הנה ימים באים׃ קדושים - ״קדושים תהיו״ - היום ולעתיד

אחד מייעודי הגאולה הוא - "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו", ו״עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש״ * פרשת קדושים, שבה נצטוו כל ישראל "והייתם קדושים", היא המועד המתאים לעיין במשמעות הייעוד הנפלא ולענות על השאלות: מה משמעות האמירה "קדוש" לפני הצדיקים, מי אומר אותה, ומדוע? מה יתחולל לעתיד לבוא בקרב הצדיקים שגם עתה הם קדושים, ומה בין אמירה זו לאמירת "קדוש קדוש קדוש" לפני הקב״ה? 

פרשתנו פותחת בתיאור קדושתם של בני ישראל, הדומה לקדושת השכינה: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה׳ אלוקיכם". בהמשך הפרשה, התורה חוזרת ואומרת (כ,ז): "והתקדשתם והייתם קדושים, כי אני ה׳ אלוקיכם".

על־אף שקדושה זו של עם־ישראל קיימת גם בזמן הזה, היא תבוא לכלל שלמות דווקא בגאולה האמיתית והשלמה. וכדברי חז״ל (בבא בתרא עה,ב), "א״ר אלעזר, עתידין צדיקים שאומרים לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב״ה, שנאמר (ישעיה ד, ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו".

מאמר זה משתלב יפה עם מה שנאמר בזוהר (ח״ג פא, א), ״קדושים תהיו - היו לא כתיב [ = בלשון ציווי בלבד], אלא תהיו, תהיו ודאי". הווי אומר, "קדושים תהיו" הוא בעצם הבטחה עתידית, שאז - בזמן הגאולה - "תהיו ודאי" קדושים. (וראה לקו״ש חכ״ז ע׳ 366).

וכאן עלינו להבין כמה דברים:

לכל לראש, אם גם עכשיו ישראל קדושים הם, איזה עניין יתחדש לעתיד לבוא שבגללו רק אז יאמרו לפני הצדיקים קדוש? ובעצם, מה משמעות האמירה "קדוש" לפני הצדיקים. האם אכן הכוונה לאמירת "קדוש" ממש, כמו שאומרים לפני הקב״ה?

כמו כן, עלינו להבין גם את ההגדרה שבה מגדיר הנביא את הצדיקים, "הנשאר בציון והנותר בירושלים". לפי הפירוש הפשוט, הכוונה היא לאלו שיקומו בתחיית המתים ויהיו אז בציון וירושלים, אך מתברר שבפנימיות הדברים, יש להגדרה זו משמעות עמוקה יותר.

למעלה מהמלאכים

ובכן, מפרשי ה"עין־יעקב" מסבירים, שלעתיד לבוא קדושת עם־ישראל תהיה גלויה לעין כל, ותהיה ניכרת גם בגופם הגשמי. גופם יהיה גוף מזוכך, כמו גופו של אדם הראשון לפני שחטא בעץ הדעת. לכן יוכלו לומר עליהם אז "קדוש", שכן קדושתם תהיה קיימת באופן גלוי. כאן המקום לציין, שבהגדרה "צדיקים" כאן, נכללים כל בני ישראל, שהרי נאמר "ועמך כולם צדיקים". בכל בני ישראל עתידה להתגלות קדושה, ויאמרו לפניהם קדוש (תניא, אגה״ק סי״ז).

קדושה זו תהיה גם הגורם לכך שלעתיד יחיו בחיים נצחיים. גם בכך יהיו הצדיקים דומים לבוראם, כדברי הגמרא (סנהדרין צב, א), "תנא דבי אליהו, צדיקים שעתיד הקב״ה להחיותן אינם חוזרים לעפרם, שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו .. מה קדוש לעולם קיים, אף הם לעולם קיימין".

לאור האמור, נוכל להבין גם את ההגדרה "והיה הנשאר בציון" (ראה פירוש הרי״ף ל"עין יעקב"):

כיום, גם צדיקים שדבקים בבורא באופן מושלם, לא נקראים "קדוש" במובן זה שהקדושה ניכרת בהם בגלוי, שכן נאמר "הן בקדושיו לא יאמין" (איוב טו, טו), ואכן זוהי הסיבה לכך שהקב״ה אינו מייחד את שמו על הצדיקים בחייהם (ראה רש״י ויצא כח, יג). שכן, אי־אפשר לדעת באופן מוחלט וודאי, שהצדיק יישאר בצדקתו לנצח.

אך לעתיד לבוא, כאשר יקויים הייעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", לא יהיה עוד חשש לעבירות ח"ו. או־אז, אפשר יהיה לשבח את הצדיקים ולומר לפניהם ״קדוש״. משום כך הפסוק משתמש בביטוי ״הנשאר בציון״ - הצדיקים שיהיו מצויינים בצדקותם לעתיד לבוא, באופן שלא יהיה חשש לעבירה - "קדוש יאמר לו".

למעשה, בדברי חז״ל אלו קיימת משמעות עמוקה יותר. לא זו בלבד שהצדיקים ייקראו אז קדושים, אלא שקדושתם תהיה נעלית מקדושת המלאכים, ולכן המלאכים יאמרו לפני עם ישראל "קדוש". וכפי שמסביר רש״י את הפסוק (בלק כג, כג): "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א־ל", "עוד עתיד להיות עת כעת הזאת, אשר תגלה חיבתן לעין כל, שהן יושבין לפניו ולומדין תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם: ׳מה פעל א־ל׳".

"ציון" ו"ירושלים"

המהר״ל מפראג (ב"חדושי אגדות" לבבא בתרא שם) מעיר, שלמרות קדושתם של בני ישראל - עדיין יהיה הבדל בין קדושתם לקדושת הקב״ה. לפני ה׳ אומרים המלאכים שלוש פעמים "קדוש", ולפני עם־ישראל יאמרו רק פעמיים. המהר״ל מביא בהקשר זה את דברי המדרש (ויק״ר פכ״ד, ח), שהקב״ה נתן לעם־ישראל שתי קדושות מהקדושה שלו:

"משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך. מה עשה המלך? נתן בראשו אחת ושתיים בראשם של בניו. כך, בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב״ה ג׳ קדושות. מה הקב״ה עושה? נותן בראשו אחת ושתיים בראשן של ישראל. הדא הוא דכתיב: ׳דבר אל בני ישראל קדושים תהיו׳, ׳והתקדשתם והייתם קדושים׳".

הווי אומר, הקב״ה נותן לבני ישראל שתי קדושות מקדושתו, ואילו הקדושה השלישית הינה נעלית מדי עבורם. כי אכן, למרות מעלתם וקדושתם של ישראל, הרי ש"אין קדוש כה׳" (שמואל א ב, ב), וכדברי המדרש בפרשתנו: "קדושים תהיו, יכול כמוני? תלמוד לומר ׳כי קדוש אני׳, קדושתי למעלה מקדושתכם".

בתורת החסידות מבואר הענין כך: "קדוש" פירושו מובדל, נשגב, מרומם ונעלה. ובעניין האור האלוקי שמרומם לאין־ערוך מהעולם, קיימות שלוש דרגות, שעליהן אומרים שלוש פעמים "קדוש". היהודי יכול להתאחד רק עם שתי הדרגות הנמוכות יותר של אור "קדוש" זה, וזאת באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות ("אשר קדשנו במצוותיו").

והנה, בזמן הזה, גם כאשר יהודי ׳ממשיך׳ על עצמו מקדושתו של הקב״ה כשהוא לומד תורה ומקיים מצוות, "אין נפשו מרגשת, מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלוקים" (תניא פמ״ו); אבל לעתיד לבוא, הגוף לא יפריע וימנע מקדושה זו לשכון בגלוי, ולכן יאמרו לפני עם ישראל "קדוש".

לפי זה, נבין את התואר שמייחס הנביא לאלו שעליהם נאמר ״קדוש יאמר לו״ - "הנשאר בציון והנותר בירושלים". המושג "ציון" רומז ללימוד התורה ("כי מציון תצא תורה״ — ישעיה ב, ג), והמונח "ירושלים" רומז לקיום המצוות (המלה "ירושלים" מורכבת מהמלים "יראה־שלם", יראה שלמה מה׳, שהיא הבסיס לקיום המצוות המעשיות, כמו שכתוב ״את האלוקים ירא - ואת מצוותיו שמור").

אם כן, הפסוק אומר שהצדיקים, העוסקים ב"ציון" ו"ירושלים", בלימוד התורה וקיום המצוות, כשתבוא העת וקדושתם תתגלה - "קדוש יאמר לו" (אוה״ת נ״ך ח"ב ע׳ תשסא).

שלוש קדושות

מהאמור עולה, שבעם־ישראל שוכנות רק שתיים מקדושותיו של הקב״ה, האחת על ידי לימוד התורה והאחת על ידי קיום המצוות; במקום אחר (ראה מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תקפא) מוסבר, שגם מקדושתו העצמית של הקב״ה נמשכת הארה לעם־ישראל. ועניין זה מתגלה בבעל־תשובה - אדם שהיה מנותק מהקדושה, שרוי בחושך רוחני, ולפתע הוא מתעורר ומתהפך מן הקצה אל הקצה, וחפץ להתקרב אל הקב״ה מתוך צימאון עז, חזק עוד יותר מהרצון שקיים בצדיק גמור.

נשאלת השאלה: איך זה קורה? מה מביא למהפך קיצוני כזה? אמנם מוסבר על כך, שדווקא בגלל היותו של בעל־התשובה במצב של חושך וריחוק עצום מהקב״ה, לכן צימאונו שלו לה׳ חזק מזה של הצדיק. דווקא מפני שהיה רחוק מה׳ בצורה קיצונית, הרי כשהוא מחליט לחזור בתשובה, הוא מתקרב לה׳ באופן קיצוני. אך עדיין לא הוסבר כיצד ההתעוררות מתחילה? איך הלב, שהיה שקוע בעניינים שונים ומשונים שרחוקים מאור הקדושה - התחיל בכלל לחשוב על הקב״ה?

מוכרחים לומר, אפוא, שהדבר בא על־ידי הארה מהקדושה העצמית של ה׳ שמתגלה - כמות שהיא! - באדם למטה. רק מצד עצמותו של הקב״ה, שמצדו אין הבדל בין ״חושך״ ל״אור״ (״כחשכה כאורה״, ״גם חושך לא יחשיך ממך״ - גם ״אור״ לגביו הוא ״חושך״, וגם ״חושך״ לפניו אינו חושך אמיתי) - יכול הלב הזה שהיה חשוך לחלוטין, להתהפך ולפנות לכיוון האור (ומכוח הארה זו ממשיך אחר־כך האדם את ההתקרבות בכוחות עצמו).

נמצא, שאצל בעל־תשובה מתגלה כוח הקדושה העצמית והעליונה של ה׳, דבר שאינו קיים אצל צדיקים. הזוהר (הובא בלקו״ת שמע״צ צב, ב) אומר שלעתיד לבוא, "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא". הווי אומר, לעתיד לבוא גם הצדיקים יהיו ל׳בעלי תשובה׳.

מובן מאליו, שלצדיקים אין עוונות שיש לשוב מהם. אם כן, מה משמעות התשובה שלהם? בתורת החסידות מבואר על כך (ראה ד״ה מחר חודש, תשי״א), שגם צדיק גמור, עובד ה׳ ביראה ואהבה, עדיין חש את מציאותו, מרגיש את עצמו. אמנם זוהי מציאות של קדושה, מציאות שאוהבת את הקב״ה, אבל אחרי הכל - "יש" ומציאות. לעתיד לבוא, הצדיק יגלה שביחס לקב״ה בעצמו, גם הוא עדיין רחוק ואינו בטל לגמרי, ואז הוא יתעורר בצימאון עז לה׳, דבר שיביא לביטול מציאותו של הצדיק, כך שגם בו יתחולל למעשה מהפך: ההתבוננות של הצדיק בכך שהוא רחוק מה׳, תביא אותו לידי כך שיפסיק לחוש את מציאותו והוא יגיע להתבטלות מוחלטת.

גם כאן נשאלת השאלה: מהיכן זה מתחיל? הרי ההתבוננות עצמה קשורה במציאותו, ומה יגרום לכך שהצדיק יתחיל להתבונן בכיוון זה של התבטלות ויציאה ממציאותו? התשובה היא, שזו תהיה הארה מהקדושה העצמית של הקב״ה. בכוחו יתברך יכול להתחולל מהפך כזה: התבטלות מוחלטת שצומחת מתוך המציאות עצמה.

זהו, אפוא, הפירוש בדברי חז״ל "עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב״ה" - הקדושה העצמית של הקב״ה, שמתגלה כיום בבעל־תשובה ומעוררת את לבו, תתגלה אז גם בצדיקים, ולכן יאמרו לפניהם קדוש - כדרך שאומרים לפני הקב״ה ממש. לא רק שתי קדושות יתגלו בהם, אלא גם קדושתו העצמית של הקב״ה תתגלה בהם.

להתכונן עכשיו

במקום אחר בתורת החסידות (תורה־אור צז, א), מוסברת מהות האמירה "קדוש" שיאמרו המלאכים לישראל. מסתבר שיש כאן הרבה יותר משבח ותהילה בלבד:

המילה "קדוש" מורכבת מהמלה "קדש" בתוספת האות ו׳. האות ו׳ שצורתה היא קו שיורד מלמעלה למטה, מסמלת תנועה של ׳המשכה׳ מלמעלה למטה, והדבר רומז למשמעותה של אמירת המלאכים ״קדוש״ - קבלת הארה מועטת שנמשכת אליהם מבחינת "קדש" שקיימת למעלה.

מכך אנו למדים דבר נפלא: כיום, אנחנו מקבלים הארה מסויימת מהמלאכים העליונים; לעתיד לבוא המצב יהיה הפוך - עיקר הקדושה תהיה אצלנו, והמלאכים יאמרו "קדוש" ויקבלו מאיתנו הארה מועטת.

נוסיף ונציין, כי אמנם כל הדברים הנפלאים הללו יתרחשו לעתיד לבוא, אבל השפעתם צריכה להיות קיימת כבר עתה. וכדברי המהרש״א (בבבא־בתרא שם), המצטט את דברי חז״ל (יומא לט, א) על הפסוק בפרשתנו: ״והתקדשתם - והייתם קדושים״, ״כל המקדש עצמו בעולם הזה - מקדשין אותו לעולם הבא״, ומבאר, ש״מקדשין אותו לעולם הבא״, היינו כדברי חז״ל כאן, שלעתיד לבוא - ב״עולם הבא״ - יאמרו לפניו "קדוש".

אנו רואים, אפוא, שההכנה לקיום הייעוד הזה היא התקדשות בעולם הזה. מעין זה מצינו בתורתו של כ״ק רבנו נשיאנו (לקוטי שיחות ח״א פרשתנו), שהעבודה של "קדש עצמך במותר לך" ושימוש בענייני העולם הזה לשם שמים בלבד, היא ההכנה לקיום הייעוד "עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש" (ראה שם באריכות), ותקוותנו - שעניין זה יתגשם תיכף ומיד ממש.