הנה ימים באים׃ עקב - לקראת דיון מחודש בשאלה עתיקת יומין

חז"ל אומרים, כי התנאים חלקו אם ׳מעשה גדול׳ או ׳תלמוד גדול׳, ובדיון שהתקיים בעניין הכריעו: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". בימות המשיח לא יהיה אקטואלי עוד טעם זה, וחברי בית־הדין – בראשותו של מלך המשיח – ידונו מחדש במעמדם של ה׳תלמוד׳ וה׳מעשה׳, ויפסקו כי המעשה גדול מהתלמוד. מה יהיו נימוקי פסק־הדין המחודש?

בפרשתנו מופיעה הפרשה השנייה של קריאת־שמע, "והיה אם שמוע" (יא, יג ואילך), שנקבעה בסדר קריאת־שמע לאחר הפרשה הראשונה של "שמע ישראל .. ואהבת את ה׳ אלוקיך" (ו, ד ואילך) שבפרשת ואתחנן. כמה פסוקים בשתי הפרשיות נראים זהים למדי, ובספרים האריכו בסיבת הכפילות, ועמדו על השינויים שבין הפסוקים. אף במאמרנו זה נעמוד על עניין אחד החוזר בשתי הפרשיות, אך בשינוי בולט.

בשתי הפרשיות מצווה התורה הן על לימוד התורה והן על קיום המצוות המעשיות ובהן מצוות תפילין (הנחשבת כמייצגת את כלל המצוות המעשיות, על משקל דברי חז״ל - קידושין לה, א - כי כל מצוות התורה הוקשו למצוות תפילין). אך בהבדל עיקרי:

בפרשת "ואהבת" מופיע תחילה הציווי על לימוד התורה, "ושננתם לבניך ודברת בם", ורק לאחר מכן בא הציווי על המצוות המעשיות, "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך"; ואילו בפרשה השנייה, הדברים באים בסדר הפוך: קודם "וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם", ורק אחר־כך לימוד התורה: "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם".

בזמן הזה - "תלמוד גדול"

בחסידות קושרים את שני הסדרים הללו עם שתי הדעות בעניין חשיבותם ומעמדם של ה׳תלמוד׳ וה׳מעשה׳. כבר נחלקו בכך תנאים (קידושין מ, ב); "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול".

והנה, "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ויש צדק בשתי השיטות. מבחינה מסויימת גדול המעשה מלימוד התורה, ומצד שני תלמוד תורה חשוב יותר מקיום המצוות המעשיות. זה מסביר את שינוי הסדר בשתי הפרשיות: בפרשה הראשונה הוקדם התלמוד למעשה, כיון ש״תלמוד גדול", יש מעלה בתלמוד על המעשה, ואילו בפרשה השנייה, הסדר שבו באה תחילה מצוות תפילין ואחר־כך לימוד התורה, מתאים לשיטה ש״מעשה גדול".

אלא שעדיין דרוש ביאור: בגמרא (שם) הסיקו לבסוף, "נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". כלומר, למרות שקיים יתרון בתלמוד - וכנגדו מעלה במעשה המצוות, הרי שלמסקנה נקבע כי התלמוד גדול, משום שעל־ידי הלימוד אפשר לדעת כיצד לקיים את המצוות במעשה, ו״נמצאו שניהם בידו" (כלשון רש״י). ולפי זה, שוב יש לתמוה מה פשר הסדר בפרשה השנייה של קריאת־שמע, "והיה אם שמוע", בה הציווי על המעשה קודם לציווי על התלמוד, אם אכן המסקנה נפסקה שהתלמוד גדול?

מבואר על כך, כי אכן בזמן הזה ההלכה היא שתלמוד גדול, מפני שהוא מביא לידי מעשה, אך לעתיד לבוא תשתנה הלכה זו ויהיה "מעשה גדול". נביא כאן את תמצית הביאור בענין.

'רצון' שלמעלה מ'חכמה'

בזמן הזה, קיימת מעלה בתורה על המצוות. ולא יתרון קטן בלבד, אלא שכל כוחן של המצוות להמשיך אור אלוקי בעולם נובע מהתורה. כך עולה מתוך דברי חז״ל (סוטה כא, א), כי המצוות הן בבחינת ׳נר׳ - בעוד התורה היא בבחינת ׳אור׳. ומכאן, שהמצוות אמנם הן כלי מתאים לאור האלוקי (כמו נר שמתאים ומוכשר להדלקה), אך את האור ה׳מדליק׳ אותן בפועל - מביאה התורה. המצוות הן אלו שעוסקות באופן ישיר עם ענייני העולם לזככם, אך את האור האלוקי, שהוא הכוח לעבודה זו, נותנת התורה (כשם שהדבר הוא לפי פשוטו, שהתורה היא הקובעת כיצד ייעשו המצוות; לפי הלכות התורה נפסק, האם המצווה כשרה או לא).

זהו הפרט שבו רואים את מעלתה של התורה על המצוות, אך בשורש הדברים - המצוות נעלות מהתורה: התורה היא חכמתו, ׳שכלו׳ כביכול, של הבורא, בעוד המצוות הן רצונו יתברך. בנפש האדם, הרצון נעלה יותר מהחכמה במערך כוחות הנפש: הרצון הוא התגלות נטייתה של הנפש, והוא משקף את נפש האדם כפי שהיא, ואילו החכמה היא התבטאות של הנפש באמצעות כוח ׳זר׳, אין זו הנפש כפי שהיא במצבה הטבעי והפשוט, אלא התבטאות של הנפש כפי שהיא מגלה את עצמה באמצעות כללי השכל. וכך גם אצל הקב״ה, כביכול:

המצוות הן רצונו הטהור והמקורי, הביטוי הישיר של הקב״ה כביכול; ואילו התורה היא התגלות של הקב״ה כפי שצמצם עצמו בכוח ה׳חכמה׳. במצוות קיימת גם המעלה שהן עוסקות באופן ישיר בבירור וזיכוך הדברים הגשמיים, וגילוי הניצוצות האלוקיים הנעלים שבהם.

לכן, לעתיד לבוא כשיתגלו הדברים כפי שהם בשורשם, ויושלם בירור וזיכוך הדברים הגשמיים - יהיה גילוי יתרונו של המעשה, קיום המצוות במעשה בפועל, על לימוד התורה. אז תיקבע ההלכה ש״מעשה גדול".

פרשת "והי' אם שמוע" - כל ההיסטורי' של ישראל

זהו גם ההסבר בשני הסדרים בעניין ה׳תלמוד׳ וה׳מעשה׳ - זה שבפרשת "ואהבת" וזה שבפרשת "והיה אם שמוע":

פרשת "ואהבת" מדברת בסגנון של ציווי לאדם בזמן הזה, הוראות כיצד להתנהג. ״ואהבת את ה׳ אלוקיך .. ושננתם לבניך .. וקשרתם לאות על ידך". ובהתאם לכך, התלמוד קודם למעשה, כי בעבודת האדם שבזמן הזה - "תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה".

בפרשה השנייה, "והיה אם שמוע", הסגנון שונה: משמעות הפרשה היא של סיפור־דברים ותיאור היסטורי. הפסוקים ״והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי .. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש .. ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת" - הם תיאור תקופה בחיי עם ישראל, "שאמר שעתיד להיות בוודאי ששמוע ישמעו, וכמו בדורות יהושע והזקנים ושופטים הראשונים עד דוד ושלמה שנתברכו ישראל בכל טוב ולא נפל דבר, והיינו שמנבא ומגלה לישראל מה שעתיד להיות הטוב עליהם מפני ששמוע ישמעו בוודאי";

לאחר מכן ממשיכה התורה ומתארת תקופה נוספת בחיי עם ישראל, והיא נבואה על הגלות: ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם .. ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה׳ נותן לכם". תיאור מדוייק על חטאיהם של עם ישראל, שהובילו לתקופה ארוכה של גלות ושעבוד;

וכאן מתארת התורה את מה שיתרחש בסוף הגלות, על סף הגאולה; "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם", בני־ישראל ישובו וישימו את דברי הקב״ה בלבם ונפשם, וכפסק ההלכה (הל׳ תשובה להרמב״ם פ״ז ה״ה) "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין".

או־אז מתקיים המשך הפסוקים׃ "וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם" - אמנם גם בזמן הגלות קיימו מצוות, אבל השלמות האמיתית תהי׳ דווקא בימות המשיח, שאז "נעשה לפניך כמצות רצונך". ורק לאחר כל אלה מדברת התורה על הלימוד שיהיה באותם הימים, "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם", כי בזמן דלעתיד לבוא עסקינן, ואז "מעשה גדול", מעשה קודם לתלמוד.

בית דין גדול בחכמה ובמנין

רעיון זה מתבאר בהרחבה בתורת החסידות (מאמרי אדמו״ר הזקן תקס״ז, ע׳ שט ואילך. אמרי בינה פרק צה. ועוד). והרבי מוסיף ומבאר, כיצד מתיישב הסבר זה עם סוגיית הגמרא הנזכרת בעניין ׳תלמוד׳ ו׳מעשה׳ - שכן במבט שטחי, ההסבר הזה מנוגד לגמרי למסקנת הגמרא׃

א) בגמרא נפסקה ההלכה שתלמוד גדול - וכיצד ייתכנו שינויים בהלכות התורה הנצחיות וקיימות לעד?!

ב) הגמרא מנמקת את המסקנה ש״תלמוד גדול" בכך שהוא "מביא לידי מעשה", כלומר שע״י הלימוד מקבל האדם את שני היתרונות, הן של הלימוד עצמו והן של המעשה הבא בעקבותיו. ואם כן, אמנם לעתיד לבוא יתגלה שורשו הנעלה של מעשה המצוות, אבל בלימוד התורה הרי נכללות שתי המעלות יחד! (כלשון רש״י הנ״ל׃ "ונמצאו שניהם בידו").

ג) ובכלל, איך אפשר לומר ש״מעשה גדול״ ו״מעשה קודם לתלמוד״ - וכי אפשר לעשות מבלי ללמוד קודם לכן?

וכך מתורצות הקושיות (שיחת ב׳ דחה״ש תשד״מ, לקו״ש חכ״ה ע׳ 263. וראה ׳אור התורה - סידור׳ לה׳צמח צדק׳, ע׳ רכו):

לפי ההלכה, בית דין יכול לחלוק על החלטה של בית־דין קודם ולשנותה, ובתנאי שבית־הדין האחרון גדול מבית־הדין שלפניו בחכמה ובמניין (רמב״ם הל׳ ממרים פ״ב ה״ב). והנה, לעתיד לבוא ודאי יהיה בית־הדין גדול בחשיבותו מכל בתי־הדין שלפניו, שהרי אז "משה ואהרן עמהם" (יומא ה, ב). ובפרט, לאור העובדה שאב־בית־הדין יהיה מלך המשיח, והוא הרי יהיה מופלג בחכמה אף יותר ממשה רבנו ושלמה המלך. יתירה מזו: כיון שבאותה תקופה יהיו ישראל חכמים גדולים, מובן שגם מספרם של החכמים יהיה גדול מבכל התקופות. כך יוצא, איפוא, שיהי׳ בכחו של בית־הדין לשנות את ההלכה שנקבעה (ע״י בית דין קודם) כי "תלמוד גדול", ולקבוע את פסק הדין מחדש: "מעשה גדול".

נימוקי פסק הדין המחודש

הסיבה באמת לכך שבית־הדין ישנה את ההלכה בעניין, היא משום שבמצב החדש שישרור אז, הנימוק שעמד בבסיס הפסיקה הקודמת ישתנה:

הנימוק שניתן לפסק ההלכה ש״תלמוד גדול" הוא בכך שהתלמוד מביא לידי מעשה. כשאדם לומד, מלבד היתרון והמעלה שבעניין התלמוד כשלעצמו, הרי מתוך התלמוד מגיעים לידיעת המעשה וביצועו, וכך ״נמצאו שניהם בידו״; ולאידך - כשהוא מקיים מצווה במעשה, מלבד זאת שעצם קיום המצווה בא מכוח הלימוד שלפניה, הרי גם לאחר הקיום, יש לו רק את היתרון של המעשה גרידא.

כך בזמן הזה; לעתיד לבוא ישתנה הדבר, ומן הקצה אל הקצה:

כדי לקיים את המצוות במעשה לא יצטרכו ללמוד לפני כן. שכן בעולם תאיר האמת האלוקית בצורה כזו, שקיום המצוות יהיה דבר טבעי, חלק ממערכת החיים הרגילה. כשם שילד אינו מושיט את ידו לתוך האש אף שלא שמע על כך מאדם אחר, וכשם שבהמה אינה קופצת לתוך האש באופן אינסטינקטיבי, כך לעתיד לבוא יהיו מעשי עבירה מרתיעים ומזיקים בצורה גלויה; וכך גם במובן החיובי, מעשי המצוות יידרשו מעצמם, מתוך מציאותו הטבעית של העולם.

וכפי שאמרו חז״ל (מדרש תהילים סוף מזמור עג): "בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים בשבת, אין התאנה אומרת לו כלום. אבל לעתיד אדם הולך ללקוט תאנה בשבת, והיא צווחת ואומרת: שבת היא". החפצים שאתם יבוא האדם במגע, הם עצמם יזכירו ויעוררו אותו על קיום המצוות.

במצב הזה יוכל להיות "מעשה גדול", כי המעשה לא יצריך הכנה של לימוד וידיעה. אך לא זו בלבד, אלא כשם שבזמן הזה הלימוד גורר ומביא בעקבותיו את המעשה, באותם הימים יהי׳ כחו של המעשה כה גדול, שהוא יביא ויגרור בעקבותיו את התלמוד:

אנו יודעים, שעל־ידי המצוות נמשך אור אלוקי בעולם, ובפרט באדם המקיים את המצווה. אך האדם אינו מרגיש בכך, כי ההשפעה הזו אינה גלויה. כך עשוי אדם להניח תפילין, ואין בו שינוי פנימי מורגש בין לפגי ההנחה ולאחריה. זהו המצב בזמן הזה; בימות המשיח, כשיקויים הייעוד "ונגלה כבוד ה׳", יבואו ההשפעות האלוקיות שהאדם ממשיך על עצמו באמצעות קיום המצוות, מן ההעלם אל הגילוי. ואם כן, מתוך קיום המצוות וההשפעה האלוקית שנמשכת על־ידם, תהיה תוספת בהבנה והשגה בלימוד התורה.

לאור כל זאת מובן, שהנימוק לפסיקה ״תלמוד גדול״ - "שהתלמוד מביא לידי מעשה״ - לא יהיה עוד אקטואלי. כיון שכן, יקיים בית־הדין דיון מחודש במעמדם של ה׳תלמוד׳ וה׳מעשה׳, ואז יוחלט שאין עוד טעם לפסיקה ׳תלמוד גדול׳, שהרי:

1) בזמן הגאולה יוכל המעשה להתקיים גם בלי לימוד לפניו - באופן אינסטינקטיבי. 2) ועוד זאת, שאז במקום ׳תלמוד מביא לידי מעשה׳, יהיה המצב ש׳מעשה מביא לידי תלמוד׳. ההמשכה האלוקית שע״י קיום המצוות, תביא ליתרון ותוספת בלימוד התורה. 3) ובפרט, שאז יתגלה היתרון של מעשה המצוות - רצונו יתברך - על התורה שהיא חכמתו יתברך. לאור כל זה תשתנה ההלכה, וייקבע פסק־הדין: "מעשה גדול".