הנה ימים באים׃ שלח - עתידם של המרגלים וכלל דור המדבר

בין הסוגיות הרבות של אחרית הימים, תופסת מקום נכבד במיוחד סוגיית תחיית המתים. מלבד היותו של הנושא אחד מיסודות האמונה של עם ישראל, זהו גם נושא מעניין ומעורר סקרנות מעצם מהותו. אחד הסרטים היותר מעניינים בסוגיה זו הוא הדיון בשאלה מי הם הקמים בתחיית המתים?

המשנה (סנהדרין צ, א) אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". אך בהמשך לכך, מונה המשנה רשימה של יוצאים מן הכלל הזה, ש"אין להם חלק לעולם הבא", בגלל חטאים חמורים שחטאו.

במסגרת זו נעסוק בדור המדבר, שכפי שמסופר בפרשתנו נגזרה עליהם מיתה במדבר, ונשללה מהם הזכות להיכנס לארץ־ישראל, משום שפעלו בניגוד לרצון ה׳ ולא רצו להיכנס לארץ. האם הם יקומו בתחיית המתים וייכנסו לארץ־הקודש עם כלל ישראל?

שאפו להישאר במדבר

בשאלה זו נחלקו תנאים במשנה במסכת סנהדרין (קח, א). "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר ׳אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח׳" (כלומר, יש להם חלק לעולם הבא).

בגמרא (שם קי, ב) מובאים שני פסוקים כמקור לשיטת רבי עקיבא. פסוק אחד מופיע בפרשת השבוע (יד, לה): "אני ה׳ דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי, במדבר הזה יתמו ושם ימותו". השימוש הכפול במושגי המיתה ("במדבר הזה יתמו", "ושם ימותו") מתפרש על ידי רבי עקיבא כך: מיתה לעולם הזה - ומיתה לעולם הבא. פסוק שני, בספר תהילים (צה, י־יא), אומר: "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי. אשר נשבעתי באפי, אם יבואון אל מנוחתי". הפסוק מדבר על ארבעים השנים שבהם בני דור המדבר נעו במדבר, והקב״ה אומר כי נשבע באפו שלא יבואו אל המנוחה האמיתית ולא יזכו לחיי העולם הבא.

בתורת החסידות (אוה״ת במדבר ע׳ טו ואילך) מתבארת דעתו של רבי עקיבא בצורה עמוקה יותר.

פירושו של המושג ׳עולם הבא׳, הוא לפי רוב השיטות, עולם התחייה, כאשר הנשמות ישובו לשכון בגופים, וכך יקבלו את השכר הנצחי. מכיוון שמדובר בשכר על המצוות המעשיות שאותן מקיים האדם דווקא בהיותו נשמה בגוף, מן הראוי שהשכר על כך יגיע לנשמות שמלובשות בגופים. לפי הסבר זה, נוכל להבין מדוע לא יזכו בני דור המדבר לחיי העולם הבא, שכן הם מייצגים את הניגוד הגמור לכך:

ידוע מה שמבואר בתורת החסידות על חטאם של אנשי דור המדבר, שהוא בעצם תוצאה של דרך שגויה בעבודת השם. מבחינה רוחנית, החיים במדבר היו נפלאים – בני־ישראל היו במצב של דבקות בקב״ה. הם לא היו צריכים לטרוח לצורכי פרנסתם, משום שכל צורכיהם סופקו ע״י הקב״ה, והם נותרו פנויים ללימוד התורה ולדבקות רוחנית. אין פלא, אפוא, שלא רצו לעזוב מצב נעלה זה, ולהיכנס לארץ שבה ייאלצו לעסוק בענייני העולם.

אלא שרצונו של הקב״ה היה שונה. הקב״ה חפץ דווקא בזיכוך הגשמיות והעלאתה לקדושה. הקב״ה רצה שבני־ישראל ייכנסו לארץ, ובתוך החיים הגשמיים – יגלו את אור ה׳, על ידי קיום התורה והמצוות, ובעיקר – על ידי המצוות המעשיות שמתבצעות באמצעות דברים גשמיים דווקא. לכן נענשו בני דור המדבר, ששאפו להישאר באווירה הרוחנית הגבוהה שהיו שרויים בה, והמרו את רצון ה׳.

לפי זה מובן מדוע לדור המדבר אין חלק בעולם הבא, שבו מקבלים שכר על המצוות שנעשו דווקא בדברים הגשמיים והחומריים.

"ובאו ציון ברנה"

אך לפי זה, דעתו של רבי אליעזר טעונה הבהרה: הכיצד ייתכן שלשיטתו בני דור המדבר יקבלו חלק בעולם הבא? ההסבר לכך הוא שלמעשה בני דור המדבר קיימו כמה מצוות מעשיות, ולפחות נמנעו מלעבור על מצוות לא תעשה, והרי נאמר: "ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כאילו עשה מצווה". ובנוסף לכך, גם לימוד התורה נחשב לקיום מצווה בגשמיות, שכן הדבר מתבצע על ידי המוח והפה הגשמיים.

ומכאן נפנה לעצם שיטתו של רבי אליעזר, שלפיה יזכו בני דור המדבר לחיי העולם הבא. בגמרא מובאים כמה פסוקים, שמוכיחים כשיטת רבי אליעזר. אלא, שתחילה יש צורך להסביר את הפסוק - שהביא רבי עקיבא כראיה - "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי", שסותר לכאורה את התפיסה שגם בני דור המדבר יזכו להגיע "אל מנוחתי". בגמרא מתרצים זאת, כי אמנם נשבע ה׳ בכעסו, אבל ״נשבעתי - וחוזרני בי" (בדומה לענין של התרת נדרים).

ואלו הראיות לשיטת רבי אליעזר:

בתהילים נאמר (נ, ה) "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח". ההגדרה "כורתי בריתי עלי זבח" מתייחסת לדור המדבר, שכרת ברית עם הקב״ה במתן־תורה, והיה זה ״עלי זבח״ - זבחו אז שלמים ועולות (שמות כד, א־יא). הכתוב מתייחס אליהם כאל "חסידי", ומכאן שלעתיד לבוא, לאחר שיתוקן חטאם, יזכו לחיים הנפלאים של העולם הבא.

הוכחה נוספת היא מהכתוב (ישעיה לה, יא) "ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה". מי הם "פדויי ה׳"? אלו שנפדו ממצרים ע״י הקב״ה, כלומר: בני דור המדבר, והם הובטחו שיקויים בהם הייעוד "ובאו ציון ברנה".

ראיה נוספת מן הנביאים היא מן הכתוב (ירמיה ב, ב) "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור, זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". מפסוק זה אנו למדים שהקב״ה זוכר לטובה את הדור שהלך ב״ארץ לא זרועה״, ומכאן - שיזכו לעולם הבא.

ראינו, אפוא, שתי שיטות. כמו מי נפסקת ההלכה? הרבי מביא (בלקו״ש חכ״ג עמ׳ 101) כמה מקורות, שמהם מובן שההלכה היא כשיטת רבי אליעזר, שלפיה יהיה לדור המדבר חלק לעולם הבא, וכדלהלן.

משה רבינו בראשם

לכל לראש, בסוגיית הגמרא שמביאה את שתי השיטות, מתבטא רבה בר בר חנה בביטוי מיוחד במינו: "שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה" ("עזב" רבי עקיבא את חסידותו)! פירוש הדברים: רבי עקיבא היה רגיל לזַכות את ישראל, ולכן דבר תמוה הוא שבעניין זה הוא נהג בדרך שונה, ואמר שאין לדור המדבר חלק לעולם הבא. מביטוי זה מובן, שדעתו של רבי עקיבא לא נתקבלה, וההלכה היא כדעת רבי אליעזר.

שנית, במסכת בבא־בתרא (עג, ב) מספר רבה בר בר חנה כי הוא ראה את מתי־מדבר, ו"היו שוכבין בפנים צהובות כשתויי יין" (לשון רש״י שם). מסוגיה זו מוכיחים התוספות (שם), שההלכה היא כמו הדעה שיש לדור המדבר חלק לעולם הבא.

בנוסף לכך, גם בכמה מקומות במדרשים ובתורת הסוד אנו רואים שבני דור המדבר יבואו לעתיד לבוא. ואגב, מעניין לגלות ששם נקשר עניין זה עם דמותו של מנהיג ורועה ישראל בזמנו, משה רבנו, מי שעתיד לבוא בראשם ולהכניס אותם לארץ. וכך נאמר בזוהר (ח״א קיג, ב): "הקיצו ורננו שוכני עפר, אלו המתים שבמדבר. א״ר יוחנן, למה משה מת בחוץ לארץ? - להראות לכל באי עולם כשם שעתיד הקב״ה להחיות למשה, כך עתיד להחיות לדורו, שהם קיבלו התורה, ועליהם נאמר: זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

ובמדרש תנחומא (חוקת יו״ד): "משל למה הדבר דומה? לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן, ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך. אמר לו המלך: יאמרו שאתה השבית הצאן! (בפירוש "עץ יוסף": פירוש, יאמרו שאתה הנחת הצאן ביד השביה והלכת לדרכך). כך אמר לו הקב״ה למשה: שבחך הוא שהוצאת שישים רבוא וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין למתי המדבר חלק לעולם הבא, אלא תהיה בצדן ותבוא עמהן, שנאמר (ברכה לג, כא) ויתא ראשי עם וגו׳".

וידוע הכלל, אומר הרבי (שם), שבדבר שיש בו מחלוקת בש״ס - נפסקת ההלכה למעשה לפי האמור במדרש, זוהר וכו׳.

מטרת העונש - חיובית

תפיסה זו, שבסופו של דבר יתוקן חטאם של בני דור המדבר והם ייכנסו לארץ, מעניקה לנו התייחסות שונה לעונש החמור שקיבלו. העונש נועד, בעצם, לגרום לכך שיזכו לחיים הנפלאים של העולם הבא. לאור הסתכלות נכונה זו על עונשם, יובהרו כמה פרטים בפרשת השבוע, שדורשים הסבר, כדלהלן.

רבי עקיבא הביא כסימוכין לשיטתו את הפסוק "אני ה׳ דברתי, אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי, במדבר הזה יתמו ושם ימותו". כזכור, רבי עקיבא פירש שכפל המיתות בפסוק זה מתייחס לעולם הזה ולעולם הבא. ואולם, קיימות כמה תמיהות בפסוק, תמיהות שיובנו דווקא לפי השיטה שיש לדור המדבר חלק לעולם הבא:

א) מה פשרה של ההקדמה שמופיעה בתחילת הפסוק - "אני ה׳ דברתי"? הרי פסוק זה הינו חלק מפרשה ארוכה שכוללת את דברי הקב״ה, ומדוע צריך לשוב ולומר כאן שאלה הם דברי ה׳? ב) מדוע משתמש הכתוב בלשון שלילית - "אני ה׳ דברתי אם לא זאת אעשה"? וכי לא היה מתאים יותר לומר, "אני ה׳ דברתי, זאת אעשה"!

אלא, מפרש ה"אור החיים" הק׳: הקב״ה אמר למשה כך: הדברים הללו נובעים ממידת טובי וחסדי. שכן, אם אוסיף להאריך אף ולא אגזור עליהם גזירת מיתה - יודע אני כי הם יוסיפו לחטוא, וכך יאַבדו גם את חלקם בעולם הבא. לכן, מעניש אותם הקב״ה עכשיו וכך לא יפסידו את חלקם בעולם הבא.

אם כן, זהו פירוש הפסוק: ״אני ה׳ דיברתי״ - דברים קשים אלו מוסכמים גם על שם "הוי׳", שמכוון כידוע למידת החסד והרחמים. ומדוע? משום ש״אם לא זאת אעשה״, אלא אאריך אפי עמם, הרי ״במדבר הזה יתמו ושם ימותו״ - מיתה כפולה, גם לעולם הבא. לכן הנני מביא עליהם עונש, כדי שיזכו לתחיית המתים. כעת מובן מדוע דברים אלו מוסכמים גם על מידת החסד.

ב׳לקוטי שיחות׳ (שם) מוסבר עניין נוסף בפשוטו של מקרא, לאור הקביעה שעונשם של בני דור המדבר היה במטרה שיזכו לחיי העולם הבא: התורה מתארת כיצד משה רבנו מתחנן לה׳, שלא יהרוג את כל עם ישראל בפעם אחת, ואומר (יד, יג) "ושמעו מצרים כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו.. והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגויים.. מבלי יכולת ה׳ להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר".

לכאורה, נשאלת כאן שאלה פשוטה: האם רק זו היא טענתו של משה?! על עצם העניין - הריגת דור שלם! - משה אינו מדבר כלל, וכל חששו הוא ממה ש״יאמרו הגויים״!

אלא, שמשה רבנו הבין שמדובר כאן בעונש שכל־כולו נועד לטובתם של בני־ישראל. מטרת העונש היא לכפר על החטא, כדי שיוכלו להשתתף בחיים הנעלים לעתיד לבוא. לכן משה לא טען מאומה נגד עצם העניין, וכל טענתו היתה: "מה יאמרו הגויים" - עלול להיות כאן חילול השם.

לפי זה, נבין גם מדוע משתמש משה רבנו דווקא בביטוי "וישחטם במדבר". המושג ׳שחיטה׳ לא מקובל ביחס לבני־אדם, אבל משה רבנו משתמש בו כאן משום שהוא מבין את התוכן הפנימי של העונש.

ההבדל בין ״הריגה״ ל״שחיטה״ – לפי פשוטם של דברים – הוא שהריגה פירושה איבוד והכחדה. המושג שחיטה, לעומת זאת, הוא הכשרת בעל החיים להיות מאכלו של האדם. מבחינה מסויימת, החי עולה בדרגה כשהוא "מפסיק" להיות בעל־חיים, והופך להיות מאכל של נזר הבריאה.

ולכן, כאן מתאימה ההגדרה "שחיטה". כי אין זה עונש שמטרתו כילוי והכחדה; מטרת העונש היא חיובית: להכשיר את האנשים החוטאים לחיים הנעלים של העולם הבא.

אפילו המרגלים יקומו לתחיה

עד כה דיברנו על כל אנשי דור המדבר, שבהשפעתם של המרגלים לא קיבלו את רצון ה׳, ומיאנו להיכנס לארץ־ישראל. קבענו שלמרות הכל יש להם חלק לעולם הבא. ומה יהיה על המרגלים עצמם, אלה שגרמו לחטא? האם גם הם עצמם מזומנים לחיי העולם הבא?

במשנה (סנהדרין קח, א) שנינו בתור קביעה פשוטה שאין עליה עוררין: "מרגלים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר (פרשתנו יד, לז): וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה׳. ׳וימותו׳ - בעולם הזה. ׳במגפה׳ - לעולם הבא".

אך הרבי (בלקו״ש שם) מביא את דברי הזוהר (ח״ג רעו, א), שמהם משמע, כי גם המרגלים עצמם יזכו לחיי העולם הבא. הרבי מוסיף ואומר, כי ייתכן שהדבר נכון גם לשיטת הש״ס:

אפשר לומר, שדברי רבי אליעזר שלפיהם לדור המדבר יש חלק לעולם הבא - אף כי בהשקפה ראשונה מתייחסים הם לכלל דור המדבר ולא למרגלים עצמם - הרי לאמיתו של דבר, מוסבים הם גם על המרגלים. רבי אליעזר מביא ראיה מהפסוק "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח", שמתייחס לאלה שכרתו ברית עם ה׳ במתן־תורה, והרי גם המרגלים עצמם היו אז בין כורתי הברית עם הקב״ה.

להבנת העניין בעומק יותר, נקדים ונסביר מהי כריתת ברית. לכאורה, יש לשאול: לשם מה כורתים אוהבים ברית ביניהם, והרי גם לולא הברית הם אוהבים זה את זה? אלא, מטרתה של כריתת הברית היא להפוך את האהבה לבלתי־תלויה, לנצחית, כך שגם כאשר יצוצו סיבות שיהיה בהן כדי לערער את האהבה, תשמור עליה הברית לבל תיפגע.

כך גם בענייננו: כריתת הברית בין הקב״ה לעם־ישראל שהיתה בעת מתן־תורה, גרמה לכך שגם החטאים החמורים ביותר לא יפגעו באהבה הנצחית ובקשר החזק ששורר ביניהם. מובן, אפוא, שגם המרגלים יזכו לעולם הבא.

מכל האמור אנו למדים לקח חשוב לגבי מעלתו של כל יהודי, יהיה אשר יהיה: גם אם בחיצוניות הוא נראה כאדם שפל ונחות, יש לזכור את מהותו הפנימית. שהרי אפילו המרגלים שחטאו בחטא כה חמור, הקשר העמוק שלהם עם ה׳ נותר, ומכוחו יזכו גם הם לחיי העולם הבא.

וכך גם לגבי כל יהודי: גם אם כיום, הצד הטוב שבו הינו גנוז ונעלם, הרי יבוא יום שבו מהותו האמיתית תתגלה, וכדברי הנביא על עם־ישראל (ישעיה ס, כא): ״נצר מטעי מעשי ידי להתפאר״, ומפסוק זה לומדים חז״ל - "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".