הנה ימים באים - "בניסן עתידין להגאל"

כיצד אומרים ש"בניסן עתידין ליגאל", והרי הגאולה יכולה לבוא בכל יום ובכל רגע? ❖ מדוע סובר רבי אליעזר ש"בתשרי עתידין ליגאל"? ❖ ומה הקשר בין זה לבין "תפילת הגשם" שבחודש תשרי ו"תפילת הטל" שבחודש ניסן? ❖ עיון במשמעות התשובה הנדרשת מאתנו לקראת הגאולה 

על האמונה בביאת המשיח והציפייה לביאתו בכל רגע ורגע פוסק הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"א): "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו - לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו". וכשאומרים "מחכה לביאתו", הכוונה היא, כמובן, לציפייה תמידית יום־יום ושעה־שעה. גם בנוסח הידוע של "אני מאמין" נאמר: "ואף־על־פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" (וגם כאן אין הכוונה "אחכה לו בכל יום - שיבוא" אי־פעם... כמובן. וראה בארוכה אג"ק ח"ב ע' רלג־ד).

באחת משיחותיו הק', כשרצה הרבי לשלול את הטענה כי הגאולה היא דבר רחוק, שאין צורך לחשוב עליו ולצפות לו כדבר עכשווי ממשי, הוסיף והוכיח זאת מהתפילה שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". ואם בכל זאת יתעקש מישהו להסביר, שהכוונה היא "מהרה" במובן יחסי. אבל לא "היום" ממש - נשאל אותו, האם כשהוא מתפלל על חולה הזקוק לרפואה (ל"ע), "רפאנו ה' ונרפא", גם אז הוא מתכוון שהדבר יתממש בעוד כמה שנים... והדברים ברורים.

אמונה זו יש לה ביטויים הלכתיים מעשיים. "האומר הריני נזיר ביום שבן־דוד בא בו, הרי זה אסור לעולם", כי בכל יום יכול בן־דוד לבוא (רמב"ם הל' נזירות פ"ד הי"א, וראה שם בנו"כ). ועוד הלכה (רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"א ה"ז): "כל כהן שיודע מאיזה משמר הוא ומאיזה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודה היום, אסור לו לשתות יין כל אותו היום [כי בכל יום יש לחשוש שמשיח יבוא היום] .. לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו, הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם, אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מותר לשתות תמיד, שאינו יכול לעבוד עד שייקבע בבית־אב שלו ובמשמרתו".

על רקע כל זה, קשה להבין את סוגיית הגמרא (ר"ה יא, ב), ממנה נראה כי לביאת המשיח יש זמן מוגדר: "ר' אליעזר אומר: בתשרי עתידין ליגאל. ר' יהושע אומר: בניסן נגאלו, ובניסן עתידין ליגאל". מדברי תנאים אלו משמע, כי הגאולה יכולה לבוא רק בחודש מסויים, ומהו, איפוא, פשרה של הציפייה לגאולה בכל ימות השנה?

זמנה ה'רשמי' של הגאולה

בספר "טורי אבן" (ר"ה שם) מתרץ קושיה זו, כי יש להבדיל בין גאולה "בעתה" שיש לה מועד בזמן קבוע, ובין גאולה שהיא בבחינת "אחישנה" - זו יכולה להיות בכל יום ממש. התנאים נחלקו, איפוא, בזמנה של גאולה "בעתה"; ואנו מצפים "כל היום" לגאולה, שתבוא בבחינת "אחישנה".

אלא שלצד הציפייה בכל יום ויום לגאולה שתבוא באופן של "אחישנה", יש משמעות עבורנו גם בעומק מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, שנחלקו בזמנה של גאולת "בעתה". לכל לראש, זמנים אלו עליהם מדברים התנאים נתפסים כימים מסוגלים, שיש בהם סגולה מיוחדת לעניין הגאולה, ועל־כן גוברת בהם הציפייה והתשוקה לגאולה, יותר משאר ימות השנה.

ושנית, מתוך התבוננות ביסודות שתי השיטות, נקבל תוספת ביאור במהותה של הגאולה העתידה (שלכן זמנה ה'רשמי' נקבע בחודש זה או באחר), כדלקמן.

ובכן, בגמרא (שם) מבוארים מקורותיהם של ר' אליעזר ור' יהושע. ר' אליעזר לומד גזירה־שווה 'שופר־שופר': על הגאולה נאמר (ישעיה כז, יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", ומכאן שהיא תבוא בחודש תשרי, עליו נאמר (תהילים פא, ד) "תקעו בחודש שופר". ואילו ר' יהושע לומד מהפסוק (בא יב, מב) "ליל שמורים הוא לה", המדבר על ליל פסח, כי הלילה הזה "משומר ובא מששת ימי בראשית" לגאולה העתידה.

כ"ק אדמו"ר ה'צמח־צדק' מבאר (אוה"ת בא ע' רס ואילך), כי מחלוקת זו אינה נעוצה בפירוש המקראות בלבד, אלא המחלוקת היא, בשורשה, מחלוקת רעיונית כוללת במהות הגאולה. היא מהווה המשך למחלוקתם במקום אחר (סנהדרין צז, ב): "רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, שנאמר (ירמיה ג, כב) 'שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם'. אמר לו רבי יהושע: והלוא כבר נאמר (ישעיה נב, ג) 'חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו', 'חנם נמכרתם' - בעבודה זרה, 'ולא בכסף תגאלו' - לא בתשובה ומעשים טובים".

ר' אליעזר, שסובר כי הגאולה תבוא בכוח התשובה, סבור גם שהיא תבוא בחודש תשרי, חודש התשובה; ואילו ר' יהושע, שסובר כי הגאולה אינה תלויה כל־כך בתשובה ובמעשים טובים, סבור כי זמנה הוא בחודש ניסן.

ההבדל בין טל לגשם

ביאור הדברים:

רבי יהושע מדמה את הגאולה ליציאת־מצרים, שבאה באופן של 'אתערותא דלעילא', פעולה שמימית, שאינה תלויה במעשי התחתונים. הרי במצרים היו ישראל בדיוטא התחתונה, ומצד מצבם הרוחני לא היו ראויים לגאולה, כי "הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה"; הגאולה באה כאור עליון, המאיר את העולם בעוצמתו הרבה, תוך ניתוק מהמצב הרגיל השורר בעולם, על כל חסרונותיו ומגבלותיו.

גם הגאולה העתידה תבוא, לדעת ר' יהושע, אף אם ישראל לא יהיו ראויים לה מצד מעמדם הרוחני, "ולא בכסף תגאלו". מכאן הקשר המיוחד לחודש ניסן, החודש שבו היתה גאולת מצרים, והוא מסמל את ההנהגה הניסית, העל־טבעית, התגלות אלוקית הבאה מלמעלה בעוצמה רבה, מבלי להתחשב בסדרים ובמגבלות הנהוגים כאן למטה.

לאידך, ר' אליעזר סובר, שבעניין זה הגאולה העתידה שונה לגמרי מגאולת מצרים. יציאת מצרים באה באופן של 'אתערותא דלעילא', כשישראל לא היו מוכנים ומוכשרים לה מצד מעשיהם, אבל הגאולה הזו תבוא דווקא לאחר 'אתערותא דלתתא', כדבר שעם ישראל (והעולם כולו) מוכשרים ומוכנים אליו, והוא בא, וכמו משתלב, בתוך הסדרים הרגילים.

לכן, לדעתו, זמן הגאולה נקבע לחודש תשרי, שמסמל את העולם הטבעי והרגיל, כפי שהוא בהגבלות שברא בו הקב"ה. זהו החודש שעניינו הוא השפעה מלמעלה התלויה בתשובתם של אלו הנמצאים למטה; לא כהתגלות עליונה מפתיעה, אלא כדבר שמותאם למצבם הרוחני של ה'תחתונים'. וחודש תשרי הוא אכן חודש התשובה, שבו הנבראים מתעלים ומזדככים בכוחות עצמם.

ההבדל שבין חודש תשרי לניסן, מתבטא גם בעניינה של "תפילת הגשם" הנאמרת בחודש תשרי, ו"תפילת הטל", הנאמרת בחודש ניסן:

הגשם הוא דבר הבא מ'למעלה', אבל תלוי גם באדים העולים מהארץ; הטל, לאידך, אינו תלוי כלל ב'למטה', והוא בא מלמעלה כ'מתנת חינם', באופן תמידי, בקיץ ובחורף - סמל להתגלות עליונה שאינה תלויה במצבם הרוחני של עם ישראל.

גאולה בבחינת "זכר"

מדוע באמת מבדיל ר' אליעזר בין יציאת מצרים לגאולה העתידה? למה הוא מגביל את הגאולה העתידה, ואומר שהיא תלויה במעשי התחתונים? והרי הדברים קל־וחומר: אם גאולת מצרים. שהיתה נחותה יותר, יכולה היתה לבוא למרות שבני־ישראל לא היו מוכנים אליה מבחינה נפשית ("ניסן"), מדוע נאמר שהגאולה העתידה, הבלתי מוגבלת לגמרי, כן מוכרחת לפרוץ מתוך תשובה והזדככות של ה'תחתונים' ("תשרי")?

מבואר על כך בתורת החסידות, כי בגאולה שבאה 'מלמעלה', קיים אמנם יתרון על־טבעי ובלתי־מוגבל; אבל יש בה גם חיסרון גדול.

כשההתעוררות באה מלמעלה ואין לה מקום אחיזה ממשי, במציאות למטה, ייתכן מצב בו ההתעוררות תחלוף כלעומת שבאה. ואכן, גאולת מצרים שבאה כ'אתערותא דלעילא' הציפה את העולם באורה הגדול, אבל לאחר זמן חזר ובא חושך הגלות. דווקא כשהגאולה באה על רקע התעלות והזדככות מלמטה, אז האור הגדול משתלב בתוך המציאות, והדבר נמשך באופן תמידי.

יסוד זה מעוגן בכלל הידוע, המיוסד בתחילת פרשת תזריע (יב, ב): "אשה כי תזריע וילדה זכר", "איש מזריע תחילה - יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר" (נדה לא, סע"א). בחסידות מפרשים את ה"איש" וה"אשה", כמקבילים לקדוש־ברוך־הוא וכנסת ישראל (וראה בארוכה לקו"ש ח"א ע' 231 ואילך):

כשיש התגלות אלוקית המתחילה מצדו של הקב"ה, "איש מזריע תחילה", בחסד עליון - ללא שהנבראים יהיו זכאים לה מצד מעשיהם, התוצאה היא: "יולדת נקבה", גאולה ארעית, חלשה ובלתי יציבה (כנשים ש"דעתן קלה"). ולכן סבור ר' אליעזר, כי הגאולה תבוא לאחר הזדככות פנימית, "אתערותא דלתתא", של עם ישראל. דוקא באופן זה תשתלב הגאולה בתוך העולם, תהפוך לחלק ממהותו, ותתקיים לנצח־נצחים. כי אכן, רק כש"אשה מזרעת תחילה", כשההתעוררות ההתחלתית מגיעה מעם ישראל (ה"אשה"), או־אז "יולדת זכר", תהיה זו גאולה חזקה ויציבה, נצחית.

ומה יאמר רבי יהושע, הסבור שגם הגאולה העתידה תבוא מצד הקב"ה, ב'אתערותא דלעילא'? - הוא יסביר, כי אף שהגאולה תבוא מצד התעוררות מלמעלה, לא יהיה בה את אותו חיסרון של יציאת מצרים, שהיתה גאולה ארעית וחולפת. לדעת רבי יהושע, הכלל של "איש מזריע תחילה - יולדת נקבה", היינו: שכאשר ההתעוררות באה מלמעלה, התוצאה היא גאולה 'חלשה' ובלתי נצחית, חל רק באותו סוג התעוררות שעליו מדובר בדרך כלל; אבל כאשר התעוררות הגאולה באה ממקום עליון ובלתי מוגבל לגמרי, אז אפילו אותו כלל של "אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר" אינו מגביל, וגם כאשר ההתעוררות מתחילה מהקב"ה ("איש"), התוצאה היא גאולה נצחית בבחינת "זכר".

בחסידות מובא בהקשר זה הפסוק בתהילים (פז, ה) "ולציון יאמר, איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון", כשהוא מפורש כך: כאשר "והוא יכוננה עליון", הגאולה באה ממקום נעלה ונשגב ביותר, אז מתרחש הבלתי־אפשרי: "איש־ואיש". היינו, ההתעוררות באה מהקב"ה - ה"איש", ועם־זאת התוצאה אינה גאולה חולפת ועוברת; גם התוצאה היא בבחינת "איש", גאולה חזקה ונצחית. לכן סובר ר' יהושע, שאין סתירה בין הדברים: הגאולה תהיה נצחית ובלתי משתנית, אף שתבוא בהתעוררות עליונה, ללא תלות בתשובתם של בני־ישראל.

הקב"ה מחזיר את ישראל בתשובה

ראינו, איפוא, שתי גישות במהותה של הגאולה. שיטת ר' יהושע, שהגאולה אינה תלויה דווקא במצבם הרוחני של בני־ישראל, והיא נושאת אופי של חסד עליון בלתי מוגבל ("ניסן"), וכנגדה דעת ר' אליעזר, שכדי שהגאולה תחדור בעולם בצורה קבועה, צריכה להיות לפני כן הכנה והזדככות של בני־ישראל, קרי: תשובה ("תשרי"), כהקדמה לגאולה, שלא תבוא על רקע ריק.

כשאנו באים לברר כיצד נפסקת ההלכה בעניין, כמי הוכרעה המסקנה, מוצאים בזה סתירה, לכאורה: בעניין אופן הגאולה, פוסק הרמב"ם כרבי אליעזר, שהגאולה תלויה במעשיהם של בני־ישראל. כך כותב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ה): "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה". לאידך, בנוגע לזמן הגאולה משמע שההכרעה היא כשיטת רבי יהושע, שהגאולה תבוא בחודש ניסן, המסמל "אתערותא דלעילא", שכן במדרש (שמו"ר פט"ו, א) נקבע בפשטות כי זמן הגאולה הוא "בחודש הראשון", חודש ניסן!

מבאר הרבי (קונטרס כ"ה אדר תש"נ), שלאמיתו של דבר גם לדעת רבי יהושע יש קשר בין המעשים של בני־ישראל לבין בוא הגאולה. היסוד הכללי (המבואר בתניא פל"ז), שהגאולה העתידה תלויה ב"מעשינו ועבודתנו כל משך זמן הגלות", נכון לכל הדעות. לכן, גם לפי ר' יהושע, פסק ההלכה הוא כי "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה". עם זאת, סבור רבי יהושע כי הגאולה תבוא בחודש ניסן, והיא מוגדרת כגאולה הבאה מלמעלה ב"אתערותא דלעילא" - משום שגם אותה תשובה שאכן יעשו בני־ישראל לקראת הגאולה, אינה מתייחסת אליהם עצמם, אלא אל הקב"ה.

בעומק, הרי כל התעוררות תשובה מתחילה, בסופו של דבר, מהתעוררות שהקב"ה עורר את האדם; אבל בתשובה של סוף הגלות, הקשר גדול ובולט הרבה יותר. מדובר אמנם במהלך הנובע מתוך בני־ישראל, מרצונם ובבחירתם (אחרת אין זו 'תשובה'), אבל גם בתוך התשובה עצמה ניכר, שאין זה הישג שהאדם הגיע אליו בכוחות עצמו, מצד האישיות שלו, כוחותיו וכו', אלא את כל־כולו הוא קיבל מהקב"ה.

רעיון זה טמון בדברי הרמב"ם, אשר בהמשך דבריו על כך ש"אין ישראל נגאלין אלא בתשובה" מוסיף ואומר: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". הווי אומר, זו איננה תשובה רגילה שבאה מתוך מחשבותיו והבנתו של האדם; זו תשובה של "הבטיחה תורה". מדובר בהתעוררות תשובה בעלת עוצמה אדירה, שנראה בעליל כי היא לא צומחת מתוך מציאותו האישית של האדם (מתוך ה'ציור' הכולל שלו), אלא היא תוצאה ישירה של התעוררות עליונה. רואים במוחש כיצד מקיים הקב"ה את הבטחתו ("הבטיחה תורה"), והוא זה ש'מחזיר', כביכול, את עם ישראל בתשובה!

ואכן, הגאולה באה, כדעת ר' יהושע, בהתעוררות מלמעלה. אך ההתעוררות מלמעלה 'לוקחת' עמה גם את המציאות האישית של האדם, ובסופו של דבר הוא עושה תשובה מרצונו ובחירתו. עם זאת, הסיכום הכולל הוא שהגאולה היא תוצאה ישירה של "אתערותא דלעילא", ולכן זמנה הוא בחודש ניסן, חודש שכל־כולו ניסים על־טבעיים הבאים כחסד עליון מהקב"ה.

דומה, שהגדרה זו של התשובה שבסוף הגלות, תואמת להפליא את המצב בתקופתנו, כאשר קיימת התעוררות עצומה לתשובה, שקשה למצוא לה הסבר ריאלי, ונראה בגלוי כי היא תוצאה ישירה של אותה הבטחה אלוקית. ויהי רצון שעוד בשנה זו נזכה למימוש דברי חז"ל, פשוטו כמשמעו: "בניסן עתידין ליגאל"!