סוגיא: אין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמונה

לגירסא נוספת של ערך זה עם קישורים לכל אחד מהמקורות, לחץ כאן. 

מכילתא בשלח יד, לא: שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה … וכן אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמנה, שנאמר (שיר השירים ד, ח) אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה וגו', (הושע ב, כא) וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי באמונה.

ביאורים במאמר חז"ל זה

מהר"ל

כבר אמרנו כי האמונה הוא הדביקות בו יתברך מכל וכל, כאשר הוא מאמין בו יתברך בכל לבבו ובכל נפשו כי זהו ענין האמונה. ולכך אמר שהגליות מתכנסות בזכות האמונה, כי זהו ענין האמונה שהוא יוצא מרשות עצמו ולהיות אל הש"י להתדבק בו, ולכך הגליות אשר הם נפרדים מן הש"י מתכנסות אל הש"י בזכות האמונה להיות דבקים בו מצד האמונה ... ולכך כאשר ישראל מאמינים בו יתברך בבטחון גמור הגליות מתכנסות אל הש"י. [נצח ישראל פרק כ"ט]

וכבר הארכנו בענין האמונה, כי המאמין ראוי שלא ישתעבד. כי אחר שהמשועבד הוא תלוי בזולתו, ודבר זה שייך לחלושי המציאות, אבל המאמין אשר הוא יסוד קיים באמונתו, איך יהיה נתלה בזולתו וראוי שהוא יהיה יסוד קיים עומד בעצמו. ולפיכך אמרו ז"ל במד"ר בפ' שמות (פ' כ"ג) לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמונה, שנאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו. וכבר בארנו, כי האמונה מורה על חוזק מציאות המאמין שמזה הצד יבא האמונה, ולפיכך יש בו הגאולה שלא ישתעבד לזולתו ובחסרון אמונה יש שיעבוד.

ועוד כאשר תבין ענין האמונה על אמתתה, אז תדע כי ראוי מי שחוטא באמונה שישתעבד, ומי שזוכה באמונה ראוי לחירות. וזה כי האדם היודע דבר בהשגתו ובידיעתו, הידיעה הזאת היא ידיעת האדם, ומי שהוא מאמין בו יתברך זה שהוא מצד השם יתברך אשר מאמין בו, והוא נמשך אליו לגמרי ומפני כך בודאי גדול מדריגתו … כי האמונה היא מצד השם יתברך לא מצד דעתו … ומזה הטעם זכו ישראל לגאולה על ידי האמונה, כי הגאולה היא החירות אשר הוא על ידי התדבקות בו יתברך ואין רשות אחר עליו. לכן מעלות האמונה היא מצד שני דברים, האחד שמורה על חוזק המאמין במציאות וכמו שהארכנו למעלה אצל והאמין בה', ועוד האמונה היא מעלה גדולה מצד שהוא מקבל האמונה מן הש"י ובזה הוא דבק בו יתברך. [גבורות ה' פרק ט]

פירוש מרכבת המשנה על המכילתא

וכן אתה מוצא שאין הגליות כו'. עם מאמר חז"ל פרק כל כתבי (שבת דף קי"ט, ב) שלא חרבה ירושלים אלא על שפסקו אנשי אמנה, ואם כן אם העדר אמנה גורם גלות ישראל, כל שכן שבזכות אמנה תשוב ותכונן ותכנס נדחי ישראל.

פירוש נזר הקדש

ולזה אמר הכל בקווי, כלומר שאפי' אם אין האדם כדאי זוכה לכל המתנות בזכות הקווי כדמפרש ואזיל, והיינו בזכות האמונה והבטחון, ועל זה אמר לישועתך קויתי ה' שאפילו לא יהיו כדאי כל כך לגאולה וישועה, מכל מקום תהי' הישועה בזכות הקווי והבטחון, וכמו שכתוב בפסיקתא, קוה קויתי לה' וגו' זה שאמר הכתוב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו, אפי' אין ביד ישראל אלא הקווי, כדאי הם לגאולה בזכות הקווי, וכן הוא אומר טוב ה' לקויו, ואומר שובו לבצרון אסירי התקוה, שמא תאמר עבר קציר וכלה קיץ ואנחנו לא נושענו, תלמוד לומר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה', והכי נמי אמרינן כתיב ובוטח בה' חסד יסובבנו, אפי' אינו כדאי ובוטח בה', חסד יסובבנו, ואמרינן לא נגאלו ישראל אלא בזכות האמונה, והוא גורם לקרב הגאולה אף קודם זמנה, וכמ"ש לקמן ס"ב [מדרש רבה פרשת משפטים] פרשה ל' [כ"ד], היו דומים לאביכם שאמר לישועתך קויתי ה', וצפה לישועה שהיא קרובה שנאמר כי קרובה ישועתי לבא. [על בראשית רבה, פרשה צח, סימן כ].

ביאורים בזה על פי חסידות

פרי הארץ (להרמ"מ מוויטעבסק) פרשת שמות

...ובזכות האמונה נגאלים, להיות כל עיקר הגלות הוא העדר אמונה ושכחתה כי אם להשגיח על הטבע, כידוע מענין גלות מצרים, שהיו נטבעים בנפשותם בעומקי הקליפות ... ולא היה אפשרות הגאולה אלא אם כן שיתהפכו מקצה אל קצה, שהוא ממ"ט שערי טומאה אל נו"ן שערי בינה, שהוא הגאולה השלימה שיאמינו בה' לדעת אותו, ואחרי היותם דור דעה אז יצליחו לגאולה, כמאמר (שמות ג, יב) וזה לך האות וגו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.

ספר דברי תורה (להרב משה וורטמאן)

דפוס ווארשא תרל"ד, ע' 80

כתב יד מקדוש ישראל מהרב ממעזביז: הנה בוודאי כל דבר שהבטיח הש"י לישראל אנו בטוחים שיקיים אותה הקב"ה ליתן לישראל, אך להמשיך הדבר שיהי' במהרה הוא באמונה, כיון שמאמין שבוודאי הקב"ה יקיים הבטחתו, ומצפה ומחכה בכל שעה, ומתלהב שיתקיים הדבר ההוא, אותה תשוקה ואהבה של הצדיק הבאה מאמונה, אותו דבר מחבר המחשבה העליונה של ההבטחה וממשיכו אל האמונה, וזה פירוש לעולם ה' דברך נצב בשמים, ר"ל שהדיבור של הבטחה הטובה הוא ברוחניי ועומד בשמים, לדור ודור אמונתך, ר"ל על ידי אמונה, כוננת ארץ ותעמוד, ר"ל עשית כלי להתגלות הדבר.

אור התורה להצמח צדק

והנה האהבה זו ישנה ודאי בנפש האלקית, אך שהגוף מבדיל ומסתיר את האהבה מחמת דאגת הפרנסה ושאר דברים, אך על זה אמרו רז"ל אין ישראל נגאלין אלא ע"י האמונה, שהקב"ה ברא העולמות יש מאין וכולא קמי' כלא חשיבי, על דרך משל כמו שהאדם מדבר דיבור א' הוא דיבור מהנשמה, והראי' כשישן אינו מדבר כלום, והדיבור הוא אינו הנשמה עצמה אלא הוא לבוש האמצעי, ובטל בחינת אותו הדיבור לגבי הנפש עצמה, כך בהקב"ה כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, כשדיבר יהי אור נעשה אור, והאור הוא לבוש כמ"ש עוטה אור כשלמה, ובדיבור זה מחי' העולמות עליונים ותחתונים וגן עדן ולמעלה מהם, וכל העולמות בטלים אצלו כמ"ש אני הוי' לא שניתי כו', וכולא קמי' כלא חשיב, אפי' לגבי מה דקמי' דהיינו לגבי בחינת דיבורו שהוא לבוש האמצעי שלו, ולכן נקרא הבורא ית' בכל התורה שבעל פה קודשא בריך הוא, פי' קדוש הוא מובדל דהיינו שהוא סובב כל עלמין ובתוך העולמות אינו נקרא רק בחי' דיבורו, ובאמונה זו מוציא עצמו ממצרים בהפקרות שיפקיר עצמו בממונו ובשאר דברים, דהיינו בלא טעם ודעת ובלא חשבון יעבור עלי מה, כמ"ש בכל נפשך ב' פעמים בכל יום דהיינו בבקר ובערב, רק שיהי' זה באמת דהיינו במסירת נפש…[במדבר כרך ג', פרשת חוקת ע' תשע"ט]

שפת אמת

...שכל ההסתר הוא רק מבחוץ אבל הפנימיות מה' יתברך והכל לטוב. ולזה צריכין בחינת אמונה להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות ה' יתברך … שכל הגאולה תלוי בבחינת אמונה. וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש בכל יום. ועל ידי שנמשכין אחר הפנימיות ויודעין שהוא רק הסתר ממילא אין משגיחין על החיצוניות כלל ועל ידי זה נגאלין מכל מיצר...[פרשת שמות תרל"א]

לקוטי שיחות

אמונה בכלל היא למעלה משכל ובפרט אמונת בני ישראל בגאולה בהיותם בגלות מצרים. שכן על פי טבע לא היתה אפשרות שבני ישראל יוכלו להגאל ממצרים ... ועל אף היותם נאנקים ונדכאים בגלות הקשה של מצרים האמינו בני ישראל באמונה פשוטה, בבשורת הגאולה של משה רבינו, שהקב"ה יגאלם ויוציאם מהגלות.

אמונה פשוטה זו שלמעלה מטעם ודעת, עוררה גם למעלה את האהבה העצמית שלמעלה מטעם ודעת, אף שעל פי שכל היה מקום לטענה "מה נשתנו אלו מאלו". אבל, כנ"ל, בכדי שהאהבה העצמית, שלמעלה מהשתלשלות, תתגלה ותפעול דרך סדר השתלשלות, עד שתביא בפועל ממש למטה את גאולת ישראל, היה צורך שגם אצל בני ישראל יתגלה הקשר העצמי שלהם עם הקב"ה ויפעול על הכוחות הפנימיים שלהם עד לענין של פועל. וזאת עשו בני ישראל על ידי עבודתם במצות פסח ומצות מילה - הקשר שלמעלה מהשכל עד לעשיה בפועל.

...כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. הגאולה העתידה בקרוב תהיה דומה ליציאת מצרים. כשם שיציאת מצרים באה בזכות האמונה, שירדה ונתגלתה גם בכוחות פנימיים עד לכוחות הנחותים ביותר (מילה), וגם בענינים שהם מחוץ לאדם (פסח) - כך גם הגאולה העתידה תבוא בזכות האמונה; שמבלי הבט על גודל ההעלם וההסתר של הגלות יעוררו את האמונה הפשוטה בביאת המשיח, ש"הנה זה עומד אחר כתלנו", שהנה הנה הוא בא. והאמונה לא תשאר בבחינת "מקיף", כי אם תתגלה בתוך הכוחות פנימיים, החל מכח הבנה והשגה, מדות, ועד להשפעה על כל הכוחות, אפילו הנחותים ביותר (מילה). וזה בא על ידי לימוד חסידות באופן של הבנה והשגה, חסידות חב"ד, שהיא מגלה את האמונה וממשיכה אותה גם בכוחות הפנימיים של חב"ד, עד להשפעה על כל הכוחות, לשנות טבע מדותיו. וזאת ממשיכים גם בחוצה (פסח), שהפצת המעינות חוצה, תביא - כהבטחת מלכא משיחא - את "אתי מר", בקרוב ממש. [חלק ג', עמודים 868-872 (בתרגום מאידית)]

חז"ל אומרים: לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמונה. כלומר, התגלתה אצלם נקודת היהדות, הקשר בין ישראל לקב"ה, המתבטא באמונת ישראל בה', וזה עשאם ראויים לגאולה ממצרים. אמנם גם לפני כן, בהיותם נתונים לקושי גלות מצרים, היו ישראל "מאמינים", אך זה היה כרוך בהיותם "בני מאמינים" - הם קבלו זאת בירושה בכל מצב שבו הם יהיו בגלוי. אך מצד עבודתם של ישראל, מצד תכונות הבנים עצמם, עדיין לא היה אצלם הענין של "ורעה אמונה", שלימות הגילוי של האמונה. כדי שישראל ייגאלו ממצרים בזכותם העצמית, כשכר על מעשיהם, היתה צריכה האמונה בה', שעברה אליהם בירושה, להפוך לענינם הפרטי …

ובדיוק כפי שהיה בגאולת מצרים, שבשכר האמונה נגאלו, כך גם בגאולה האמיתית והשלימה, שבאמצעות "ויפוצו מעינותיך חוצה" - ע"י האמונה באופן של יתפרנסון מיני', כפי שהיא מתגלית בתורת חסידות חב"ד, וחודרת עד ל"חוצה" ממש, יהיה "אתי מר" - דא מלכא משיחא, שכל ישראל, וכל יהודי, יזכו לגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש. [חלק ט"ז ע' 53 ואילך (בתרגום מאידית)]

לביאורים נוספים במאמר חז"ל זה על דרך החסידות, ראה: ליקוטי מוהר"ן סי' ז'. פרי צדיק לר' צדוק הכהן חלק א', קדושת שבת מאמר ז, ע' 42 (בסופו). תפארת שלמה, פרשת בשלח, על הפסוק וישובו ויחנו, (הגאולה על ידי האמונה בצדיקי הדור). ספר המאמרים תרפ"ב ע' רלא, רמו. ספר השיחות תש"ג ע' 101. לקוטי שיחות חלק א' ע' 239 (אות ב') ואילך. חלק כ' ע' 222 (בתחילתו).