הנה ימים באים׃ צו - האם כשיבוא המשיח יביא כל אחד קרבן תודה?

מדוע דווקא בקרבן תודה נאמר "אשר יקריב לה׳", ומה מייחד אותו מכל שאר הקרבנות? * על הסיבה שכל הקרבנות וכל התפילות יתבטלו לעתיד לבוא חוץ מקרבן התודה ותפילת ההודאה, ועל הדיון - האם בבוא הגאולה כל יחיד יתחייב בקרבן תודה

בקרבן תודה, שהציווי עליו מופיע בפרשת השבוע, פרשת צו, אנו מוצאים הדגשה מיוחדת בפסוק האומר (ז, יא): "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה׳", ביטוי מיוחד שמופיע רק בקרבן תודה ולא בשאר הקרבנות. מה פשרה של הדגשה זו - ״אשר יקריב לה׳״ - בקרבן תודה?

גם בפרשת אמור, שם מופיע שוב הציווי על קרבן תודה, יש דבר מיוחד. הפרשה של קרבן תודה פותחת בפסוק (כד, כט): "וכי תזבחו זבח תודה לה׳, לרצונכם תזבחו". המלה האחרונה - ״תזבחו״ - מיותרת לכאורה, שהרי היה די במלים: "וכי תזבחו זבח תודה לה׳ לרצונכם"?

הדגשות אלו יובנו לפי מאמר המדרש (ויקרא רבה פ״ט, ז ומדרש תנחומא פ׳ אמור): "לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל. כל התפילות בטלות, וההודאה אינה בטלה". כלומר, יבוא זמן שבו כל הקרבנות יתבטלו, ורק קרבן תודה יהיה נוהג.

מעתה מובנת הסיבה לכך שלגבי קרבן תודה מדגישה התורה "אשר יקריב לה׳". – הדבר בא לרמז על העתיד ("יקריב" בלשון עתיד), שגם כאשר יתבטלו כל הקרבנות, יהיה נוהג קרבן תודה. זוהי גם הסיבה לכך שהתורה אומרת "לרצונכם תזבחו", - לאמור: זהו הקרבן שתמיד תזבחו אותו; גם כאשר כל הקרבנות יתבטלו - הרי את הקרבן הזה "תזבחו".

בהמשך דבריו, מביא המדרש את דברי ירמיה הנביא (לג, י־יא), המדבר על זמן הגאולה: "עוד ישמע במקום הזה.. קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה׳ צבאות כי טוב ה׳ כי לעולם חסדו, מביאים תודה בית ה׳, כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה׳". בפסוק זה אנו רואים את ההדגשה המיוחדת על ענין ההודאה: ״קול אומרים הודו את ה׳ צבאות״ - הודאה לקב״ה ע״י תפילת האדם, ו״מביאים תודה בית ה״׳ – הודאה לקב״ה באמצעות קרבן תודה. והדבר קשור להאמור לעיל, כי לעתיד יתבטלו התפילות והקרבנות, ויישארו רק תפילת ההודאה וקרבן התודה.

והשאלה המתבקשת מאליה היא: מדוע יתבטלו כל הקרבנות, ומהי מעלתו המיוחדת של קרבן תודה, שיישאר קיים גם כשכל הקרבנות יתבטלו?

הודאה והתבטלות

בפירוש "יפה תואר" (על המדרש) הענין מוסבר כך:

קרבן חטאת וקרבן אשם - באים כדי לכפר על עבירות, וגם קרבן עולה - בא לכפר על הרהור הלב. ומכיוון שלעתיד לבוא לא יהיו חטאים ועוונות, לכן הקרבן שיישאר לעתיד לבוא, הוא קרבן תודה בלבד.

עם זאת, הוא מעיר, המדרש מדבר רק על קרבנות יחיד, אבל קרבנות הציבור יהיו נוהגים גם לעתיד לבוא, כמובן.

[יצויין, שממקורות אחרים נראה שגם קרבנות עולה ושלמים יישארו, שהרי גם קרבנות אלה אינם באים בהכרח על חטא, ואפשר להביא אותם גם כנדבה סתמית. נאמר בתהלים (נא, כא): "אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל". וה"מצודת דוד" מפרש: "כי אז תמלא הארץ דעה ולא יחטאו, ולא יצטרכו להביא חטאות ואשמות, ולבד זבחי צדק יזבחו, והם שלמים ועולות הבאים בנדבה ומבלי חטא". וכך נראה גם בפסוק (ישעיה נו, ז): "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים"].

ומכאן לנושא התפילות: מדוע לעתיד לבוא כל התפילות יתבטלו ותישאר רק תפלת ההודאה?

ההסבר הפשוט הוא, שלעתיד לבוא יהיו לאדם כל צרכיו בהרחבה, לא יהיו חולים שזקוקים לרפואה שלימה וכן הלאה, כך שבאופן טבעי התפילה לא תתמקד עוד בבקשות ותחינות, אלא תעסוק בהודאה לה׳ על חסדיו ועל נפלאותיו.

אך בתורת החסידות, מצינו עומק נוסף בדברי חז״ל אלו (ראה "ספר הליקוטים - דא״ח צ״צ", ערכים "לעתיד לבוא", ו"קרבנות"):

עניינו הרוחני של הקרבן הוא התקרבות ועלייה של כנסת ישראל למטה, אל המקור והשורש שלה בעולמות העליונים. שריפת הבהמה על המזבח היא ביטוי לכיליון, לעניין ההתעלות וההתקרבות לרוחניות.

גם התוכן של התפילות, ש"במקום קרבנות תיקנום", הוא העלאת כנסת ישראל לשורשה שלמעלה. בשעת התפילה מתבוננות הנפשות שבאדם, הנפש האלוקית ובאמצעותה - גם הנפש הבהמית, בגדולתו האין־סופית של הקב״ה, וכך מתעוררת בהן אהבה לה׳ ורצון להתעלות מהעולם הזה התחתון - אל הקב״ה, אל הגילוי שמאיר בעולמות העליונים.

עניין זה שייך רק כיום, כאשר העולם הזה הוא "תחתון שאין תחתון למטה ממנו", ובעוד שבעולמות העליונים יש התגלות של אור אלוקי, בעולם הזה שורר העלם והסתר. במצב כזה צריך האדם להתאמץ ולהתעלות, לעורר בעצמו השתוקקות להתקרב לרוחניות. אבל לעתיד לבוא, יאיר האור האלוקי למטה בדיוק כפי שהוא מאיר למעלה. ואדרבה - למטה יאיר האור האלוקי יותר מכפי שהוא מאיר למעלה, עד כדי כך שמלאכי השרת יקבלו הארה מלמטה (תורה אור צז, א). ומאחר שהאור יאיר למטה, לא יהיה צורך בעבודה של התעלות, ולכן יתבטלו התפילות והקרבנות שעניינם הוא עלייה למעלה.

ואולם, תוכנם של קרבן התודה ותפילת ההודאה הינו שונה:

משמעות התודה וההודאה היא הודאה לה׳, במובן של התבטלות כלפי גדולתו האין־סופית של הקב״ה, ועניין זה יהיה שייך גם לעתיד לבוא. ואדרבה: דווקא כשהאור האלוקי יתגלה למטה, תתגבר התבטלותו של האדם כלפי הבורא ותתעצם הרגשת האפסיות של האדם כלפי ה׳, ודבר זה יבוא לידי ביטוי בקרבן התודה ובתפילת ההודאה.

קרבן על היציאה מהגלות

עד כה עסקנו בתקופת הגאולה, כתקופה של הודאה לקב״ה, הודאה בתפילה והודאה בקרבנות תודה; כעת נעבור לדיון בעניין חיוב הבאת קרבן תודה על עצם הנס של היציאה מהגלות.

מדברי הרבי באחת משיחותיו הקדושות עולה, כי כשם שהיחיד ירבה להתפלל תפילת הודאה ולהקריב קרבנות תודה, גם עם ישראל ככלל, בשעה שיצא מגלות לגאולה, לכל לראש יקריב קרבן תודה כהודאה על נס היציאה מהגלות. הרבי הסביר זאת כך (בהתוועדות ש״פ שלח תנש״א): אם אדם פרטי שיוצא ממאסר חייב להקריב קרבן תודה, על אחת כמה וכמה שיש להקריב קרבן תודה על היציאה של כל בני ישראל ממאסר ארבע הגלויות - אל החירות האמיתית, הגאולה האמיתית והשלמה שאין אחריה גלות.

יתר על כן, במקום אחר (שיחת ש״פ צו תש״מ) מבאר הרבי, שבזמן הגלות משולים בני ישראל לא רק לחבוש בבית האסורים, אלא לכל ארבעת המצבים הבלתי רצויים, שהיוצא מהם חייב להקריב קרבן תודה:

יורדי הים - בזמן הגלות מפריעים ליהודי ה"מים רבים" של טרדות הפרנסה. הולכי מדבריות - מדבר הוא מקום "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" (עקב ח, טו), רמז לשיממון הרוחני של זמן הגלות. חולה - חשכת הגלות מעוררת בישראל אהבה ותשוקה עזה לקב״ה, בחינת "חולת אהבה".

אמנם, אין בכל הדברים הללו בכדי ליצור חובה הלכתית של ממש להקריב קרבן תודה, כמובן; ובכל זאת, ברור הדבר שכאשר יוציא אותנו הקב״ה ממצבים שליליים אלו, נביא קרבן תודה ונודה על ניסי הגאולה.