הנה ימים באים׃ נשא - טיפות יין יטפו מההרים

מתוך תורת הגאולה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לעניין הנזירות יש משמעות של פרישה והתנזרות, וגם משמעות של קדושה והתבדלות עליונה. מושג הנזירות יהיה קיים גם בימות המשיח, אבל דוקא במשמעות השנייה * האם גם לאחר בוא הגאולה יישאר ההבדל שקיים כיום בין שבט לוי ובין כל יתר השבטים? * וגם הלכה אקטואלית, הנוגעת לאמונה בביאת המשיח, שנלמדת מהלכות נזירות 

בפרשת השבוע כתובים דיני הסוטה, וכן הלכות הנזיר. רש״י בפרשתנו (ו, ב) מביא את דברי חז״ל שנדרשו לשאלה, "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?" והשיבו: "לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף". כלומר, ההתנזרות מן היין נדרשת עקב העובדה שהיין הוא גורם שלילי, שמביא לתוצאות בלתי רצויות.

ומכיוון שלעתיד לבוא לא יהיה קיים המושג חטא, מובן ששוב לא יהיה צורך בנזירות מסוג זה; בימות המשיח הנזירות תהיה מושג חיובי לחלוטין, כדלהלן.

ובכן, באחת מנבואות הגאולה נאמר (יואל ד, יח): "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס". משמעות הכתוב היא שמההרים ינַטף יין. אמנם ה"מצודת דוד" מסביר, כי "רצונו לומר, הרבה ענבים יגדלו בהרים והיין יהיה נוטף מהם, והוא ענין גוזמא". אך מעיון בכמה ממדרשי חז״ל נראה שהדברים כפשוטם, ובנבואה מופלאה זו מתבטא השינוי שיחול לעתיד לבוא בנושא היין.

והנה הוכחה לכך שהדברים כפשוטם: מסופר בתורה שכאשר לוט ובנותיו היו במערה, הן השקו את אביהן יין. מהיכן היה להם יין בתוך המערה? אחת הדעות במדרש היא (ב״ר פנ״א, ח): "נעשה להן מעין דוגמא של עולם הבא, היך מה דאת אמרת, והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס". מכאן רואים בבירור, שהכוונה בנבואה זו היא כפשוטה, וכי מעין זה אירע ללוט ובנותיו.

במקום אחר (ויק״ר ספי״ד), מדובר על העניין השלילי שביין: היין הוא שגרם למותם של נדב ואביהוא, בני אהרן. חז״ל מוסיפים ואומרים: "אמר הקב״ה, לפי שבעולם הזה היין תקלה לעולם, לעתיד לבוא אני עושהו שמחה. הדא הוא דכתיב, ׳והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס׳". הכוונה היא לומר, שלעתיד לבוא, כאשר יקויים הייעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", לא יוכל עוד היין להביא לתוצאות בלתי רצויות, כפי שקורה בזמן הזה, ולכן "יטפו ההרים עסיס".

שמחה ללא גבולות

בהסתכלות מעמיקה יותר, השינוי שיתרחש לעתיד לבוא אינו רק לגבי יין גשמי, שמסוגל להביא לשכרות ולמעשים לא רצויים. היין הוא גם סמל לשמחה בלתי מוגבלת, ובשמחה כזו (גם כשהיא אינה באה כתוצאה משתיית יין), יש סכנה בזמן הזה. לגבי שלילת שמחה בלתי מוגבלת שנובעת מהוללות והפקרות - אין צורך לדבר: המדובר כאן הוא בשמחה בלתי מוגבלת שנובעת מצד הקדושה, ובכל זאת היא אינה כה רצויה בזמן הזה.

למרות שהשמחה בעבודת ה׳ היא מצווה, הרי השמחה צריכה להיות מוגבלת; מכיוון שלאדם יש יצר־הרע שאורב לו ומעוניין להכשיל אותו, הרי ברגע שבו האדם חדור ברגש של שמחה עצומה שפורצת את כל ההגבלות, עלול היצר לנצל זאת ולהכשיל את האדם במעשים שליליים, והאדם, שאינו שרוי במצב רוח רציני של "קבלת־עול" ויראת שמים, עלול ליפול בפח. לכן, קיים חשש שמתוך שמחה של מצווה עילאית - אם היא איננה מוגדרת בהגבלות הנדרשות - עלול האדם להגיע לידי הוללות, ליצנות ופריקת עול (על כל אלה, ראה באריכות בספר הליקוטים - דא״ח - "צמח צדק", ערכים "לעתיד לבוא" ו"פלשתים").

לכן נאמר בגמרא (ברכות ל, סע״ב ואילך), "במקום גילה - שם תהא רעדה", ו"אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה". רק לעתיד לבוא תוכל להיות שמחה בלתי מוגבלת, וכהמשך דברי הגמרא: "׳אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה׳ (תהלים קכו, ד) - אימתי? בזמן ש׳יאמרו בגוים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה׳". או־אז לא יושם הדגש על היראה, אלא השמחה תפרוץ את כל הגבולות.

ברוח זו, מסביר האלשיך את הפסוק בתהלים (סח, ד): "וצדיקים ישמחו, יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה", כמתייחס לעתיד. "לעתיד לבוא לא יצטרכו לגיל ברעדה.. כי אם 'וישישו בשמחה'. והוא כי אז, לרוב השלימות, אין פחד בא לידי חטא מרוב שמחה". ובמדרש תהלים (מזמור ק): "אמר ר׳ אחא, עבדו את ה׳ ביראה בעולם הזה - כדי שתגיע לעולם הבא בשמחה".

זהו גם הרעיון הפנימי, בכך שבגאולה ממצרים נאסר על בני ישראל ללכת בדרך ארץ פלשתים (״ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים״ - בשלח יג, יג), ואילו לגבי הגאולה העתידה נאמר (ישעיה יא, יד), ״ועפו בכתף פלשתים ימה״, ומפרש רש״י - ״יעופו וירוצו ישראל שכם אחד על הפלשתים אשר הם במערבה של ארץ ישראל, ויכבשו את ארצם״׃

"פלשתים" הוא מלשון "מבוי המפולש", כלומר: רחוב שפרוץ לגמרי, מצד לצד. במובן הרוחני, הכוונה היא לשמחה בלתי מוגבלת בה׳. "בחינת פלשתים בקדושה, היינו בחינת התגלות השמחה בדביקות ה׳ בפילוש ובגילוי, ובהתרחבות לאין קץ".

בזמן הזה נאסרה ההליכה בארץ פלשתים, כי לא זו הדרך הראויה בעבודת ה׳. אפילו אצל צדיקים, השמחה צריכה להיות מוגבלת, שמחה כסיוע לעבודת ה׳ בקיום המצוות בפועל, ולא כמטרה בפני־עצמה. שכן, כאמור, הדבר עלול להביא לתוצאות בלתי רצויות.

רק לעתיד לבוא, כשלא יהיה קיים עוד ענין ה״פלשתים״ שבצד ה״קליפה״ – ההוללות, הליצנות וההפקרות – ולא יהיה חשש שהשמחה והעליצות יביאו לתוצאות לא רצויות – אז "יותן להם ארץ פלשתים שהוא השמחה באלקות בפילוש".

מכל זה מובן, שלעתיד לבוא לא יהיה כל חיסרון ביין, ואף לא בשמחה הבלתי מוגבלת שהוא מסמל. לכאורה, לפי זה לא יהיה מקום לנזירות, אך הרבי מסביר (לקו״ש נשא תנש״א), כי הנזירות היא גם (ובעיקר) - קדושה מרוממת ונעלית שחלה על הנזיר. כלומר: אין זו רק פרישות והתנזרות מענינים שליליים, אלא זהו ביטוי של התבדלות ועליונות מעניני העולם. ועניין זה יהיה קיים לעתיד לבוא, ובצורה מושלמת.

כמו שבט לוי ממש?

הכוונה היא לכך שכל עם ישראל יהיה כמו "שבט לוי". ידועים דבריו הנפלאים של הרמב״ם, כי הסיבה לכך שבני לוי אינם מקבלים נחלה בארץ היא מפני שהם נעלים ומובדלים מעניני הארציות. ובלשונו (סוף הלכות שמיטה ויובל): "הובדל [= שבט לוי] לעבוד את ה׳ ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים.. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו, להיבדל לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולעבדו לדעת את ה׳, והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, לפרוק מעל עצמו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם - הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים".

לפי זה נבין, שכאשר כל עם ישראל יהיה מובדל לחלוטין מענייני העולם ויעסוק אך ורק בידיעת ה׳, כפי שאכן יהיה לעתיד לבוא, לא יהיה עוד הבדל בין קדושתם של בני לוי לבין קדושת עם ישראל כולו. כולם יהיו "קודש קדשים", בבחינת "נזירים".

ואולם, במקום אחר מסביר הרבי (לקו״ש פינחס תנש״א), כי למרות הקדושה הנפלאה שתהיה לעתיד בכל אחד מישראל, עדיין יהיה הבדל בין מעלתם של כל ישראל לבין מעלתו המיוחדת של שבט לוי.

למה הכוונה?

ובכן, הסיבה לכך שבני שבט לוי לא מקבלים נחלה בארץ ישראל, היא - כדברי הרמב״ם - בגלל שהקב״ה בחר בהם והבדיל אותם מעניני העולם. שונה הדבר לגבי שאר בני ישראל שתפקידם הוא להתעסק עם העולם ("לשם שמים" ולמטרות עבודת ה׳, כמובן).

והבדל זה יהיה גם לעתיד לבוא. גם אז לא יקבלו בני שבט לוי נחלה בארץ ישראל, אלא רק בארצות הקיני, הקניזי והקדמוני, שמייצגות את בחינת הקדושה שמעל לעניני העולם.[1] ומכאן, שגם אז תהיה קיימת בתוקפה מעלת בני לוי על כל בני ישראל.

ועל־אף שבאותם הימים כל בני ישראל יעסקו אך ורק ב"דעה את ה׳", ולא בעניני העולם, עם זאת תהיה גדולה מעלתו של שבט לוי; כי העובדה שהכל יעסקו רק בידיעת האלוקות ובלימוד התורה, אינה מלמדת בהכרח על שינוי מהותי שיחול במעמדם הרוחני של בני ישראל. ייתכן שהעיסוק רק בענינים אלו יהיה משום שמצב העולם ישתנה וצורכי האדם יינתנו לו ללא כל מאמץ מצידו, כך שהוא יוכל להקדיש את כל זמנו לענינים רוחניים.

כלומר: אין פירושו של דבר שהתכונות של בני ישראל ישתנו, ולכן הם יהיו מובדלים מדרכי העולם; השינוי שייווצר בעולם הוא זה שיאפשר לאדם להתקיים גם בלי לעסוק בצורכי גופו. לכן תהיה להם נחלה בארץ, שכן מצד דרגתם הרוחנית עדיין תהיה להם שייכות לענייני העולם.

שבט לוי, לעומת זאת - בשונה מרובו של עם ישראל - התבדלותו מעניני העולם היא "הבדלה עצמית". הקב״ה בחר בשבט לוי והבדיל אותו, כמו שנאמר (עקב י,ח) "בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי". אצל הלויים ההתבדלות מהעולם איננה דבר נוסף וחיצוני, אלא חלק מעצם מהותם, ולכן אין להם - וגם לא יהיה להם - חלק בארץ ישראל כמו כל בני ישראל, (אלא רק בשלוש הארצות האמורות, ששייכות לדרגות עליונות גבוהות במיוחד).

"כהנים" ו"נזירים"

מן הראוי להוסיף, כי מדברי הרבי משמע שהבדל זה בין שבט לוי לכל שבטי ישראל יהיה רק בתחילת "אותו הזמן", אבל אחר כך יתעלו כל בני ישראל לדרגתם של בני לוי. יתירה מזו: כולם יהיו בדרגתו של כוהן גדול, וכדברי "בעל הטורים" על הפסוק (יתרו יט, ו) ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ - "אילו זכו ישראל היו כולם כהנים גדולים, ולעתיד לבוא תחזור להם, שנאמר (ישעיה סא, ו) ׳ואתם כוהני ה׳ תקראו׳".

זוהי, אפוא, משמעותה של הנזירות בימות המשיח. אין הכוונה להתנזרות, פרישות וסגפנות - אדרבה: "כל המעדנים מצויין כעפר", "אז ימלא שחוק פינו" ו"יטפו ההרים עסיס"; המדובר בנזירות במובן של קדושה מיוחדת, עליונות והתבדלות מעניני העולם. וכפי שנאמר על הנזיר (פרשתנו ו, ח), "כל ימי נזרו קדוש הוא לה׳".

לפי זה מפרש הרבי את הטעם הפנימי לכך, שהמקור ההלכתי לכך שמשיח יכול לבוא בכל יום ממש, מופיע דווקא בהלכות נזירות. הכוונה היא להלכה הקובעת כי "האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו, אם בחול נדר, הרי זה אסור לעולם" (עירובין מג, ב), שממנה מובן בהכרח כי משיח אכן יכול לבוא בכל יום חול ממש, (וגם בשבת, לפי דיעות מסויימות. עיין בהמשך הגמרא שם, ובנושאי־כלי הרמב״ם הלכות נזירות פ״ד הי״א), - כי לענין הנזירות יש קשר מיוחד עם הגאולה, שעם בואה יגיע מושג זה לשלימותו ובמשמעות הנעלית שבו.

  1. וראה בהרחבה מאמרינו לפרשת מטות ולפרשת עקב.