הנה ימים באים: ויצא - נצחיות ללא הגבלה

מדוע דווקא בית-המקדש השלישי יתקיים עדי עד, בעוד שהבית הראשון והשני נחרבו בידי אויב? * על הקשר המיוחד שבין בית-המקדש השלישי ליעקב אבינו, המסמל את הקדושה המושלמת והבלתי-מוגבלת, ועל נהירת כל האומות לבית-המקדש השלישי

לבית המקדש השלישי יש קשר מיוחד ליעקב אבינו. חז״ל אמרו (פסחים פח, א): "מאי דכתיב (ישעיה ב, ג) ׳והלכו עמים רבים.. אל הר ה׳ אל בית אלוקי יעקב וגו״ - אלוקי יעקב, ולא אלוקי אברהם ויצחק? אלא, לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר (וירא כב, יד) אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה. ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר (חיי-שרה כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר (פרשתנו כח, יט) ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל".

מהי המעלה בכינוי "בית" על השמות "הר" ו״שדה", ומדוע דווקא יעקב הוא שקרא לבית-המקדש בשם "בית"? מוסבר על כך במפרשים (מהרש״א, עיון יעקב ועוד) ששלושת בתי-המקדשות מקבילים לשלושת האבות. בית-המקדש הראשון הוא כנגד אברהם; בית-המקדש השני מכוון כנגד יצחק; והבית השלישי ייבנה בזכותו של יעקב. כל אחד מהאבות התייחס למקום המקדש בהתאם לאותו בית-המקדש ששייך אליו.

בבית הראשון והשני, שנבנו בזכות אברהם ויצחק, שרתה השכינה באופן זמני, מוגבל. משום כך, אברהם ויצחק משתמשים בלשון "הר" ו״שדה", מקומות שאין אדם דר בהם בקביעות, אלא לפי שעה. לעומתם, נוקט יעקב לשון "בית", כי הוא מתייחס לבית השלישי שמקביל אליו, ובבית השלישי תשרה השכינה באופן נצחי ללא הפסק, כמו הבית שמשמש את האדם כל חייו בקביעות.

את שייכותו של המושג ׳בלי גבול׳ ליעקב, אנו מוצאים גם בברכת ה׳ ליעקב בפרשתנו (כא, יד), "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". וכדברי חז״ל (שבת קיח, סע״א) על הפסוק "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" (ישעיה נח, יד): "נחלה בלי מצרים .. לא כאברהם שכתוב בו (לך לך יג, יז) קום התהלך בארץ לארכה וגו׳, ולא כיצחק שכתוב בו (תולדות כו, ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". ברכה זו תתקיים בעת הגאולה. אז תתפשט ארץ-ישראל לכל העולם כולו, ללא גבולות.

אנו רואים, אפוא, כי הן בתחום הזמן (נצחיות בית-המקדש השלישי), והן בתחום המקום (נחלה בלי מצרים), יעקב מסמל את העדר ההגבלה, את האין-סופיות.

מדוע דווקא יעקב הוא המייצג את ההתפשטות הבלתי גבולית, ומה הקשר המיוחד של יעקב לגאולה ולבית־המקדש השלישי?

בלי פסולת

האלשיך בפרשתנו (כח, יט) מסביר, שביעקב מצינו שלמות מיוחדת: "מטתו שלמה". בכל זרעו לא היה פסול. לאברהם נולד ישמעאל, וליצחק נולד עשו, ורק יעקב - כל בניו היו צדיקים.

משום כך, הבית הראשון שנבנה בזכות אברהם, היתה יכולת בידי זרים להחריבו, כשם שישמעאל - שהיה רשע - קיבל את כוחו מאברהם. (ואכן, האלשיך מציין, שבעת חורבן בית-המקדש הראשון סבל עם ישראל צרות באופן מיוחד מאת בני ישמעאל (ראה רש״י וירא כא, יז). בדומה לכך, עשו הרשע קיבל כוחות מיצחק אביו, וכך בבית השני, שיש לו שייכות מיוחדת ליצחק, שלטו בני אדום, מלכות רומי, והחריבו אותו.

רק מיעקב לא היתה "יניקה" לכוחות הרע והטומאה, משום שכל בניו הם בצד הקדושה; ובמקביל לכך, ייבנה בית המקדש השלישי שלא יוכלו לו ידי זרים, והוא יתמיד בקיומו עדי־עד.

לאור ביאור זה, מגלה האלשיך עומק חדש בתפילתו של יעקב במקום המקדש, והחלום שזכה לו לאחר מכן - המתוארים בתחילת פרשתנו:

בהיותו בדרכו לבית לבן, יעקב נתון במצב מיוחד במינו. הוא יוצא מבית-מדרשם של שם ועבר, שם התעלה בלימוד התורה ועבודת ה׳, ויוצא ל״עולם הגדול", לבנות בית ולהקים משפחה. ובדרך, הוא עובר במקום המקדש. הוא יודע שבית־המקדש הראשון ייבנה בזכות אברהם, וייחרב לבסוף. ידוע לו גם על כך שהבית השני לא יתמיד בקיומו. כעת הוא חושב מה יעלה בגורלו של הבית השלישי, שייבנה בזכותו הוא.

הדבר תלוי במידת השפעתו של יעקב על זרעו. אם יעמיד דור ישרים מבורך, ולא ישלטו בזרעו כוחות הרע והרשע - הרי שבית־המקדש יישאר לנצח בידי הקדושה ולא ימשלו בו ידי זרים. ואם, חלילה, לא יצליח ויהיה פסול בזרעו - הרי שגורל בית־המקדש השלישי יהיה כגורל הבית הראשון והשני.

מתוך מחשבות אלו עומד יעקב במקום המקדש ומתפלל על בית־המקדש השלישי שעתיד לקום בזכותו - שגורלו לא יהיה כגורל הבתים שקדמו לו.

לאור האמור, נוכל להבין גם את הסיבה לכך שיעקב התפלל דווקא בערב. חז״ל אמרו (ברכות כו,ב) שאברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, כמו שכתוב (וירא כב, ג) ׳וישכם אברהם בבוקר'; יצחק תיקן את תפילת מנחה, כמו שנאמר (חיי־שרה כד,סג) ׳ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב׳; ויעקב תיקן את תפילת ערבית, כמו שכתוב (פרשתנו כח, יא) ׳ויפגע במקום וילן שם׳, ואז התפלל.

מסביר האלשיך: שלושת האבות התפללו במקום המקדש. אברהם התפלל בבוקר,-על בית־המקדש הראשון, שנבנה ב׳בוקר׳ - בתחילת האלף הרביעי לבריאת העולם. יצחק התפלל לפנות ערב, על בית־המקדש השני, שנבנה לקראת סיומו של האלף הרביעי ("לפנות ערב"). אבל התפילות של שניהם לא נתקבלו בשלמות, ולבסוף "החשיך היום": הבית הראשון והשני נחרבו, וישראל הלכו לגלות. מתוך מצב זה של חושך ואפלה ("בא השמש"), לאחר חורבן הבית השני, עומד יעקב ומתפלל שכאשר יאיר היום, כשייבנה הבית השלישי, יהיה זה אור נצחי שיתקיים לעד.

הזכרנו כי נצחיות המקדש תלויה במידת השפעת יעקב על בניו. ואכן, יעקב עושה מעשה גם בעניין זה. כך מפרשים חז״ל (ב״ר פס״ח, יא) את פשרה של לקיחת האבנים, שנתאחדו לאבן אחת: ״ויקח מאבני המקום .. אברהם יצא ממנו פסולת - ישמעאל וכל בני קטורה. יצחק יצא ממנו עשו וכל אלופיו. ואני, אם מתאחדת שתי אבנים זו לזו, יודע אני שאין יוצאת ממני פסולת״. - וכך שוכב יעקב לישון במקום קדוש זה, בציפייה לקבל תשובה לתפילתו. ואכן, האבנים התאחדו לאבן אחת.

"מתנה" נצחית

יעקב זוכה להתגלות אלוקית. בחלומו, הקב״ה מראה לו את בית־המקדש השלישי, שקשור אליו, וכך הוא מתוודע למהותו ועניינו של הבית.

לכל לראש, הוא רואה כי זה לא יהיה בית גשמי גרידא, שנבנה בידי אדם, כמו הבית הראשון והשני. יהיה זה בית רוחני, שהשם יתברך יוריד אותו מן השמים ויעמיד אותו בארץ. זהו ההסבר, לדברי האלשיך, בדברי הכתוב: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה". מצד אחד, זהו בית שמוצב בארץ הגשמית; ועם זאת, במעלתו הרוחנית - "ראשו מגיע השמימה", כאשר הכוונה היא למדרגה עליונה מאוד. האות ה׳ שנוספה בסוף המילה "השמימה", מדגישה שמדובר כאן (לא בסתם "שמים", אלא) בדרגה עליונה במיוחד שקיימת ב״שמים".

״והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו״ — מלאכי אלוקים באים ממרום שבתם לראות את ההתגלות האלוקית שמאירה בבית־המקדש, ולאחר מכן הם חוזרים למקומם, וחוזר חלילה.

״והנה ה׳ נצב עליו״ - עוד מעלה נפלאה תהיה בבית השלישי: אין כאן רק השראה של השכינה באותה דרגה שהיתה בתי־המקדשות שלפניו, אלא יאיר בו שם "הוי'" שכידוע רומז לדרגה אלוקית גבוהה ביותר.

הקב״ה אומר ליעקב, "אנכי אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק". כלומר: אברהם ויצחק חשובים הם לפניי, ובזכותם נבנו הבית הראשון והשני. ואף־על־פי־כן, אני מחבב חביבות מיוחדת דווקא אותך, יעקב. ולכן, "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". המקום שאתה נמצא בו, מקום המקדש, יינתן דוקא לך במתנה גמורה. לאברהם ויצחק ניתן מקום המקדש ב״השאלה" בלבד ולבסוף נלקח מהם והבית נחרב; רק ליעקב נותן הקב״ה את מקום המקדש במתנה וקניין נצחי. אלא, שכל זה תלוי, כאמור, בכך שזרעו של יעקב יהיה שלם, ולא יצא ממנו פסול. בקשר לכך ממשיך הקב״ה בהבטחתו: "והיה זרעך כעפר הארץ". אין לך ממה לחשוש, שכן זרעך יהיה "כעפר". כאותו העפר הידוע שממנו נברא אדם הראשון, שעד לחטא עץ הדעת היה קדוש וטהור, כך יהיה זרעך.

והקב״ה מוסיף ומבטיח ליעקב: על־אף שבניך ייוולדו בחוץ־לארץ, הרי לגביך כל העולם ייחשב בבחינת ״ארץ־ישראל״, שכן - "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה": כל מקום שאתה תלך בו, תמשול בו (מבחינה רוחנית), ולכן גם במקומות הנחותים ביותר יגדל זרעך בקדושה, "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".

ועדיין לא נחה דעתו של יעקב. עדיין הוא חושש שבהליכת בניו לגלות, לאחר חורבן הבית הראשון והשני, הם יתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם. אם כך יהיה, הרי שמעלתו הנפלאה של הבית השלישי לא תועיל לאיש!

בענין זה ממשיך הקב״ה ומבטיח, "והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת. כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך": גם אם בני־ישראל ירדו חלילה לדיוטא התחתונה, הרי בסופו של דבר יקויים הפסוק "והשיבותיך אל האדמה הזאת", אביא לכך שהם יעשו תשובה וייגאלו. ובלשון הרמב״ם (הלכות תשובה פ״ז ה״ה): "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין".

חסד וגבורה

הסברנו, אפוא, שהנצחיות שתהיה בבית השלישי, נובעת מכך שהוא יהיה מקביל ליעקב, שמבטא קדושה מושלמת, שאין בידי כוחות ה״קליפה" להגביל או להפסיק את התפשטותה. בתורתו של הרבי (לקו״ש חט״ו שיחה ב׳ לפרשתנו) אנו מוצאים עומק נוסף בעניין.

כידוע, כל אחד משלושת האבות מייצג את אחת המידות, ה״ספירות". אברהם הוא כנגד מידת החסד, עבודת ה' באופן של קירוב ואהבה, ובלשון הנביא (ישעיה מא, ח) "אברהם אוהבי". יצחק הוא כנגד מידת הגבורה, "פחד יצחק" (פרשתנו לא, מב). ואילו יעקב מסמל את מידת התפארת, הכוללת יחד את החסד ואת הגבורה.

בזכות אברהם נבנה הבית הראשון, שעבודת ה' בימיו היתה בקו החסד והאהבה. אז היתה התגלות אלוקית גדולה מאוד, ובלשון הזוהר (ח״א קנ, א) "קיימא סיהרא באשלמותא״ ( = הלבנה קיימת במילואה. והכוונה לבני ישראל שמשולים ללבנה). מובן, אפוא, שעבודת ה׳ היתה אז מתוך רגש של חיות ותענוג, שמשתקף במידת החסד.

הבית השני נבנה בזכות יצחק, ובימיו באה לידי ביטוי מידתו של יצחק גבורה. אז היתה עבודת ה' מתוך תחושת כיווץ, פחד ויראה. לא כל־כך מתוך חיות, תענוג והזדהות פנימית, אלא מתוך "קבלת-עול". שכן בתקופת הבית השני לא שרר גילוי אלוקי נעלה כמו בימי הבית הראשון (חמישה דברים בסיסיים היו חסרים בבית השני (יומא כא, ב), והיה צורך להפעיל את כוחות ההתבטלות וה״קבלת־עול".

המשותף לשני אלו הוא שעבודת ה׳ מושתתת על קו אחד בלבד. בבית הראשון: חסד, אהבה וקירוב, ובבית השני: גבורה, פחד ומורא. ולכן, לא היה לכך קיום נצחי. "זה לעומת זה עשה אלוקים", וכשם שהחסד והגבורה קיימים בצד הקדושה, כך ישנם חסד וגבורה בצד ה״קליפה", שיש ביכולתם להיאבק נגד מקבילותיהם בצד הקדושה, וכך נחרבו הבית הראשון והשני.

האחדות מנצחת

בבית־המקדש השלישי תהיה עבודת ה' במידת התפארת, מידתו של יעקב, שהיא התכללות של חסד וגבורה. תהיה התגלות אלוקית גדולה ונפלאה, שתביא לרגש של אהבה ודבקות. ובד בבד, תהיה התבטלות מוחלטת, "קבלת־עול" מושלמת ("גבורה").

מכיוון שכך, לא תהיה אפשרות לכוחות ה״קליפה" להתגבר ולהחריב את הבית. שכן, מבואר בחסידות שלכל מידה שקיימת בצד ה״קליפה" ניתן הכוח להיאבק דווקא במידה שקיימת במקביל אליה בצד ה״קדושה". אהבה לא־רצויה יכולה לגבור על אהבה לה' ופחד מגורמים שליליים עלול לבטל את יראת השמים שקיימת אצל יהודי. ואולם, כאשר אדם מפעיל בנפשו את מידות החסד והגבורה, את האהבה והיראה יחדיו, יהיה לכך קיום נצחי. שכן, מידת הגבורה שבצד ה״קליפה" אין ביכולתה להתנגד למידת החסד שבצד הקדושה: וכך להפך. וכאשר מידות החסד והגבורה שמצד הקדושה נאבקות בצוותא נגד מידת החסד שבצד ה״קליפה" או נגד מידת הגבורה שבצד ה״קליפה", מובן מאליו שהניצחון יהיה ביד הקדושה. (אפשר כמובן לשאול: הרי גם ה״קליפה" יכולה לנקוט תכסיס זה ולהפעיל את שני כוחותיה יחד נגד מידה אחת מצד הקדושה? המענה לכך הוא, שבצד ה״קליפה" לא קיימת אחדות, וכדברי חז״ל: "אין אדם חוטא ולא לו". לעולם לא תתאחד מידת החסד שבצד ה״קליפה" עם מידת הגבורה שבצד ה״קליפה". וכפי שרואים במוחש, שלא שוררת אחדות בין אלו שעוסקים בדבר שלילי אחד, לבין אלו שעוסקים בדבר שלילי אחר. כל אחד מהם מחפש את הנאת עצמו, ואין לו ולאחרים מאומה. רק בצד הקדושה תיתכן אחדות בין קווים שונים, שהרי לכולם יש מכנה משותף אחד, - ההתבטלות כלפי רצון ה').

וכך מפורש בתורת החסידות הפסוק שבפרשתנו, "ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן על־פי הבאר״: כדי לגלול את ה״אבן״, להסיר את ״לב האבן״ - יש צורך לכנס את ״כל העדרים״. להפעיל במשותף את מידות החסד והגבורה, וכך - ביחד - יוסר "לב האבן". את האחדות זו מייצג יעקב (שאכן הצליח לבדו לגלול את האבן מעל פי הבאר). אצלו פועלים החסד והגבורה ביחד, דבר שיבוא לידי ביטוי מושלם בעבודת ה׳ בבית השלישי, ולכן הוא יתקיים לעד.

האמת תשפיע

ועדיין דרוש ביאור: הנביא קושר את היותו של הבית השלישי "בית אלוקי יעקב" לכך ש״והלכו עמים רבים״ - לביאתם של בני אומות העולם לבית־המקדש, שם ישפיעו עליהם בני ישראל וידריכו אותם בעבודת ה׳. ולכאורה, מה הקשר בין שייכותו של הבית השלישי הנצחי ליעקב, לבין השפעת בני ישראל על אומות העולם?

מסביר על כך הרבי (שם), שעובדת היותו של הבית נצחי - גורמת לכך שהשפעתו על האומות תהיה בשלמות. ישנו כלל בסיסי בעניין השפעה על הזולת: כאשר אדם רוצה להשפיע על זולתו בעניין מסויים - צריך הוא עצמו, המשפיע, להיות חדור באותו עניין באמת. אם אצלו עצמו אין הדבר ברור בוודאות מוחלטת - גם הזולת לא יקלוט את הדבר בשלמות.

בזמן הבית הראשון והשני היתה עבודת ה׳ מוגדרת רק במידה אחת, ׳חסד׳ או ׳גבורה׳ מצב שייתכנו בו שינויים והפסקות (כפי שאכן קרה). ומכיוון שאצל בני־ישראל עצמם לא היתה עבודת ה׳ בשלמות, גם השפעתם על הזולת, על אומות העולם, לא היתה מושלמת. דוקא בבית השלישי, כאשר עבודת ה׳ אצל ישראל עצמם תהיה מורכבת מהתכללות החסד והגבורה יחד, ולכן גם תהיה נצחית, מוחלטת ובלתי נתונה לשינויים, דוקא אז גם אומות העולם יושפעו מכך, בצורה מושלמת.

זה כוחו של יעקב, שמייצג את הקדושה המושלמת, שאי־אפשר לגבור עליה או להגביל אותה. לכן כל זרעו היו צדיקים, ולא שלט פסול בזרעו. נקודה זו תבוא לידי ביטוי באופן בולט בגאולה האמיתית והשלמה, כאשר קדושת הבית השלישי לא תהיה מוגבלת מבחינת הזמן אלא תתקיים לנצח־נצחים, וקדושת ארץ־ישראל לא תהיה מוגבלת מבחינת המקום אלא תתפשט על פני כל העולם, "ימה וקדמה וצפונה ונגבה". אמת מושלמת זו תשפיע גם על כל באי העולם, עד שיקויים הייעוד "והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו״.