה בידי שמים, ניתן לתרץ ראיות אלו בסגנונו של המנחת חינוך (מצווה צה) על דבר דומה: "...התורה הקדושה לא תסמוך המצוות והדינים על ניסים". הווי אומר, אף כי בפועל בית־המקדש צפוי להתגלות מן השמים, מצווה זאת התורה על בני ישראל, דבר שמצריך אותנו לדעת את פרטי ההלכות, כי התורה מתייחסת לבית המקדש כאילו הוא כן ייבנה בידי אדם (וראה גם ב"תפארת ישראל" תחילת מסכת מדות)].
שתי הדעות צדקו יחדיו
לאמיתו של דבר, אין הכרח לומר ששתי השיטות מחולקות ביניהן בצורה מוחלטת; ייתכן ששתי הדעות צדקו יחדיו, ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
כך מסביר ה"ערוך לנר", כי בית־המקדש יהיה גם בידי שמים, וגם בידי אדם. הוא פותח בראיה לשיטת הרמב"ם מלשון הגמרא "מהרה ייבנה בית־המקדש", ומטעים: אם כדברי רש" י ותוספות, שבית־המקדש ירד משמים - הרי שבית־המקדש בנוי מכבר, ואין זאת אלא שאנו מחכים לירידתו והתגלותו. לשון הגמרא צריך הי' להיות: "מהרה ייגלה המקדש", ולא "מהרה ייבנה המקדש"!
קושיא כעין זו, היא גם מנוסח התפילה שאנו מתפללים, "יהי רצון שייבנה בית־המקדש במהרה בימינו". לפי שיטה זו, הרי בית־המקדש כבר בנוי, ואין לנו להתפלל אלא להתגלותו![1]
ה"ערוך לנר" מביא ראיה נוספת: חז"ל אמרו (סוכה נב, ב) כי משיח בן דוד ומשיח בן יוסף מכונים "חָרָשִים", ומסביר רש"י: "אומנים לבניין בית־המקדש". אם אכן ירד המקדש מושלם משמים, איזו אומנות שייכת בו? - לאידך, קשה גם לומר שהוא ייבנה רק בידי אדם, שהרי מקרא מלא הוא, "מקדש ה' כוננו ידיך"! לכן, מסכם ה"ערוך לנר":
"נראה לעניות דעתי, דוודאי בית־המקדש דלעתיד לבוא ייבנה בניין ממש בידי אדם. ומה שנאמר 'מקדש ה' כוננו ידיך', שנדרש בתנחומא שיירד למטה, הוא בית־המקדש רוחני שיבוא לתוך בית־המקדש הנבנה גשמי .. כמו שלמטה בארץ אין נשמה בלא גוף, כמו כן המקדש רוחני לא יקום בלא מקדש גשמי".
שלושה תיווכים
גם הרבי בתורתו ('חידושים וביאורים בהלכות בית הבחירה' - ס"ב ב"פתיחה") נוקט בדרך זו של תיווך בין שתי השיטות, כלומר: שבית־המקדש יהיה מורכב משני חלקים. מחד, הוא יהיה בניין בידי אדם, ובנוסף - יהיה בו גם חלק משמים. ואת זה עצמו מפרש הרבי בשני אופנים:
א) הרמב"ם כתב (הל' ביהב"ח פ"א ה"ד): "בניין העתיד להיבנות, אף־על־פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבניין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל". הווי אומר, יש בידינו ידיעות חלקיות בלבד על צורתו העתידית של בית־המקדש. ובכן, אותם חלקים שידועים לנו מתוך המקורות - אכן ייבנו בידי אדם, מלך המשיח; ואותם פרטים שאינם מפורשים בצורה ברורה - הם יירדו משמים.
ב) הבניין כולו ייבנה בידי אדם, כי למשיח יתגלו גם אותם פרטים שאינם ברורים ומפורשים לנו כיום. אלא שבתוך בית־מקדש זה יירד ויתלבש מקדש רוחני משמים. וכשם שמצינו (יומא כא, ב) באש המזבח, שמצווה להביא מן ההדיוט - ובד בבד, ירדה גם אש משמים.
הרבי מוסיף ומטעים, לפי ביאור זה, מדוע הרמב"ם מביא רק את זה שבנין המקדש יהי' ע"י המלך המשיח, ואינו מזכיר כלל את החלק שיבוא מן השמים. ספר "היד החזקה" של הרמב"ם הוא ספר של הלכות, (וגם הדברים האמורים לגבי הגאולה באים בתור הלכות), והלכות עניינן - חובותיו של היהודי. ההלכה אומרת מה יהודי צריך לעשות, ולא מה צריך הקב"ה לעשות. ומה שיהודי צריך לעשות הוא - לבנות את בית־המקדש כפי הבנתו. חלקו של הקב"ה אינו שייך אליו ולא להלכה.
המקום שבו כן מוזכר החלק שיבוא משמים, הוא בחלקים אחרים של התורה - הזוהר והמדרשים שעוסקים יותר בפנימיות התורה. ולא זו בלבד שהוא מוזכר, אלא שבמקורות אלו מודגש דווקא החלק שיבוא משמים, שכן בפנימיות הענינים החלק השמימי יותר חשוב, שהוא זה שיביא את בית־המקדש לשלמותו הרוחנית הנעלית.
והנה הסבר נוסף (שלישי במספר, ומקורו ב"שערי זוהר", לסוכה מא, א. 'חידושים וביאורים בהל' ביהב"ח' סי"ט. "תורת מנחם - מנחם ציון" ח"א ע' 143), המתווך בין שתי השיטות, וגם הוא מבאר כי בבית־המקדש יהיה חלק בידי שמיס וחלק בידי אדם:
במגילת איכה נאמר (ב, ט) "טבעו בארץ שעריה". וחז"ל מסבירים על כך (במדב"ר פט"ו, יג. זח"א ג, א. ועוד), כי שערי בית־המקדש לא נחרבו כמו יתר חלקיו. הם טבעו בארץ במקומם, ונשארו נצחיים. לפי זה ניתן לומר, שבית־המקדש בכללותו ירד משמים, ולכן יהיה קיים נצחי; ובני־ישראל יקיימו את חלקם ע"י העמדת השערים, שנשארו מהבית הראשון. קיים כלל בהלכה (ראה ב"ב נג, ב), שהמעמיד דלתות נחשב כאילו בנה את הבית כולו (מכיוון שללא דלתות לא נחשב הבית למקום שמור שאפשר לגור בו), ואם כן ע"י העמדת הדלתות נוצר קשר לעם ישראל עם הבניין כולו, והבניין כולו מתייחס אליהם ולבנינם.
"ושמחנו בתיקונו"
לפי פירוש זה מיושב יפה נוסח התפילה - תפילת מוסף ליום טוב - "והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו": הקב"ה יראה לנו את בניין בית־המקדש, שיהיה על"ידו כביכול; וישמח אותנו בתיקונו, בכך שייתן לנו לתקן אותו ולהשלימו, להעמיד את שעריו. (וכידוע, שמחתו השלימה של האדם היא דוקא ב"קב שלו", ולא במה שהוא מקבל כמתנת חינם משמים. לכן השמחה תהי' בעיקר "בתיקונו", באותו חלק שיוסיפו בני ישראל).
וביתר עומק, הסבר זה מצטרף להסבר הקודם, שבית־המקדש ייבנה בידי אדם, ומה שיירד משמים יהיה חלק נוסף ונעלה יותר, ש'יתלבש' בתוך בית־המקדש שנבנה בידי בני־ישראל; וכך עולה, שבית־המקדש יהיה שלם, מכל הצדדים:
מצוות "ועשו לי מקדש" מתבצעת בשלמותה, כי חלקו הגדול של בית המקדש ייבנה - כפשוטו - בידי בני־ישראל (מלך המשיח); בבית המקדש יהיה גם העילוי והנצחיות של מקדש בידי הקב"ה, כי יהיה חלק שירד משמים; ולאחר מכן יעמיד משיח את שערי בית־המקדש, ועל־ידי זה 'יקנו' גם את אותו חלק שמימי של בית־ המקדש, כאילו גם חלק זה נבנה בידי בני־ישראל.
ומכאן לתיווך נוסף בו מתווך הרבי בין שתי השיטות ('חידושים וביאורים בהלכות בית הבחירה' שם[2]):
בכמה סתירות בין ייעודים ונבואות בעניין הגאולה, מתרצים חז"ל (סנהדרין צח, א) שהדבר תלוי במצבם הרוחני של בני־ישראל. אם יהיו במצב של "זכו" - יהיו הדברים באופן נעלה; ואם חלילה "לא זכו" - במדרגה נחותה יותר.
כעין זה יש לומר גם בנידון בית־המקדש: במצב של "זכו" יבוא המקדש משמים, שאז כמובן יהיה זה בית נעלה ביותר. ואילו אם "לא זכו", אז ייבנה המקדש בידי אדם, מלך המשיח.
לפי־זה מתורצת גם קושיא חזקה שאפשר לשאול על השיטה שבית־המקדש "ייגלה ויבוא משמים":
חז"ל מספרים (ב"ר ספס"ד), כי בימי רבי יהושע בן חנניא גזרה "מלכות הרשעה" על עם ישראל לבנות מחדש את בית־המקדש, ונתנו ליהודים די־הצורך כסף וזהב ושאר חומרי הבניין, ורק מניעות והפרעות שונות מנעו מסיום והשלמת הבניין כולו. הרי לנו מקור מפורש, שאין להמתין שבית־המקדש ירד משמים, אלא יש לבנותו בידי אדם!
אלא, שאז היה מצב של "לא זכו", (ולכן המלכות הרשעה היתה צריכה לגזור על עם ישראל לבנות את המקדש), ולכן רצו לבנות את בית־המקדש בידי אדם; אבל "מקדש העתיד שאנו מצפין" (כלשון רש"י בסוכה שם), אנו הרי מצפים שהגאולה תבוא באופן של "זכו", וממילא "ייגלה ויבוא משמים".
לפי זה מתורצת גם סתירה בדברי רש"י עצמו. במסכת סוכה כותב רש"י שבית־המקדש "ייגלה ויבוא משמים", ולאידך, בספר יחזקאל (מג, יא) על הפסוק "וישמרו את כל צורתו", מסביר רש"י, "ילמדו ענייני המדות לעשותם לעת קץ". אם בית־המקדש יירד משמים, איזו עשייה דרושה מצידנו "לעת קץ"?!
אלא שגם לדעת רש"י, ייתכן מצב של "לא זכו", בו יהיה צורך לבנות את בית־המקדש בידי אדם, ולשם כך יש צורך בידיעת פרטיו ומידותיו של הבית.
"גם בלילה, עתה ממש!"
ראינו, איפוא, מספר הסברים המתווכים בין שתי השיטות בעניין בניין בית־המקדש:
א) בני־ישראל יקיימו את חובתם ההלכתית ויבנו את מה שברור מהמקורות, ומשמים ירדו הדברים שאינם ידועים. ב) בית־המקדש הגשמי כולו ייבנה בידי מלך המשיח, ובתוכו 'יתלבש' מקדש רוחני משמים. ג) בני־ישראל יעמידו את שערי בית־המקדש שטבעו בארץ, ובדרך זו 'יקנו' את פרטי הבניין שבא מלמעלה. ד) אם זכו - ייבנה המקדש בידי שמים, ורק אם לא זכו - נאלץ לבנותו בידי אדם.
בתורתו של הרבי מובאות ומוסברות כל האפשרויות הללו, ולא ניתן לקבוע בבירור מהו ההסבר שהרבי מקבל כהסבר העיקרי, המסקנה הסופית. עם זאת, ניתן לציין, כי פעמים רבות כשהזכיר הרבי את ביאת המשיח ותיאר את אותו רגע נכסף, דיבר בפשטות על מקדש היורד משמים. נראה, כי תיאור זה תואם את התיווך האחרון דלעיל המחלק בין "זכו" ל"לא זכו", וכיוון שדורנו - כפי שציין הרבי במספר הזדמנויות - נמצא במצב של "זכו" (לאחר כל הגזירות, הקשיים והניסיונות שעברו על עם ישראל בדור האחרון), נזכה לכך שבית המקדש כולו ייגלה ויבוא משמים.
נצטט, כדוגמה, קטע משיחה של הרבי עם הרב מרדכי אליהו ז"ל (ו' מרחשוון תשנ"ב). הרב אליהו אמר: "בנוגע לבית־המקדש - לא צריכים לחכות עד שיבנוהו (כדעת הרמב"ם שמשיח "בונה המקדש"), כיוון ש"מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא ייגלה ויבוא מן השמים" (כדעת רש"י ותוספות)" - והרבי השיב: "ולכן, יכול להתגלות ולבוא גם בלילה, עתה ממש!"
ופעם התבטא הרבי (סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 340), כי בואו של בית המקדש משמים אל העולם הזה, שבגשמיות היא ירידה, הרי לאמיתו של דבר, מהצד הרוחני של הענין, אינה ירידה כלל ועיקר, אדרבה - הירידה לעולם הזה התחתון, מהווה העלייה הגדולה ביותר עבור בית המקדש. שכן, התכלית של הכל היא "דירה בתחתונים", העולם הזה דווקא; על־ידי העולם הזה התחתון, תהיה לעתיד לבוא עלייה בכל סדר ההשתלשלות הרוחני, בכל העולמות העליונים ביותר.