הנה ימים באים׃ ויצא - מה מסתתר בבשרו של הלויתן?
נאמר בתהילים: "לווייתן זה יצרת לשחק בו", והדבר קשור עם השחוק והתענוג העליון - מידתו של יצחק אבינו - שיתגלו לעתיד לבוא ❖ כיצד יוסיפו האכילה והשתייה בהשגתו של הצחוק העליון? ומה הקשר בין נשמות גבוהות ל"סעודת הלויתן"? סעודת הלויתן - מאמר רביעי
בתחילת פרשתנו, עת יוצא יעקב לדרכו, דרך מלאה סכנות ומכשולים, גם בגשמיות - אך בעיקר מבחינה רוחנית, מתפלל יעקב לקב"ה, באמרו (כח. כ־כא): "...אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלקים".
בתורת החסידות מבואר ("תורה־אור" ו"תורת־חיים" ריש פרשתנו. קונטרס ר"ח כסלו תשמ"ח), שהמילים "ושבתי בשלום אל בית אבי", מהוות בעצם את תמצית המטרה של יעקב בדרכו הארוכה והקשה. בהליכה זו מבצע יעקב שליחות אלוקית, שלמעשה נמשכת עד היום הזה - לרדת אל החלקים השפלים והירודים שבבריאה, לגלות את הניצוץ הרוחני הקיים בהם ולקשר אותם עם הקב"ה. דרך זו, כאמור, מסוכנת ולא־פשוטה, אך היא תפקידו של העם היהודי, בני יעקב, להביא את אור ה' לכל העולם, על מגוון חלקיו ורבדיו.
עבודה זו מוליכה אל התכלית הנכספת, שהיא: "ושבתי בשלום אל בית אבי". בוא הגאולה, שאז יעקב חוזר ב'שלום', לאחר שעשה 'שלום' והתחברות בין הקב"ה ובין העולם התחתון, אל "בית אבי", יצחק. - ומדוע דווקא אל בית יצחק? - 'יצחק' נקרא על־שם "צחוק עשה לי אלקים" (וירא כא, ו), הצחוק והעונג האלוקי שיתגלה לעתיד לבוא, כתוצאה מהעבודה הרוחנית במשך שנות הגלות הארוכה. או־אז, "הקב"ה ישתעשע ("וועט זיך צאצקען") עם ישראל, שעל ידם נתמלא הכוסף והתשוקה שלו להיות לו דירה בתחתונים" (קונטרס ר"ח כסלו תשנ"ב, בסופו).
בתוך ייעוד נפלא זה, גילוי הצחוק והשמחה של הקב"ה - כביכול, תופסת מקום חשוב 'סעודת הלווייתן'. זאת, מאחר שעל הלווייתן נאמר (תהילים קד, כו) "לווייתן זה יצרת לשחק בו". שחיטת הלווייתן והאכילה מבשרו, יוסיפו בגילוי התענוג והשחוק אל בני־ישראל.
חשיבותו של 'משתה'
כאן עלינו לשוב לשאלה שעלתה בפרקים הקודמים בסדרה:
לכאורה, כל נושא 'סעודת הלווייתן' מעורר תמיהה, אם נלמד שהדברים הם כפשוטם: האומנם ימות המשיח הם זמן מתאים להתענג וליהנות מטעמם הערב של בעלי־חיים משובחים? ובפרט שהסעודה הזו תהיה בתקופה שלאחר תחיית המתים, שבה לא יצטרך הגוף לאכילה ולשתייה כדי לחיות ולהתקיים!
על כורחנו, סעודה זו נושאת בתוכה משמעות פנימית.
רבנו בחיי (בפירושו עה"ת בראשית א, כא. וכן בספר "כד הקמח" סוף אות ח) מביא בשם מורו הרשב"א (והדברים מבוארים גם בפירוש "הכותב" לב"ב עד, ב):
"...והרב הגדול מורי רבי שלמה נ"ר פירש עניין המדרש הזה, שאין להרחיק להיות לצדיקים לעולם הבא סעודה כפשטי הכתובים שבא לרבותינו במדרשים והגדות, וכמו שדרשו רז"ל (ויק"ר פי"ג, ג) 'אריסטון גדול עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא', פירוש 'אריסטון' - סעודה, ו'כל מי שלא אכל נבלות וטרפות בעולם הזה, זוכה לאכול ממנו לעולם הבא'. גם בפ' המוכר (ב"ב עה, א) מצינו: 'עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לווייתן', לא אמר 'מלווייתן' אלא 'מבשרו' [־ומכאן שהדברים הם כפשוטם, בשר גשמי].
"ואין תכלית הכוונה באותה סעודה, כוונת המאכל והמשתה לבד למילוי הכרס ולהנאת הגוף והגרון, שאין זה עניין העולם הבא; אלא שכבר נודע, שבסיבת המאכל והמשתה יתעוררו כוחות הגוף, ובהתעורר הכוחות הגופניות - יתעוררו ויתחזקו גם כן כוחות הנפש, לאיזה עניין שיכוון אליו האוכל להמשיכם ולהיישירם אליו, לפי שהמאכל והמשתה סבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העצבון והדאגה".
רבנו בחיי מוסיף ומביא דוגמאות לעניין זה, וביניהן את המסופר בפרשה הקודמת (פ' תולדות) על המטעמים שביקש יצחק מעשיו להכין עבורו, כשהמטרה באכילתם היתה כדי להרחיב את דעתו של יצחק עצמו ולאפשר את השראת השכינה עליו. ודוגמא נוספת׃ "... וכן מצינו אצל בני־ישראל, והם שבעים זקנים ומשה ואהרן נדב ואביהוא עמהם בראש, שעשו סעודה והיו אוכלין ושותין, והיו מסתכלין בלב ומתבוננין ורואים כבוד השם יתעלה. זהו שכתוב (משפטים כד,יא) 'ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו', כלומר, היו רואין הכבוד בעין השכל בעוד שהיו אוכלים ושותים.
"בהרבה מקומות של קדושה ושל נבואה מצינו משתה׃ במתן־תורה כתיב (יתרו יח, יב) 'ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם'; וכן בחנוכת בית־המקדש, כשהשלים שלמה בנינו חנכו במשתה, הוא שנאמר (מלכים־א ח, סב) 'והמלך וכל ישראל עמו זובחים זבח לפני ה׳'. יעקב אבינו לא קיבל הברכות אלא מתוך משתה, והם המטעמים שהביא; גאולת אסתר לא היתה אלא ע"י משתה, שנאמר (אסתר ה, ד) 'יבא המלך והמן אל המשתה', ומתוך אותו המשתה נתן לה המלך כל מה שבקשה ונגאלו ישראל ממות לחיים .. וכן דרשו רז"ל בנס חנוכה שהיה ע"י משתה...
"וכן מצינו לעתיד, 'עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים', והסעודה ההיא יש לנו להאמין אותה סעודה גופנית ממש. כי המאכלים הם מאכלים זכים מוכנים מששת ימי בראשית, והם לווייתן מן הדגים, ומן העופות - 'בר יוכני' [עוף גדול במיוחד, ראה בכורות נז, ב], ומן הבהמות - 'בהמות בהררי אלף' [שור־הבר, שמכלה בכל יום למאכלו אלף הרים]".
רבנו בחיי מוסיף ומסביר, כי במאכלים המיוחדים הללו כוח מיוחד, המעורר את האדם ומכשיר אותו לקלוט את התענוג האלוקי שיתגלה באותם ימים׃
"ואולי יהיו [המאכלים] מתולדות האור העליון, כעניין המן במדבר, ובתכלית העילוי והדקות יותר, כי שפע החכמה וההשגה לקבל המושכלות תהיה בהם יותר מכל הזמנים כולם; אחר הסעודות האלה שיהיו בסוף הזמן, יתחדש זמן אחר והוא זמן תחיית המתים, שבו יהיו ניזונין ומתעדנין מזיו שכינה, ושוב אינן חוזרין לעפרן".[1]
דרגה גבוהה ביותר
הסברנו כי הסעודה המיוחדת תשפיע על יכולתו של האדם לקבל את הגילוי האלוקי שיתגלה לעתיד; בתורת החסידות ("לקוטי־תורה" ר"פ צו, ועוד) מבואר עניינה של הסעודה מפן אחר, לפיו אכילת בשר הלווייתן ושור־הבר תאפשר לנשמות ה'מלובשות' בתוכם 'להיכנס' אל העולם החדש...
הכיצד?
העניין יתבאר לאור הכתוב (יואל ב, כו)׃ "ואכלתם אכול ושבוע, והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא, ולא יבשו עמי לעולם". בפשטות, לשון המקרא דורשת הסבר׃[2] אכילה היא דבר רגיל וטבעי, ואכילה נורמלית מביאה לכך שהאדם האוכל נעשה שבע. אם כן, מהו המיוחד והמפתיע בכך ש"ואכלתם אכול ושבוע", דבר המביא לכך ש"והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא"? ההסבר נעוץ בהדגשת לשון הכתוב, "ואכלתם אכול"; אכן, אכילה רגילה אינה מביאה להשתאות והתפעלות מיוחדת, אבל כאן מדובר באכילה מיוחדת ויוצאת־דופן. בדרך כלל, אוכלים דבר שעדיין לא נאכל, והמיוחד כאן הוא - "ואכלתם אכול", אכילה של אוכל שכבר נאכל...
כלומר׃
כידוע, האכילה היא פרט בתוך התהליך של "עבודת הבירורים". הרי הקב"ה יכול להחיות את האדם גם ללא המזון והמשקה שהוא מכניס לגופו, וכל הסיבה שהאדם צורך פריטים מתוך החי והצומח, היא כדי לקדש אותם, "לברר", לזכך ולהעלות את הדומם, הצומח והחי שבעולם. זאת ע"י החיות שהוא שואב מהם באכילתם, ובכוח אותו החיות והמזון שהוא מקבל מהם - עובד את ה'. כך הוא מכניס גם את המזון והמשקה, בתוך הקדושה האלוקית.
דבר זה קיים בכל אכילה ושתיה. אך החידוש והפלא ב'אכילה' של 'סעודת הלווייתן', הוא שאז יאכלו ו"יבררו" דברים שכבר 'נאכלו', קרי׃ כבר "התבררו" והזדככו, "ואכלתם אכול". אך אם מדובר בדברים שכבר 'נאכלו', לשם מה יש 'לאוכלם' שוב?...
כאן אנו מגיעים לפלא המיוחד של הסעודה העתידה׃
ככל שדבר מסויים התעלה והגיע לרמות גבוהות בזמן הזה, עדיין עליו להתעלות לאין־ערוך כדי להגיע לדרגה של לעתיד־לבוא. כפי שמבואר בתורת הקבלה, שאז יירדו לעולם נשמות חדשות, גבוהות ונעלות, שלגביהם יהיו הנשמות של הזמן הזה, שנחשבות כעת לרמה גבוהה ביותר, כדבר שפל ונחות דרגה.
ובלשון יעקב אבינו בתפילתו - "והיה ה' לי לאלקים"׃ כידוע, שם הוי' מסמל את ההנהגה האלוקית העל־טבעית, לעומת שם "אלקים" שהוא בגימטרייה "הטבע"; אולם לעתיד לבוא, אומר יעקב, תתגלה דרגה כה גבוהה, ששם ה׳, המרומם והנעלה - ייחשב רק כשם "אלקים" בערך לגילוי זה.
ובכן, כשם שהיום אנו אוכלים מהדומם, הצומח והחי, כדי לרומם אותם ולהעלותם בדרגה - כך לעתיד לבוא הנשמות שלנו, ייחשבו כדברים נחותים שהנשמות החדשות יתעסקו עמם "לבררם" ולהעלותם. וזהו איפוא עניינה של האכילה המיוחדת הצפויה ב'סעודת הלווייתן'.
'לאכול' נשמות...
וכך מבואר ב"לקוטי תורה"׃
"הנשמות דעתה, לגבי הנשמות שיתגלו לעתיד, נקראים גם כן בהמות, ולפיכך יצטרכו גם המה להתעלות באותן הנשמות, והיינו ע"י שיתגשמו וירדו בבחינת מאכלים הגשמיים, לווייתן ושור־הבר, והצדיקים יאכלו אותם ויעלו לשורשם את המאכלים, כדוגמת שהנשמות דעתה מעלים המאכלים הגשמיים".
ב"לקוטי תורה" מוסיף ומבאר את צורת ההתלבשות של הנשמות בתוך בשר הלווייתן ושור־הבר:
"וקרוב הדבר בוודאי לומר, שרק ניצוץ והארה מהנשמות ירד ונתלבש בלווייתן ושור הבר הגשמיים, וע"י אכילת הניצוץ וההארה - יתעלה גם כן השורש".
הדוגמא לכך היא, שוב, מאכילת המאכלים כיום: מלבד ההתעלות שהאכילה מביאה למאכלים עצמם - היא מביאה עלייה גם במלאכים העליונים, שהם השורש והמקור למזון הגשמי; וכך אכילת הלווייתן ושור־הבר, שבתוכם תתלבש הארה מסויימת מהנשמות של הזמן הזה, תביא להתעלות (בבשר הלווייתן ושור־הבר, וגם) בעצם הנשמות הללו, שמהן בא אותו ניצוץ והארה, המלובש בלווייתן ושור־הבר.
לפי זה, כך נפרש את הפסוק "ואכלתם אכול ושבוע, והללתם את שם ה' אלוקיכם אשר עשה עמכם להפליא" (המשך תער"ב ח"ב ע' א'נט):
"... כמו שהבהמה מתבררת ע"י האדם, ונכללת בהאדם שעובד ה' בכוח זה, הרי נעשה בשר הבהמה כלי לאור אלוקי כו', כמו כן הנשמות דעכשיו יתבררו ע"י הנשמות דלעתיד, שעל־ידי־זה יהיו הנשמות דעכשיו כלים אל האור והגילוי דלעתיד...
"וזהו 'ואכלתם אכול', שתאכלו דבר שהוא 'מאכל', היינו, מה שמבורר בתכלית שאין בהם סיגים ופסולת כלל, ומכל מקום 'תאכלו' אותו - שיצטרך להתברר, והיינו, להיות בבחינת ביטול עליון יותר להיות בחינת כלי אל האור שיתגלה .. 'אשר עשה עמכם להפליא', כי זה שמתבררים מלמטה למעלה בירור האוכל מתוך האוכל בעליות ובירורים עד אין קץ זהו הנקרא 'פלא'. שהוא דבר פלא, שגם מה שכבר הוא נתברר בירור גמור ונקרא 'אוכל', יהיה בו עוד שייך בירור. וגם, שיש בירורים ועליות אלו זה למעלה מזה עד אין קץ ותכלית, זהו פלא עצום".
מכאן נמצאנו למדים, על גודל המעלה והפלא של הגאולה, שבה אפילו נשמות גבוהות ונשגבות שנחשבות במושגים שלנו כתכלית העילוי - ייחשבו כמו 'בהמות' ו'דגים' לגבי הנשמות החדשות, והם יצטרכו לאכול את הנשמות שלנו, כדי להכשירם לגילויי העתיד...[3]
- ↑ נוסיף לציין, כי העובדה שמאכלים שהאדם מכניס אל גופו פועלים עליו פעולה רוחנית־נפשית, ידועה ומפורסמת (ראה רמב"ן שמיני יא, יג) לעניין איסורי המאכלות השונים, שמטמטמים את המוח ואת הלב ומסתירים את אור הנשמה; ולאידך - על המצה נאמר כי אכילתה מחזקת את האמונה (ראה דרמ"צ מצות אכילת מצה. ועוד) - והם הם הדברים בענייננו.
- ↑ כמובן, תוכנו של הפסוק מובן כפשוטו: הי' זה לאחר הארבה הגדול, והנביא מנבא שלאחר מכן יבוא הפלא, וישרור שפע ושובע. השאלה היא על הלשון של הפסוק כשלעצמה, שמשמעה כאילו עצם האכילה והשובע - ללא הקשר הארבה - היא המביאה להילול לה' על נפלאותיו.
- ↑ לפי הביאור שבפנים יוצא, שמי שישתתף בסעודת הלויתן ויאכל מבשרו יהיו רק הנשמות הגבוהות, אלו שיתחדשו לעתיד לבוא. אך ראה מאמר ד"ה ואכלתם אכול תשל"ח, שם משמע באופן אחר קצת, שאותו בירור של הנשמות לקראת המעבר לעולם החדש יהי' ע"י שכולם יאכלו מבשר הלויתן והשור. עיין שם. וראה מאמרי אדמו"ר האמצעי דרושי חתונה ח"ב ע' תרמה.