הנה ימים באים׃ מצורע - "יום טהרתו" של מלך המשיח

חז״ל אמרו, כי מלך המשיח סובל ממחלות וייסורים ובכך הוא מכפר על עוונותיהם של ישראל. מסיבה זו מכנים חז״ל את משיח בכינוי "מצורע". אך צריך להבין מדוע מכל המחלות והייסורים נבחרה דווקא הצרעת לסמל את ייסוריו של משיח? * על הפן החיובי והנסתר שבנגע הצרעת, ועל מה שנדרש מאתנו כדי לזרז את "יום טהרתו" של מלך המשיח 

בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (צח, א), מופיעות מספר שיטות בעניין שמו של המשיח. (ואגב, במפרשים מוסבר שאין זו מחלוקת, ולאמיתו של דבר יהיו במשיח כל התכונות והעניינים שאותם מסמלים השמות שלו). "דבי רבי שילא אמרי: שילה שמו. דבי רבי ינאי אמרי: ינון שמו. דבי ר׳ חנינא אמרי: חנינה שמו. ויש אומרים: מנחם בן חזקיה שמו".

כאן מביאה הגמרא שיטה נוספת, שבה נדון בשורות הבאות, "רבנן אמרי: חיוורא דבי רבי (= מצורע של בית רבי) שמו, שנאמר (ישעיה נג,ד) ׳אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוקים ומעונה׳". כלומר, המשיח מכונה "מצורע", על שם המחלות והנגעים שבאים עליו.

העובדה שמלך המשיח סובל מייסורים, מכות ונגעים, מוזכרת במקומות נוספים. לדוגמה, בדברי גמרא (סנהדרין שם), המשיח מתואר כאדם שיושב בין עניים סובלי מחלות. ההבדל בינו לבין שאר החולים הוא שבעוד הם פותחים את כל פצעיהם בבת־אחת, מטפלים בהם ושוב קושרים את התחבושות לכל הפצעים, הרי שהמשיח מטפל רק בפצע אחד בכל פעם. זאת, בגלל המחשבה שמא הוא יתבקש ללכת ולגאול מיד את ישראל, ולא יצטרך לחכות כדי קשירת שני פצעים.

למעשה, בכך דומה המשיח לרבי יהודה הנשיא, שגם עליו מסופר שסבל ייסורים. זוהי אכן הסיבה לכך שהוא מכונה "מצורע של בית רבי", על שמו של ׳רבי׳, רבי יהודה הנשיא. ואכן, כהסבר לדברי הגמרא (שם) שרבי יהודה הנשיא היה ראוי להיות המשיח, מסביר רש״י שזה משום שהוא היה "צדיק גמור וסובל ייסורים", ממאפייני המשיח.

פסולת חיצונית בלבד

מדוע באמת סובל המשיח ייסורים ונגעים? מסביר הרמב״ן (בהתייחס לכתוב בישעיה שם): "כי החבורה שהוא מצטער ומתגורר עליה תרפא אותנו, כי ה׳ יסלח לנו בזכותו, ונתרפא מפשעינו ומעוונות אבותינו".

אולם העניין עדיין טעון ביאור: מדוע מתארים את חוליו וייסוריו של משיח דווקא בכינויים "מצורע" ו"מנוגע", ולא בכינוי רגיל כמו "חולה", "מיוסר", וכדומה. מה־גם שהכינוי "מצורע" מתפרש, לכאורה, ככינוי של גנאי ושפלות, יותר מסתם מחלה?

אומר על כך הרבי (לקוטי שיחות חלק לז, שיחה לפרשת תזריע), שהשם "מצורע" מבטא את העובדה, שהחולי והייסורים שמהם סובל משיח הם עניין חיצוני לגביו, עניין שנובע רק מחטאיהם של בני־ישראל; אך הוא עצמו, במהותו הפנימית, הינו שלם ותמים, כמו הצרעת, שעניינה שינוי במראה העור בלבד, ואינה מבטאת כאב פנימי, או כל שינוי אחר בחלקי הגוף החשובים והעיקריים.

ב״לקוטי תורה,, (תזריע כב, ב) מבואר, שהסיבה לכך שהמצורע נקרא בתורה בשם "אדם", תואר שמורה על מעלה ושלמות, היא משום שהפגם במצורע הוא חיצוני בלבד: ״אדם הוא במדריגה גדולה לפי שהוא שלימו דכולא.. והנה, אדם הזה כשמוכשרין מעשיו, ותיקן כל הדברים והבחינות שלמעלה, יוכל להיות עדיין בעור בשרו, בחינה התחתונה שבו, לא נתברר הרע והפסולת ממנו, ונולדים סימנים בגשמיות בבשרו.. מפני שברוחניות בעבודת ה׳ תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים, רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר". וזו גם הסיבה לכך שדווקא תואר זה הוא שניתן למלך המשיח לפני התגלותו:

המשיח אמנם עוסק בזיכוכם של בני־ישראל והעברת עוונותיהם ("והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו"), אך השפעתו של הרע הזה עליו היא השפעה חיצונית בלבד; הוא עצמו - נותר שלם מכל פגע, מחלה ועוון.

במובן עמוק יותר, לא זו בלבד שהפסולת והחטאים שעימם מתעסק המשיח במטרה לזככם ולהסירם משפיעים רק על חיצוניותו ואינם נוגעים בפנימיותו; גם הפסולת והחטאים עצמם הינם "חיצוניים" בלבד. שכן, פעולתו של משיח בבירור וזיכוך עם ישראל מעוונותיהם, היא בתקופת "עקבתא דמשיחא", בדור האחרון שלפני הגאולה, כשהמשיח כבר נמצא בעולם אלא שהוא עדיין לא נתגלה לעין־כל וטרם הביא בפועל את הגאולה.

זוהי תקופה שבה, באופן כללי, בני־ישראל כבר מוכנים לגאולה, לאחר העבודה הרוחנית שעבדו במסירות־נפש במשך כל הדורות של הגלות. למשיח לא נותר, אפוא, אלא להשלים את ה״טיפול" ברע החיצוני, האחרון. לכן הוא נקרא "מצורע", כביטוי לכך שהרע שהוא עוסק ו"מטפל" בו הוא רע חיצוני וטפל בלבד, השאריות האחרונות של הטומאה בעולם, "פסולת שבסוף לבושיו".

'מצורע' - שם חיובי

אך סוגיה זו עדיין דורשת הסבר: ידוע שהשם שניתן לאדם, מהווה ביטוי למהותו ועניינו של האדם הנקרא בשם זה. השם אינו ניתן בגלל פרט צדדי זה או אחר באישיותו של האדם, אלא הוא בא לשקף את עניינו הכללי והעיקרי.

ובעניננו: גם אם המשיח אכן סובל מייסורים וחולי, כדי לכפר על עוונות ישראל ובכך להכשירם לקראת הגאולה השלמה - הרי זה רק פרט צדדי ושולי באישיותו. מהותו העיקרית של המשיח היא הבאת הגאולה השלמה, על כל המעלות הנשגבות שתכלול, ואילו "טיפולו" בצד השלילי אינה אלא הכנה הכרחית לכך. אם כן, גם לאחר שהוסבר מדוע משיח הוא "מצורע", עדיין לא מובן מדוע יהיה שמו "מצורע"?

עלינו לומר, אפוא, שלשם "מצורע" יש גם מובן חיובי, ולכן ניתן השם הזה למשיח, כרמז למעלתו הענקית ולגאולה שתבוא על ידו. מהו הקשר בין צרעת ונגעים ובין אישיותו של המשיח והגאולה השלמה?

המהר״ל מפראג מסביר (״נצח ישראל״ סוף פרק מא; חידושי אגדות לסנהדרין שם), שהדמיון בין משיח למצורע הוא בהתבדלותם מן העולם. על המצורע נאמר "בדד ישב" (תזריע יג, מו), וגם המשיח מבודד מן העולם. אלא, שהמצורע במובנו הפשוט - התבדלותו נובעת מסיבה שלילית; ואילו המשיח, בדידותו מבטאת את רום־מעלתו, את ריחוק־הערך העצום שבינו ובין העולם.

"המשיח הוא מחולק מן העולם, בשביל כי המשיח יהיה שכלי לגמרי, ואילו העולם הזה הוא גשמי, ולכך יש לו משפט המצורע - ולכך נקרא שמו ׳חיוורא דבי רבי׳, כי בבית רבי היו מנוגעים, מפני כי בבית רבי היו נבדלים מן עולם הזה, והיו נמשכים אחר השכלי אשר הוא נבדל מעולם הזה, לכך בא עליהם הצרעת שהוא נבדל גם כן מן הבריות. ולכך אמר כי המשיח, אשר הוא שכלי לגמרי, הוא נבדל לגמרי מן העולם הזה, ולכך חיוורא דבי רבי שמו.

"מי שהוא בבית דבי רבי, אשר כל עניינו דבק בחכמה עליונה, שהוא חוץ לעולם הטבע ומנהגו של עולם, לכך דבק בו חיוורא הוא הצרעת, אשר הוא ג״כ חוץ לעולם הטבע.. כי מפני שהמשיח יהיה בו השכל והחכמה העליונה, שהוא חוץ לטבע ומנהגו של עולם, לכך נמשך אחר זה חיוורא דבי רבי.. ולכך אמרי רבנן, שהם עיינו במשיח מצד החכמה העליונה, שהיא נבדלת וחוצה לעולם, קראו שמו ׳חיוורא דבי רבי׳".

ולאמיתו של דבר, משיח לא יהיה נבדל ו"מבודד" רק מן העולם הזה; הוא כל־כך נעלה, עד כדי היותו מובדל אפילו מהאבות ומשה רבנו. וכדברי הנביא: "הנה ישכיל עבדי, ירום ונשא וגבה מאד" (ישעיה נב, יג), ומפרשים זאת חז״ל (תנחומא תולדות יד) שהמשיח יתנשא אף למעלה מהאבות ומשה, ויהיה במעלה נעלית ונבדלת גם מהם. "בדד" - למעליותא (שיחת ש״פ תזו״מ תנש״א הערה 55).

"אורות דתהו"

הרבי מוסיף ומסביר ("לקוטי שיחות" שם), כי הסיבה לכך שמשיח נקרא "מצורע" אינה רק משום שבהתבדלותו וברום־ערכו הוא דומה למצורע היושב ׳בדד׳, אלא משום שמעלותיו הנשגבות של משיח שייכות גם לעניין הנגעים עצמם, הבאים על המצורע.

הדבר יובן לאור מה שמבואר בתורת הקבלה והחסידות, שהנגעים הם בעצם ביטוי של "אורות עליונים". כך כותב רבנו הזקן ("לקוטי תורה" שם): "נגעים, דברים גבוהים הן, שאינו נקרא טמא עד שיקראנו הכהן טמא, וכשעדיין לא קרא לו שם טמא אין הנגעים בכלל טומאה, אלא אדרבה הם אורות עליונים, רק שהם דינא קשיא דקדושה".

(רעיון זה מרומז בכך, שהמלה "נגע" מורכבת מאותן אותיות של המלה "ענג", שמסמלת את העונג באלוקות. ובתורת החסידות מוסבר, שאחת הדרגות הגבוהות ביותר היא התענוג האלוקי; גם צבע הצרעת, לבן, נקשר בתיאורו של דניאל (ז,ט) על הקב״ה, בו נאמר ״לבושיה כתלג חיוור״ [=לבושו כשלג לבן]).

אלא שכאן נשאלת השאלה: אם אמנם הנגעים הם "אורות עליונים", כיצד זה שכאשר הם מופיעים באדם הם הופכים להיות דבר שלילי בתכלית? ההסבר הוא, שדווקא משום שמדובר באורות עליונים בלתי־מוגבלים, הרי כשהם מופיעים בתוך עולמנו המוגבל, אין להם כלי־קיבול הולמים, ולכן הם גורמים לשיבושים ואי תקינות.

ניתן לדמות זאת לאדם שחש בתוכו אמת גדולה וחזקה, אך אין בו היכולת להבין אותה בשכלו ולבטא אותה כראוי, בצורה ברורה ומסודרת. זהו מצב משובש, שעלול אף לסכן את כל מצבו והתנהגותו. זה מה שקורה כש״אורות עליונים" בלתי־מוגבלים מתגלים בתוך העולם שלנו, המתאפיין בהגבלותיו, ואין לו כלי הקיבול המתאימים לקבלת גילוי זה.

כעת מובן, שהכינוי "מצורע" אכן משקף היטב את עניינו ומהותו של מלך המשיח: עניינו של המשיח הוא להביא ולגלות את האורות העליונים הבלתי מוגבלים, אותם "אורות עליונים" שמופיעים במצורע. אלא שתפקידו של משיח הוא ליצור "כלי־קיבול" מתאימים בעולם, כדי שאורות עליונים אלו אכן יוכלו להתגלות בעולם, בצורה תקינה וחיובית - ללא שיגרמו לתוצאה בלתי רצויה.

וכאן משתלב ההסבר הקודם שמדבר על משיח כמצורע במובן שלילי, כחולה שסובל. כי אכן, דווקא כתוצאה מהיותו של משיח "מצורע" במובן החיובי, מי שמביא לעולם את האורות העליונים הבלתי מוגבלים - הרי כל חטא ועוון קל פוגעים ביכולתו של העולם לקלוט את הגילוי הזה, ולכן המשיח נאלץ לקבל על עצמו מחלות וייסורים, והוא נהיה "נגוע, מוכה אלוקים ומעונה", כדי לכפר על עוונות העם. כך יהיה באפשרותו להוריד ולגלות את ה״אורות עליונים" בתוך העולם הזה, קרי: להביא את הגאולה השלמה.

הדרך להביא לטהרת המצורע

ואולם, משיח הוא "נגוע, מוכה אלוקים ומעונה" רק בזמן שלפני התגלותו. אך בסופו־של־דבר מגיע "יום טהרתו" של המצורע, כפי שנאמר בהתחלת פרשתנו: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו". ובענייננו, הכוונה ליום בוא הגאולה, שבו העולם יהיה כבר מוכשר ומוכן לקליטת ה"אורות עליונים", ומשיח לא יהיה עוד בבחינת "מצורע" במובן השלילי; או־אז, המשיח יהיה "מצורע" רק במובן החיובי והנעלה של המושג: מי שמגלה אורות עליונים בלתי־מוגבלים.

ובעניין זה, כדי לפעול ולזרז את ״יום טהרתו״ של ה״מצורע" - מלך המשיח, ישנה סגולה מיוחדת בלימוד התורה. הרבי קושר זאת (בשיחת ש״פ תזו״מ תנש״א, ועיין שם באריכות רבה) עם לשון הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו", ומבאר, שהסגולה המיוחדת שבלימוד התורה דוקא, היא משום שיש בכוחה של התורה לגשר על הפער העצום שבין ה"אורות עליונים" שמביא משיח ובין כלי־הקיבול המוגבלים של העולם, וכך המשיח אינו צריך לסבול עוד, והגאולה באה בפועל ממש.

ובלימוד התורה עצמו, אומר הרבי, יש לשים את הדגש על לימוד התורה בענייני הגאולה וביאת המשיח. אם כן, זהו תפקידנו עתה: ׳...כיוון שמשיח צדקנו עומד לבוא תיכף ומיד, אבל עדיין לא בא בפועל, שלכן דרושה ההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח, צריכה להיות הפעולה ע״י ׳מלכות שבתפארת׳, כלומר, עניינו של המשיח (מלכות) כפי שהוא בתורה (תפארת)...

׳ובפשטות: ׳תפארת׳ - הוא עניין לימוד התורה, ו׳מלכות שבתפארת׳ - הוא לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה שנתבארו בריבוי מקומות .. וההוספה בלימוד התורה בענייני משיח וגאולה (׳מלכות שבתפארת׳), הוא ה"דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש׳.