הנה ימים באים׃ ואתחנן - כשהקירות יספרו סיפורים...

מעמד מתן־תורה היה בעצם ׳מדגם מייצג׳ של הגילוי האלוקי בגאולה העתידה, כאשר ״וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר״ - אבל מהו, בכל־זאת, ההבדל?  ❖  למה לא היה הד לקול של עשרת הדיברות? ומה תספר האדמה בבוא הגאולה?

בהפטרה של שבת זו פוגשים אנו בייעוד הנבואי (ישעיה מ, ה): "ונגלה כבוד ה׳, וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר". הדגש כאן הוא על המילים "ונגלה", "וראו": בזמן הזה אנו ׳תופסים׳ את הקב״ה בדרך של אמונה או הבנה (איש לפי רמתו), תחושות־לב, וכדומה, אך איננו יכולים לראות את האלוקות במוחש. בימות המשיח יתגלה אור ה׳ בעולם, באופן שגם הבשר הגשמי ("וראו כל בשר") יראה זאת.

על הגילוי הזה כותב רבנו הזקן בספר התניא (פרק לו), ש"כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן־תורה". רבנו הזקן מצטט בעניין זה את הפסוק מפרשת השבוע, פ׳ ואתחנן (ד, לה): "אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלוקים, אין עוד מלבדו". ורש״י מלמדנו, שפסוק זה מתייחס למתן־תורה: "כשנתן הקב״ה את התורה פתח להם ז׳ רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת". כלומר, בשעת מתךתורה התגלתה בעולם אחדותו של הקב״ה, וכולם ראו זאת במוחש.

תורת החסידות מחדדת את משמעות העניין, ומסבירה את ההבדל המהותי בין ׳שמיעה׳ ל׳ראייה׳. הראייה חודרת עד עומק נשמתו של האדם. דברים שהוא רואה בעיניו מתאמתים אצלו בצורה הברורה ביותר. ׳במו־עיני ראיתי זאת׳, אומר אדם שרצונו להמחיש עד כמה הדבר מוחלט אצלו. לעומת זאת, דברים שמתקבלים על־ידי השמיעה אינם מתאמתים כל־כך בנפש האדם. אדם אינו מתרגש ומתפעל מדברים שהוא שומע עליהם, כמו מדברים שהוא רואה במו־עיניו.

משום כך יכולה הראייה לתפוס רק דברים גשמיים, ואילו באמצעות השמיעה אנו יכולים לקבל גם דברים רוחניים: הואיל והראייה חודרת עמוק כל־כך אל הנפש, לא יכול היה האדם להישאר במצבו הנוכחי אילו היה רואה בעיניו את המציאות הרוחנית. על־כן, נמנע מאיתנו לראותה, ובאפשרותנו רק לשמוע ולדעת עליה בשכלנו, בלא התאמתות ההחזקה של הראייה.

משום כך, יש הבדל מהותי בין הכרתו של האדם במציאות העולם הגשמית לבין הכרתו במציאות האלוקית: את העולם הגשמי הוא רואה, ועל־כן מתקבלת מציאותו בעיניו כדבר מובן מאליו; איש אינו זקוק להוכחות, שהעולם קיים. לעומת זאת, המציאות הרוחנית והאלוקית אינה מתקבלת בפשטות ובטבעיות כזאת. אנו זקוקים לאמונה, להתבוננות, למחשבה, להוכחות שכליות, כדי להגיע להכרה במציאותה. מכאן, שגם לאחר כל ההוכחות וגם לאחר שברור לנו כי המציאות הרוחנית קיימת, עדיין אין היא חודרת לפנימיותנו ואינה מתאמתת באותה בהירות, כמו ההכרה במציאות הגשמית הנראית לעינינו.

בין ראיי' לשמיעה

כך בדרך כלל, אך במתן־תורה התהפכו היוצרות. המציאות האלוקית היתה אז ברורה ומוחלטת, ממש כשם שכיום ברורה ומוחלטת לנו המציאות הגשמית; ואילו המציאות הגשמית הפכה לדבר שצריך להוכיח ולשכנע בקיומו...

המצב הזה היה חד־פעמי, ומיד לאחר מתן־תורה חזר העולם למצבו הרגיל ולעולם המושגים הגשמי והמוחשי. עם זאת, דווקא מעמד ארעי זה הכין והכשיר את העולם לאותה התגלות אלוקית שתהיה בימות המשיח. ההתגלות האלוקית הזאת, שנעלמה אמנם בן רגע מפני שהעולם לא היה מוכשר ומוכן לקלוט אותה בתוכה, חוללה בעולם את ה׳זעזוע' הראשוני, את ה׳נתינת כוח׳ וההתעוררות הכללית, לקראת המהפך המושלם בהסתכלות שלנו, הצפוי בגאולה האמיתית והשלמה.

הווי אומר, ההתגלות שהיתה במתן תורה אמנם חלפה ועברה, אבל היא הטביעה חותם עמוק בתוך מציאות העולם. העובדה שהתורה והמצוות שאנו עוסקים בהן, אכן פועלות בתוך העולם, ׳מבררים׳, מזככים ומעדנים אותו, וכך הוא נעשה מוכן להתגלות האלוקות במוחש בבוא הגאולה - היא בזכות מעמד מתן־תורה.

[ואגב, ברוח זו מבאר הרבי את הסיבה לכך שכל הנשמות, כולל אלו שהיו לפני מתן־תורה וכולל הנשמות של הדורות המאוחרים יותר, היו נוכחות בשעת מתן־תורה, כדברי חז״ל הידועים (פרקי דר׳ אליעזר פע״א). לכאורה, מה הצורך בכך? - "יש לומר, בכדי שיוכלו לקבל הגילויים והעניינים דגן עדן, לעתיד לבוא ותחיית המתים"].

לאחר אלפי השנים שחלפו מאז מתן־תורה, הזדככה מציאות העולם ע״י התורה והמצוות שלמדו וקיימו דורות של יהודים, והעולם כבר מסוגל לשאת אור כזה. בבוא העת, יוסר הלוט מעל העולם ונראה בעיני בשר איך מתגלה כאן אור־ה׳, באופן שגם עינינו הגשמיות רואות אותו.

אז נגיע למצב בו הדבר היחיד שיהיה ברור ומוחשי ("וראו כל בשר") הוא הכוח האלוקי ("כבוד ה׳"), שאותו נראה כולנו כדבר שמהווה את המציאות האמיתית של כל הדברים, ואילו המציאות הפיזית תאבד את תוקפה, ונזדקק להוכחות כדי להשתכנע שאין היא אחיזת־עיניים.

ולמעשה, בשעת מתן־תורה ניתנו הכוח וההכנה, לא רק להתגלות האלוקית הצפויה בימות המשיח, אלא גם לשלב המאוחר יותר של תחיית המתים. חז"ל מספרים (שבת פח, ב), ש״על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן .. והחזירה הקב״ה להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים״. ואם כן, ״הגילוי דתחיית המתים כבר נמשך במתן־תורה .. וזהו הביאור בפתגם הידוע שמתן־תורה לא יהיה עוד הפעם, כי מכיון שהכל כבר ניתן בשעת מתן־תורה, ואם כן אין צורך שיומשך עוד הפעם, וכיון שאין צורך בדבר ממילא מובן שלא יהיה מתן־תורה עוד הפעם״.

שום חפץ לא התנגד

ההקבלה בין הגילוי האלוקי שהיה במתן־תורה, עד כדי ראייה מוחשית - לבין הייעוד העתידי של "ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר", קיימת גם בפרט נוסף: מידת חדירתה של ההתגלות בתוך העולם הגשמי. גם לגבי מתן־תורה וגם לגבי הגילוי העתידי, מוצאים אנו ׳השתתפות פעילה׳ של כל חלקי העולם, כולל החי והצומח - ואף הדומם.

ידועה שיחתו של הרבי בנושא, המתבססת על הפסוק בפרשתנו (ה, כ) כי הקול של עשרת הדיברות היה "קול גדול ולא יסף". אומרים על כך חז״ל (שמו״ר ספכ״ח): "שלא היה לו בת־קול". כלומר, התרחש נס, ובניגוד לכללי הטבע הרגילים, לא היה לקול של עשרות הדיברות הד. ויש להבין: הכיצד זה העובדה שלעשרת הדיברות לא היה הד מהווה ביטוי לעוצמתם וגדולתם ("קול גדול") של עשרת הדיברות? אדרבה - ניתן עוד לחשוב שהעדר ההד מבטא את חולשתו של הקול!

דבר נוסף שצריך להבין: ידוע לנו, כי הקב״ה אינו עושה נס ללא מטרה. מי שיצר את חוקי הטבע שלפיהם מתנהל העולם הוא הקב״ה עצמו. ומובן שהקב״ה שומר על חוקי הטבע ואין בכוונתו לפגוע בהם. לכן, כאשר הקב״ה עושה נס, בצורה חריגה ויוצאת־דופן, בהכרח לומר שיש לכך סיבה מיוחדת. ובעניננו: לשם־מה חולל הקב״ה את הנס שקולן של עשרת הדיברות לא ייצור הד?

אלא שלאמיתו של דבר, לא היה זה נס. היה זה בעצם דבר טבעי. הא - כיצד? פשוט מאוד. הדבר נובע מעצם מהותו של מושג ההד: ההד נוצר כאשר הקול, הנישא בגלי האוויר, פוגע בעצם מסויים שעוצר את התפשטותו ומונע ממנו להמשיך הלאה. או אז, ׳נאלץ׳ הקול לסגת ולשוב לאחור, דבר המתבטא בקול עמום של הד. כשם שכדור הנזרק בחוזקה אל קיר העוצר אותו, יחזור בחזרה בחוזק רב - כך קול חזק, האמור להתפשט ולהמשיך למרחקים ונחסם בדבר מסויים, חוזר בצורת הד.

כך בכל קול רגיל; אבל כאשר הקב״ה אמר "אנכי ה׳ אלקיך" היה זה "קול גדול": שום עצם או חפץ לא יכול היה לעמוד כנגד הקול שחדר בכל העולם, גם בדומם; ה״אנכי ה׳ אלקיך" נקלט וחדר בכל פרט בבריאה, ולכן על־פי טבע לא יכול היה להיות לו בת־קול. לא בגלל חלישות הקול, אלא אדרבה: כיון שהיה זה "קול גדול", לכן "ולא יסף", הקול חדר במציאות העולם ולא חזר למקורו בצורת הד.

רעיון זה בא לידי ביטוי במאמר נוסף של חז״ל (במדרש שם): "כשנתן הקב״ה את התורה צפור לא צווח .. הים לא נזדעזע .. אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול: אנכי וכו׳". הווי אומר, הגילוי האלוקי של מתן תורה, חדר בכל חלקי הבריאה.

להיזהר מהדומם...

גם לגבי הגאולה העתידה מוצאים אנו, שאף הדומם יתגלה כקולט עניינים רוחניים - לטוב ולמוטב. למעשה, הדבר קיים כבר כעת (רעיון זה מסביר גם את החשיבות בצניעות, לדוגמה, גם כשאין אדם נוסף בתוך הבית וכו׳) - אבל לעתיד לבוא הוא יתגלה.

כך אומרת הגמרא (תענית יא, א): "...שמא יאמר אדם: מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב, יא) ׳כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה׳". ובזוהר הק׳ (ח״ב כח, א - בתרגום חופשי): "כמה יש לו לאדם להיזהר מעוונות, שלא יחטא לפני הקב״ה. ואם יאמר, מי מעיד בי? הרי אבני ביתו וקירות ביתו יעידו בו". כ״ק אדמו״ר הריי״צ (באיגרות־קודש שלו ח״ד עמ׳ קנא) כותב: ״כשיבוא המשיח - יתחיל הדומם לדבר, הוא יספר סיפורים. הארץ תתבע - מדוע דרכו עלי כשלא חשבו או דיברו בעת מעשה בדברי־תורה?״. - גם זה אחד הדברים שבמתן תורה היתה ההתחלה מהצפוי בגאולה.

אולם, לצד כל הדמיון בין הגילוי האלוקי שהיה במתן־תורה ובין מה שצפוי בגאולה, אדמו״ר הזקן אומר שהגילוי שהיה במתן־תורה הוא רק "מעין" מה שיהיה לעתיד לבוא - מה באמת ההבדל לגבי עצם הגילוי (פרט להבדל הפשוט, שמתן־תורה היה אירוע חד־פעמי, ואילו בגאולה יהיה זה מעמד קבוע)?

ניתן להבין זאת עפ״י דברי אדמו״ר האמצעי (שער האמונה פרק כו), האומר שבמתן תורה היתה רק ראייה שכלית, היינו, שהאלוקות היתה בהתאמתות מוחשית כראייה, אבל לא ראייה גשמית ממש; ואילו בגאולה תהיה זו ראייה גשמית, בפשטות ממש:

"...כל זה בראיית עין השכל דנשמה האלוקית, וכמו במתן־תורה שכל העם רואים .. והיינו, דמה שבא בכוח ההשגה והבנה דבינה באוזן שומעת, ראו בראיית עין השכל .. אבל ראיית העין הגשמי אינו אלא כמו לעתיד לבוא שיראו כל בשר".

מקורות: לקוטי שיחות ח״ד לפרשתנו - ע׳ 1092 ואילך. ח״ו שיחה ב לפ׳ יתרו - ע׳ 121 ואילך. חי״א שיחה ב לפ׳ שמות - ע׳ 8 ואילך. סה״מ מלוקט ח״א ע׳ תסא.