הנה ימים באים׃ בלק - מה יהיה על הגויים כשיבוא המשיח?

האם אומות העולם תהיינה קיימות בימות המשיח? * יש מפרשים את הפסוק בפרשת השבוע "וקרקר כל בני שת" כביטול של כל האומות. נשאלת השאלה: הייתכן?! הרי רחמיו של הקב״ה על כל מעשיו?! * עיון בגורל אומות העולם לעתיד לבוא 

בפרשת בלק, אנו מוצאים התייחסות לפעולותיו של מלך המשיח בכל הקשור לבני נח. וכך נאמר בנבואת בלעם (כד, יז־יח): "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל. ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת, והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו, וישראל עושה חיל".

לפי מפרשים רבים (הרמב״ן, רשב״ם, אור החיים ועוד), פסוקים אלו מדברים על מלך המשיח. לגבי האמור בפסוק שאחת מפעולותיו תהיה "וקרקר כל בני שת", אנו מוצאים, באופן כללי, שני פירושים. בתרגום אונקלוס מוסבר: "וישלוט בכל בני אנשא". כלומר, משמעות המילה "וקרקר" היא שליטה, והכתוב אומר ש"כל בני שת", כל בני האדם, יהיו תחת שלטונו של מלך המשיח. לעומת זאת, בתרגום ירושלמי, בתרגום יונתן בן־עוזיאל וכן באבן־עזרא (ועוד) - מפורשת המילה "וקרקר" במובן של הרס וחורבן. לפי זה, משמעות הכתוב היא שמשיח יכחיד את כל האומות, חוץ מעם ישראל.

על שיטה זו יש לתמוה, שהרי מפורשות בנביאים כמה וכמה נבואות על עתיד הגויים לעתיד לבוא. לדוגמה, בתחילת ספר ישעיה (ב, ב ואילך) נאמר: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה׳, אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו". ובספר צפניה (ג, ט) נאמר: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד". אם כן, איך אפשר לומר שבימות המשיח לא תהיה קיימת עוד מציאותן של אומות העולם?

שאלה דומה קיימת גם לגבי נבואתו של זכריה (יג, ח): "והיה בכל הארץ, נאום ה׳, פי שנים בה יכרתו יגועו, והשלישית יותר בה". כלומר, שני שלישים יוכחדו מן העולם, ויישאר רק שליש. במדרש (במדב״ר פט״ו, יד), מפורש פסוק זה: "ומה הן השלישית? אלו ישראל", שרק הם יישארו.

גם בגמרא (סנהדרין קיא, א) אנו מוצאים דיון בנושא זה: דעת ריש לקיש היא, שהשליש שיישאר יהיו בניו של שם בן נח, ואילו בני חם ויפת - ייכרתו לגמרי. רבי יוחנן מגדיל את מספר הנותרים, ואומר שהכוונה לשליש מבניו של נח.

לפי פירוש רש״י, סבורים שניהם שכל אומות העולם יאבדו מן העולם, והמחלוקת ביניהם היא רק אם יאבד גם חלק מעם ישראל; לדעת ריש לקיש, ימותו גם חלק מבני ישראל, ועל כך חולק רבי יוחנן וסובר שכל בני ישראל יישארו בחיים.

והדברים מתמיהים: הרי יש נבואות מפורשות בדבר קיומן של אומות העולם לעתיד לבוא!

"ורחמיו על כל מעשיו"

לאמיתו של דבר, גם לולי הכתובים שבהם נאמר שהגויים יהיו קיימים גם לעתיד לבוא, עצם הדבר קשה להבנה. הרי נאמר: "טוב ה׳ לכל, ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה, ט), והדבר פשוט, שהשמדת האומות אינה פעולה של חסד ורחמים!

אמנם מצינו כמה מאורעות של כיליון והשמדה, כמו דור המבול וכדומה. אבל שם כמו זה היה מסיבה כלשהי, "מלאה הארץ חמס מפניהם". כאן, לעומת זאת, מדובר לכאורה על השמדה של כל האומות, כולל חסידי אומות העולם שלא חטאו (שלגביהם פוסק הרמב״ם - הל׳ מלכים פ״ח הי״א - שיש להם חלק לעולם הבא).

האמת היא, שהיו גם מאורעות במשך הדורות שבהם נהרגו צדיקים וחסידים, ואכן התעוררו שאלות קשות כמו: ״השופט כל הארץ לא יעשה משפט״?! - אולם דבר זה היה בזמן הגלות, זמן שבו האמת והטוב נתונים בהעלם והסתר ורחמיו של הקב״ה אינם באים בצורה גלויה לעין. אבל כאן מדובר בזמן של גאולה, וכיצד ייתכנו אז דברים שעומדים לכאורה בסתירה מוחלטת לעיקרון של "ורחמיו על כל מעשיו"?

במילים אחרות: איך משתלבים הרס, חורבן והריגה בתוך הזמן של ימות המשיח, שמהותו היא רק טוב, שפע והצלחה?

לכאורה היה אפשר להסביר, שבתחילת ימות המשיח יחיו הגויים כרגיל, ולא יארע להם כל רע, ועל תקופה זו נאמרו כל הנבואות על תיקונם של האומות, ועל כך שיסייעו לעם ישראל. אלא שתקופה זו לא תימשך זמן רב, מסיבה פשוטה: הם יפסיקו להוליד ילדים. ועל זה נאמר ״פי שנים בה יכרתו יגועו״ - תהיה זו תוצאה טבעית שתבוא במשך הזמן, מהעובדה שלא יהיו להם ממשיכים.

לפי הסבר זה, תיושב גם השאלה מהפסוק "ורחמיו על כל מעשיו". שהרי העובדה שיש לאדם כוח להוליד, היא תופעה על־טבעית ולא מובנת. הרי זהו כוח אין־סופי - אדם יכול להביא בן לעולם, והוא מביא עוד בן וכו׳, וכך זה נמשך עד אין־סוף. ומה הקשר בין האדם המוגבל לכוח שכזה? מובן, אפוא, שכוח זה אינו חלק ממהותו של האדם, אלא זהו חסד מיוחד במינו שנתן הקב״ה לאדם. (כה גדול הוא החסד הזה, עד שאפילו בין המלאכים אין תופעה כזו!)

לכן, נטילת כוח זה מהאדם אינה פעולה של חורבן והרס, שהרי מצד עצם מהותו של האדם המוגבל אין כוח זה של הבאת ילדים שייך אליו. משמעותה של פעולה זו היא רק שלא ניתן לו כוח אין־סופי ועל־טבעי, שבמהותו אינו חלק מהחיים הרגילים של האדם וניתן לו עד כה בתור מתנה מיוחדת. לפי זה, אין כאן סתירה לפסוק "ורחמיו על כל מעשיו", כי אין זו פעולה של היפך הרחמים.

אבל לכאורה קשה לומר כך. שכן, אם אכן יתוקנו הגויים ויהיו עובדים לה׳ ומסייעים לישראל - מדוע במשך הזמן תתבטל מציאותם (ואפילו בדרך שאיננה הרס וחורבן)?

שתי גישות

מן ההכרח לומר, אפוא, שלכל הדעות תהיינה אומות העולם קיימות לעתיד לבוא. חילוקי הדעות הם רק סביב השאלה באיזו צורה תהיה מציאותן קיימת.

ביאור הדבר:

העולם כולו, על כל חלקיו, נברא בשביל עם ישראל, וכפי שמפרש רש״י (בראשית א, א) את המילה "בראשית": "בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית". כולם נוצרו בשביל עם ישראל. גם עניין הגאולה וגילוי האלוקות שיהיה אז, נועד בעיקר בשביל עם ישראל, ואילו גילוי אור ה׳ בכל הבריאה הוא דבר טפל ביחס לעיקר; אור ה׳ יתגלה בכל הבריאה כולה רק כדבר נוסף.

אמנם, עניין זה ניתן להסברה בשתי צורות: אפשרות אחת היא שהגאולה והגילוי האלוקי נועדו רק בשביל בני ישראל, ובהם אכן תחדור האמת האלוקית בפנימיותם. שכלם, רגשותיהם וכל כוחותיהם יזדהו ויתאחדו עם האלוקות בצורה מושלמת. אלא, שכדי שלעם ישראל יהיה טוב ונוח בעבודת ה׳, יש צורך שגם מצב אומות העולם יהיה כראוי, ״לא ירעו ולא ישחיתו״ והעולם יהיה מזוכך - כי רק עולם כזה הוא מקום מוכשר ליהודים לעבוד את ה׳.

למעשה, יש כאן גם סיוע ועזרה שיגישו האומות לעם ישראל, "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך" (ישעיה מט, כג), "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (שם סא, ה) - דבר שיוסיף שלמות במצבם של ישראל, שיהיו "פנויין בתורה ובחכמתה".

לשם כך, תתגלה האמת האלוקית גם בגויים, אלא שיהיה זה בצורה חיצונית בלבד. אכן, זה יגרום לכך שיעבדו את ה׳ ויסייעו לבני ישראל, אך הגילוי לא יחדור במציאותם הפנימית. אדרבה: הגילוי האלוקי ישלול מהם את חשיבותם העצמית ויתן להם הרגשה שהם מיותרים לחלוטין וכי כל קיומם נועד להוות רק אמצעי למטרה - למען ישראל. אין כל חשיבות למהותם הפנימית (שכלם ורגשותיהם וכו׳), וכל מטרת קיומם היא שבפועל הם עושים את תפקידם, כמשרתים לעם ישראל.

זוהי גישה אחת, שרואה במציאותם של האומות דבר טפל וחסר חשיבות. - גישה שנייה היא, לאידך, שגם אז תינתן חשיבות עצמית לבני אומות העולם. הם אמנם יתבטלו כלפי בני ישראל ויסייעו להם, אך תהיה חשיבות גם בהם עצמם, משום שיש מטרה אלוקית גם בהם עצמם - שהאור האלוקי יחדור במהותם הפנימית. הם יעבדו את ה׳ לא רק בתור טפלים לבני ישראל, אלא גם כתוצאה ממציאותם שלהם, כי גם בהם יש חשיבות, בתור מעשי ידיו של הקב״ה.

מטרה בפני עצמה

וזוהי המחלוקת בין שתי השיטות האמורות, האם האומות יהיו קיימים לעתיד לבוא:

לכל הדעות תהיה מציאות פיזית של גויים, והמחלוקת היא בעניין היחס כלפיהם. לפי השיטה שמבארת את הייעוד "וקרקר כל בני שת" כאיבוד מציאותם של האומות, הכוונה היא שמציאותם בתור מציאות של אדם, שחושב, מבין ומרגיש, לא תהיה קיימת עוד. האור האלוקי שיאיר בעולם יתן להם הרגשה שאין להם מציאות עצמאית, וכי מציאותם אינה אלא אמצעי בשביל קיומו של עם ישראל. זהו הפירוש ״יכרתו יגועו״ - חשיבותם כבני־אדם לא תהיה עוד.

אפשר למצוא דוגמה לכך בהלכה בתחום המושג "עבד", שאין לו כל קיום לעצמו. "מה שקנה עבד קנה רבו" (רשב״א לקידושין כד, א), ואין דבר שנהיה בבעלותו של העבד, כי אין לו שום מציאות בפני עצמו.

השיטה השנייה, לאידך, גורסת שלבני האומות תהיה חשיבות גם בפני עצמם, והגאולה תבוא גם למענם. בבוא הגאולה יחול שינוי במהותם הפנימית, והיא תתאחד עם האמת האלוקית. לפי שיטה זו, מפורש הפסוק "וקרקר כל בני שת" במובן של שלטון, וגם דבר זה מוכיח שהיחס אליהם אינו כאל ׳רובוטים׳ או כאל בהמות... מדובר במפורש במציאות אנושית רגילה, שאפשר למשול ולשלוט עליה; ומלך המשיח יביא אותה לידי תיקון.

ואכן, מדברי הרמב״ם ומתורת החסידות עולה שהצדק עם השיטה השנייה, שרואה באומות העולם מציאות חשובה כשלעצמה. הרמב״ם (בהל׳ מלכים פי״א ה״ד) אומר, שאחד מתפקידיו של מלך המשיח הוא: "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה׳ ביחד, שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד". מכאן, שהוא מתייחס אל אומות העולם כאל מטרה בפני עצמה, ולא רק כאמצעי שנועד להביא תועלת עם ישראל.

גם בסיום ספרו מדגיש הרמב״ם, שבנוסף לכך ש"באותו הזמן" בני ישראל יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, הרי "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד". כלומר, גם בכל האומות יהיה שינוי פנימי, והם יעבדו את ה׳ לא רק כחלק מעבדותם לעם ישראל, אלא מצד מציאותם עצמה.

גם בתורת החסידות, בספר התניא (פרק לו), מדבר אדמו״ר הזקן על האור האלוקי שיאיר לישראל בימות המשיח, והוא מבאר גם את ההזדככות שתהיה אז בעולם, במטרה שאור זה יוכל להתגלות לישראל, כאן בעולם הזה. לאחר ביאור העניין, מוסיף רבנו הזקן ואומר (לא בתור חלק ופרט נוסף בגאולתם של ישראל, אלא כעניין בפני עצמו):

"ומיתרון ההארה לישראל יגיה חושך האומות גם כן, כדכתיב והלכו גויים לאורך", והוא ממשיך ומביא לעניין זה ראיות מפסוקים נוספים. גם מכאן משמע, שאם כי עיקר הגילוי האלוקי יהיה לישראל, הרי גם בני האומות יקבלו ממנו השפעה, והדבר יחדור אצלם בתוך מציאותם הפנימית עצמה.

"מלך על כל הארץ"

לאמיתו של דבר, דווקא לפי שיטה זו יקויים בשלמות הייעוד "והיה ה׳ למלך על כל הארץ". לפי הגישה הראשונה, הרי מהותם הפנימית של הגויים אינה בתוך המציאות של הגאולה. נהפוך הוא: הגאולה גרמה לכך שמהותם זו תתבטל, ולא יינתן לה ביטוי. דווקא לפי השיטה השנייה, הגאולה תחדור גם במציאותם הפנימית, ומלכותו של ה׳ תהיה "על כל הארץ", ובצורה מושלמת.

ונסיים במסר המעשי שעלינו לקחת מעניין זה. יש להשפיע על בני אומות העולם לקיים את שבע המצוות שהם חייבים בהם, וכפסק־דינו של הרמב״ם (הל׳ מלכים פ״ח ה״י): ״ציווה משה רבנו.. לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח״.

ואם הדבר היה חשוב בכל הדורות, על־אחת־כמה־וכמה בהתקרב הזמן של ימות המשיח, שעניין זה הוא הכנה לכך שמשיח יתקן את כל העולם לעבוד את ה׳. ובפרט כאשר רואים במוחש, שבמשך הזמן האפשרות לפעול בנושא זה הולכת וגדלה, שכן הגויים עצמם מעוניינים לשמוע על כך, והתעניינותם והסכמתם לכך גדלה והולכת, ככל שמתקרב הזמן שבו יקויים הייעוד "והיה ה׳ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד".

על־פי לקו״ש חכ״ג, שיחה ב לפרשתנו.