הנה ימים באים׃ ויחי - למה מכונה מלך המשיח "עבד"?

מדוע יבוא מלך המשיח משבט יהודה דווקא? ומה יהיה אז על מלכות יוסף? * עיון במהות הפנימית של ׳יהודה׳ ו׳יוסף׳, ובאופי האחדות שתשרור בין ׳יהודה׳ ל׳יוסף׳ בימות המשיח, שעתידים לבוא במהרה ממש

כמו כל מלכי בית דוד, גם "גואל אחרון", מלך המשיח, משתייך לשבט יהודה. בפרשתנו (מט,י), בברכת יעקב ליהודה, כשהוא מציין את המלכות שלה זכה שבט יהודה: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", הוא מזכיר גם את משיח שיבוא מזרעו של יהודה: "עד כי יבא שילה, ולו יקהת עמים". ומפרש רש״י: "עד כי יבא שילה - מלך המשיח שהמלוכה שלו".

עם בוא הגאולה השלמה, במהרה בימינו, תגיע מלכות יהודה לכלל שלמות. אמנם כבר היו מלכים מבית יהודה, דוד וזרעו, אך היו גם מלכים שקמו משבטים אחרים; ואילו לעתיד לבוא תהיה כל המלכות בידי שבט יהודה, ואצל שאר השבטים לא תהיה עוד מלכות. כך נאמר בהפטרת פרשת ויגש (יחזקאל לז, כד כה): "ומלך אחד יהיה לכולם למלך". ומי יהיה מלך זה? ממשיך הכתוב ואומר: "ועבדי דוד מלך עליהם", "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". הכוונה היא למלך המשיח שהוא מזרע דוד וממלכות יהודה.

ואולם, באותה נבואה עצמה (שם, פסוקים טז־כ), מדובר על האחדות שתהיה לעתיד לבוא בין מלכות יהודה ומלכות יוסף: "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני־ישראל חבריו - ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו, וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך. וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמור הלוא תגיד לנו מה אלה לך, דבר אליהם כה אמר ה׳ אלקים, הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה, ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי".

נשאלת השאלה: הרי אם יקום רק מלך אחד משבט יהודה, פירוש הדבר הוא שמלכות יוסף תתבטל ולא תהיה קיימת עוד. אם כן, מה פשר דברי הנביא על איחוד בין מלכות יהודה וממלכת יוסף? במלים אחרות: אם הכתוב בא לומר שמלכות יהודה תגבר ותשלוט על מלכות יוסף, על ידי שתכניע את מלכות יוסף תחתיה - הלזה ייקרא אחדות?!...

תענוג והבנה - לעומת התבטלות

כדי להגיע ליישוב סתירה זו, עלינו לבאר תחילה את עניינם הפנימי של יהודה ויוסף, כפי שהוא מבואר בארוכה בתורת החסידות. כך נוכל להבין מדוע לפני בוא הגאולה היו מלכים גם משבטים אחרים, ומדוע בבוא הגאולה יהיה רק מלך אחד משבט יהודה. לאור זאת נוכל להבין גם מדוע אין בכך משום סתירה לדברי הנביא על איחוד בין "עץ יהודה" ו"עץ יוסף".

ובכן, יוסף ויהודה מסמלים שניים מכוחות הנפש: כוח המעשה, וכוח ההבנה. והדבר מובן מתוך השמות עצמם: "יהודה" הוא מלשון הודאה, כנאמר (ויצא ל, לה) "הפעם אודה את ה׳, על כן קראה שמו יהודה" (ומרומז גם בפרשתנו, "יהודה אתה יודוך אחיך"). לכן הוא מסמל את כוח העשייה. שכן, כדי שהאדם יפעיל את כוח העשייה שלו, עליו ״להודות״ - לבטל את מציאותו ולכסות את עצמו (המילה "הודאה" מתפרשת כאן כהתבטלות, כמו במשפט "אני מודה לדבריך", שמובנו "אני מבטל את דעתי מפני דעתך"). בדרך־כלל, האדם הוא שכלי, וירידה מעולם המחשבות להתעסקות בדבר מעשי פשוט נחשבת ירידה לגביו (אחרי הכל, כוח העשייה קיים גם אצל בעלי החיים), והוא צריך לכפות את עצמו לעשות זאת.

"יוסף", לעומת זאת, הוא מלשון הוספה, ולכן הוא מסמל את כוח ההבנה. טבעו של אדם הוא שכאשר הוא קולט רעיון שכלי בצורה טובה, הוא מתענג מהבנה זו ונהנה ממנה. ומכיוון שכן, הוא הולך ומוסיף בהבנה זו עוד ועוד. בנוסף לכך, לאחר שהאדם קולט עניין שכלי, הוא מוסיף ומגלה בו משמעויות עמוקות וחדשות, "מבין דבר מתוך דבר".

המושגים ׳הודאה׳ (עשייה) ו׳הוספה׳ (הבנה) קיימים גם בחייו הרוחניים של כל יהודי: קיום המצוות המעשיות קשור לכוח העשייה, כמובן, ובעניין זה מושם דגש על הכפייה וההתבטלות כלפי הבורא ("יהודה"). קיום המצוות צריך להיעשות מתוך "קבלת עול" מוחלטת, כעבודת עבד. ובלשון החסידות (לקוטי תורה מ, א): "...כמו אילו נצטווה לחטוב עצים על דרך משל. וזהו נקרא מצוות המלך, שאין לבקש שום טעם כלל, רק קבלת עול". גם מבחינת טבע האדם, העיסוק בחפצים גשמיים, דבר שלא תמיד האדם מבין את מטרתו, נעשה מתוך תנועה של התבטלות אל הקדוש־ברוך־הוא, מצווה המצוות.

לימוד התורה, לאידך, אינו נעשה בדרך כלל מתוך תחושת התבטלות והודאה. נהפוך הוא: כשאדם לומד תורה, הוא חש בכך שמחה ותענוג. הוא הבין סוגיה, התעמק בה וחדר לעומק כוונתה, ובטבעו - האדם נהנה מהבנה זו ורוצה להוסיף בה עוד ועוד. (ואכן, מצינו בכמה מקומות בהלכה שאסרו ללמוד לפני קיומה של מצווה מסויימת, מחשש שמא האדם ׳יימשך׳ בלימודו ולא ירגיש בחלוף הזמן). גם בדברי חז״ל אנו מוצאים הדגשה על התענוג והשמחה שצריכים להיות לאדם בעת לימוד התורה (יותר מאשר בקיום המצוות). כך, לדוגמה, אמרו חז״ל: "לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ" (עבודה זרה יט, א), היכן שהוא חפץ ומתענג. וזהו הקשר בין לימוד התורה לבין "יוסף", שמסמל את כוח ההבנה הגורם לתענוג.

"מעשה גדול"

והנה, ביחס לשני כוחות אלו - כוח ההודאה וההתבטלות בקיום המצוות המעשיות לעומת כוח ההבנה וההשגה שבלימוד התורה - נחלקו התנאים איזה כוח נעלה יותר. כך נאמר במסכת קידושין (מ, ב): "וכבר היו רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד. נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

בהתאם לדיון זה ומסקנתו ש"תלמוד גדול", אנו מוצאים יתרון במלכות יוסף ("תלמוד"), על מלכות יהודה ("מעשה"). ואכן, כך היה במצרים, כאשר יוסף היה המלך ויהודה היה צריך להשתחוות אליו ולהתחנן לפניו. גם בדורות הבאים, הרי מלכות יוסף כללה עשרה שבטים, לעומת מלכות יהודה שכללה שני שבטים בלבד. (אלא שבכל־זאת היתה מלכות גם ליהודה, שכן במאמר הגמרא ש"תלמוד גדול" עצמו, רואים שיש מעלה גם במעשה - ואפילו הסיבה לכך שתלמוד גדול היא רק משום שהוא "מביא לידי מעשה", כלומר, שכדי שאדם יוכל לעשות הוא חייב ללמוד לפני כן).

אלא שיתרון זה בתלמוד (יוסף) על פני מעשה (יהודה), הוא רק בזמן הזה; ואילו לגבי תקופת הגאולה העתידה נאמר בחסידות שאז יתגלה יתרונו של המעשה, ולכן אז תהיה שלמות המלכות דווקא אצל יהודה.

וכדברי רבנו הזקן (ספר המאמרים תקס״ז עמ׳ שט), לאחר שהוא מבאר את המחלוקת האמורה בעניין תלמוד ומעשה: "אמנם הנה כל זה עכשיו דווקא, אבל לעתיד יהיה בהפך, שהמצוות יהיו גבוהים מן התורה, ויהיה מעשה גדול מן התלמוד".

גילוי עצם הנפש

מדוע רק לעתיד לבוא תתגלה מעלתו של המעשה? מה ההסבר לכך ש׳בזמן הזה "תלמוד גדול", ולעתיד לבוא יהיה "מעשה גדול"?

הסיבה לכך שבזמן הזה "תלמוד גדול" היא משום, שבמערך כוחות הנפש כוח ההבנה נמצא ברובד גבוה יותר מכוח העשייה. לפני שאדם עושה דבר הוא יודע (בשכלו) מהו הדבר, שהרי כוח השכל קרוב יותר לעצם הנפש מאשר כוח העשייה שהוא כוח חיצוני ונחות. כשאדם לומד תורה, כוחותיו הפנימיים מתאחדים עם הקב״ה, ואילו כשהוא מקיים מצוות ומנצל לשם כך רק את כוח העשייה החיצוני, הרי מחשבותיו ורגשותיו נותרים כמות שהם. לכן, בזמן הזה "תלמוד גדול".

אבל לעתיד לבוא, יתגלה שורשו של כוח העשייה שבגללו האדם מבצע את המצוות מתוך "קבלת עול", והשורש הזה נעוץ בעצם הנפש. כוח קבלת־העול קשור עם עצם הנשמה יותר ממה שכוחות ההבנה וההשגה נעוצים בעצם הנשמה.

מה הדבר הגורם לכך שיהודי יבצע מצווה בלי להבין את טעמה ובלי לחוש בכך תענוג ושמחה? מה מביא אותו להתבטל ולכפות את רצונו בפני הבורא? - עצם נשמתו, זו שדבוקה בבורא ובטלה אליו לחלוטין, ללא סיבות והסברים. ממנה נובע הכוח ל"קבלת עול" והתבטלות. לכן לעתיד לבוא יהיה "מעשה גדול", כי למרות שכוח המעשה הוא הכוח החיצוני והנחות ביותר, שורשו נעלה הרבה יותר, בעצם הנשמה.

ולכן המלך המשיח יהיה דווקא משבט יהודה, שמסמל את ההתבטלות וההודאה, כי בבוא הגאולה יתגלה הקשר בין כוח ההתבטלות ובין עצם הנשמה. והדבר מובן מתוך דברי הנביא יחזקאל, שבדברו על כך שיהיה מלך אחד לכל בני ישראל, הוא מגדיר אותו דווקא בתואר "עבדי": "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". המושג "עבד" רומז לכוחות ההתבטלות וההודאה, שאף כי הם נחותים אבל דווקא הם שייכים לעצם הנפש. ולעתיד לבוא יתגלו כוחות אלה על ידי מלך המשיח שיהיה משבט יהודה.

מלך עניו ושפל

ועדיין חלה עלינו חובת הביאור בשאלה מה יהיה לעתיד על "מלכות יוסף", קרי: כוח ההבנה וההשגה שבנפש, שמביא ללימוד התורה. לכאורה, אם תתגלה אז גדולת המעשה, ההתבטלות וההודאה - אין מקום לעניין ה"תלמוד", "יוסף". ושוב מתעוררת השאלה: מה פשר דברי הנביא שמדבר על איחוד בין מלכות יהודה ומלכות יוסף, בשעה שלכאורה מלכות יוסף תחלוף מן העולם ולא תהיה קיימת עוד?

ההסבר לכך הוא, שאמנם כוח ההודאה וההתבטלות הוא הכוח שבאמצעותו מגיעים לגילוי עצם הנפש, ולכן יגלה זאת מלך המשיח שמוצאו משבט יהודה, אבל לאחר שיתגלה עצם הנשמה, הרי מדובר בעצם הנשמה שהיא המקור לכל הכוחות, לרבות כוחות השכל. לא ייתכן שגילוי עצם הנפש יביא לשלילה וביטול של אחד מכוחות הנפש, שכולם מסתעפים ונמשכים מעצם הנפש. לכן, גם אז תהיה קיימת ״מלכות יוסף״, שעניינה הבנה והשגה - לימוד התורה, אלא שאז יראו בה כיצד הכל נובע מעצם הנפש.

זוהי, אפוא, משמעותו של האיחוד שיהיה בין "עץ יוסף" ו"עץ יהודה": לעתיד לבוא, כשיתגלה עצם הנפש, יתברר שלמעשה גם לכוח ההודאה וההתבטלות ("יהודה") וגם לכוח ההבנה והשכל ("יוסף"), למרות הניגוד שביניהם, לכולם יש מקור אחד - עצם הנפש, "ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי".

זהו ההסבר בפנימיות הענינים. מתוך כך, יתבאר הענין גם בפשטות:

אמנם המלך יהיה מלך המשיח שהוא משבט יהודה, אך מכיון שהוא יהיה - כדברי הנביא - ׳עבדי׳, בביטול וענווה, הרי שבמלכותו לא תהיה פגיעה בכבודם של בני יוסף ומלכותם, והם לא יחושו חסרון במלכותם. מלך המשיח יתן את התחושה שכל בני ישראל שווים, מצד עצם הנפש, וכך תהיה אחדות מושלמת בין שבט יהודה לשבט יוסף, אחדות בין כל בני ישראל.

מעובד על־פי לקוטי שיחות חלק כה, שיחה ב׳ לפ׳ ויגש.