רמב"ם

יד החזקה

הלכות תשובה פרק ח

הלכה א הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים, מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, וזהו הוא העולם הבא, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת.

הלכה ב העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן, כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה, וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל. +/השגת הראב"ד/ העוה"ב אין בו גוף. א"א דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד, וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל על זה שהרי אמרו כתובות (דף קי"א) עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק"ו מחטה וכו' וכן היו מצוין לבניהם (שבת קי"ד) אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה, וכן אמרו (סנהדרין צ"ב) שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגוייתם, וכן אמרו (שם /סנהדרין/ צ"א) במומם עומדין ומתרפאין, וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדין חיים, אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל.+

הלכה ג כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה היא הנקראת נפש בענין זה, חיים אלו לפי שאין עמהם מות שאין המות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף נקראו צרור החיים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחריה טובה והיא שהתאוו לה כל הנביאים.

הלכה ד וכמה שמות נקראו לה דרך משל, הר ה', ומקום קדשו, ודרך הקדש, וחצרות ה', ונועם ה', ואהל ה', והיכל ה', ובית ה', ושער ה', וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה, וקורין לה בכל מקום העולם הבא. +/השגת הראב"ד/ וחכמים קראו לה בדרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה. א"א ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה, וטובה היתה לו השתיקה.+

הלכה ה

הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדון ותפתה ועלוקה וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם. 

הלכה ו שמא תקל בעיניך טובה זו ותדמה שאין שכר המצות והיות האדם שלם בדרכי האמת אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה, אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם ואין בהם תועלת ואינה טובה גדולה אצלנו בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף וגויה וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם ואין הנפש מתאוה להם ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו, ובזמן שאין שם גוף נמצאו כל הדברים האלו בטלים, הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאוין אבל אותה הטובה גדולה עד מאד ואין לה ערך בטובות העולם הזה אלא דרך משל אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא בטובות הגוף בעולם הזה במאכל ובמשתה אינו כן, אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון, הוא שאמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'.

הלכה ז וכמה כמה /כ' קמוצה/ דוד והתאוה לחיי העולם הבא שנאמר לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, כבר הודיעונו החכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה ועצמה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון, הוא שישעיהו אמר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא ולא ראה אותה אלא אלהים, עשה אותה האלהים לאדם שמחכה לו, אמרו חכמים כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך.

הלכה ח זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך פעלת וגו' ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה. +/השגת הראב"ד/ זה שקראו וכו'. א"א נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו והקב"ה מחדש עולמו ואמרו שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב ונמצא שהוא עולם חדש.+

הלכות תשובה פרק ט

הלכה א מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'. וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

הלכה ב ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.

הלכות תשובה פרק י

הלכה א אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

הלכה ב העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.

הלכה ג וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

הלכה ד אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה.

הלכה ה כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.

הלכה ו דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה. +/השגת הראב"ד/ דבר ידוע וברור וכו'. א"א זה השגיון לא ידענו לאי זה דבר כיון, ואנו מפרשים אותו בשני ענינים לשון שיר כמו שגיון לדוד, וענין אחר בעבור אהבתה תשגה בעניניך שלא תשים אליהם לב+. נגמר ספר ראשון והוא ספר המדע.

הלכות מלכים פרק יא

הלכה א המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה', ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים, אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו, ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח, ומחץ פאתי מואב זה דוד, וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל, וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים, והיה אדום ירשה זה דוד, שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו', והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.

הלכה ב אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו, אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.

הלכה ג ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורוס. +/השגת הראב"ד/ אל יעלה על דעתך וכו', א"א והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו.+

הלכה ד ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד. אף ישוע הנצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו. וכי יש מכשול גדול מזה. שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנ' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. כיצד. כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.

הלכות מלכים פרק יב

הלכה א אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן. +/השגת הראב"ד/ אל יעלה על הלב שבימות המשיח כו' עד משלים. א"א והלא בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ.+

הלכה ב אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים, ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.

הלכה ג בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר וישב מצרף ומטהר וגו', ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל, הרי הוא אומר ויאמר התרשתא להם וגו' עד עמוד כהן לאורים ולתומים, הנה למדת שברוח הקודש מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס, ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה.

הלכה ד לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

הלכה ה ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. נשלמו הלכות מלכים והחבור כולו, ברוך שאמר והיה העולם בפרטו ובכללו. נגמר ספר ארבעה עשר והוא ספר שופטים, הלכותיו חמש, ופרקיו אחד ושמונים: הלכות סנהדרין ששה ועשרים פרקים, הלכות עדות שנים ועשרים פרקים, הלכות ממרים שבעה פרקים, הלכות אבל ארבעה עשר פרקים, הלכות מלכים שנים עשר פרקים. כל הלכות הספר בכללו שלשה ושמונים, והפרקים תתקפ"ב. תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.

איגרת תחית המתים

הרימותי לאל עליון ימיני, אשר קנה שחקים ואדמות, הכי יש בין קדושים לאנשים, מעון צדק ועולם לנשמות, ויאבדו הפגרים בעפרים, ולעד ישכנו מדבר ישימות, והרוחות בהיכלי ההנחות, עליהן תעבור רוח נעימות, בני איש אם תמיתון תאותכם, תחיו הנשמות אחרי מות.

אמר שמואל בן יהודה אבן - תבון: אמר החכם הגדול הרב רבינו משה בר מימון, זכרונו לברכה:

איננו רחוק שיכון אדם לברר ענין הקדמה מן ההקדמות בלשון מבוארה פשוטה, וישתדל בו לדחות הספקות ולהסיר הפירושים, ויבינו חולי הנפשות מין הלשון ההיא ההקדמה אשר כיון לבארה והנה אירע כיוצא בזה בדברי השם יתברך שהוא אחד ואין שני לו, ולהסיר מנפשותינו הדעות הנפסדות אשר האמינום המשנים אמר מבאר לזאת הפנה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", והביאו ראיה מזה הפסוק על שהאל הוא שלשה, ואמרו: אמר "ה' אלהינו" ואמר "ה'" הרי אלו שלשה שמות, ואמר אחר כך "אחד" ראיה שהם שלשה והשלשה אחד, וחלילה לאל! וכשאירע דבר זה בדברי השם יתברך, כל שכן וכל שכן שיארע בכיוצא בו בדברי בשר ודם, כאשר אירע בקצת האמונה בפירוש דברינו בפינה מפינות התורה, שאנחנו כיוננו להעיר על פינה גדולה שלא היו משגיחים אליה, וספקו מפני זה בפינה מבוארת גלויה באומה אין ספק בה.

וזה שאנחנו כאשר נחלצנו למה שנחלצנו אליו מן החבורים בתלמוד התורה וביאור משפטיה, וכיוננו בזה אל רצון השם יתברך לא לבקשת שכר מבני אדם ולא לכבוד, אלא להישיר ולבאר ולהכין למי שקצרה דעתו ותבונתו להבין מה שקדמנו מחכמי התורה זכרונם לברכה, לפי מה שחשבנו ונראה לנו שאנחנו קרבנו והקלנו ענינים רחוקים עמוקים, וקבצנו וחברנו ענינים מפוזרים ומפורדים, וידענו שאנחנו מרויחים על כל פנים, והוא שאם יהיה הענין כמו שחשבנוהו, מהיותנו מקילים ומקרבים ומקבצים מה שלא עשה כיוצא בו אחד ממנו שהקדימנו, שכבר עלתה בידינו תועלת בני אדם והגמול מאת השם יתברך, ואם אין הדבר כן והוא עלה בידינו הגמול מהשם יתברך לבדו, ויש לנו כונתנו, ורחמנא לבא בעי. וציור זה הענין הוא אשר הביאו הלשון והיד לחבר בכל ענין מה שנקוה בו מה שזכרנו מן הקבוץ והביאור. וכאשר נחלצנו לזה ראינו שאינו מן הדין לדון למה שנרצה, ורוצה לומר לבאר ולקרב סעיפי הדת ולהניח שרשיו נעזבים שלא אבארם ולא אישיר אמתתם, וכל שכן שכבר פגשנו אדם שהיה נחשב שהיה מחכמי ישראל וחי השם יודע היה דרך משא ומתן במלחמתה של תורה לפי מחשבתו מנעוריו, והוא היה מסופק אם השם גשם בעל עין יד ורגל בני מעיים, כמו שבא בפסוקים, או אינו גוף. אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות פסקו לגמרי שהוא גוף, והחזיקו לכופר מי שהיה מאמין חילופו, וקראוהו מין ואפיקורס, והבינו דרשות רבות על פשוטיהן, וכיוצא בזה שמעתי על קצת אנשים שלא ראיתי. וכאשר ידעתי באלו האובדים לגמרי שהם מוקצים וחושבים שהם חכמי ישראל, והם הם הסכלים שבבני אדם ויותר תועי דרך מהבהמה, וכבר נתמלא מוחם משגעונות הנשים הזקנות, ודמיונותיהם הנפסדים כעורים וכנשים, ראינו שצריך לנו לבאר בחיבורינו התלמודיים עיקרים תוריים על צד הספור, לא על צד הביא ראיה, כי הבאת הראיה על השרשים ההם צריכה למהירות בחכמות רבות לא ידעו התלמודיים דבר מהם, כמו שבארנו ב"מורה הנבוכים", ובחרנו להיות האמתיות מקובלות אצל ההמון לפחות, וזכרנו בפתיחות חבור המשנה עיקרים ראויים להאמין בנבואה ועיקרי הקבלה ומה שיתחייב שיאמינהו כל רבן בתורה שבעל פה, ובארנו בפרק "חלק" שרשים נתלים בהתחלה ובגמול, רצוני לומר מה שנתלה ביחוד ובעולם הבא עם שאר פנות התורה. וכן עשינו גם כן בחיבורנו הגדול המכונה "משנה תורה" אשר לא יכירו מעלתו אלא המודים על האמת, אנשי הדת והחכמה שיהיה להם שכל טוב והכרה בדברי החיבור וידיעה בפיזור הדברים ההם אשר קבצתים ואיך פזרתים, וזכרנו בו גם כן כל הענינים, עיקרים התוריים והתלמודיים, וכיוננו בזה שיהיו אלה הנקראים תלמידי חכמים או חכמים או גאונים או כמו שתקרא בו עם סעיפיהם על שרשים תלמודיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם, ותלמודם במסלה עולה, וכל זה נבנה על עיקרים תוריים, ולא ישליכו ידיעת השם אחרי גיום, אבל ישימו השתדלותם הגדולה וזריזותם על מה שישלימם ויקרבם אצל בוראם, לא על מה שיביא בהם השלמות אצל ההמון.

ויהיה מכלל השרשים ההם אשר העירונו עליהם העולם הבא, והחלנו לספר באמתת העולם הבא, והארכנו בו, וזכרנו ראיות דברי הכתוב וראיות דברי חכמינו זכרונם לברכה עליו, ופירשנו מה שראוי לאנשי חכמה, ובארנו בפרק "חלק" והודענו הסבה אשר שמתנו לבאר לכוון העולם הבא מבלתי תחית המתים, ואמרנו שלא ראינו בני אדם נושאים ונותנים רק תחית המתים לבד, היקומו ערומים או בלבושיהם וכיוצא באלו השאלות. אמנם העולם הבא שכחוהו לגמרי, ועוד שאנחנו בארנו שם שתחית המתים היא פנה מפנות תורת משה עליו השלום, שאינה התכלית האחרונה - הוא חיי העולם הבא. וכל זה כדי לבאר הספק הגדול אשר יחשוב שאין בתורה גמול ולא עונש בעולם הבא בבאור. ובארנו מדברי תורה לפי מה שפירשו לנו רבותינו, שהתורה כיונה אל התכלית בעונש, והיא הכרת מן העולם הבא. ואלו הענינים בעצמם הם אשר בארנו והארכנו בהם גם בחבור בהלכות תשובה. אבל בפרק "חלק" בארנו שם כמו שימצאהו מי שיסתכל בו אחר שהארכנו בדבר העולם הבא, ואמרנו שתחית המתים אין חלק למי שלא יאמין בה בתורת משה רבינו, אמנם אינה תכלית האחרונה, וכן בחבור מנינו מי שאין לו חלק לעולם הבא, וכללנום במספר, ואמרנו שהם עשרים וארבעה. מיראתנו שיחסר אחד מן המעתיקים אחר מאמר האומר דברנו אותה, ומכלל שמנינו שם - הכופר בתחית המתים. וכאשר זכרנו העולם הבא בארנו גם כן שם שהוא התכלית האחרונה ואמרנו בזו הלשון: וזה השכר אשר אין שכר למעלה הימנו וטובה אשר אין אחריה טובה. ובארנו גם כן שבעולם הבא אין בו מציאות גופות, אחר שאמרו חכמים זכרונם לברכה שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משגל, מן השקר שיהיו לו הכלים לבטלה, חלילה להשם מפועל הבטלה! כי כשיהיה לאדם פה ואצטומכא וכבד וכלי המשגל, והוא לא יאכל ולא ישתה ולא יוליד, ותהיה אם כן מציאותו בטלה גמורה. ואין ראוי שיחלוק אדם על ענינו אלא שיש עליהם ראיות שכליות בפשוטי דרשות שראוי לאומרן בפני הנשים בבית האבל. וכבר סתר מי שסתר דעתנו זה באמרו: הנה משה ואליהו עליהם השלום עמדו זמן בלא אכילה ושתיה והם גופות?! כן יהיו בני העולם הבא! לא עליכם כל עוברי דרך! הביטו וראו - משה אליהו עליהם השלום כליהם לא היו לבטלה, ששניהם היו אנשים מבני העולם הזה, אכלו ושתו בהם לפני המופת ואחריו, ואיך יקישו מזה למציאות הנמשך אשר אין תכלית לו, אלא כמו שאמרו זכרונם לברכה: לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך, איך יהיו בו כלים לגוף לבטלה? וכבר נודע, שהגוף בכללו אמנם הוא כלי לנפש לעשות בו כל הפעולות אשר אין פעולה אחת מהן נמצאת לעולם הבא. ואלו לא ידעו גדול הגנות המחויבה למי שיחס לשם פעל הבטלה והמציא כלים שיבקש מהם תכלית ללא תכלית.

ואמנם יחייב זה כלו מה שיעלה בדמיון ההמון אשר לא יאמינו שיש מציאות חזקה רק לגוף ומה שאינו גוף אבל הוא בגוף, רצה לומר כמקרים הוא גם כן נמצא אצלם אבל אין חזקתו במציאותו כחוזק הגוף. ואולם מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא אצל הסכלים אשר הם בלא ספק, אף על פי שהזקינו, גמולי מחלב עתיקי משדים, ומפני זה יאמינו רובם שהשם גוף אצלם, שאם לא יהיה גוף אינו נמצא. ואמנם הנקראים חכמים באמת, לא על דרך העברה, הנה התבאר אצלם, שכל נבדל מן החומר הוא יותר חזק המציאות מבעל החומר, ואין ראוי לומר יותר חזק, אבל מציאות הנבדל יותר אמתית, מפני שלא ישיגהו אחד מאופני השנוי, והם אשר התבאר אצלם במופת שהשם אינו גוף, ומפני זה מדרגת מציאותו יתעלה בתכלית החזוק. וכן כל נברא נבדל, רוצה לומר המלאכים והשכל, הוא במציאותו חזק מאד, קיים יותר מכל גוף, ומפני זה נאמין אנחנו שהמלאכים אינם גופות, ושבני העולם הבא נפשות נבדלות, רוצה לומר דעות.

וכבר בארנו ראיות מן התורה על זה במאמרנו המכונה "מורה הנבוכים". ואם לא ירצה להאמין זה אחד מן ההמון, וייטב בעיניו להאמין, כי המלאכים גוף. ושהם יאכלו גם כן, אחר שבא בפסוק "ויאכלו", ושבני העולם הבא גם כן גופות, אנחנו לא נקפיד עליו בזה, ולא נשימהו לכופר, ולא נרחיק מעליו, ולא יוסיף אצלנו כל מי שיאמר זו סכלות. ולואי כל סכל לא יסכל רק זה השעור, ונהיה בטוחים שתמלט אמונתם מאמונת הגשמות בבורא יתברך, ואין היזק אם יאמינוהו בנבראים הנבדלים. ואם לא יספיק לאחד מן הסכלים שישים זה מקום ספק, ולא יכריח אחת משתי הדעות, אבל יחזק דעתו ההמונית, וישים מום בדעתנו, וירחיק עלינו היותנו מאמינים המלאכים ובני העולם הבא נבדלים מן החומר, נקיים ממנו אין חטא עליו, כבר מחלנו לו בזה. וכבר בארנו לו מומיו, ולא יחסרו פשוטי דרשות רבות יהיו תשובה עלינו, ואין פלא בזה, כמו שפסוקים רבים מדברי הנבואה יראה מפשוטיהם היות ה' גשם בעל עין ואזן, אבל כשהתאמתו הראיות השכליות והמופתיות על המנע זה, ידענו כמו שאמרו זכרונם לברכה: "דברה תורה כלשון בני אדם", אלא שהמופתים ההם לא יבינם ולא ישיגם מאמין בגשמות. וכן עוד הראיות השכליות המורות על היות המלאכים ובני העולם הבא נקיים מן הגשמות, עד שנצטרך לומר במה שיביא לחשוב בהם הגשמות שהוא משל, לא יבינו הראיות ההן אלו המאמינים בהם שהם גופות, ואיך יצויר שיבינו הנקותם מן החומר ועיקר מציאותם, רצוני לומר המלאכים ונפשות בני העולם הבא יחשבו אלו שלא תודע מציאותם, רק מקובל מצד התורה, ושאין שם דרך עיון שיורה על מלאכים ועל שאר הנפשות, כמו שכתבתי: מי שחשב שהגיע לידיעת האמתיות ברגע ובדעות ההן החלושות, ורפיון הבקשה, והעדר החכמות כלן, וההסתפקות בפשוטי המקובלות כאילו לא כתבו זכרונם לברכה שדברי תורה יש להם נגלה ונסתר, ולזה יקראו הנסתר סתרי תורה, וכאילו לא אמרו בם בסתרי התורה כלל דבר, אמנם אלו נטו מזה כלו עד שלא ידעו לו מקום.

וכבר בארנו "במורה הנבוכים" באלו הענינים מה שיש בו די לאנשי החכמה, וזכרנו דברי החכמים כלם בו, והעירונו על מקום זכרם לגלות הדבר ההוא אשר נביא ראיה ממנו ולהודיע אמתתו. וכאשר התפרסם חבורנו בארצות, והתפשט בקצוות, נאמר לנו שאחד מן התלמידים בדמשק אמר שאין תחית המתים, ולא תשוב הנפש לגוף אחרי הפרדה, ואמרו כל אנשי המעמד ההוא: איך תאמר זה? והתחיל להביא ראיה ממה שזכרנוהו אנחנו בחבורנו, שהתכלית הוא העולם הבא ושאין גוף בו. והתחילו הם להביא ראיה מן המפורסם באומה ובדברי החכמים בזה, ואמר שהם כלם משל, וארכו דבריהם עמו וכאשר נודע לנו מה שאירע, לא הרגשנו אליו ואמרנו: זה בטל במעוטו! שאין מי שיסכל זה ולא מי שתקשה עליו הבנת מה שאמרנוהו. וכאשר היה בשנת אלף וחמש מאות לשטרות הגיעה אלינו אגרת מארצות תימן, ישאלו בה על דברים, ואמרו שיש אנשים אצלם שפסקו שהגוף יכלה ויפסד ולא תשוב הנפש לגוף אחר הפרדה, ושהגמול והעונש לנפש לבד, והביאו ראיה ממה שאמרנוהו אנחנו בבני העולם הבא, וכאשר נזכרו להם דברי החכמים הגלויים המבוארים בתחית המתים וקצת דברי הנביאים אמרו: זה משל ויפורש! ואמר לנו זה השואל, שהתפשט אצלם זו הדעת והשליכו זולתה, ובקשו ממנו תשובה, והשיבונו על שאלותיהם, ובארנו להם שתחית המתים פנת התורה, והוא שוב הנפש לגוף, ולא יפורש זה, ושחיי העולם הבא אחר תחית המתים, כמו שאמרנו בפרק "חלק", וחשבנו שזה השעור מספיק. וכאשר היתה בזאת השנה שנת אלף חמש מאות ושתים לשטרות, הגיעו אלינו כתבים ממקצת חברינו מבבל, זכרו ששואל מאנשי תימן שאל על הענינים ההם בעצמם לזה ראש ישיבה רבינו שמואל הלוי הנסמך בבגדד בזמננו זה, ושהוא חבר להם מאמר בתחית המתים, ושם דברינו בזה הענין קצתם טעות ושגגה, וקצתם שאפשר להתנצל עליהם, ונצל אותנו ועזר מעט בקולמסו, ואחר אלו המכתבים נשלח אלינו זה המאמר אשר חברו זה הגאון ובלשונו, וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן. וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל המבוקש מהם לבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו. ויותר נפלא מזה הדעות הנפלאות ההן אשר זכרן ואמר שהן דעות הפילוסופים בנפש, זאת ראיה שהוא יחשוב שכל מה שיאמרוהו המדברים וזולתם מן הדעות הנפסדות הן דעות הפילוסופים. והנפלא מכל מה שראינו בו, רוצה לומר במאמר ההוא, ואף על פי שכלו פלא, אמרו ש"צ שחכמי הפילוסופים לא יאמרו בהמנע שוב הנפש לגוף אחר הפרדה ממנו, אבל הוא מדרך העיון מכת האפשר. זהו לשונו. וזה מאמר יורה שהמדברים אצלו הם חכמי הפילוסופים, ושאין לו ידיעה בדרכים אשר יבחנו בהם הפילוסופים ההכרח והנמנע והאפשר, וכן יזכור דברים שנלקחו ממאמר הגמול לאבן ציני וחשבם מאמרים פילוסופים. וכן ראינו זה הגאון ש"צ גזר ופסק, שהפילוסופים לא יתאמת אצלם השאר הנפשות ושהם חולקים בזה, ואני תמה: מי הם אלה אשר קראם פילוסופים? וראינו פלא אחר שאין לשכל אצל זה הגאון זכרון, לא אדע - אם הנפש והשכל בפילוסופותו דבר אחד, או הנפש תשאר והשכל יכלה, או השכל ישאר והנפש תכלה, והיא הנפש אשר אמר שהפילוסופים לא ידעוה ושאחת מדעותם בה שהיא הדם? ואולי השכל אצלו מקרה, כמו שאמרו המדברים אשר הם חכמי הפילוסופים אצלו, ואם כן הוא יכלה בלא ספק? ואילו הסתפק זה הגאון בקבוץ הדרשות ההן והמעשיות ובפירוש הפסוקים ההם אשר התבאר בפירוש ההוא שתחית המתים נזכר בביאור התורה, היה הנאות והראוי לכיוצא בו. סוף דבר - כל מה שאמרו ש"צ או רובו כבר נאמר כיוצא בו או פחות ממנו, ואין כונתנו במאמרנו זה לחלוק על דבר ממה שכלל אותו המאמר ההוא ואף לא לזכרו, ואולם זכרנו ממנו מה שזכרנו לצורך הביא אליו במה שאנחנו בו שיתבאר משתכל, אבל כונתנו למקום התועלת המנעת למתלמד לא למה שיתלה להגדלת איש ועזרתו או בהשפלת אחר והקטנתו, ודרכי המחלוקת וההריסה מותרים למי שירצה ללכת בהם, והשם יסגור בעדנו זה הדרך וכיוצא בו.

ומהנה אתחיל בזכרון זה המאמר.

דע, אתה המעיין, שכונתנו בזה המאמר היא לבאר מה שנאמינהו בזאת הפנה אשר נפלו בה דברים בין התלמידים והיא - תחית המתים, ואין בזה המאמר דבר נוסף כולל על כל מה שאמרנוהו בפירוש המשנה והחבור, אבל יש בו כפל ענינים והארכה המונית ותוספת ביאור יבינוהו הנשים והסכלים לא זולת זה, ואומר שתחית המתים המפורסמת והנודעת באומתנו, המוסכם עליה מכלל כתותינו, אשר רוב זכרה בתפלות ובספורים ובתחנות אשר חברום הנביאים וגדולי החכמים ימלא מהם התלמוד והמדרשות, ענינה: שוב זאת הנפש לגוף אחרי הפרידה זה, מה שלא נשמע באומה מחלוקת עליו, ואין בו פירוש כלל, ואין מותר להאמין באיש מאנשי הדת שהוא מאמין חלוף זה. והנני עתיד לבאר לך בזה המאמר למה לא נפרש אלו הפסוקים כמו שנפרש פסוקים רבים בתורה והוצאנו אותם מפשוטיהם?

וכן - זאת תחית המתים הוא שוב הנפש לגוף אחר המות כבר זכרה דניאל זכרון שאי אפשר לפרשו, והוא אמרו (דניאל י"ב ב'): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם", ואמר לו המלאך (דניאל י"ב י"ג): "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".

ואמנם מי שזכר שאנחנו אמרנו בתחית המתים שהוא במקרא שהוא משל - הוא שקר מפורסם ודבר סרה גמור מאמרו. והנה חבורינו כבר נתפרסמו ויקראו ויראו אנה אמרנו זה, אלא אם כן אמרנוהו במה שאמרוהו חכמי ישראל במתי יחזקאל שחכמי התלמוד חולקים בו, וכל דבר שיש בו מחלוקת ולא יביא מעשה אפשר להכריע בו אחד משני המאמרים על חברו. וכבר זכרנו זה בפירוש המשנה פעמים.

וכן יראה לנו מן המאמרים ההם שאלו האנשים אשר ישובו נפשותם לגופות ההם יאכלו וישתו וישגלו ויולידו וימותו אחרי חיים ארוכים מאד כחיים הנמצאים בימות המשיח. ואמנם החיים שאין מות אחריהם הם חיי עולם הבא, אחר שאין גוף בהם, שאנחנו נאמין והוא האמת אצל כל בן דעת, שעולם הבא נפשות מבלי גופות כמלאכים, ובאור זה שהגוף אמנם הוא כלל כלים לפעולות הנפש, כבר התבאר זה במופת. וכל מה שבגוף יחלק על שלשה חלקים: כלים שבהם יושלם המזון, כפה והאצטומכא וכבד ובני מעים ובכלל כל מה שבבטן התחתון; וכלים שבהם תהיה ההולדה, והם כלי המשגל והולדת הזרע והולדת העובר; וכלים שבהם תקון עניני הגוף, עד שימציא לעצמו כל מה שיצטרך אליו בענינים ושאר החושים והעורקים והעצבים והמיתרים אשר בהם ישלמו התנועות כלן, ולולי אלו לא היה אפשר לבעל חי להתנועע אל מזונו ולבקשו ולברוח ממה שהוא כנגדו ומאבד אותו ומפסיד מזגו. וכאשר לא יושלם מזון האדם רק במלאכות שיעשן ובהזמנות רבות יצטרך בהן למחשבה והשתכלות, נמצא לו הכח השכלי לזכור בו המלאכות, ונמצאו לו גם כן כלים טבעיים יעשה בהם המלאכות ההן, רצוני לומר, הידים והרגלים, כי הרגלים אינן כלים אלא להליכה לבד. ופרטי זה הכלל נודעים אצל אנשי זאת החכמה. הנה התבאר, שהגוף כלו צורך מציאותו מפני תכלית אחת, והוא קבלת המזון להתמדת הגוף והולדת הדומה להתמדת מין הגוף ההוא, וכשתהיה התכלית ההיא מסולקת בלתי צריך אליה, רצה לומר בעולם הבא, וזה שכבר בארו לנו החכמים זכרונם לברכה שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אם כן הוא באור בהעדר הגוף, שהוא יתברך לא ימציא דבר לבטלה כלל ולא יעשה דבר אלא מפני דבר, וחלילה לו וחס שיהיו פעולותיו המתוקנות כפעולת עובדי הצלמים, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון. כן השם יתעלה אצל אלו יברא גופות, כלומר אברים, לא לעשות בהם מה שנבראו בעבורו כלל ולא לשום סבה. ואולי בני העולם הבא אצל אלו האנשים אינם בעלי איברים, אמנם הם גופות על כל פנים, ואולי הם כדוריים מקשיים, או עמודים, או מעוקבים? אין אלו הדברים אלא שחוק, מי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה! והסבה בזה כלו מה שבארנוהו, בהיות ההמון אין מציאות אצלם אלא לגוף או מה שימצא בגוף, ומה שאינו גוף ולא כח בגוף אינו נמצא כלל, וכל אשר ירצו לחזק מציאות ענין אחד יוסיפו בו הגשמות, רוצה לומר יעבו עצם גשמו.

וכבר זכרנו מזה כלל רב בבאור ב"מורה הנבוכים", ומי שירצה לחשוב לנו זו הדעת למום - "יעשה רצונו, ואם ירצה לשום אותו טעות ושגגה - יאמר, ואנחנו לא נקפיד בזה, שאנחנו נבחר כמו שבארנו ב"מורה הנבוכים", שימשך אחרינו בעל שכל על אמונת האמת, ואפילו אחד, ואם רחקו ממנו אלפים סכלים להאמינם בבטל. ואמנם אשר נכחיש אותו ואנחנו מתנקים ממנו אל השם יתעלה הוא המאמר בשלא תשוב הנפש אל הגוף לעולם ושלא יתכן היותו, שזאת ההכחשה מביאה להכחשת הנפלאות, והכחשת המופת - כפירה בעיקר ויציאה מן הדת. ולזה נחשוב תחית המתים מפנות התורה. ואין בדברינו כלל מה שיורה על הכחשת שוב הנפש לגוף, אבל מה שיורה על הפכו. ומי שירצה ויבחר לדבר עלינו סרה, וליחס לנו דעת שלא נאמינה, כמו שיחשדו הנקיים מעבירות, ויפרש דברינו בפירוש רחוק עד שיכריע לכף חובה, הוא עתיד ליתן את הדין ולו משפט כל איש רשע חושד בכשרים. ולא יתכן לאדם שיתעה אחר זה הביאור ויאמר, שאנחנו נאמין שכל תחית המתים שבמקרא משל, אבל יש מהם אמת כמו שזכרנו, ויש מהם משל בלא ספק, וקצתם מסופק בהם אם הם משל או אמת? וכשתסתכל כל מה שזכרו החכמים והמפרשים מן האנדלוסים מזה, ומה שלפני הדברים ואחריהם בכתוב ההוא, יתבאר לך זה, ואין צריך לנו לפי כונת זה המאמר לזה הפרט, כי הענינים לא תוסף אמתתם בכפול מליהם ובשנותם פעמים רבות, ולא תחסר בשלא יכפלו ולא ישנו. ואתה יודע שזכרון פנת היחוד, והוא אמרו "ה' אחד", לא נכפל בתורה.

ואחר שמצאנו דברי הנביא שלא יסבלו בזה, פירוש שיזכור שוב הנפש לגוף, כבר הודיע הספור הנבואי בזה, ולא תוסף אמתת הספור בזה כשתשים כל מלת "תחיה" שבא במקרא לשוב הנפש, ולא תחסר אמתת הספור בשתשים קצתם או כלם מלבד פסוק אחד משל. סוף הדבר בא הספור הנבואי, אם פעם אחת אם פעמים רבות, וזכרוהו חכמי ישראל הקדומים והחדשים פעמים אין להן מספר, והתפרסם באומתנו, והסכימו עליו שנפש האדם תשוב לגוף, וזהו הענין הנרצה בתחית המתים, ואם לא יזכרהו חכם או מחבר!

וכבר ספקו גם כן אנשים בדברנו בסוף החבור במקום שאמרנו דבר זה לשונו: "אל יעלה על דעתך שמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או יחיה מתים וכיוצא בדברים", והבאנו ראיה על זה מה שבארנוהו, וחשבו קצת חלושי העיון שזאת הכחשה לתחית המתים, והוא סותר מה שבארנוהו בפירוש המשנה שתחית המתים פנה מפנות התורה, וזה כלו מבואר אין ספק בו, ולא סתירה, והוא שאנחנו אמרנו, שהמשיח לא יבוקש ממנו שיעשה מופת, שיבקע הים, או יחיה מת על צד המופת, מפני שאין מבוקש ממנו מופת אחר שיעדו בו הנביאים אשר התאמתה נבואתם. ולא יתחייב מזה המאמר שהשם לא יחיה מתים כשירצה ולמי שירצה, אם בימי המשיח או לפניו או לאחרי מותו. סוף דבר, אין בדברינו בכל חבורינו מה שיסופק על אדם מאנשי העיון רק על התלמידים המתחילים, וכן הסתפק עליהם אמרנו שמאמר ישעיה "וגר זאב עם כבש" שהוא משל. וזה לא אנחנו לבד אמרנוהו, אלא כבר קדמונו להבנת זה הענין אנשי התבונה מן המפרשים, כמו רבי משה גקטילא (אבן טאטאלא) ואבן בלעם זכרונם לברכה וזולתם מן המפרשים. וסוף הדברים יורה עליו והוא אומרו (ישעיה י"א ט'): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'". הנה כבר נתן העלה בהיותם אז בלתי חומסים ולא מזיקים לדעתם השם. התראו אתם, קהל ישראל, מי שיש לו שכל, שיהיה מציר האריה בזמננו זה מורה ולזה הוא טורף, ואז ישוב וידע מבוראו מה שצריך, וידע שאין ראוי להזיק, וישוב לאכל תבן. הנה נתקיים מה שנאמר (ישעיה כ"ט י"א): "ותהי להם חזות הכל כדברי הספר החתום". אבל אנחנו כבר בארנו זה בפירוש בספר "מורה הנבוכים". ובחבור בארנו ראיתנו גלויה מאמרם, שימות המשיח אין בהם דבר משנוי סדר בראשית.

ודע, שאלו היעודים וכיוצא בהם אשר נאמר שהם משל אין דברינו זה גזרה, שהרי לא באתנו מהשם נבואה שהודיעתנו שהוא משל, ולא מצאנו קבלה לחכמים מהנביאים שיבארו בה בחלקי אלו הדברים שהם משל. ואמנם הביאנו אל זה הענין אבארהו לך, והוא השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד. ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת. וכבר בארנו ב"מורה הנבוכים" לשון המקרא המבואר ולשון חכמים זכרונם לברכה גם כן בבא בדברי הנביאים משלים רבים, והפלגנו בבאור זה, עד שאי אפשר לאחד מן הסכלים שמתגברים להכחישו, ומפני זה נאמר אנחנו ומי שקדמנו מחשובי המפרשים שאלו משלים כמו שפירשנו.

ואפשר שיאמר גם כן כי כשירבה הישוב ותשמן הארץ ימעט נזק בעלי חיים בהתקרב קצתם. כבר זכר זה ארסטו בספר "בעלי חיים" כשנתן טעם סבת מיעוט היזק בעלי חיים קצתם לקצתם בארץ מצרים. ויהיה גם כן גוזמא כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה: דברה תורה לשון הבאי. ואם הוא על פשוטו יהיה מופת שיראה בהר הבית לבד, כמו שאמר (ישעיה י"א ט'): "בכל הר קדשי", ויהיה כיוצא בדבריהם: לא הזיקו נחש ועקרב בירושלים.

סוף דבר, כל אלה הם דברים שאינם פנות התורה, ואין להקפיד איך יאמינו בהם, וצריך שימתין האדם לגוף האמונה באלו הדברים, עד אשר יראו במהרה בימינו, ואז יתבאר אם הם משל או מופת. וכבר נודע שאנחנו נברח מאד משנוי סדר בראשית. ואמנם יטעה כל מי שיטעה ממי שקדם או יתאחר להיותם בלתי מבדילים בין הענינים הנוהגים מנהג המופת, והם אשר לא יעמדו כלל ולא יתקימו, ואמנם היו מפני הצורך או לאמת נבואה, ובין הענינים הטבעיים הנמשכים תמיד שהם מנהגו של עולם אשר יבארו זכרונם לברכה ויאמרו תמיד (עבודה זרה נ"ד ב'): עולם כמנהגו נוהג! ואמרו (ברכות ס' א'): אין מזכירים מעשה נסים, ואמר שלמה (קהלת ג' י"ד): "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע".

הנה כבר התבאר שהענינים הטבעיים נמשכים תמיד על מנהגיהם, וכבר בארנו גם כן זה ב"מורה הנבוכים" בדברנו בחדוש העולם, ויראה שאשר הביא אלו האנשים לטעות ולספק בדברינו בתחית המתים, היותנו מאריכים בספור העולם הבא, ולבאר מאמרים אמתיים, ולזכור כל דברי הנביאים והחכמים המורים עליו, וכשזכרנו בתחית המתים זכרנום בדברים מועטים ואמרנו שתחית המתים פנה אמתית, והביא אל זה שני דברים: האחד מהם - שכל חבורינו אמנם הם קב ונקי, אין כונתנו להגדיל גוף הספרים, ולא לכלות הזמן במה שלא יביא אל תועלת, ולזה כשנפרש לא נפרש אלא מה שצריך לפירוש ובשיעור שיובן לבד, וכשנחבר לא נחבר רק קצור הענינים; והדבר השני - שההארכה אמנם תהיה בציור ענין נעלם עד שישלם ציורו או שהביא ראיה על אמתתו, וזה צריך אליו בשלשה מיני החכמות, רצוני לומר, התלמודי והטבעי והאלהי, כי הרבה פעמים יעלם בהן ענין וירחק ציורו עד שיפורשו גדריו פירוש מספיק, ופעמים יצטרך הענין המצויר אל ראיות רבות עד שיתאמת מה שתבוקש אמתתו. אמנם דברי המופתים לא יעלם ציור מה שיזכור מהם ולא יכבד, ואי אפשר להביא ראיה על אמתת מה שכבר בא או שיעד בואו, אבל יראום בחושים או יקובל ממי שכבר ראם, ומפני זה נפרש העולם הבא ונבארהו להעלמו ולהיותו ענין אשר בטבע מנהגו של עולם, כלומר, השאר הנפש.

אמנם, תחית המתים הוא אחד מהמופתים ומבואר מאד שענינו מובן, ואין שם אלא להאמין בו לבד, כמו שבאתנו ההגדה האמתית, והוא ענין יוצא חוץ לטבע המציאות, ואין ראיה עליו מצד העיון, ואמנם ינהג מנהג הנפלאות כלם ויקובל, אין שם זולת זה. ומה היה לנו אפשר לומר בו או להאריך. התחשוב שהמבוקש ממנו אצל אלו שאדרוש בחבורי הדרשות באו בזה הענין וההגדות ההן, וזה יותר ראוי לזולתנו כפי כונת מה שיחבר בו? אתם, עדת המעיינים בחבורנו, כבר ידעתם שאני לעולם נוטה לחסר המחלוקת והויכוחים, ולו היה אפשר לי לשית התלמוד כלו בפרק אחד לא הייתי משים אותו בשנים. ואיך יבוקש ממני זכרון הדרשות וההגדות והן נמצאות במקומותן, ויקרא שם, ומה תועלת לכפלן ונאמר שאנחנו חברנו?

וכאשר הגענו מזה המאמר אל זה המקום, והיא היתה תכלית הכונה בו, וראינוהו חסר התועלת לגמרי, מפני שאינו כולל רק כפל מה שנזכר כבר בפירוש המשנה ובחבור ותוספת ביאור לכל מעט תבונה או הורס, ראינו שלא נניחנה ריקה מחדוש תועלת ושנדבר על שתי שאלות ראויות בזה הענין. האחת מהן - לבאר ענין אלו הפסוקים הרבים מאד הנמצאים במקרא, המורים הוראה ברורה שלא תסבול פירוש בהרחקת תחית המתים כאמרו (איוב י"ד י"ד): "אם ימות גבר היחיה", ואמרו (איוב ז' ט':) "כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה" (איוב י' כ"א): "בטרם אלך ולא אשוב", וזה בספר "איוב" הרבה. ואמר חזקיהו (ישעיה ל"ח י"ח - י"ט): "לא ישברו יורדי בור אל אמתך חי חי הוא יודך כמוני היום". זאת ראיה שיורדי בור הם המתים. ונאמר גם כן (שמואל ב' י"ד י"ד): "כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו" (תהלים פ"ח י"א): "הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו", ונאמר (תהלים ע"ח ל"ט): "רוח הולך ולא ישוב". וכשתחפש פסוקי המקרא כלם, תמצאם מרחיקים תחית המתים בכלל, רק פסוקי ישעיהו, ועם קצת התבוננות יתבאר שהוא מסופק, אם הוא משל או אמת. ומה שבא מן הפסוק הנגלה לדניאל (דניאל י"ב ב'): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", ואמר (דניאל י"ב י"ג): "ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין", זה גם כן מה שחייב לבני אדם המבוכה הגדולה: קצתם הסתפק בהם תחית המתים ספק גדול, ומקצת המאמינים לזאת הפנה הוצרכו לפרש כל פסוק מהפסוקים המבוארים פירושים רחוקים מאד לקבלם. והשאלה השנית - היות התורה בלתי זוכרת זאת הפנה כלל לא ברמיזה ואף כי בבאור, ואם אי אפשר מבלתי שיאמר שיש בתורה רמיזות לזאת הפנה ויאמרו הדברים ההם אשר זכרום באמרם (סנהדרין צ"א ב'): מנין לתחית המתים מן התורה? תכליתה אומר שיאמר שהם רמזים נסתרים, וכל שכן בהיות החכמים החולקים בהם. ותהיה זאת השאלה השנית: למה לא זכר את זה בגלוי ובביאור שלא יסבול פירוש? אבל נזכר לפי דברי החושב כמי שירצה שיסתתר לאמר דבר וירצה לסתמו.

ואומר במענה השאלה הראשונה, שדברי הנביאים ולשון הספרים אמנם באו מספרים טבע המציאות הנהוגה, וידוע שטבע זו המציאות הוא התחבר נקבות בעלי חיים וזכריהם והולידם הדומה, וצמיחת הנולד מעט מעט עד שימות האיש ההוא, ואין מן הטבע שישוב האיש ההוא ויתהוה שנית אחר מותו, אבל בטבע כי כשימותו בעלי חיים לא ישובו לעולם האנשים ההם, אבל יכלו ויתכו מעט מעט עד שישובו אל היסודות ואל החומר הראשון במין מן החזרה, לא ישאר עמו חלק מוגבל נרמז אליו שנאמר בו: זה היה כך וכך! ושהאדם לבדו נדבק בו השפע האלהי, והוא חייב שיהיה בו דבר עומד, לא יאבד ולא יפסד, אמנם גוף האדם יאבד כשאר אישי בעלי חיים כלם, הורו על זה גם כן ראיות עיונות אצל מי שנחלץ לחקור על אלו הדברים העמוקים, רצוני לומר, השאר הדבר ממה שמגיע לאדם, וזהו הדבר אשר בטבע, והוא אשר קראוהו ספרי הנבואה "נפש" או "רוח" בשתוף השם, ואבדת הגוף ושובו למה שהורכב ממנו המין ההוא מן החזרה, כמו שבא בפסוק (קהלת י"ב ז'): "וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", זהו אשר בטבע. וכפי הענין ההוא באו הפסוקים ההם כלם, ואין הפרש בין אמרו (איוב י"ד י"ד): "אם ימות גבר היחיה", ובין אמרו (במדבר כ' י'): "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", שאין זה בטבע אבל נמנע בו, אלא שכבר יצאו המים מן הסלע במופת. וכן תחית המתים אמנם היא מן המופתים. ואין הפרש בין (ירמיה י"ג כ"ג) "היהפוך כושי עורו" ובין אומרו (תהלים פ"ח י"א) "הלמתים תעשה פלא", וכבר נהפך מראה היד הטהורה ללבן, ואלו יאמר אומר שאי אפשר שיתנועע הדומם, היה אומר אמת לפי מה שבטבע, ולא יכזב זה המאמר שוב המטה נחש, אחר שהוא מופת, כן כל מה שתמצאהו מהרחקת שוב המתים, הוא על מה שבטבע, ואין זה סותר שוב המתים כשירצה השם בשובם.

הנה כבר התבאר לך עניני הפסוקים כלם על מה שאפשר מן האמת, ואינך צריך לפרש פסוק מהם בפירושים ההם המגונים הרחוקים לקבלם, אשר יחזקו טענות מכחיש תחית המתים ויאמצו מאמרו. ודע שהכחשת שוב הנפש לגוף לא תמלט מאחת משתי סבות: אם שכיחישנו המכחיש להיות ענין בלתי טבעי, ותתחיב לפי זאת הסבה שיכחיש הנפלאות כלם להיותם בלתי טבעיים, או שיכחישנו מפני שלא זכר בפסוק ולא באת בו ההגדה האמתית כמו שבא במופתים. ואנחנו כבר בארנו שבאו פסוקים ואם הם מעטים יורו על שוב המתים, ואם יאמר אומר: אנחנו נפרש הפסוקים ההם כמו שפירשנו זולתם! נאמר לו: המביא לך לפרשה הוא להיות שוב המתים בלתי טבע, ותפרש אלו הפסוקים עד שיסכימו לענינים הטבעיים, וכבר בארנו ב"מורה הנבוכים" בדברנו בחדוש העולם, שעם אמונת חדוש העולם יתחיב בהכרח שיהיו המופתים כלם אפשריים, ולזה תהיה גם כן תחית המתים אפשרית, וכל אפשר כשתבא בו הגדת הנביא נאמין ולא נצטרך לפרשו ולא נוציאהו מפשוטו. ואמנם נצטרך לפרש הדבר שפשוטו נמנע, כהגשמת השם, אבל האפשר יעמוד כאשר הוא, ואשר ישתדל ויפרש תחית המתים עד שלא יהיה שם שוב הנפש לגוף, אמנם יעשה זה בהאמינו שהוא נמנע מצד השכל, לא ממנהג הטבע. וכן יתחיב בשאר הנפלאות בהכרח, וכל זה אמנם יהיה נמנע לגמרי לפי אמונת קדמות העולם, ומאמין הקדמות אינו מעדת משה ואברהם עליהם השלום, כמו שבארנו ב"מורה הנבוכים". ולאלו השרשים האמננו תחית המתים על פשוטה. ושמנוה מפנות התורה, ואמרנו שאין ראוי לפרש שני הפסוקים המגלים המורים עליה ראיה ברורה אשר לא יסבלו פירוש.

ואמנם מענה השאלה השנית והיא האומרת: למה לא נזכרה תחית המתים בתורה? המענה עליה מה שאומר לך דע שכבר נודע, שזאת התורה בכללה לא נאמין שהיא מפי משה רבינו עליו השלום, ואמנם היא מפי הגבורה. הנה הביאה אותנו השאלה לחקור על אופני החכמה, בהעיר אותנו על חיי העולם הבא, ולא באר לנו תחית המתים כלל. והסבה בזה, שזאת תחית המתים אמנם תנהג מנהג המופת כמו שבארנו, והאמנת מה שזה דרכו לא יהיה רק בספור הנביא, והיו בני אדם כלם בזמן ההוא מכת הצאב"א, אומרים בקדמות העולם שהם היו מאמינים שהשם רוח הגלגל, כמו שבארנו ב"מורה הנבוכים", המכזיבים הגיע הנבואה מאת השם לבני אדם. וכן תתחיב להם לפי אמונתם הכזבת המופתים, ויחסו אותם לכשוף ולתחבולה. הלא תראה אותם משתדלים לחלוק על מופת משה רבינו עליו השלום בלהטיהם (שמות ז' י"ב) "וישליכו איש (את) מטהו", והלא תראה איך אמרו מתמיהים (דברים ה' כ"א) "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי", הורה שהיתה הנבואה אצלם מכת הנמנע, ואיך יספר למי שלא התבארה אצלו הנבואה בדבר שאין ראוי עליו אלא האמנת הנביא? והוא גם כן נמנע אצלם לגמרי לפי אמונתם בקדמות העולם, כי לולי המופתים לא היתה אצלנו תחית המתים מכת האפשר. וכאשר רצה השם יתעלה לתת תורה לבני אדם לפרסם בהם מצותו ודתו ואזהרתו על ידי הנביאים בכל העולם, כמו שאמר (שמות ט' ט"ז): "ולמען ספר שמי בכל הארץ", חדש המופתים הגדולים הכתובים בכל התורה, עד שהתאמתו בהם נבואת הנביאים וחדוש העולם, כי המופת האמתי ראיה ברורה על חדוש העולם, כאשר בארנו ב"מורה הנבוכים", ולא הוציאם מעניני העולם הזה בגמול ובעונש ומהענין אשר הוא בטבע, והוא השאר הנפש או הכרתה, כמו שזכרנו, רצוני לומר העולם הבא וכרת ולא נכנס לזולת זה מענין התחיה, והתמיד הענין כן עד שנתחזקו אלו הפנות והתאמתו בהמשך הדורות, ולא נשאר ספק בנבואות הנביאים ובחדוש המופתים. ואחרי כן ספרו לנו הנביאים מה שהודיעם ה' יתעלה מענין תחית המתים והיה קל לקבלו. ואתה תמצא כמו התחבולה הזאת בעצמה עשה השם יתברך עם ישראל, אמר עליהם (שמות י"ג י"ז): "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם". ואם הורגלו בעניני העולם מפני שחשש עליהם שישובו למצרים ויבוטל מהם המכוון בהם, כן חשש עליהם עוד שלא יקבלו זו הדעת, רצוני לומר, התחיה, ותבוטל בו התכלית המכונת בהם ומהם, ואיך לא יורגלו גם כן באמונות? והמנהיג והמרגיל להם אחד. וידוע שהאנשים שרצה השם יתברך שתראה התורה בימיהם התישבו בהם דעות נפסדות מאד, אמר עליהם בסוף המאמר אחר כל מה שראוהו ממעשה השם הגדול (דברים כ"ט ג'): "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", וידע הוא יתברך שאם יאמר להם חדוש תחית המתים, היה אצלם נמנע, וירחקו ממנו מאד, וגם היו העבירות קלות בעיניהם, אחר שהעונש עליהם אחר זמן ארוך, ולזה הפחידם וייעדם הטוב והרע בענינים ממהרים לבא, אם ישמעו ואם לא ישמעו, והיה מפני זה יותר קרוב לקבלו ויותר מועיל. וזה גם כן תועלת גדולה, רצוני לומר, היות השמיעה מתקנת עניני עולמות, והמרי - מפסידם. וכבר זכר בתורה שהוא מופת מתמיד, רצוני לומר, תקון הענינים עם העבודה והפסדם עם המרי, אמר (דברים כ"ח מ"ו): "והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם". ומפני זה אמרו (נדרים ל"ג): אין מזל לישראל! רצונם לומר, שתקונם והפסדם אינם לסבה טבעית ולא על מנהג המציאות, אלא נתלים בעבודה ובמרי, וזה אות יותר גדול מכל אות. וכבר בארנו שזה בדין צבור ובדין יחיד, כמו שיראה מן המעשה ההוא והוא נאות לאומרו "ובזרעך עד עולם", ומן המאמר המפורסם באומה (ברכות ה' א'): ראה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו. והוא הענין בעצמו הוא המכון גם כן באמרו (דברים י"ד י"ט): "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה'", רצונו לומר, שעניניהם אינם נוהגים ענין מנהג שאר האומות אבל יחדם השם בזה המופת הגדול שיהיו פעולותיהם תמיד נקשרות בתקון עניניהם או בהפסדם.

וממה שראוי שנבארהו הנה, ואף על פי שהוא עקר יותר נכבד מכונת זה המאמר, הוא שהנפלאות פעמים יהיו בענינים הנמנעים בטבע, כהתהפך המטה לנחש, ושקיעת הארץ בעדת קרח, ובקיעת הים, ופעמים יהיו בענינים האפשרים בטבע, כבא הארבה והברד והדבר במצרים, כי מדרך מיני אלו הדברים שיארעו במקצת העתים במקצת המקומות, וכמו קריעת מזבח ירבעם במאמר איש האלהים (מלכים א' י"ג ג'): "זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו", כי מדרך הבנינים שיבקעו וכל שכן הנבנים מחדש, וכרדת המטר הסוחף בזמן הקציר על יד שמואל, והברכות והקללות הנזכרות בתורה, כי כל אחת מהן אפשר בכל ארץ ובכל זמן, והן כלן מכת האפשר כשיסתכל האדם בהן.

ואמנם יהיו הענינים האלה האפשריים מופתיים באחד משלשה התנאים או בכלם. האחד מהם - בא האפשר ההוא בעת מאמר הנביא בשוה כמו שבא בשמואל (שמואל א' י"ב י"ז): "אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר - ויקרא שמואל אל ה' ויתן ה' קולות ומטר ביום ההוא". וכמו שבא באיש האלהים הבא מיהודה (מלכים א' י"ג ה'): "והמזבח נקרע וישפך הדשן מן המזבח כמופת אשר נתן איש האלהים", והתנאי השני - זרות האפשר ההוא על כל אפשר ממנו כמו שבא בארבה (שמות י' י"ד): "לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן". ובברד אמר (שמות ט' כ"ד): "אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים". ובדבר אמר (שמות ט' ו'): "וממקנה בני ישראל לא מת אחד", כי התיחד האפשר ההוא באומה נרמז אליה או במקום או במין נרמז אליו מזרות האפשר ההוא. והתנאי השלישי - המשך האפשר ההוא המתחדש והתמדתו כברכות והקללות, כי אילו היה פעם אחת או שתים לא היה מופת והוא נאמר שהוא במקרה. וכבר באר בתורה ואמר (ויקרא כ"ו כ"א): "אם תלכו עמי בקרי", כלומר שתשימו מה שיחול בכם מאלו המכות מקרה לא שהם עונש, אמר שהוא יתברך יתמיד בחרון אפו הדבר ההוא אשר חשבתם אותו מקרה, אמר (ויקרא כ"ו כ"ג - כ"ד): "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי"

ואחר שהתבאר זה, דע שהמופת בענינים הנמנעים בטבע לא יתאחר כלל, ולא יארך ולא ישאר על ענינו, שאילו התמיד כן היה מדריך לספק במופת, שאילו נשאר המטה נחש היו מספקים היותו נחש מתחלתו, ומפני זה היתה שלמות המופת בשובו מטה ויהי למטה בכפו; וכן אילו שקעה הארץ בעדת קרח והיתה נשארת שקועה לעולם, היה המופת חסר, ואולם שלמותו היתה בשוב הארץ לענינה (במדבר ט"ז ל"ג): "ותכס עליהם הארץ"; וכן (שמות י"ד כ"ג): "וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו", ומפני זה העיקר אשר העירותיך עליו, אברח מאמונת התמדת ענין יוצא חוץ לטבע, כמו שבארנו בזה המאמר. ואמנם המופת אשר בענינים האפשריים הוא - כל אשר יתמיד ויאריך יותר ראוי להיותו מופת, ומפני זה נאמין התמדת הברכות והקללות, הברכות עם העבודה והקללות עם המרי לעולם בזאת האומה ובזה שבו אות ומופת. ושאלת השואל: למה הושם להם זה המופת ולא הושם להם התכלית מופת, רצונו לומר, תחית המתים, והגמול והעונש אחר המות לנפש ולגוף? הוא כשאלת שואל: למה הושם ממופתי שליח ה' שוב המטה נחש ולא היה שוב האבן ארי? וזה כלו נתלה בגזרת חכמה לא נודע ממנה אפילו דבר קטן. וכל שכן שאנחנו כבר זכרנו אופני החכמה בו, ואולי יש שם דרך או דרכים רבים אחרים חייבה אותו חכמתו יתברך ואנחנו לא נדעם.

ואין ראוי לאחד מאנשי החכמה שידקדק עלינו מה שבא בזה המאמר מכפול הענין האחד הרבה ולא מן ההארכה בבאור מה שלא תוסיף בו ההארכה באור, כי זה המאמר אמנם חברתיו להמון אשר ספק עליהם מדברינו מה שהוא מבואר, ולמי שדקדק מעוט ההארכה בתחית המתים. אמנם השלמים בחכמות - הרמיזה תספיק להם, ואינם צריכים לא לכפול ולא להאריך בפירוש, רק אל ראשי הפרקים כמו שעשינו באלה הענינים העמוקים כלם בספר "מורה הנבוכים" חבורנו. כמו שלמדונו רבותינו זכרונם לברכה: אמר לו: פרשהו! אמר לו: אין מפרשים לחכם! אמר לו: שנה! אמר לו: אין שונים לחכם! הנה כבר התבאר לך, שהדבור עם השלמים לא יצטרך לכפול ולא לפרש, תן לחכם ויחכם עוד! אמנם ההמון צריכים לשני הענינים יחד, צו לצו קו לקו, ועם כל זה יבינו מעט, זעיר שם זעיר שם, ואמנם ראוי לדבר אל כל כת כפי מה שסובלת.

והשם יתעלה יישרינו במאמר ובמעשה, יצילנו מן החטא והשגיאות למען חסדו!

תם המאמר בשנת אלף חמש מאות ושתים לשטרות