הנה ימים באים׃ שבת ראש חודש - עלייה לרגל בכל שבת וראש־חודש

על העלייה לרגל בימות המשיח, שעליה נאמר הפסוק שבהפטרת שבת ראש חודש "והיה מדי חדש בחדשו, ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר ה׳"

בשבת ראש־חודש מפטירים בפרק האחרון בספר ישעיה (פרק ס״ו), שבסיומו נאמר "והיה מדי חודש בחדשו, ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר ה׳". במאמר זה נעסוק במשמעותו של ייעוד נבואי זה, במובן הרוחני של הדברים.

לגבי טיבה של עליית "כל בשר" מדי שבת וראש־חודש לבית המקדש, מצינו שתי שיטות כלליות. מפשוטו של מקרא נראה (ראה באבן־עזרא וברד״ק) שכוונת הכתוב היא, ש"כל בשר" יבוא להשתחוות בבית־המקדש, מפעם לפעם: הקרובים יותר יבואו מדי שבת בשבתו, והרחוקים יותר יבואו מדי חודש בחודשו. כלומר, לאו דווקא שבזמנים אלו - שבת וראש־חודש - יגיעו כל ישראל בבת־אחת, כמו בשלושת הרגלים, אלא ששבת וראש־חודש יהפכו להיות מועדים קבועים לעלייה עבור אלה שמעוניינים לעלות לבית ה׳.

כך משתמע גם מפשוטם של הפסוקים בנבואת יחזקאל (מו, א־ג): "כה אמר ה׳ אלקים, שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה, וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח. ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ, ועמד על מזוזת השער, ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו, והשתחווה על מפתן השער ויצא, והשער לא יסגר עד הערב. והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות והחודשים לפני ה׳". - כלומר, השער שדרכו נכנסים אל החצר הפנימית, שבדרך־כלל הוא סגור, ייפתח ביום השבת ובראש־חודש. הנשיא יעמוד שם, יקריבו עבורו את קרבנותיו והוא ישתחווה ויצא, ואחר כך יבואו העם להשתחוות לה׳. ובפירוש ׳מצודת דוד׳ נאמר: "בזה יתן טעם למה לא יסגר השער. ואמר לפי שעם־הארץ ישתחוו מול ההיכל דרך פתח השער ההוא בשבתות ובראשי־חודשים, כי אז יהיו רגילין לבוא אל המקדש" (המפרשים חלוקים בדעותיהם לאיזה שער הכוונה. מכל מקום, ברור שהכוונה היא, באופן כללי, למקום מקודש במיוחד בבית־המקדש).

בהמשכה של אותה נבואה מפורש שביאה זו בשבת וראש־חודש אינה שווה לעלייה שתהיה ברגלים. בראש־חודש ובשבת יצא הנשיא באותה דרך שבה נכנס — כמו שנאמר (בפסוק ח): "ובבוא הנשיא דרך אולם השער יבוא ובדרכו יצא". לעומת זאת, לגבי ימי המועדים, כאשר כל העם יעלה לרגל ויהיו בבית־המקדש אנשים רבים, אומר הכתוב (פסוק ט): "ובבוא עם הארץ לפני ה׳ במועדים, הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב, והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה. לא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יצא". וגם הנשיא יעשה כך — ייכנס מפתח אחד ויצא בפתח שבצד השני: "והנשיא בתוכם בבואם יבואו ובתוכם יצאו".

מה פשרו של הבדל זה בצורת היציאה בין ראש־חודש ושבת, לבין המועדים?

רש״י מסביר, שבשבת וראש־חודש באים העם רק כדי להשתחוות, ואין צורך לעבור בכל רוחב העזרה, אבל במועדים שנאמר בהם (משפטים כג, יז) "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה׳", הרי "מצווה עליהם שיתראו יפה יפה". לכן, הכתוב מצווה עליהם שיעברו בכל רוחב העזרה, ולכן ייכנסו מצד צפון ויצאו מצד דרום, או להפך.

מדברים אלה מובן, שמצוות העלייה לבית־המקדש תישאר מוגבלת לרגלים בלבד, ואילו שבתות וראשי־חודשים יהיו רק זמנים קבועים למעוניינים לבוא ולהשתחוות לפני ה׳.

לא רק בשלושת הרגלים

כך נראה מפשוטו של מקרא; אולם בדברי חז״ל מפורש כי לעתיד לבוא יתחדש עניין העלייה לבית־המקדש גם בשבתות ובראשי־חודשים, כמו בשלושת הרגלים. הווי אומר, העלייה של כל ישראל שהיתה מוגבלת עד כה לשלושת הרגלים בלבד, תורחב גם לשבתות וראשי חודשים וגם אז יגיעו כל ישראל.

כך נאמר במדרש (פסיקתא רבתי פר׳ שבת ור״ח. יל״ש ישעיה בסופו): "מתי אבוא ואראה. א״ר יהושע בן לוי, למה היו קורין אותו שמחת בית־השואבה, שמשם היו שואבין רוח־הקודש, אמרו: אימתי אתה מחזירנו לאותו הכבוד?! הרי כמה זמן שחרב בית־חיינו.. מתי אבוא ואראה פני האלוקים? אמר להם: בני, בעולם הזה כמה פעמים הייתם עולים בשנה, לא שלושה פעמים בשנה — כשיגיע הקץ אני בונה אותו, ואין אתם עולים שלושה פעמים בשנה, אלא כל חודש וחודש ובכל שבת ושבת אתם עתידים להיות עולים שם. כמו שכתוב: והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה׳".

וכאן נדרשת הבנה בעצם העניין: מדוע בזמן הזה היתה העלייה רק בשלושת הרגלים, ולעתיד יעלו גם בשבתות וראשי־חודשים? כמו כן, יש מקום לדייק בהבדל לשוני: בציווי התורה על העלייה לרגל נאמר: "יראה כל זכורך", ואילו כאן נאמר "יבוא כל בשר". מהי משמעותו של ההבדל?

"שבת בשבתו" ו"חדש בחדשו"

הענין מוסבר בתורת החסידות (ד״ה "והיה מדי חדש בחדשו" תר״ל, ועוד), על פי ביאור ענין העליה לרגל:

העלייה לרגל נקראת בשם ראייה. בכתוב נאמר "יראה כל זכורך", וגם הקרבן שהיו מביאים עולי הרגל נקרא "עולת ראייה". כלומר, בימי הרגלים ניתנת לאדם הזכות לראות את פני ה׳. הקב״ה ברא את העולם בצורה כזו שאי־אפשר לראות את הכוח האלוקי שחבוי בו. הקב״ה נמצא תמיד בעולם, ועל־אף שאנו יודעים אודות מציאותו, אי־אפשר לראות זאת, כמו שרואים דברים גשמיים. כך בכל ימות השנה, אבל יום טוב הוא זמן מיוחד, שבו "מאיר" אור ה׳ בעולם ואז יש אפשרות לראות את הכוח האלוקי. וזה קורה במקום המיוחד — בית־המקדש.

לאמיתו של דבר, גם בשבת ובראש־חודש יש התגלות אלוקית מיוחדת, שאינה קיימת בכל ימי החול הרגילים. על השבת מבואר בחסידות, שיום זה, שהקב״ה שובת בו ממלאכה, הוא יום של גילוי אלוקות. הכיצד? מלאכה פירושה שהאדם לוקח כוחות מתוך עצמו ומשקיע אותם בהתעסקות בדבר חיצוני כלשהו. לדוגמה, כשאדם כותב רעיון עמוק, הרי בשעת הכתיבה כוחות השכל שלו "יוצאים" ממנו ועוסקים ברעיון. האדם חושב כיצד לכתוב זאת. הווי אומר, מלאכה פירושה שהאדם "מוריד" את עצמו לעסוק בדבר אחר. שביתה, לעומת זאת, פירושה שהאדם חוזר אל עצמו, אל מצבו הטבעי והרגיל. הוא מחזיר את כוחות הנפש ש"יצאו" ממנו ופנו לדברים שונים, אל עצמו.

כך גם אצל הקב״ה, כביכול. בימי החול הקב״ה "מוריד" את כוחותיו, ומשפיע חיות לעולם הזה, בצורה שבה האור האלוקי נסתר לחלוטין. זוהי ירידה עצומה, (אגב, על שם "השפלה" זו שהקב״ה משפיל את עצמו, כביכול, הוא נקרא "עניו"), אבל בשבת הקב״ה "מחזיר", כביכול, את הכוח שיצא ממנו וכאילו "חוזר לעצמו". ואכן, בשבת מקבל העולם את חיותו בצורה פחות נסתרת. הקב״ה לא "מוריד" את כוחותיו ובורא את העולם בצורה שבה אין כל סימן לכוח האלוקי, אלא העולם מקבל את חיותו בצורה גבוהה יותר, שנותנת אפשרות טובה יותר לגילוי אלוקי. לכן קל יותר לעבוד את ה׳ בשבת, שכן אז קל יותר להגיע לאהבת ה׳ מאשר בימות החול.

הוא־הדין לגבי ראש־חודש. זה היום שבו מגיעה לעולם הארה "חדשה", ממקור הכל. לכן הוא אינו נקרא "יום המעשה" ככל ימי החול, והוא מעין יום טוב (הדברים מבוארים בחסידות בהרחבה, וכאן הובאה רק התמצית שבתמצית).

ובכל־זאת, הראייה המוחשית קיימת רק בשלושת הרגלים. בשבת ובראש חודש נרגשת התעלות, אך הדברים אינם מגיעים לידי גילוי מוחשי. כי אמנם בימים אלה מתקבלת בעולם חיות מדרגה גבוהה יותר, אך קיימים בעולם דברים שמונעים מחיות זו להתגלות בצורה מוחשית ממש, ומהווים "מחסום" שמונע את מעבר האור האלוקי. דווקא ביום־טוב שמתאפיין בעניין השמחה שבו, נפרצים המחסומים והדברים המונעים, שכן "שמחה פורצת גדר", ובעת השמחה מתבטלות ההגבלות, ואז ניתן לעלות לבית־המקדש ולראות אלוקות.

כך לפני ביאת המשיח; אבל בגאולה השלמה, הכל יתעלה. בשבת יקבל העולם מדרגה גבוהה עוד יותר ממה שהוא מקבל בשבת בזמן הזה. וכך גם בראש־חודש. זהו הפירוש הפנימי של לשון הכתוב "חדש בחדשו", ו״שבת בשבתו": אז תאיר הארה שנחשבת חדשה, גם לגבי ההארה החדשה שמגיעה בראש־חודש בזמן הזה. ותהיה בכל שבת שביתה גם לגבי השביתה הקיימת בשבת היום, שביתה כפולה. לפני גילוי נעלה כזה, יתבטלו כל המחסומים וכל העיכובים, ולכן תהיה ראייה באלוקות גם בשבת וראש חודש, והם ישתוו לשלושת הרגלים.

[אגב, בעניין זה, שלעתיד ראש־חודש ישתווה ליום־טוב, יש להעיר מדברי האדמו״ר מגור, ה״פני מנחם" זצ״ל, בעת שיחתו עם הרבי בי״ג אדר ראשון תשד״מ. ה"פני מנחם" הביא את דברי הטור (או״ח סתי״ז): ״הנשים בטלות בו (= בראש־חודש) ממלאכה .. לפי שהמועדים נתקנו כנגד אבות. פסח כנגד אברהם, דכתיב ולושי ועשי עוגות, ופסח היה. שבועות כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן־תורה היה בשופר מאילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב, דכתיב ולמקנהו עשה סוכות. וי״ב ראשי חודשי השנה שגם הם נקראים מועדים, כנגד י״ב שבטים. וכשחטאו בעגל נטלו מהם ונתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא״. ודייק מכאן, שכל הסיבה לכך שאין ראש־חודש נחגג כיום־טוב, היא מפני חטא העגל, ואם כן, בביאת המשיח כשיתוקן חטא העגל על כל השלכותיו השליליות, יחזור ראש־חודש להיות יום־טוב.]

"כל בשר" - ריבוי או מיעוט?

ועתה לביאור לשון הפסוק, "כל בשר". נאמרו בכך פירושים שונים, וניתן אף לומר - מנוגדים. בפסיקתא שם שנינו: "אינו אומר כל ישראל אלא יבוא כל בשר. א״ר פינחס, מהו כל בשר - מי שבשר יצרו בעולם הזה זוכה לראות פני שכינה, כדכתיב (ישעיה לג, טו־יז) עוצם עיניו מראות ברע, מה כתיב אחריו - מלך ביופיו תחזינה עיניך". ובסגנון שונה במקצת, נאמר בילקוט שמעוני (רמז תקג): "אמר ר׳ אלעזר, כל מי שנעשה כבשר בעולם הזה זוכה לראות פני השכינה, כדכתיב עוצם עיניו מראות ברע מלך ביופיו תחזינה עיניך".

כוונת הדברים תובן על־פי הגמרא בסוטה (ה, א). שם מבואר, כי הכינוי "בשר" הוא רק לאדם עניו, שהכניע את יצרו לרצון הבורא ולא נשאר בקשיות ערפו, והכוונה היא לומר שהוא דומה לבשר רך ולא קשה. כוונת הכתוב היא, אפוא, שאדם שהכניע את יצרו והתבטל לקב״ה, והוא ״עוצם עיניו מראות ברע״, הוא זה שיזכה ל״מלך ביופיו תחזינה עיניך״ - התגלות השכינה שתהיה בבית־המקדש, בשבתות וראשי־חודשים.

פירוש אחר בפסיקתא שם מפרש את הפסוק לאידך גיסא. "דבר אחר: יבוא כל בשר, אפילו הגויים ולא כל הגויים, אלא אותן שלא עבדו בישראל - משיח מקבלן". לפי פירוש זה הביטוי "כל בשר" מרחיב את משמעות העניין לכל באי העולם (אם לא עבדו בישראל), שיבואו לראות את פני השכינה.

באמצעות "ענני שמיא"

ביארנו אפוא, שלעתיד לבוא יתחדש עניין העלייה לבית־המקדש גם בראש־חודש ובשבת, מפאת הגילוי האלוקי שיהיה בימים אלו בבית המקדש. הסברנו גם את לשון הכתוב באמרו ש"כל בשר" יבוא להשתחוות. כעת נעבור לדרך בה תתבצע העלייה בכל שבת וראש־חודש.

בפסיקתא נאמר על כך: "דבר אחר, והיה מדי חדש בחדשו, והיאך אפשר שיבוא כל בשר בירושלים בכל חודש ובכל שבת? א"ר לוי, עתידה ירושלים להיות כארץ־ישראל וארץ־ישראל ככל העולם כולו. והיאך הם באין ר״ח ושבת מסוף העולם? אלא, העבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים, והם מתפללים שם בבוקר, והוא שהנביא מקלסן מי אלה כעב תעופינה וגו׳ (ישעיה ס, ח)". – הפתרון יהיה באמצעות העננים.

וכאן מדייק הרבי ואומר (סה״מ תשל״ז ע׳ 299), שאף כי העובדה שהפירוש פותח במילים "דבר אחר" מלמדת כאילו זהו פירוש נוסף ושונה ממה שהוסבר בפסיקתא לפני כן, הרי האמת היא שלכל הדעות יבואו באמצעות עננים. השאלה היא רק מתי יביאו העננים את העולים לבית ה׳.

בפיסקא הראשונה נאמר שבני־ישראל מביעים את צערם על גלות השכינה, על שלא ניתנת להם אפשרות לעלות ולראות "פני אלוקים". הקב״ה מנחם אותם באמרו שלעתיד לבוא לא זו בלבד שיעלו שלוש פעמים כמקדם, אלא יעלו בכל שבת ובכל חודש. לפי פיסקא זו, זו תהיה המעלה המיוחדת לעתיד לבוא: תהיה תוספת בזמני הביאה. אך לגבי צורת הביאה, יהיה זה כמו בזמן הזה. כשם שבעלייה לרגל היו באים לירושלים כבר בערב החג - כך לעתיד לבוא יביאו העננים את העולים עוד בערב השבת ובערב ר״ח, ובמשך כל השבת וראש־החודש ישהו בירושלים.

בפיסקא השנייה מופיעה שיטה אחרת, שלפיה יהיה לעתיד לבוא עוד חידוש מיוחד שלא היה בזמן הזה, (בנוסף לתוספת בזמני הביאה). העולים לבית־המקדש לא יצטרכו עוד לבוא בערב השבת, אלא העננים יבואו ויקחו אותם בשבת בבוקר לתפילת שחרית בבית־המקדש - "העבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים, והם מתפללים שם בבוקר".

לפי השיטה הראשונה, לעומת זאת, הם יבואו עוד מערב השבת. הסיבה לכך שלפי שיטה זו לא יבואו בשבת בבוקר, היא איסור התחומין, האיסור לצאת בשבת מתחום העיר יותר מאלפיים אמה. - לפי השיטה השנייה אין כאן חשש כזה, כי לדעה זו איסור תחום שבת אינו חל באוויר, למעלה מעשרה טפחים מהקרקע. ולכן, יהיה אפשר לעלות לבית המקדש בשבת עצמה.

הרבי מוסיף ומבאר את טעמה של השיטה הראשונה שיבואו מערב שבת: אם נאמר שיבואו בתוך השבת, ״כמה וכמה הלכות חדשות ומסובכות בזה - מצד חילוקי וזמני התחלת הש״ק במקום שבו היה בתחילתו, לגבי המשך שלו״, - ולכן מסתבר לומר שיבואו מערב שבת.

הלימוד מזרז

בהמשך דברי הפסיקתא מופיעה שיטה שלישית, המדברת על מצב בו שבת וראש חדש חלים יחד: "דבר אחר. והיה מדי חדש וגו׳. והרי שאירע ראש־חודש להיות בשבת, ואמר הכתוב מדי חדש ומדי שבת, היאך? ( = הרי צריכה להיות עלייה מיוחדת בקשר לשבת, ועלייה מיוחדת בשייכות עם ראש־חודש?) א״ר פנחס הכהן בן חמא בשם ר׳ ראובן: באים שני פעמים, אחד של שבת ואחד של ראש־חודש, והעבים טוענין אותן בהשכמה ומביאין אותן לירושלים והם מתפללים שם בבוקר, והן טוענין אותן לבתיהן ומחזירין לירושלים. מי אלה כעב תעופינה - הרי של בוקר, וכיונים אל ארובותיהם - הרי של מנחה". וכאן בוודאי הדבר קשור ב"כמה וכמה הלכות חדשות ומסובכות", (ולכן נכון הדבר לפי שיטה זו בלבד).

ונחתום את הדיון בנושא זה של שבת וראש־חודש, כפי שיהיו לעתיד לבוא, בדברי הרבי במאמרו ד״ה "והיה מדי חדש בחדשו" שנאמר בשבת ר״ח מרחשוון תשד״מ (בלתי־מוגה):

"והנה כל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו עכשיו. לכן, גם עניין הנ״ל דלעתיד לבוא יבוא כל בשר להשתחוות מדי חודש בחדש ומדי שבת בשבתו, תלוי גם כן במעשינו ועבודתנו עכשיו. והוא על־ידי הלימוד בעניינים אלו, כמארז״ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. והיינו כי בקרבנות ישנו המחשבה דיבור ומעשה שבזה, ועניין המחשבה הוא עניין עיקרי בקרבנות שצריך להיות לשמה דווקא, וכמאמר המשנה לשם שישה דברים הזבח נזבח, הנה מה ששייך עכשיו הוא רק עניין המחשבה ודיבור (כאילו הקריב), שזהו הכנה להשלמות שבזה שיהיה לעתיד לבוא, שאז יהיה גם במעשה.

"ועל דרך זה בענייננו, דעל־ידי שלומדים עניין העלייה לרגל שתהיה לעתיד לבוא בכל חודש ושבת, הנה זה עצמו נעשה הכנה לעלייה לרגל בכל חודש ושבת שתהיה לעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש".