הנה ימים באים׃ ימי ספירת העומר - היכונו לקיום מצוות ספירת העומר כתיקונה

בזמן הגלות, כשלא מקריבים את קרבן העומר בפסח ושתי הלחם בשבועות, מתקיימת מצוות ספירת העומר בתור זכר למקדש בלבד. רק כשיבוא משיח וייבנה בית המקדש - נשוב ונקיים את המצווה כראוי מן התורה * דיון על האפשרות שעוד בשנה זו נתחיל לקיים את מצוות הספירה מן התורה, אם הגאולה תבוא באמצע ימי הספירה 

מצוות ספירת העומר קשורה בקשר הדוק עם הציפייה התמידית לגאולה השלמה. לכל לראש, מצווה זו – לרוב הדעות – אינה מתקיימת בזמן הזה (כאשר אין מקריבים את העומר) מן התורה, אלא מדברי חכמים כזכר למקדש. רק בביאת משיח צדקנו, נשוב ונקיים מצווה זו כתיקונה, מן התורה.

זוהי הסיבה לכך שמיד לאחר הספירה אנו מבקשים: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית־המקדש למקומה, במהרה בימינו אמן סלה". - "לפי שעכשיו אין אנו סופרין אלא זכר למקדש, ואין בספירה זו עשיית מצווה כלל, שהמצווה הוא לספור לעומר, ועכשיו אין לנו עומר לספור לו, אלא, שחכמים תקנו לספור זכר למקדש - לפיכך מתפללין שיבנה בית־המקדש ונקיים המצווה כתיקונה" (שו״ע אדה״ז סתפ״ט סי״א).

יש מרבותינו הראשונים (ר״ן ובעל־המאור סוף מסכת פסחים), שמסבירים בדרך זו את הסיבה לכך שאין מברכים ברכת "שהחיינו" על ספירת העומר (ביום הראשון לספירה בכל שנה): "שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו הנאה, כגון נטילת לולב שהיא באה לשמחה, ותקיעת שופר לזיכרון לאבינו שבשמים, ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן [ = שהקב״ה ריחם עלינו ופדה אותנו], ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא מספק נפל - דכל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל, ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה, אלא לעוגמת־נפש לחורבן בית מאוויינו".

[למעשה, הרי עצם המצווה של ספירת העומר, שתחלתה בספירה שספרו בני־ישראל בצאתם ממצרים כביטוי לכיסופין ולתשוקה לקבלת התורה (כפי שאומר הר״ן בסוף מסכת פסחים), מלמדת אותנו עד כמה עלינו להשתוקק ולחכות לבוא הגאולה השלמה, שאז ילמד מלך המשיח רזי תורה וטעמיה לכל העם (ראה לקו״ש חל״ו ע׳ 15)].

"תמימות" נוספת

כאשר תתמלא משאלתנו וציסייתנו וייבנה בית־המקדש, נשוב ונקיים את המצווה כתיקונה, מן התורה. גם לפי הדעה שכבר בזמן הזה חובת המצווה היא מן התורה (רמב״ם הל׳ תמידין ומוספין פ״ז הכ״ד), ודאי שתהיה שלמות יתירה בקיום המצווה לאחר בניין בית המקדש.

בהקשר זה, הביא הרבי (שיחת אחש״פ תנש״א) את דברי חז״ל (ויק״ר פכ״ח, ג) ״תני ר׳ חייא, ׳שבע שבתות תמימות תהיינה׳ - אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום״, והסבירם כך:

כאשר "ישראל עושין רצונו של מקום" בשלמות, יש לספירה תוספת ׳תמימות׳ ושלמות. שכן, כשבני ישראל ימלאו את רצון הקב״ה בשלמות, אזי בית המקדש ייבנה בתפארתו ויקריבו את קרבן העומר בפסח ושתי הלחם בשבועות, ודבר זה יוסיף תמימות ושלמות במצוות הספירה.

כאן אנו מגיעים לשאלה הלכתית מעניינת, שאנו תקווה כי תהיה אקטואלית עוד בשנה זו: אם יגיע משיח צדקנו בתוך ימי הספירה, האם תחול מיד מצוות הספירה כתיקונה, מן התורה, או שמא נצטרך להמתין לשנה הבאה, ורק אז נתחיל לקיים את מצוות הספירה מן התורה?

הרי לא הוקרב העומר!

מדוע, בעצם, יש מקום לומר שהמצווה לא תחול מיד כתיקונה?

הדברים מבוארים בדברי הרבי (שיחת אחש״פ תנש״א הנ״ל), ובתשובה של הרה״צ ממונקאטש בעל "מנחת אלעזר" (נדפסה בסוף ספרו "נימוקי או״ח"), ונביא כאן את תמצית דבריהם.

לכל לראש, עלינו לברר האם ייתכן חיוב במצוות ספירת העומר מן התורה בשנה שבה לא הקריבו את העומר בט״ז ניסן. הרי נאמר במפורש בתורה (אמור כג, טו) "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה", ואם בט״ז בניסן עדיין לא בא משיח, הספירה איננה בהמשך להקרבת העומר.

אלא שמצד שני, מצוות ספירת העומר היא גם הכנה להקרבת שתי הלחם בחג השבועות, וכהמשך הכתוב "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה׳, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" וגו׳. וכדברי הרדב״ז (שאלה אלף שכז), שמבאר מדוע אין מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר: "כל מצווה שהיא הכנה למצווה אחרת, תקנו שיברך ׳שהחיינו׳ על המצווה העיקרית, ופוטר את שתיהן. הלכך, ספירת העומר היא הכנה לעצרת, דכתיב ׳שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה.. ועשית חג שבועות לה׳ אלקיך׳, וכיוון שהיא מצווה תלויה באחרת, מברך בחג השבועות ועולה לכאן ולכאן".

לפי זה, הרי מכיוון שנבנה בית־המקדש בעיצומם של ימי ספירת העומר, ובחג השבועות עומדים להקריב את שתי הלחם, חלה מצווה מן התורה לספור, לקראת "יום החמישים".

סברה נוספת שהרבי מעלה היא שבתורה לא נאמר שיש לספור מאז הקרבת העומר - אלא מיום הקרבת העומר, בט״ז בניסן (התאריך המיועד לכך). ומובן מאליו, שאם בזמן שבית־המקדש היה קיים, לא הקריבו בפועל את העומר, מסיבה כלשהי, גם במצב כזה היתה חלה מצוות הספירה כתיקונה, מאז ט״ז בניסן. רק בזמן הגלות, כאשר ט״ז ניסן הפסיק לגמרי לשמש כיום הקרבת העומר, לא מתקיימת המצווה כתיקונה, שהרי היחס לט״ז ניסן אינו עוד כאל "יום הביאכם את עומר התנופה".

ומשום כך, כשמשיח יבוא ויבנה את בית־המקדש, שוב יהיה היחס לט״ז ניסן כיום הקרבת העומר. ולמרות שבשנה זו לא הקריבו בפועל את העומר ביום זה, אך דבר זה נחשב "בעיה טכנית", שאינה משנה את מהותו של יום (הדבר דומה למצב בו לא הקריבו את העומר בזמן שבית־המקדש היה קיים). ואם כן, אפשר שתחשב הספירה (שהתחילה מיום זה) כמצווה מן התורה.

האם לא חסרים ימים?

אלא, שעדיין קיימת כאן לכאורה בעיה הלכתית קשה: מובן ופשוט, שאי־אפשר להתחיל את ספירת העומר מהיום השלושים, לדוגמה. מי שלא ספר מט״ז ניסן, ורוצה להתחיל ולספור באחד הימים - אין הוא מקיים את המצווה כתיקונה. ובמלים פשוטות: איך יוכל לומר "היום יום שלושים לעומר", כאשר לפי מניינו שלו זהו רק היום הראשון?!...

ואכן, הלכה פסוקה היא, שאפילו אם שכח לספור יום אחד בלבד במשך ימי הספירה, שוב אין הוא יכול להמשיך ולספור בברכה, משום שחסר לו יום במניינו. אם כן, כיצד נוכל להתחיל ולספור מן התורה מיד בבוא משיח צדקנו באמצע ימי הספירה, כאשר חסרים לנו כל הימים שעד כה?!

האמת היא, שגם עד־עתה ספרנו מדי יום; אך, זו היתה ספירה מתקנת חכמים בלבד, ומבחינת דין התורה לא היתה כאן מציאות תורנית של ספירה. "חסרים" לנו אפוא כל הימים שעד כה. אם כן, כיצד נוכל להמשיך ולספור בברכה, מן התורה?

ואולם, במחשבה מעמיקה יותר יש לומר, שגם הספירה שספרנו בזמן הגלות מהווה מציאות תורנית בעלת חשיבות מספקת, וכשיבוא משיח באמצע ימי הספירה ותתחדש המצווה כתיקונה - נוכל להמשיך ולספור בברכה על בסיס הספירה שספרנו עד כה (שאמנם לא קיימנו בה מצווה מהתורה, אך גם עצם קיומה מספיק להמשיך את הספירה).

ביאור הדבר:

עצם ההתייחסות של התורה לדבר מסויים - מקנה לו חשיבות ב"עיני" התורה. לדוגמא: התורה מצווה לאכול מצות בליל חג הפסח. עצם התייחסות התורה למצה (עוד לפני הציווי שמורה מה צריך לעשות במצה), מלמדת שביחס לרצון התורה קיימת המצה כחפץ בעל ערך, כמציאות קיימת.

כך הדבר גם בענייננו: לאמיתו של דבר, אין למושג הספירה שום ערך וחשיבות. אדם יכול לספור את כל ימי השנה, והדבר חסר ערך, אבל ביחס לספירת העומר, ציווי התורה הופך את ספירת הימים לדבר חשוב, למצווה. וחשיבות זו שניתנה לספירה, אינה מוגבלת רק למצב שבו הספירה היא מצווה. גם כאשר הספירה אינה מצווה, היא איננה בגדר דברים בטלים, אלא יש בה ערך וחשיבות.

אם כן, אי־אפשר לומר עוד שספירה שנספרה שלא בתור מצווה – אינה נחשבת בעיני התורה כמציאות קיימת. שכן גם אם אין בספירה זו משום מצווה, הרי היתה כאן בפועל מציאות של ספירה בעלת חשיבות. ולכן, כשיבוא משיח ויבנה את בית־המקדש, נוכל להמשיך ולספור כהמשך לספירה זו, ומכאן ואילך - כתיקונה מן התורה.

שלימות מקסימלית

המסקנה היא, אפוא, שכאשר יבוא משיח באמצע ימי הספירה - נתחיל מיד לספור, ונעשה זאת בברכה, בתור חיוב מן התורה. נציין עוד, שמדברי ה"מנחת אלעזר" נראה, שבמידה מסויימת תהיה לכך השפעה גם על הימים הקודמים שספרנו בהם את ספירת העומר, לפני ביאת המשיח: "כיוון שלא היה חיוב ספירת העומר דאורייתא מקודם, ולא היה אפשרות לכל ישראל מקודם, על כן מצטרפים כנזכר. ושפיר הווי מדאורייתא למפרע. וצריכין בכוונתם לכוון בתחילה בפנימיות הכוונה כמו בדאורייתא. מאי טעמא? - מהרה ייבנה בית־המקדש, דאחכה לו בכל יום שיבוא".

ונסיים בדברי הרבי: ׳ויהי רצון, שתקויים התפילה שמתפללים מיד לאחר ספירת העומר: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית־המקדש למקומה במהרה בימינו".. ועל־פי האמור, שספירת הימים היא מציאות בעולם גם כשאין מצווה לספור הימים, - ״נקיים המצווה כתיקונה״ גם כשמשיח צדקנו יבוא באמצע ימי הספירה, (ועל־כל־פנים לפני יום האחרון דספירת העומר), כיון שהמציאות דספירת הימים שלפני זה מאפשרת המשך וגמר ספירת הימים באופן שמקיימים מצוות ספירת העומר כתיקונה, מן התורה.

ואז תהיה השלמות ד"תמימות" בכל ג׳ הפירושים האמורים, תמימות במניינם, תמימות כימי בראשית, ותמימות שעל־ידי הקרבת העומר - שלמות משולשת.. בגאולה השלישית ובביהמ״ק השלישי, במהרה בימינו אמן סלה׳.