הנה ימים באים׃ בהעלותך - האם כל אחד מאתנו יחגור אפוד בד בבוא הגאולה?

תקוותו של משה שבפרשתנו - ״ומי יתן כל עם ה׳ נביאים״ - עתידה להתממש בעת הגאולה האמיתית והשלמה, כשיקויים הייעוד ״וניבאו בניכם ובנותיכם״ * אך האם כולם יהיו בעלי דרגה זהה של נבואה? ומה לגבי אפוד־הבד - סימן ההיכר של הנביאים?

  כאשר יהושע התאונן בפני משה רבינו כי "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", השיב לו משה (פרשתנו יא, כט): ״המקנא אתה לי?! - ומי יתן כל עם ה׳ נביאים, כי יתן ה׳ את רוחו עליהם״. תקוותו זו של משה רבינו לא התקיימה בימיו, אך היא עתידה להתממש בגאולה האמיתית והשלמה, במהרה בימינו.

כך אומרים חז״ל (מדרש תהלים יד, ז): "את מוצא שני פעמים כתוב בספר תהלים ׳מי יתן מציון׳. אחד בספר ראשון (׳מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה׳ שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל׳ - יד, ז), ואחד בספר שני (תהלים נג, ז - שם נשנה אותו הפסוק). הרב אמר אחד, והתלמיד אמר אחד. הרב [=הקב״ה] אמר, ׳מי יתן והיה לבבם זה להם׳ (ואתחנן ה, כו), והתלמיד [=משה] אמר: ׳ומי יתן כל עם ה׳ נביאים׳. לא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקיימין בעולם הזה, אבל לעולם הבא שניהם מתקיימין. דברי הרב מנין? שנאמר (יחזקאל לא, כו) ׳ונתתי לכם לב חדש׳. דברי התלמיד מנין? שנאמר (יואל ג, א) ׳והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר׳. הווי אומר, בימות המשיח - כל ישראל יהיו נביאים.

בתורת החסידות מבואר (סה״מ מלוקט ח״ב עמ׳ נ), כי מלבד החידוש שיש בייעוד זה לגבי כל עם ישראל, שבזמן הזה לא שורה עליהם רוח נבואה - יש בו משום חידוש גם ביחס לאלו שכבר בזמן הזה שרתה עליהם רוח נבואה. הנבואה ששורה בזמן הזה היא בדרגה נמוכה, בהשוואה לנבואה שתהיה לעתיד לבוא.

ההסבר לדבר הוא, שכאשר הנבואה מתגלה באדם בזמן הזה, הדבר בא כתופעה חריגה ולא־טבעית. כדי שתשרה רוח נבואה על האדם, עליו להיות אדם מיוחד במינו: "אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר שבעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד"... (רמב״ם הל׳ יסוה״ת ריש פ״ז, וראה בהמשך דבריו דברים נוספים על מעלת הנביא).

בנוסף לכך, בשעת ההתנבאות עצמה, האדם יוצא לגמרי מכליו וממצבו הרגיל: "וכולם כשמתנבאים - אבריהם מזדעזעים, וכוח הגוף כושל, ועשתונותיהם מתטרפות, ותישאר הדעת פנויה להבין מה שתראה". ועוד: עצם העובדה שמדובר בעניין שקיים רק באנשים נבחרים מעם, עושה את התופעה לדבר פלא, מחודש ומיוחד - בניגוד לראייה גשמית, שהיא תופעה טבעית פשוטה, והכל שווים בה.

דרגות בנבואה העתידית

זה יהיה החידוש העצום שיתחולל בבוא הגאולה. בימות המשיח הנבואה תהפוך להיות דבר פשוט ורגיל, תופעה ׳טבעית׳, כחלק ממערכת החיים הרגילה, ואפילו ילדים וילדות יזכו לנבואה. מובן, אפוא, שגם ביחס לנביא שכבר התנבא בזמן הזה, יחול אז שינוי גדול. בעוד שכיום הראייה הנבואית באה כדבר מחודש ומופלא, הרי שלעתיד לבוא הנבואה תהיה אצל הנביא כדבר רגיל ו׳טבעי׳. בסגנון החסידות - "אלוקות בפשיטות", ולא "בהתחדשות".

מצד שני, על־אף שרוח הנבואה תשרה על כל בני ישראל, לא בכולם תהיה ההשראה במידה שווה. דבר זה משתמע מלשון הכתוב (יואל ג, א־ב), המדבר על הנבואה לעתיד לבוא: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, ונבאו בניכם ובנותיכם. זקניכם - חלומות יחלמון, בחוריכם - חזיונות יראו. וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה, אשפוך את רוחי".

מכיוון שהכתוב משתמש בביטויים שונים - "ונבאו", "יחלמון", "חזיונות יראו" ו"אשפוך את רוחי", מובן שמדובר בדרגות שונות, כפי שמבואר במפרשי הכתוב. ובלשון הרד״ק: "יהיו בהם מעלות זה למעלה מזה, כמו שהיו בנביאים שעברו, עד שאולי יהיה בהם כמשה רבינו ע״ה".

בעניין זה, מסתפק הרבי (לקו״ש חל״א ע׳ 163) בשאלה הבאה:

הרמב״ם כותב (הל׳ כלי המקדש פ״י הי״ג), שאלו שראויים לנבואה היו חוגרים אפוד בד, בדומה לכוהן הגדול שחגר אפוד: "...אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש, להודיע כי הגיע זה למעלת כהן־גדול, שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש". כוונת דברי הרמב״ם היא פשוטה: הרי "הנביא עומד .. להודיענו דברים העתידים להיות בעולם .. ואפילו צורכי יחיד מודיע לו, כשאול שאבדה לו אבדה והלך לנביא להודיעו מקומה" (הל׳ יסוה״ת פ״י ה״ג), וכדי שאנשים ידעו מיהו נביא שאפשר לשאול אותו שאלות ולקבל ממנו עצות, היו הנביאים חוגרים אפוד בד, שהיה ייחודי להם.

על כך אומר הרבי, כי לעתיד לבוא, כשכולם יהיו נביאים, לא תהיה עוד תועלת, לכאורה, בכך שהנביאים יחגרו אפוד מיוחד.

ואולם, מוסיף הרבי, מכיוון שגם אז יהיו הבדלים מבחינת מעלות ומדרגות הנבואה, הרי אלו שיהיו בדרגת נבואה גבוהה מכל היתר יצטרכו לחגור אפוד בד, כדי שמי שהוא בדרגת נבואה פחותה, וברצונו לדעת דברים שאפשר לברר רק אצל אותם בעלי נבואה גבוהה, יוכל לדעת מי הם.

משיח כ"נביא גדול"

בעניין הייעוד של הנבואה לעתיד לבוא, תופסת מקום חשוב נבואתו של מלך המשיח עצמו. הרמב״ם כותב על המשיח (הל׳ תשובה פ״ט ה״ד), "ונביא גדול הוא, קרוב למשה רבינו". ובאיגרת תימן: "המשיח נביא גדול מאוד וגדול מכל הנביאים, מלבד משה רבינו ע״ה". הרי שמלך המשיח יהיה נביא גדול, אבל רק קרוב למשה רבינו, והאמת היא שמקרא מפורש אומר (ברכה לד, י): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

מצד שני, במדרש תנחומא (תולדות פי״ד) נאמר, שמשיח יהיה גדול אף ממשה רבינו: "ולמה נקרא שמו הר הגדול? שהוא גדול מן האבות, שנאמר (ישעיה נב, יג) ׳הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד׳. ׳ירום׳ - מאברהם, ׳ונשא׳ - מיצחק, ׳וגבה׳ - מיעקב. ׳ירום׳ מאברהם, שנאמר ׳הרימותי ידי אל ה׳׳ (לך לך יד, כב). ׳ונשא׳ - ממשה, שנאמר ׳כי תאמר אלי שאהו בחיקך׳ (פרשתנו יא, יב). ׳וגבה׳ ממלאכי השרת, שנאמר ׳וגבותם מלאות עינים׳ (יחזקאל א, יח)".

אפשר להסביר שכוונת דברי המדרש היא רק ביחס למלכותו ולדרגת נשמתו של משיח, ולא בעניין הנבואה - שבו נותר משה רבינו בעל הדרגה הגבוהה ביותר. ניתן להבין זאת מדברי המדרש, שתחילה אומר שמשיח יהיה בדרגה גבוהה מהאבות - אברהם יצחק ויעקב, ואינו מזכיר את משה רבינו, ורק בפיסקה השנייה מתאר המדרש את מעלתו של משיח על משה רבינו:

ייתכן, שבפיסקה הראשונה מדובר על ענין הנבואה, ובעניין זה גדולה מעלתו של משיח מאברהם, יצחק ויעקב - אך לא ממשה, ואילו בפיסקה השנייה מדובר על מעלות ותכונות אחרות, ובכך משיח גדול אף ממשה.

ואולם, המשמעות הפשוטה של דברי חז״ל אלה היא, שמשיח נעלה ממשה אף לענין הנבואה. כיצד אפשר ליישב זאת עם הפסוק שאומר במפורש, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"?

הדבר יובן לאור דברי הגמרא (ראש השנה כא, ב), כי אדם שהצטיין כ״נביא״ - לא קם כמשה, אך מלך - שידמה למשה בענין הנבואה - כן קם (עוד בעניין נבואת משה ומשיח, ראה בלקו״ש ח״ו עמ׳ 254־255. ובכ״מ).

נבואה כהכנה לגאולה

עד עתה עסקנו בנבואה שתהיה לאחר ביאת המשיח, במהרה בימינו. אך הרמב״ם מגלה (באיגרת תימן) שכהכנה לנבואה שתהיה לעתיד, יתחיל להיות עניין הנבואה כבר בזמן הגלות. ואלו דבריו:

"יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת. קיבלתי אותה מאבי, שקיבל מאביו ומאבי אביו, והוא קיבל .. עד תחילת הגלות של ירושלים .. שבנבואת בלעם יש רמז שתחזור הנבואה לישראל אחר שתפסיק מהם .. שזה שאמר בלעם (בלק כג, כג), ׳כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א־ל׳ - יש בו סוד: שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת, ותחזור הנבואה לישראל, ואז יאמרו להם הנביאים מה פעל א־ל.

ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים. ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת, אלפיים ארבע־מאות שמונים ושמונה שנה .. ולפי ההיקש הזה והפירוש הזה - תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תשע מאות שבעים ושש ליצירה. ואין ספק, שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח".

הרבי מסביר את דברי הרמב״ם כך (שיחת ש״פ שופטים תנש״א):

מטרת הגאולה היא שכל החידושים והדברים הנפלאים שיתחדשו אז לא יבואו לעולם כדבר ניסי ועל־טבעי, אלא ישתלבו בטבע הרגיל של העולם. לכן, גם בענין הייעוד המופלא הזה - ״אשפוך את רוחי.. ונבאו בניכם ובנותיכם״ - צפויה הכשרת העולם לייעוד זה כבר לפני הגאולה. הרבי מוסיף, כי גם על המשיח עצמו תשרה רוח נבואה לפני הגאולה, מעין הכנה לרוח הנבואה המושלמת שתשרה עליו בבוא הגאולה.

ואכן, בשנה עליה מדבר הרמב״ם - שנת ד׳תתקע״ו, בקירוב - היו כמה מגדולי ישראל שהתפרסמו כנביאים ובעלי רוח־הקודש. הרבי מציין לדוגמה את רבי שמואל הנביא - אביו של רבי יהודה החסיד, וכן את רבי יהודה החסיד עצמו, שעליו נאמר ״אילו היה בימי האמוראים - היה אמורא, אילו היה בימי התנאים - היה תנא, ואילו היה בימי הנביאים היה נביא״ (לקו״ש ח״ב ע׳ 588, עיין שם).

בדורות הבאים, כשהתחילה להתגלות תורת החסידות שמהווה הכנה ישירה לימות משיח, שוב בלטה תופעה זו של נבואה גלויה. ידועים דברי אדמו״ר הצמח־צדק בענין זה (דרך־אמונה סה, א): "הבעל־שם־טוב ז״ל אשר כמוהו לא היה מימות הראשונים, פלאי פלאות נסים היוצאים מהטבע היו נראים על ידו, כאשר שמעתי מאאזמו״ר נ״ע [= אדמו״ר הזקן], שהוא [= הבעש״ט] ותלמידו הרב המגיד נ״ע היו רואים מסוף העולם ועד סופו ממש בעין ראיה.. גם מזקני נ״ע [= אדמו״ר הזקן] שמענו עתידות, קולע אל השערה". תופעה זו המשיכה להתקיים גם אצל רבותינו נשיאינו בדורות הבאים, כפי שידוע ומפורסם.

ונסיים בכך, שבשורת הגאולה עצמה שייכת לנבואה:

אדמו״ר הזקן מסביר ("מאמרי אדה״ז הקצרים" עמ׳ שנה), שכאשר בשורת הגאולה תגיע באמצעות נביא, אז יתקיים הדבר בוודאות. כל הקיצים שנאמרו ולא התממשו כפשוטם, נאמרו על ידי חכמים בכוח חכמת התורה. החכמים הללו ראו מה שמתרחש בעולמות עליונים - אך ייתכן כי בדרך לעולמנו התחתון נוצרו מניעות ועיכובים.

"החכם האמיתי בחכמת האמת יכול להשיג בחכמה עילאה בעולמות עליונים, עד שישיג בחכמה עילאה העתידות. אבל בהשתלשלות העולמות יכול להיות שיתהפך הדבר, כי הוא רואה הענין בחכמה עילאה, ואמת הוא שכן הדברים שם, אבל הענין ישנו גם בכל העולמות שלמטה עד שהשתלשל הדבר לזה העולם השפל, ויכול להיות שלא יקויים דברי החכם, מפני כמה מניעות שיתהוו בזה העולם".

אך אם תבוא הבשורה בפיו של נביא, "בוודאי יקויים בלי שום שינוי, כי בחינת אלוקות שמתגלה למטה לבחינת דיבור שהוא זה העולם, הוא חיות העולם וקיומו וברוח פיו כל צבאם. על כן, כל דברי ה׳ ביד הנביאים לא נפל ארצה אפילו קוצו של יו״ד".

ואם כן, אנו שהובטחנו ע״י נביא הדור (שיחת ש״פ שופטים תנש״א), ב"הנבואה העיקרית", הנבואה ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא", ודאי הדבר ש"יקויים בלי שום שינוי", כי הנביא מדבר על מה שהוא רואה כבר בעולם הזה, (וכלשון אדמו״ר הזקן שם: "אם בא הענין בהשתלשלות עד שהגיע לבחי׳ דיבור בנביא, בוודאי יקויים כי כבר נעשה, וד״ל"), ו"לא יהיה פלא כאשר הגאולה באה תיכף ומיד ממש" (כלשון הרבי בשיחה שם).