הנה ימים באים׃ אמור - מדוע בבוא הגאולה ילבש הקב״ה ״לבוש אדום״?

חז"ל אומרים כי בבוא הגאולה ׳יטמא׳ הקב״ה את עצמו, אף שהוא ׳כוהן׳. וזאת מפני קרבתו ואהבתו לעם־ישראל, וכנאמר בפרשתנו, שלכהן מותר להיטמא לקרובי־משפחה * איך אפשר לומר על הקב׳״ה שהוא ׳נטמא׳, ומה משמעותה של ׳טומאה׳ זו ביחס לתהליך הגאולה? 

כאשר הנביא ישעיה מתאר את הימים שבהם ייפרע הקב״ה מן האומות לעתיד לבוא, הוא משתמש בדימוי של אדם שעומד וצופה בחזרתו של הקב״ה מאדום. אותו צופה מספר מה הוא רואה, וגם מקבל הסבר מהקב״ה עצמו על המתרחש. וכך מתואר המחזה (ישעיה סג, א):

"מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה? זה הדור בלבושו, צועה ברוב כוחו, אני מדבר בצדקה רב להושיע". - "הלוא זה היה הדור בלבושו המפואר, ומה זה נתלכלכו בדם?! הלוא ברוב כוחו מניע ומטלטל את כל הרוצה ממקום למקום ואין מי עומד נגדו, ומה זה הדם על לבושו?!"

תמיהה זו מביאה לידי כך ששואלים כביכול את הקב״ה עצמו: "מדוע אדום ללבושך, ובגדיך כדורך בגת"?! ועל כך באה התשובה: "פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי, ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי". - "המקום משיב ואומר, כביכול: אני לבדי דרכתי את הענבים.. ואין מי מפאת האומות לעמוד עמדי במלחמה כי הרגתי השר של מעלה, אם כן – אני דורך גם אותם באפי ואני רומס אותם בחמתי, ודמם טפטף על בגדי ולכלכתי כל מלבושי" (מצודת דוד).

הזוהר בפרשתנו (פט, א) מדבר על נקמה זו שיעשה הקב״ה באדום, ועל כך ש׳בגדי׳ הקב״ה עצמו ׳יתלכלכו׳ כביכול במלחמה זו. אך הוא מעלה "בעיה הלכתית" הכרוכה בדבר: הרי הקב״ה הוא כהן (כמבואר במסכת סנהדרין (לט, א), על יסוד הפסוק שאומר הקב״ה (תרומה כה, ב) "ויקחו לי תרומה", ומכאן שהקב״ה הוא כמו כהן שמקבל את התרומה), והרי לכהן אסור לבוא במגע עם מת. אם כן, כיצד הקב״ה ׳מלכלך׳ עצמו בדם ההרוגים?

הזוהר מסביר, שבני ישראל הם "אחותו הבתולה הקרובה אליו" (פרשתנו כא, ג) של הקב״ה, וגם התנאי שבהמשך הפסוק - ״אשר לא היתה לאיש״ - מתקיים בהם, מכיוון ש״אין היא חלקו של עשו ולא היתה בגורלו של זה שכתוב בו (תולדות כה, כז) איש יודע ציד איש שדה״. לכן - "לה יטמא", על־אף שהקב״ה הוא "כהן". כי מאחר שמדובר ב"אחותו אשר לא היתה לאיש", הקב״ה רשאי להיטמא למענה. הווי אומר, הקב״ה "יטמא" את עצמו, למען בני ישראל.

ירידתו של הקב״ה בכבודו ובעצמו להעניש את האומות שהצרו לישראל, מזכירה את מה שאירע בעת יציאת מצרים. באותו לילה התבצעה מכת בכורות ע״י הקב״ה עצמו. וכפי שמסופר ב׳הגדה׳: ״ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור בארץ מצרים - אני ולא שרף. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - אני ולא השליח. אני ה׳, אני הוא ולא אחר״, מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו. בתורת החסידות מוסבר שהסיבה לכך היא משום שרק הקב״ה יכול להשפיל את עצמו לדיוטא הכי תחתונה כמו ארץ מצרים, "ערוות הארץ", בעוד שהמלאכים אינם מסוגלים לרדת למקום שכזה.

ואולם, הצגת העניין כאילו ירידה זו ׳פוגעת׳ בקב״ה ומשפיעה עליו כביכול, אומרת דרשני. אמנם במלחמה רגילה, גם הצד המנצח אינו נשאר קיים בשלמות כפי שהיה לפני המלחמה, והחיילים ׳מתלכלכים׳; אך כשמדובר בנצחונו של הקב״ה על הרע, על אומות העולם, האם אפשר לומר שהרע הוא מציאות ממשית ואמיתית ביחס לבורא, עד כדי כך שגם כשהוא מנוצח - הוא מצליח ׳ללכלך׳ את ׳בגדיו׳ של הקב״ה?! האם ייתכן שהקב״ה ׳נטמא׳, עד שיש צורך במציאת "היתר הלכתי" לדבר זה?

הגלות - כתוצאה מחסד רב

העניין יובן, לאחר שנעמוד על מובנה העמוק יותר של ׳הליכת׳ הקב״ה לארץ אדום. לאמיתו של דבר, מטרת ההליכה אינה רק להיפרע מבני אדום ולהעניש אותם. מתרחש כאן תהליך מיוחד במינו, שהוא בעצם זה שמסיים את הגלות ומביא את הגאולה השלמה.

הדבר יתבאר, לאור ההבדל שאנו מוצאים בין ׳צבע לבושו׳ של הקב״ה כאן, בהליכתו לאדום, ובין ׳צבע לבושו׳ במקומות אחרים. בדניאל (ז, ט) נאמר, ש״לבושיה כתלג חיוור״ - לבושו כשלג לבן. ואילו כאן מדובר על לבוש אדום, "מדוע אדום ללבושך". חז״ל אף מתייחסים ל׳לבוש אדום׳ זה, כאל פרט חשוב בעניין ההליכה לאדום.

כך נאמר במדרש (ב״ר פס״ג, יב), ביחס לעשו הרשע: "הוא אדום ותבשילו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, לבושיו אדומים - פורע ממנו אדום בלבוש אדום. פורע ממנו אדום - ׳דודי צח ואדום׳ (שיר השירים ה, י); בלבוש אדום - ׳מדוע אדום ללבושך׳".

ועוד נאמר במדרש (שמו״ר פ״ל, יח): "משל למלך, שהבריונים שלו גינו אותו בפורפירא [= לבוש מלכות] שהוא לבוש. אמר להם המלך, הנחתם הכל ועסקתם בפורפירא שאני לבוש, חייכם שאני מחליפה ונפרע מכם. כך אלו הרשעים שנגעו בעתיק יומין [שאמרו עליו כי הוא כבר זקן, ׳עתיק יומין׳ ואין בכוחו להושיע, (ומדובר שם גם על כך שלבושו כשלג לבן)].. אמר להם: אני מחליפה (= מלבוש לבן ללבוש אדום), שנאמר ׳מדוע אדום ללבושך׳, ופורע מכם שנאמר (ישעיה מב, יג) ׳ה׳ כגיבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה׳".

מהו ההבדל בין ׳לבוש לבן׳ ל׳לבוש אדום׳?

הצבע הלבן מסמל את החסד והרחמים, ואילו הצבע האדום הוא ביטוי של גבורה, דין ומשפט. בדרך־כלל מתארים את הקב״ה כ׳ארך־אפיים׳, כמי שמתנהג במידת החסד ולבוש ב׳לבוש לבן׳; אך כשהוא בא לגאול את עם ישראל, עליו לעטות על עצמו לבוש של דין וגבורה, ׳לבוש אדום׳.

שכן, כיצד נוצר מצב של גלות, מצב כל־כך לא נכון ולא צודק שבו אומות העולם ששייכים לרע ולצד הטומאה שולטים בעולם, במקום עם ישראל? הדבר נובע דוקא מכך שההנהגה האלוקית היא באופן של חסד רב, ׳לבוש לבן׳. הקב״ה מנהיג את העולם באופן של ׳ארך אפיים׳, ומשפיע חסד לכול, גם לאלו שלא מגיע להם. וכך נוצר מצב שבו הניצוצות האלוקיים (שהם אלה שנותנים חיות ושלטון) מגיעים לאומות העולם, עד שנוצרת אפשרות שהגויים יתגברו על עם ישראל.

למעשה, החסד הזה שמשפיע הקב״ה מבלי להתחשב בדרגתם הרוחנית של מקבלי החסד, נובע מכך שאצל הקב״ה עצמו, הטוב והרע באמת אינם תופסים מקום, ובעיניו אין כל הבדל בין טוב ורע. וכפי שנאמר באיוב (לה, ו־ז): "אם חטאת - מה תפעל בו, ורבו פשעיך - מה תעשה לו, אם צדקת - מה תתן לו". הוא יתברך מרומם ומובדל לגמרי מכל המתרחש בעולמות, ובעיניו ׳חושך׳ ו׳אור׳ שווים. לכן, כשההנהגה האלוקית היא בצורה כזו, יכולים הניצוצות האלוקיים להיות גם במקום שאינו ראוי להם.

הגאולה - מתוך דין וגבורה

לאור האמור, יובן גם הפסוק שמביא המדרש (כהקדמה לכך שאומות העולם "נגעו בעתיק יומין", ואז אמר הקב״ה שהוא יחליף את ׳לבושו הלבן׳ ל׳לבוש אדום׳ וייפרע מהם), "אל תרבו תדברו גבוהה" (שמואל א ב, ג):

אומות העולם חשים ביטחון ועוצמה דווקא משום כך שהקב״ה הוא גבוה, רם ונישא מהעולמות, ומה שמתרחש בהם אינו מפריע לו. זו הסיבה לכך שיש להם שלטון וכוח, אף שאינם ראויים לכך כלל.

לטענה זו מתייחס הקב״ה, ואומר: "אל תרבו תדברו גבוהה". שכן אמנם קיים מצב שבו ההנהגה האלוקית היא ב׳לבוש לבן׳, התרוממות והתנשאות - מידת החסד - והקב״ה ׳אינו מתערב׳ כביכול במה שמתרחש בעולמות. אך יבוא יום שבו יתחלף הלבוש, והקב״ה יעטה ׳לבוש אדום׳, יוריד את עצמו במידת הדין והגבורה, ואז הוא יתערב במה שקורה בעולם וישיב את הסדר על כנו.

בעצם, זהו הדבר שיביא את הגלות לסיומה ויביא את הגאולה. הקב״ה לובש את אותו ׳לבוש אדום׳, מוריד את עצמו ב׳מסכה׳ שבאמצעותה הרע והטוב תופסים אצלו מקום וחשיבות, והולך לאדום כדי להחזיר את הניצוצות למקומם הנכון.

מעתה מתורצת השאלה שפתחנו בה - כיצד ייתכן שהרע נתפס בתור מציאות אמיתית וממשית ביחס לקב״ה, ועד שהקב״ה ׳מלכלך׳ את ׳בגדו׳: אמנם לגבי הקב״ה עצמו אין כל תוקף לרע ולטומאה, אך כאן מדובר על כך שהקב״ה מוריד את עצמו וכן מתייחס לרע ולטוב כמציאויות חשובות ובעלות־תוקף, ודוקא ירידה זו היא שמביאה לכך שהוא מתעסק בביטול כוחו של הרע, גואל את הניצוצות האלוקיים שהיו חבויים בו, ומחזיר אותם לעם ישראל.

והניצוצות הללו שהקב״ה גאל מאדום והוא ׳לוקח אותם עמו׳ אל מקומם הנכון, הם אלו ש׳מטמאים׳ אותו. שכן אמנם מדובר בניצוצות אלוקיים, אך הם היו שבויים זמן רב בידי כוחות הטומאה, ובמידה מסויימת הם עצמם הושפעו ממנה ונעשו לדבר אחד עמה. הם עצמם נהיו ׳טומאה׳ ו׳מוות׳.

על כך מדבר הקב״ה באמרו - "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי": אמנם היה כאן ניצחון על הרע והטומאה, אך הניצוצות האלוקיים שנלקחו מתוכה, שהם עצמם נהיו כחלק ממהותה, בצירוף העובדה שהקב״ה נתון כעת במצב שבו הרע והטוב כאילו ׳פוגעים׳ בו ו׳מפריעים׳ לו, יוצרים הגדרה לפיה הקב״ה ׳נטמא׳ ו׳התלכלך׳.

למען 'תרומתו' של ה׳

הסיבה לכך שהקב״ה מוריד את עצמו, כביכול, לדרגה כה נמוכה, היא כדברי הזוהר, מפני אהבתו וקרבתו של הקב״ה לעם־ישראל. הם "אחותו הבתולה הקרובה אליו - אשר לא היתה לאיש", לא נתנו את עצמם ל׳איש זר׳, אלא שמרו במסירות־נפש על מצוות הקב״ה והלכו בדרכיו, ולכן ״לה״ - למענה - "יטמא".

במקום אחר מופיע דימוי נוסף ביחס לירידה זו, (אמנם מדובר שם על יציאת מצרים, אך מכך יובן גם בנוגע לגאולה העתידה), וכך אומרים חז״ל (שמו״ר פט״ו, ה):

"אמר רבי שמעון, גדולה חיבתן של ישראל, שנגלה הקב״ה במקום עבודת כוכבים ובמקום טינופת ובמקום טומאה, בשביל לגאלן. משל לכהן שנפלה תרומתו לבית־הקברות, אמר: מה אעשה? לטמא את עצמי - אי־אפשר, ולהניח תרומתי - אי־אפשר. מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת, וחוזר ומטהר, ולא אאבד את תרומתי. כך אבותינו היו תרומתו של הקב״ה, שנאמר (ירמיה ב, ג) ׳קדש ישראל לה׳ וגו", היו בבית־הקברות, שנאמר (בא יב, ל) ׳כי אין בית אשר אין שם מת׳, ואומר (מסעי לג, ד) ׳ומצרים מקברים׳. אמר הקב״ה: היאך אני גואלן? להניחן - אי־ אפשר! מוטב לירד ולהצילן, שנאמר (שמות ג, ח) ׳וארד להצילו מיד מצרים׳".

וכך בענייננו: הקב״ה אמנם מוריד את עצמו, מתלבש ב׳לבוש אדום׳ ומתייחס באופן ישיר לטוב ולרע, על־אף שהוא עצמו רם ונישא מלעסוק בדברים ׳קטנוניים׳ אלו, - והכל משום שהוא אינו יכול ׳לוותר׳ על ׳תרומתו׳, על עם ישראל הנמצאים תחת שלטון הטומאה והרע.

דוקא ׳לכלוך׳ זה של הקב״ה הוא שמביא לגאולתם של ישראל, והדבר נרמז בכך שהמילה ׳אגאלתי׳ ("וכל מלבושי אגאלתי") היא במשמעות של לכלוך ו׳לחם מגואל׳, אך מורכבת גם מהאותיות של המלה ׳גאל׳, הגאולה האמיתית והשלמה.

על־פי מאמר ד״ה ׳ולאחותו הבתולה׳, ש״פ אמור תרכ״ז ותרכ״ט, לכ״ק אדמו״ר מהור״ש נ״ע.