הנה ימים באים׃ לך לך - היכונו לקיבוץ נדחי ישראל

האם קיבוץ הגלויות יהיה לפני בניין בית־המקדש, או לאחריו? * מה הקשר בין הגילויים האלוקיים שיביא משיח לקיבוץ הגלויות מכל קצווי הארץ? * ההוראה מ"לך לך" בכל הדורות - להתכונן להליכה לארץ־ישראל בקרוב ממש 

בפרשת לך לך מסופר על ציווי הקב״ה לאברהם אבינו, "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". כאן מתחדש, בעצם, המושג "ארץ־ישראל", ארץ קדושה שמיוחדת לאברהם, יצחק ויעקב ובניהם אחריהם. וכפי שמסופר בהמשך הפרשה, כיצד אברהם יוצא ממקומו והולך אל הארץ, שם מתקיים מעמד "ברית בין הבתרים". הקב״ה כורת ברית עם אברהם, ומבטיח לו את ארץ כנען לנחלת עולם.

בהסתכלות פשוטה, אפשר לחשוב שהסיפור כולו הוא נחלת העבר ואינו אקטואלי לימינו. שהרי הארץ כבר ניתנה לנו, היא שייכת אלינו, ואפילו חזרה ונכבשה על ידי עם ישראל. ואולם, הרבי מלמד אותנו (ראה שיחת ש״פ לך לך תשנ״ב) כי מאחר שהתורה היא נצחית, ברור שבכל סיפורי התורה טמונה הוראה מעשית לבני ישראל בכל הדורות. עלינו למצוא, אפוא, כיצד ענין זה של נתינת הארץ לאברהם אבינו בפעם הראשונה חוזר ומתבצע בזמן הזה.

מסביר הרבי:

נכון שהארץ כבר נכבשה על ידי יהושע בן־נון והיתה תקופה שבה כל בני ישראל ישבו בארץ, אבל נתינת הארץ לעם ישראל עדיין לא הגיעה לידי שלמות. שכן, גם בימים הטובים ביותר, כמו בימי דוד ושלמה, ישבו בני ישראל רק ב"ארץ שבעה עממין" ועדיין לא זכו לנחול את "ארץ עשר עממין". גם מבחינת מי שישב בארץ, לא היתה שלמות. אמנם כל היהודים שבאותו הדור גרו בארץ, אבל עדיין לא היתה זו השלמות של התיישבות בני ישראל בארץ ישראל. שלמות וו תהיה רק לעתיד לבוא, כאשר המתים יקומו לתחייה וכל בני ישראל שבכל הדורות יחיו בארץ. אז גם יתרחבו גבולות הארץ ויכללו את "ארץ עשר עממין".

לפי זה מובן, שהאמור בפרשת לך לך על יצירת הקשר בין בני ישראל לבין ארץ ישראל - עדיין לא התבצע במילואו. עם ישראל וארצו עדיין לא נקשרו והתאחדו בצורה מלאה. דבר זה יתרחש רק לעתיד לבוא, וכל עוד לא הגענו לכך - עדיין לא בוצעה באופן מושלם ההליכה "אל הארץ אשר אראך". אם כן, אנו מצויים בעיצומה של ההליכה ("לך לך") לעבר יעד זה שיושלם בביאת הגאולה בקרוב ממש.

זהו, אפוא, המסר האקטואלי של פרשת "לך לך", אומר הרבי. עלינו להתכונן לקראת ירושת ארץ־ישראל בצורה מושלמת לעתיד לבוא.

וכיצד מתכוננים?

- באמצעות "עבודת המוחין" (עבודת ה׳ באמצעות הכוחות השכליים), שקשורה למשמעות הרוחנית של שלושת הארצות שיתווספו לארץ לעתיד לבוא, ׳ועל־ידי ההוספה בעבודה של "לך לך" גו׳, תכף ומיד יקויים בפשטות ה״לך לך מארצך״ גו׳, ״קבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ״.. תיכף ומיד ממש׳ (לשון הרבי בסיום השיחה).

זמנו של קיבוץ הגלויות

בשורות הבאות נעסוק בשאלה מתי תתרחש ההליכה השלמה לארץ־ישראל, הלוא היא קיבוץ הגלויות: האם היא תתרחש מיד בביאת המשיח - עוד לפני בניין בית המקדש, או רק בשלב מאוחר יותר? ושמא הדבר יקרה עוד לפני ביאת המשיח?...

ובכן, בזוהר הקדוש (ח״א קלד, א) נאמר: "ובשעתא דזמין קודשא בריך הוא למפקד על עמיה, קודשא בריך הוא יבנה בי מקדשא בקדמיתא ויתקין היכלא ויבני קרתא דירושלים, ולבתר יוקים לה מעפרא. הדא הוא דכתיב, בונה ירושלים ה׳ וגו׳, בונה ירושלים בקדמיתא ולבתר נדחי ישראל יכנס". [הזוהר מדבר על גלות השכינה שגלתה עם עם ישראל לבין העמים, ואומר, שכאשר יבוא ה׳ לפקוד את עמו יבנה הקב״ה את בית המקדש בתחילה ויתקן את היכלו ויבנה את העיר ירושלים, ולאחר מכן יקים אותה [את השכינה] מעפרה. לראיה - ממשיך הזוהר ואומר - זהו שכתוב (תהילים קמז, ב): "בונה ירושלים ה׳, נדחי ישראל יכנס", בונה ירושלים בתחילה ואחר־כך נדחי ישראל יכנס, הרי שבניין ירושלים יהיה לפני קיבוץ נדחי ישראל].

הווי אומר, שלדעת הזוהר בניין בית־המקדש קודם לקיבוץ הגלויות. בהמשך, הזוהר מוסיף ומפרש את הפסוק שבהמשך הפרק בתהילים "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם", כהתייחסות לתחיית המתים, שתהיה הפעולה האחרונה מבין הארועים שמוזכרים כאן.

כדברים האלה מבואר גם בדברי הרמב״ם (הלכות מלכים פרק י״א) שמפרט את הפעולות של המלך המשיח: ״בונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל .. ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל". ולאור הידוע עד כמה מדוייק הוא לשונו של הרמב״ם, מובן שגם סדר הדברים הוא מדוייק: תחילה יהיה בניין המקדש, ורק אחר־כך יהיה קיבוץ נדחי ישראל.

כך מבואר גם מדברי רש״י, בפירושו למסכת ברכות (מט, א). בגמרא נאמר "בונה ירושלים ה׳, נדחי ישראל יכנס. אימתי בונה ירושלים ה׳? בזמן שנדחי ישראל יכנס". ורש״י מסביר: "בונה ירושלים וגו׳ תשועת ישראל היא, דכתיב בונה ירושלים ה׳ ואז - נדחי ישראל יכנס". מדבריו מובן, שקיבוץ הגלויות יהיה לאחר בניין (המקדש ו)ירושלים.

כמו בבית הראשון

לעומת מקורות אלה, אנו מוצאים בדברי חז״ל גם דברים אחרים. כך כתוב בילקוט שמעוני (תהילים רמז תרפח. וראה גם מדרש תנחומא לפ׳ נח, פרק יא): "אין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות". חז״ל אף נוקטים סגנון מיוחד ויוצא דופן בעניין זה: ״ואם יאמר לך אדם שנבנית ולא נתכנסו הגלויות - אל תאמין, שנאמר בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס". לפי פירוש זה, הפסוק בתהילים מפורש כך: "בונה ירושלים ה׳", כאשר לפני כן כבר נתקיים הייעוד "נדחי ישראל יכנס".

סימוכין לשיטה זו ניתן לראות בנוסח תפילת שמונה־עשרה, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. ברכת "בונה ירושלים" מופיעה לאחר ברכת "מקבץ נדחי עמו ישראל". אולי ניתן למצוא רמז לכך גם בסדר הפרקים קכ״ו וקכ״ז בתהלים. בסרק קכ״ו מדובר על קיבוץ גלויות, "בשוב ה׳ את שיבת ציון". ואילו על בניין בית המקדש מדובר רק בפרק קכ״ז שלאחריו, "ה׳ יבנה בית". בעצם, כך היה הסדר בבית־המקדש הראשון, שנבנה רק לאחר שכל בני ישראל ישבו על אדמתם בשקט ושלווה. לעומת זאת, הבית השני נבנה עוד לפני שכל בני ישראל הגיעו לארץ.

קיבוץ גלויות - מושלם

הרבי עסק בשאלה זו כמה פעמים (ראה שיחות ש״פ חיי־שרה תשמ״ג, תשמ״ז, תשמ״ח, ועוד), ונביא כאן חלק מהדברים.

לגבי המשמעות הפנימית שעומדת מאחורי שתי השיטות, הסביר הרבי שבעצם, השאלה היא מה יתבצע בצורה נעלית יותר - בניין המקדש או קיבוץ הגלויות. אם בניין המקדש יהיה לפני קיבוץ גלויות, פירוש הדבר שקיבוץ הגלויות יתבצע באופן נעלה יותר - לאחר שבית־המקדש כבר יעמוד על תילו. במצב זה, קיבוץ הגלויות יהיה דומה לאבוקת אש גדולה שמושכת אליה את הניצוצות הקטנים המפוזרים. לאידך, בניין המקדש לא יהיה בצורה נעלית כל־כך (כשם שהבית השני, שנבנה כאמור לפני קיבוץ הגלויות, לא היה מושלם, שכן חסרו בו חמישה דברים).

ואולם, אם נתפוס כעיקר את השיטה שקיבוץ גלויות יהיה לפני בניין המקדש, הרי שקיבוץ הגלויות לא יהיה כל־כך מושלם; ואילו בניין המקדש יתבצע בצורה נעלית, בהשתתפותם של כל בני ישראל שנמצאים כבר על אדמתם (כשם שהבית הראשון, שנבנה רק לאחר שכל בני ישראל ישבו על אדמתם, היה נעלה יותר מהבית השני).

כאמור, נפסקה הלכה ברורה ברמב״ם שבניין המקדש קודם לקיבוץ גלויות. בכך מודגשת, בעצם, מעלתם הגדולה של בני ישראל - הקב״ה "מוותר" על המעלה הנפלאה שהיתה יכולה להיות בבית־המקדש, אילו היה נבנה לאחר קיבוץ נדחי ישראל, במטרה שקיבוץ הגלויות - דבר ששייך לבני ישראל - יהיה בתכלית השלמות.

אסיפת הניצוצות אל שרשן

בתורת החסידות מבואר, שדווקא בעת קיבוץ הגלויות (שכאמור יהיה רק לאחר ביאת המשיח ובניין בית־המקדש) יהיו הגילויים הנפלאים של ימות המשיח. כך מסביר כ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע, במכתבו הידוע (איגרות־קודש חלק א ע׳ שח), שמתייחס לטענה שעלתה בימיו כאילו עליית יהודים לארץ־ישראל נחשבת להתחלה של קיבוץ גלויות. רבותינו נשיאינו התנגדו לטענה זו בחריפות, ונימוקם עמם - קיבוץ גלויות הוא אחד מתפקידיו של משיח צדקנו, וכאמור - זמנו הוא לאחר בניין המקדש.

אלא, שאלו שטענו שקיבוץ גלויות יכול להתרחש כבר בזמן הגלות, ציטטו את דברי אדמו״ר הזקן ב"סידור עם דא״ח" (סח, א) "...וזהו הטעם לקיבוץ הגלויות דווקא קודם שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, לפי שצריכין להתקבץ כל בחי׳ ניצוצי החסדים דמ״ה שהוא בחי׳ שורש כללות נשמות ישראל וכללות הקיבוץ הזה הולך ועולה אל מקורם הראשון". הרי לפנינו דברים ברורים, טענו הם, בדבר קדימתו של קיבוץ נדחי ישראל לביאת המשיח. (ב"סידור עם דא״ח" שם מביא בענין זה את הפסוק בתהלים (קמט, א) - "שירו לה׳ שיר חדש, תהלתו בקהל חסידים": מתי יהיה ״שיר חדש״ של הגאולה? - רק כאשר יתאספו ויתקבצו כל "קהל חסידים", "ניצוצי החסדים דמ״ה").

אך הרבי הרש״ב דוחה הוכחה זאת מכל וכל. הוא מציין למקום אחר ב"סידור עם דא״ח", שם מפורש שקיבוץ גלויות יהיה רק לאחר בניין המקדש, ובוודאי לא לפני ביאת המשיח. את האמור ב"סידור" בעניין קדימתו של קיבוץ גלויות לביאת המשיח, הוא מבאר לא לפני שהוא מבאר את המהות הפנימית של המושג קיבוץ גלויות, וכדלהלן.

אמרו חז״ל (פסחים פז, ב): "לא גלו ישראל אלא כדי שיתווספו עליהם גרים". במבט שטחי, הדבר נראה מוזר: הרי במהלך כל שנות הגלות הארוכה הצטרפו לבני ישראל מעט מאוד גרים, יחסית. האומנם היה ׳משתלם׳ שבני ישראל יהיו נפוצים בכל קצוי תבל רק למטרה זו?!

מוסבר על כך בתורת החסידות, שהכוונה כאן במושג ׳גרים׳ היא לניצוצות הקדושה, ש"גלו" ממקומם וירדו להתלבש בתוך יישויות חומריות וגסות, ברחבי העולם. המטרה היא להעלות את הניצוצות הללו לקדושה, ו"לגייר" אותם, על ידי שמשתמשים בהם לעבודת ה׳. לשם כך נתפזרו בני ישראל בכל קצווי תבל - בכל מקום שאליו הם מגיעים משתמשים הם בענייני העולם לעבודת ה׳, וכך מתווספים ניצוצות אלוקיים לרשות הקדושה - "גרים".

ב״גיור״ זה קיימים שני שלבים, שמכונים בתורת החסידות — "בירור ראשון" ו"בירור שני״. השלב הראשון הוא ״בירור הניצוצות״ [ = הפרדת חלקי הטוב מהרע] כפי שהם במקומם, מפוזרים ברחבי תבל, וכך משתמשים בהם בתור עזר וסיוע בעבודת ה׳. בשלב השני, נעשית עלייה נוספת ב"ניצוצות". הם מתעלים לגמרי ממקומם הנחות, נכללים בקדושה העליונה והופכים להיות חלק בלתי נפרד ממנה.

זהו, בעצם, קיבוץ גלויות. לאחר שבמשך זמן הגלות, בני ישראל עסקו בתורה ובמצוות, ו"ביררו" את הניצוצות המפוזרים והעלו אותם לרשות הקדושה, כעת הם כבר קשורים בקדושה העליונה וראויים להתאחד איתה. בשלב זה, כל היהודים שההשגחה העליונה שלחה אותם לרחבי העולם כדי לברר את הניצוצות האלוקיים, חוזרים למקומם האמיתי שהוא ארץ הקודש, ״וכספם וזהבם אתם״ — כל ה"שלל" שאספו במשך זמן הגלות, הניצוצות האלוקיים שהם "ביררו".

ומאחר שקיבוץ גלויות מסמל את השלב הסופי של עבודת בני־ישראל במשך תקופת הגלות, מובן מדוע הגילויים האלוקיים שיהיו בימות משיח יבואו דווקא אחר כך, שהרי הם תוצאה של העבודה בזמן הגלות.

זוהי, אפוא, הכוונה בדברי ה׳סידור עם דא״ח׳ ש״קיבוץ גלויות דווקא קודם שיבוא משיח צדקנו ובמהרה בימינו״ - כי אכן ביאת המשיח במשמעותה הרוחנית, הגילויים האלוקיים של ימות המשיח, יהיו רק לאחר קיבוץ הגלויות. (אך ביאת המשיח כפשוטה, וכך גם בניין המקדש - יהיו לפני קיבוץ הגלויות).

כ״ק אדמו״ר מהורש״ב מוסיף עוד ומפרש את דברי ה׳סידור עם דא״ח׳: "וכן הוא על פי פשוט, דמלוכה שייך לאחר שיתקבצו הגליות דוקא, אף שהקיבוץ יהיה על ידו, מכל מקום קודם שיתקבצו הרי אינו שייך מלוכה, דאין מלך בלא עם, כי אם אחר שיתקבצו על ידו. — אז תהיה מלכות עליהם ועל כל העולם".

טעימה מוקדמת

לצד שלילה מוחלטת של הדעה, האומרת שבעליית יהודים לארץ־ישראל בשנים האחרונות מתקיים הייעוד של קיבוץ הגלויות, יש לציין כי בדברי הרבי מצינו התייחסות נוספת לנושא, ולפיה אמנם הסדר ברמב״ם הוא מדוייק בתכלית, אבל סדר זה יתרחש רק במצב של "לא זכו"; כאשר הגאולה תבוא באופן של "זכו", ייתכנו שינויים בסדר זה, ואז יכול להיות מצב שבניין בית המקדש יהיה לאחר שכל בני־ישראל כבר ישבו על אדמתם.

ונסיים בדברי הרבי בשנים האחרונות, שכבר בימינו יש מעין ו"טעימה" של קיבוץ גלויות. בעמדנו בזמן מיוחד במינו, כש"הגיע זמן גאולתכם" ו"הנה זה משיח בא", רואים בעולם כיצד הוא מתכונן לגאולה הקרובה, ונעשית כעין התחלה של קיבוץ נדחי ישראל. הרבי הזכיר את יציאתם של אלפי יהודים מרוסיה ועלייתם לארץ־הקודש, וכן היתה התייחסות לעלייה מתימן ומסוריה (בשנת תשנ״ב).

ויהי רצון שנזכה לסיום העניין ולשלמותו, תיכף ומיד ממש.