הנה ימים באים׃ כי־תשא ופורים - שמחת פורים ושמחת הגאולה

למה התכוון אהרן כשאמר לעושי העגל "חג לה׳ מחר״? הרי היה זה יום של צער וחטאים! * על שמחת המועדים לעתיד לבוא, מעלתו המיוחדת של פורים שחשיבותו תישאר לנצח, ועתידו של יום־הכיפורים * חגים ומועדים לעתיד לבוא

כאשר נקהל העם על אהרן במטרה לעשות את עגל הזהב. רצה אהרן לדחות את החגיגה סביב העגל למחרת, בתקווה שתוך כדי כך ירד משה מהר סיני, וכל התכנית תתבטל מאליה. "וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו, ויקרא אהרן ויאמר: חג לה' מחר" (לב, ה). למה התכוון אהרן כשדיבר על "חג לה׳"? מסביר רש״י, "בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבוא משה ויעבדו את המקום".

אלא שבפועל, לא כך התממשו הדברים. משה לא חזר, "וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים, וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" (לב, ו). כך התרחש חטא העגל, ומשה רבינו שבר את הלוחות. נשאלת השאלה: האם מתברר שדברי אהרן על "חג לה׳ מחר" היו טעות?

מוסבר על כך בכתבי האריז״ל, שלדברי אהרן יש משמעות עמוקה. וכך אומר האריז״ל ("לקוטי תורה" ו"ספר הליקוטים" בפרשתנו): "הנה תימה גדול בדיבור הזה, שכבר תירצו שכוונתו לשמים. אך: החג הזה מה יאמרו בו? ואיך כתבה התורה דברי פלסתר? ואיך יצאו דברים כאלו מפיו?!

"ואמנם הסוד הנרמז בזה, כי הלוא העגל נעשה בשישה־עשר בתמוז, ובשבעה־עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ועתיד הקב״ה להפכו ליום טוב. ונמצא, כי ׳חג לה׳ מחר׳ בעצם, ו׳מחר׳ הוא לאחר זמן, כמו שאמרו רז״ל יש מחר שהוא לאחר ומן, ולמחר לקבל שכרם".

הווי אומר, המילה ׳מחר׳ משמשת כאן במשמעות כפולה: א. מחר כפשוטו, שבעה־עשר בתמוז. ב. מחר - לאחר ומן, לעתיד לבוא. אז יהיה שבעה־עשר בתמוז "חג לה׳", וכדברי הנביא (זכריה ח, יט) "כה אמר ה׳ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". זהו, איפוא, הסוד שנרמז בדברי אהרן.

האמנם יתבטלו המועדים?

ומחג זה שיתחדש רק לעתיד לבוא, לחגים נוספים הנזכרים בפרשתנו, שלושת הרגלים: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה׳ אלוקי ישראל" (לד, כג). מה יהיה עתידם של רגלים אלו בימות המשיח?

מסתבר, שבניגוד למועדים שיתחדשו לעתיד - שבעה־עשר בתמוז ושאר התעניות, הרי שהחגים האחרים שאנו כן מציינים היום - לא יצויינו אז כל־כך... כך אמרו חז״ל (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמד, מדרש משלי פ״ט): "כל המועדים עתידין ליבטל", ורק "ימי הפורים - אינן בטלין לעולם".

המקור לקיומו התמידי של חג הפורים, הוא מהאמור במגילת אסתר (ט,כח): "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם". בהמשך המדרש שם קיימת דעה נוספת, דעתו של ר׳ אליעזר, ש״אף יום הכיפורים לא יבטל לעולם, שנאמר (אחרי טז, לד) והיתה זאת לכם לחקת עולם". אך לכל הדעות שאר המועדים יתבטלו, וימי הפורים - אינן בטלין לעולם.

והתמיהה מתעוררת מאליה: למה בכלל עתידים המועדים להתבטל לעתיד לבוא? ובמה נתייחד חג הפורים שדווקא הוא יישאר קיים? וגם: מדוע ביחס ליום־הכיפורים נחלקו הדעות?

שינוי בהתייחסות

התשובה היא, שהדברים אינם כפשוטם. הדבר ברור, שימשיכו לחגוג את המועדים, לקיים את המצוות הנדרשות בימים אלו, לעלות לרגל וכו׳. כוונת חז״ל בדברם על ביטול המועדים היא, שיהיה שינוי בהתייחסות ובחשיבות שיינתנו אז למועדים והחגים.

כך כותב הרדב״ז (שו״ת ח״ב סי׳ תתכא): "שאלת ממני על מה שנמצא במדרשים, שכל המועדים בטלים וימי הפורים לא בטלים, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו וגו׳. וקשיא טובא: והא כתיב ׳לא תוסיף על הדבר ולא תגרעו ממנו׳, ומי הוא שיאמר שיתבטל אפילו אות אחד מן התורה ...

תשובה: דעתי הפשוטה כי אלו המדרשים וכיוצא בהם מדברים לימות המשיח, שתרבה הטובה והשמחה והמנוחה והתענוג, עד שיהיו כל הימים שווים אצל בני־אדם כאילו נתבטלו המועדים, שאין הפרש בין חול למועד, ולא שתתבטל המצווה חס ושלום. אבל ימי הפורים יהיו נזכרים ונעשים אע״פ שאינם מן התורה, כי יהיו ישראל זוכרים הצער אשר הגיע אליהם בזמן הזה. ואם תאמר, למה לא יזכרו שעבוד מצרים; יש לומר, שכבר שכחו אותו בזמן המלכים ובניין הבית, אבל ימי הפורים לא נשתכחו בבניין בית שני, שלא היתה גאולתם שלמה, ופשוט הוא, וכן מעיד הכתוב: וזכרם לא יסוף מזרעם.

ובא רבי והוסיף: אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם - מהטעם הראשון, לפי שאין השמחה מבטלת עינוי. דאדרבה, כל מה שיהיה אדם בשמחה ותענוג, מרגיש בעינוי יותר. ואסמכיה אקרא ׳והיתה זאת לכם לחקת עולם׳".

אותו הסבר, בסגנון שונה במקצת, נמצא במאמר של הרבי (ד״ה ליהודים היתה אורה, תשי״ב):

הסיבה לכך שיש שמחה מיוחדת ביום טוב, לפי פשוטה, היא משום שבימי החול האדם עובד קשה לפרנסתו, וביום טוב כשהוא שובת ונח - קיימת שמחה מיוחדת. אם כן, לעתיד לבוא, כאשר גם בימי החול לא יעסקו בעבודות חולין, וכמו שנאמר (ישעיה סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם", לא תורגש שמחה מיוחדת במועדים.

רק פורים, שמצטיין בשמחה יתירה על כל המועדים, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״ (מגילה ז, ב) - בשונה מכל יתר המועדים שהשמחה בהם היא מוגבלת ומדודה, וכפי שנפסק בהלכה (רמב״ם הל׳ יו״ט פ״ו ה״כ) שבית־דין חייבים להעמיד שוטרים ברגלים, להגביל את החוגגים ״שלא ימשכו ביין״ - שמחה מרוממת זו, תורגש אפילו במנוחה ובשלווה שישררו לעתיד לבוא. וגם יום־הכיפורים, שאין עניינו שמחה, יורגש במיוחד.

ה״שדי חמד" (מערכת הג׳ כלל עו), מביא לכך דוגמה מדברי חז״ל (שבת קמה, ב ורש״י שם), "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל רגילים לשמוח במועדים יותר מארץ־ישראל? מפני שהם עניים, וכל השנה אין להם שמחה במאכל ובמשתה ואין להם מרגוע ממלאכה, לפיכך במועדים כל שמחתם". הרי, שמידת השמחה במועדים היא לפי מידת היגיעה והטרדות שבימי החול. ומובן, אפוא, שלעתיד לבוא, כשלא יהיו קשיים וטורח בימי החול, שמחת המועדים תורגש פחות וכאילו תתבטל.

אלא, שהסבר זה אינו מספק, ונדרשת תוספת ביאור בעניין: אם כוונת חז״ל היא רק לכך ששמחת המועדים לא תורגש, ולכן יום־הכיפורים שאין עניינו שמחה לא יתבטל - מדוע אין אומרים כך גם ביחס לראש השנה, שגם הוא - אין עניינו שמחה?

וגם ביחס ליום־הכיפורים עצמו צריך להבין: משמעות דברי המדרש היא שרק לשיטת רבי אליעזר, יום־הכיפורים לא יתבטל, ואילו לפי השיטה הראשונה, גם יום־הכיפורים הוא בכלל המועדים שיתבטלו. ואם נאמר שביטול המועדים נובע רק מהשמחה שתשרור לעתיד לבוא, מה ענין יום הכיפורים לנושא זה?

מבואר על כך בתורת החסידות, שההבדל בין השמחה בימי החול, ימי המועדים וימי הפורים נובע מהעניין הפנימי שבהם. ומבחינת העניין הפנימי שבמועדים, גם יום־הכיפורים - למרות שאין עניינו שמחה - הוא בכללם, ועד שלשיטה אחת גם הוא יתבטל, כדלהלן.

המועדים - גילוי אלוקי

מדוע, בעצם, נצטווינו לשמוח במועדים?

בימי המועדים מאירה התגלות אלוקית מיוחדת לנשמות ישראל, ומשום כך מציינים את הימים הללו כימי שמחה והלל. באופן פרטי, בכל יום טוב נעשית התגלות אלוקית מסוג שונה.

בחג הפסח יש התגלות של מידת החסד האלוקית. לכן נאמר בחז״ל (זח"ג רנג, א. טור אורח חיים סימן ת״ז) שחג הפסח הוא על שם אברהם, "שכתוב בו ׳מהרי שלוש סאין קמח סלת, לושי ועשי עוגות׳ ופסח היה״ - שכן אברהם היה ביטוי של מידת החסד העליונה בעולם הזה; חג השבועות מייצג התגלות של הגבורה והדין העליונים. לכן קושרים אותו חז״ל (שם) עם יצחק - שמידתו מידת הגבורה - "שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק"; ואילו בחג הסוכות קיימת התגלות אלוקית דרך מידת הרחמים, מידתו של יעקב. ולכן, "סוכות כנגד יעקב, דכתיב ולמקנהו עשה סוכות".

זוהי הדרך בה נעשית התגלות של הקב״ה לנשמות ישראל׃ באמצעות המידות, הספירות העליונות. כמו שבאדם, להבדיל, הקשר בין נפשו לזולת - נעשה דרך מידותיו, דרך כוחות נפשו. ואולם, מכיוון שההתגלות עוברת דרך כוחות הנפש, היא מצטמצמת ובאה באופן מוגבל, שהרי אין ערוך בין כוחות הנפש המוגבלים לנפש עצמה שהיא מופשטת ולא מוגדרת; ומצד שני, דווקא זוהי הדרך שבה נוצר הקשר, ההתגלות לזולת. עצם נפשו של האדם נעלה מכדי שיוכל להתייחס לזולת, וההתגלות אל הזולת נעשית דווקא באמצעות המידות.

כך הוא, כביכול, גם אצל הקב״ה; אמנם העובדה שהגילוי האלוקי עובר דרך המידות, מהווה הגבלה וצמצום מסויים בעניין ההתגלות, אבל רק בדרך זו בא האור האלוקי לכלל התגלות (באופן הרגיל).

פורים, מצד שני, מייצג את הקב״ה עצמו, לפני שהוא ׳מגביל׳ ו׳מצמצם' את עצמו להתגלות באמצעות מידת החסד, הגבורה או הרחמים. בפורים נעשית, כביכול, התגלות של הבורא כמו שהוא לעצמו, בעודו נעלה מהגבלת המידות, "הכל יכול וכוללם יחד".

מדוע באמת ׳זכה׳ חג הפורים להתגלות כה מיוחדת? משום שפורים נקבע בזכות מסירות־הנפש של עם ישראל: היה ביכולתם להתכחש ליהדותם ח״ו, וכך להינצל מהגזירה האיומה. ובכל זאת, הם עמדו ביהדותם בתוקף ובמסירות־נפש. מסירות־נפש זו אינה נובעת מאהבה לה׳, מיראה ממנו או כל כוח מוגדר אחר. המקור שלה הוא מעצם הנשמה, מקשר עצמי לקב״ה שאינו ניתן להסבר, לתיאור או להגדרה.

ובמקביל לכך, ההתגלות האלוקית שהיתה בפורים, היתה התגלות אורו של הקב״ה עצמו, שהינו מופשט ובלתי מוגבל. "ביום טוב, אף שממשיכים תוספת אור וגילוי שלמעלה מהשתלשלות - ההמשכה היא בסדר ההשתלשלות בשיעור ומידה. מה־שאיךכן בפורים, שע״י המסירות־נפש שהיה בהם אז כל השנה, שהיא בחינה שלמעלה מהטעם ודעת, הגיעו למעלה מעלה מגדר ההשתלשלות. ולכן השמחה מגילוי זה הוא למעלה מהדעת - ׳עד דלא ידע׳״ (לקו״ש חי״א ע׳ 336).

פורים "יחזיק מעמד"

כעת נוכל להבין את דברי חז״ל "כל המועדים עתידים ליבטל, וימי הפורים אינם בטלים לעולם".

בבוא הגאולה השלמה, תהיה התגלות מתמדת של האור האלוקי הבלתי מוגבל והבלתי מופשט. מובן אפוא. ששמחת המועדים המוגבלת לא תהיה מורגשת. אמנם גם אז, בפועל תהיה במועדים אותה התגלות כמו בזמן הזה: בפסח - מידת החסד, וכו׳. אך גילוי זה יאבד את חשיבותו בהשוואה לגילוי שיהיה בעתיד. הדבר דומה לנר שמאיר בצהרי היום, כשהשמש זורחת במלוא עוזה. אי־אפשר לומר שהנר אינו מאיר בפועל, אבל עם זאת ברור שאין לו שום ערך וחשיבות.

רק חג הפורים הוא המועד היחיד ש׳יחזיק מעמד׳, שכן הוא מבטא, כאמור, התגלות אלוקית בלתי מוגבלת, שמשתווה לגילוי העתידי.

לפי זה, יתבארו יפה גם השיטות בעניין עתידו של יום־הכיפורים: יום־הכיפורים מתאפיין אף הוא בגילוי האור האלוקי הבלתי מוגבל, שלמעלה מצמצום המידות והספירות. הדבר בא לידי ביטוי בכך שביום זה מגלה הקב״ה לבני־ישראל את אהבתו הבלתי מוגבלת אליהם, שבגללה הוא ׳מעביר על מידותיו׳ ומוחל על הפשעים והעוונות. לכן אומר רבי אליעזר, שגם יום זה, כמו חג הפורים, יישאר קיים בחשיבותו לנצח, גם כאשר יתגלה האור האלוקי הבלתי מוגבל לעתיד לבוא.

אמנם, קיימת דעה שיום־הכיפורים שונה מפורים והוא כן יתבטל. וזאת משום שאמנם פורים ויום־הכיפורים שווים בכך ששניהם הם ימים שבהם יש התגלות בלתי מוגבלת של הקב״ה, אך הם שונים בצורת קליטת וקבלת ההתגלות מצידם של בני־ישראל:

ביום־הכיפורים קיים חיסרון מסויים בהתגלות האור אל האדם, כי הדרך לקליטת הגילוי האלוקי היא ע״י התנתקות והתבדלות מענייני הגוף והגשמיות. רק באמצעות הימנעות מאכילה, שתייה והנאות אחרות, כלומר התעלות והתרוממות מהמצב הטבעי בו נמצא האדם, מקבל האדם את הגילוי המיוחד. הווי אומר, האדם במציאותו הוא, במצבו הרגיל, אינו מסוגל לקבל את הגילוי האלוקי, וכדי לקבל את ההתגלות עליו לצאת ממציאותו ולהידמות למלאך. בפורים, לעומת זאת, מתקבל הגילוי האלוקי באדם, כפי שהוא נשאר במציאותו הוא. היהודי מקבל את ה׳עד דלא־ ידע׳ מתוך שמחה של הגוף הגשמי: סעודה ומשתה, ופורים הוא יום שמותר בעשיית מלאכה. ההתגלות האלוקית נקלטת ומתלבשת בגדרי הגוף עצמו.

"והפכתי אבלם לששון"

מבחינה זו, הגילוי של הגאולה העתידה דומה לגילוי שבפורים, כי ההתגלות שתהיה אז תחדור בתוך האדם כפי שהוא במציאותו הוא. לכן, לפי שיטה אחת, דווקא פורים יישאר אז בחשיבותו, ואילו חשיבותו של יום־הכיפורים - שמציין אמנם התגלות בלתי מוגבלת, אך כזו שלצורך קליטתה יש להתנתק מהמצב הטבעי והרגיל של הגוף - תתבטל אף היא.

לסיום, נשוב לחגים שפתחנו בהם - ימי הצומות והתעניות, שלעתיד לבוא ייהפכו לימים טובים וימי ששון ושמחה. מתברר, כי לא זו בלבד שתגדל מעלתם על שאר המועדים ששמחתם תתבטל - אלא אפילו ביחס לימי הפורים שכן יישארו בחשיבותם, תגדל שמחתם של ימים אלו.

וכל־כך למה?

כי ימי הפורים אמנם "יחזיקו מעמד" גם אז, אך הסיבה לכך היא משום ששמחתם שווה לשמחת הגאולה. ואילו ימים אלו, שהיו בעבר תעניות וימי אבל, שמחתם תגדל על שמחת הגאולה, שלכן גם אז תהיה סיבה מספקת לקבוע אותם כימים מיוחדים - אפילו בתוך השמחה שתהיה אז.

וההסבר לכך מובן בפשטות: אינה דומה שמחה של יום רגיל, אפילו יום רגיל בתקופת הגאולה - לשמחה ביום שלפני כן ייצג וביטא אבל וצער. כאשר יום כזה נהפך לשמחה וששון, השמחה בו כפולה ומכופלת. וגם בפנימיות העניינים, ימים אלו יבטאו את ״יתרון האור — מתוך החושך״, את המעלה של ההתגלות הגדולה שהופכת אפילו את האבל והצער - לטוב ושמחה.

מקורות: מאמר ד״ה ליהודים היתה אורה, תשי״ב. ד״ה להבין מארז״ל כל המועדים, תשט״ז. שיחת ש״פ בלק תנש״א. ועוד.