הנה ימים באים׃ נח - מדוע יסתפק האריה במועט?

השנה שעשו נח ובני ביתו וגם בעלי החיים בתיבה היתה דומה במובנים מסוימים לימות המשיח שבהם הזאב והכבש יגורו יחדיו בשלום * כיצד התנהגו החיות הטורפות בתיבה ומה יהא עליהן לעתיד לבוא? * שיטות גדולי ישראל במשמעות הייעוד "וגר זאב עם כבש" ופשר הדברים באור החסידות 

בפרשתנו מספרת התורה על תיבת נח, שבה שהו במשך שנה שלמה נח ובני משפחתו, יחד עם בעלי חיים מכל הסוגים שהביא נח לתיבה, על־פי ציווי ה׳. במבט שטחי אין זה פלא ממה ניזונו כל באי התיבה במשך שנה שלמה, שהרי נח צייד את התיבה מראש במזון ובכל הדרוש, אך כשמתבוננים קצת יותר מגלים, שבתיבה התרחש דבר מוזר וחריג ביותר: במשך שנה שלמה, נמצאים בתיבה אחת סגורה מאות בעלי־חיים טורפים ומזיקים לצד בעלי־חיים חלשים ושקטים, וכולם נשארים חיים וקיימים!

אכן, נח נצטווה ע״י הקב״ה "קינים תעשה את התיבה" (פרשתנו ו,יד), "מדורים מדורים לכל בהמה וחיה" (רש״י), אבל עדיין קשה להבין כיצד זה במשך שנה שלמה אף אחד מבעלי החיים לא פרץ את כותלי המדור שלו ויצא והזיק לאחרים?

ועוד לא הזכרנו את בני האדם שהיו בתיבה, שניהלו לבדם עולם שלם כה גדול, ולא ניזוקו, [למעט מקרה אחד שבו הזיק האריה לנח, כאשר זה לא הביא לו את מזונו במועדו (רש״י ז, כג)]. - בסיכום, מתברר שבתיבה התנהלו חיים שנראים כבלתי מציאותיים.

מוסבר על כך בתורת החסידות (לקו״ש חלק כ״ה שיחה ג׳ לפרשתנו. וש״נ), כי בתיבה שררו תנאים שהיו מעין החיים הצפויים לעתיד לבוא, כאשר זאב יגור עם כבש, וילד ישחק עם נחש. במשך שנה שלמה חיו נח, בני משפחתו ובעלי החיים בתנאים של "ימות המשיח".

ואגב, לפי זה מתיישבת תמיהה בפשוטו של מקרא בפרשתנו: מסופר שנח לא יצא מהתיבה, גם לאחר שיבשה הארץ, עד שאמר לו הקב״ה בפירוש (ח, טז־יז): "צא מן התיבה אתה ואשתך .. כל החיה .. היצא מן התיבה". יתר על כן: הקב״ה חשש שבעלי החיים לא ירצו לצאת מהתיבה, ולכן אמר לנח: "אם אינם רוצים לצאת, הוציאם אתה". למה היה חשש שבעלי החיים יעדיפו את התיבה הסגורה על פני מרחבי היבשה?!

אלא שבתיבה היתה מערכת חיים מיוחדת במינה, מעין זו שתהיה לעתיד לבוא. לכן לא יצא נח עד שהקב״ה ציווה אותו על כך, ולכן היתה סבירות גבוהה כי בעלי החיים לא ירצו לצאת ליבשה ולחזור להיות טורפים ומזיקים.

משל וחידה

מאמר זה מוקדש, אפוא, למצב שישרור בימות המשיח בין בעלי החיים שכיום הם טורפים ומזיקים. בתורה נאמר (בחוקותי כו, ו) "והשבתי חיה רעה מן הארץ". ישעיה הנביא מרחיב ואומר: ״וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ. ועגל וכפיר [ = אריה] ומריא [ = בהמה מפוטמת] יחדיו, ונער קטן נהג בם. ופרה ורב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן [ = נחש], ועל מאורת צפעוני - גמול ידו הדה [ = תינוק שנגמל זה עתה משדי אמו ידו יושיט], לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים".

לגבי משמעותם של הייעודים הללו, מצינו כמה שיטות. לדעת הרמב״ם, לא יחול שום שינוי בטבעם של בעלי החיים וכל התיאורים שבנבואת ישעיה - הם משל בלבד. וכך כותב הרמב״ם (הל׳ מלכים רפי״ב): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית - אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה ׳וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ׳ - משל וחידה. ענין הדבר: שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גויים המשולים כזאב ונמר, שנאמר (ירמיה ה, ו) ׳זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם׳, ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ׳ואריה כבקר יאכל תבן׳".

באיגרת תחיית המתים הוא מוכיח את שיטתו זו מתוך הכתובים: "וסוף אמרו יורה עליו, והוא אמרו: ׳לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים׳. הנה כבר נתן העילה: בהיותם אז בלתי חומסים ולא מזיקין - לדעתם השם. התראו אתם, קהל ישראל, מי שיש לו שכל שיהיה מצייר: האריה בזמננו זה מורה [ = מורד וממרה] - ולזה הוא טורף, ואז ישוב וידע מבוראו מה שצריך, וידע שאין ראוי להזיק - וישוב לאכול תבן?!"... ומכאן, שהכוונה היא בדרך משל, לאומות העולם.

לא יזיקו לצדיקים ולרכושם

לאמיתו של דבר, הרמב״ם עצמו מסתייג קצת (באותה איגרת) מדבריו שלו, ומעלה הסבר אפשרי נוסף: יבול הארץ יהיה אז משובח ושמן, ולכן ימעטו הטורפים באכילת בשר, כאשר יבול הארץ יספיק להם. "כשירבה הישוב ותשמן הארץ ימעט נזק בעלי חיים בהתקרב קצתם אל קצתם .. ויהיה גם כן גוזמא, כמו שאמרו חז״ל ׳דברה תורה לשון הבאי׳".

הרמב״ן (בחוקותי, שם) מסביר, "כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם, לא תבאנה חיות בישוב". והרד״ק (ישעיה, שם) מסביר, כי כשהאדם יהיה צדיק ויהיה חדור בידיעת ה׳ - לא יזיקו לו חיות טורפות, וגם לא לבהמותיו ורכושו. זהו הקשר, לדעתו, בין "מלאה הארץ דעה את ה׳" ל"וגר זאב עם כבש": מכיוון שהאנשים יהיו חדורים בידיעת ה׳, לא יתקרבו חיות רעות לא אליהם ולא אל רכושם.

הצד השווה לכל ההסברים אלו, שלפיהם לא צפוי שינוי מהותי באורח חייהן של החיות. אך יש המסבירים, כי הדברים יתקיימו כפשוטם. טבען של החיות ישתנה, והן תפסקנה לטרוף ולאכול בשר. הרמב״ם כותב (באיגרת שם): "ואם הוא כפשוטו, יהיה זה בהר הבית בלבד, כמו שאמר ׳בכל הר קדשי׳. ויהיה כיוצא בדבריהם: ׳לא הזיק נחש ועקרב בירושלים׳". והרדב״ז מפרש (הל׳ מלכים רפי״ב): "אבל מה שראוי להאמין בזה, שהדברים הם גם כפשוטם בארץ ישראל, כדכתיב ׳לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ׳. וכן ׳והשבתי חיה רעה מן הארץ׳".

גם הרמב״ן (בחוקותי, שם) אומר שהייעוד יתקיים כפשוטו, והוא מסביר מדוע: "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחלתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה וראש ממית אדם, וכמו שאמרו (ברכות לג, א) "אין ערוד ממית, אלא חטא ממית". וזה שאמר הכתוב "ושעשע יונק על חור פתן" וכן "ופרה ודוב תרעינה... ואריה כבקר יאכל תבן" כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשיניהם, והושם טרף הטבעי מהם גם לטרוף זו את זו כידוע, כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר.. והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה .. כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחר כך למדו הטרף מפני החטא הממית כאשר פירשתי.. ובהיות ארץ ישראל על השלמות תשבות רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם".

יצויין, שבאחת משיחותיו הארוכות בנושא זה (לקו״ש חלק כ״ז שיחה א׳ לפרשת בחוקותי) מוכיח הרבי, כי לדעת הכל - אפילו לדעת הרמב״ם - תבוא בסופו של דבר תקופה שבה יתקיימו הכתובים כפשוטם, ולא רק בהר הבית או בארץ ישראל אלא בכל העולם. חילוקי הדעות הם ביחס לתקופה הראשונה בלבד.

הדעה האלוקית תרסן את הזאב

בתורת החסידות (ספר הליקוטים דא״ח צ״צ ערך "לעתיד לבוא" ע׳ תרמה ואילך. שיחת ש״פ אחרי תשל״ג. ועוד) מציגו היבט חדש, המסביר שהייעוד ״וגר זאב עם כבש״ יתבצע - כפשטות הכתובים - משום ש״מלאה הארץ דעה את ה׳״. - ומה הקשר בין הדברים?

ביאור הענין הוא כך: כעס ורוגז באים כתוצאה מאי־שלמות שכלית. ילד קטן, שדעתו ושכלו טרם התפתחו כראוי, נוטה לכעוס על דברים פעוטים ועלול להשתולל ולהשחית כאשר לא משביעים את רצונו. ואילו אדם מבוגר, שכלי מוחו גדולים ומפותחים יותר, נשאר מיושב בדעתו גם כשקורה דבר שהוא אינו מרוצה ממנו. בעלי החיים הטורפים הם חסרי דעה, ולכן הם טורפים ומזיקים. לעתיד לבוא תאיר הדעה האלוקית בעולם בעוצמה כה רבה עד שמשהו ממנה ייספג בבעלי החיים, והם יפסיקו לטרוף ולהזיק.

עצם העובדה שדעה אלוקית משפיעה גם על בעלי חיים, אינה צריכה להפתיע אותנו כל כך. הרי רואים במוחש, שיש לבעלי החיים "שכל" ברמה מסויימת, בעניניהם הם. כך נאמר על שועל שהוא "פקח שבחיות" (ברכות סא, ב), ובלשון הנביא (ישעיה א,ג) "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו".

[באופן אחר קצת מבואר גם שהעוצמה האדירה של הדעה האלוקית במין האנושי - תגרום להתעלות גם במצבם של בעלי החיים הנמצאים סביבנו, כמו חמורו של רבי פינחס בן יאיר, שמעוצמת קדושתו העילאית של אדוניו, גם חמורו לא אכל שעורים שאינן מעושרות (חולין ז, א).]

רעיון נוסף שמסביר את הייעוד שבעלי החיים יפסיקו לטרוף ולהזיק, מבוסס על כך שהחיות המזיקות מקבלות למעשה את חיותן ממידת הדין העליונה, אחת מהספירות הקדושות שעל ידן מתנהל העולם, וזו הסיבה שהן מתנהגות בקו ה"גבורה". לעתיד לבוא, תתגלה הדעה האלוקית בעוצמה רבה בתוך הספירות העליונות, כביכול, והעולם יונהג רק במידת החסד והרחמים (וכאמור, כשם שבבני האדם, הגבורה והדין פוחתים כאשר כלי שכלו רחבים ומפותחים יותר, כך יהיה כביכול במערכת הספירות האלוקיות שמהן מקבל העולם את חיותו) - "ואם כן, ממילא יתבטלו כחות המזיקים שהם שלוחי הדין".

האריה לא יתאווה לבשר

הסברנו לאור תורת החסידות, מדוע יפסיקו בעלי החיים לטרוף, להזיק ולהשחית. אך עדיין אין זה מסביר, לכאורה, מדוע קיבתם תסתפק בתבן ובחציר, ולא תדרוש את האוכל אליו היא רגילה וזקוקה, "ואריה כבקר יאכל תבן"?

ה׳צמח צדק׳ מסביר, שהאריה יתחיל ל... הסתפק במועט. הגילוי האלוקי שיהיה בעולם יביא לכך שגם בעלי החיים יפסיקו להיות כרוכים אחר תאוות העולם, שאז יתגלו - אפילו לבעלי החיים - כחסרות כל ערך ומשמעות. לכן הם לא יתאוו עוד לבשר שמן, ויסתפקו בתבן פשוט. (ייתכן שזוהי גם הסיבה לכך שהם יפסיקו לטרוף, וכדברי האברבנאל (ישעיה שם): "אכילת הבשר לבעלי חיים מוליד בו אכזריות חמה ותכונה רעה .. ובעבור זה ייעד הנביא שבימות המשיח האריה כבקר יאכל תבן, רצונו לומר: שמזה ייזון לא מאכילת הבשר, ולכן לא יהיה בו אכזריות, חמה ושטף אף").

להסבר זה קיימים סימוכין בדברי הנביא (ישעיה ל, כ): "ונתן לכם ה׳ לחם צר ומים לחץ, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך". מה הקשר בין שני חלקי הפסוק, בין העובדה שנקבל לחם צר ומים לחץ - לכך שהקב״ה יתגלה לעין כל? מפרש רש״י: היום אתם מתענגים מתאוות העולם, אך אז כאשר "והיו עיניך רואות את מוריך״, תסתפקו בלחם צר ומים לחץ. את התאוות הגשמיות - יחליפו התענוגים הרוחניים הנפלאים.

כך גם מפרש הרבי (לקו״ש חכ״ז ע׳ 237) את לשון הרמב״ם (סוף הל׳ מלכים) "וכל המעדנים מצויין כעפר". אמנם יהיו אז הרבה מעדנים, אך בעידן ההתגלות האלוקית הם יהיו נחשבים כעפר, אלא ששם מדובר בבני אדם והחידוש כאן הוא שאפילו בעלי החיים יפסיקו לרדוף אחר תענוגי הגוף, ויסתפקו במזון מינימלי, הוא התבן.