חיים נצחיים בגאולה

בנבואות ישעיה מתואר לגבי הגאולה כתקופה בה "בלע המוות לנצח, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" (ישעיה כח, ה). וחז"ל אמרו (סנהדרין צב, א): "בלע המות לנצח, מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות, שוב אינן חוזרין לעפרן". משמע שלאחר תחיית המתים, שוב לא תהיה מיתה בעולם.

בנושא זה מצאנו מחלוקת גדולי ישראל: הרמב"ם כתב (הל' תשובה פ"ח; פירוש המשניות סנהדרין פ"י) כי לאחר ביאת משיח, ימשיכו האנשים למות, רק שיחיו ימיהם בנחת ובקלות ויאריכו ימים שנים רבות. לדעתו, גם מלך המשיח ימות, וימלוך בנו אחריו וכן הלאה ולא יחיה חיים נצחיים. לדעתו, תכלית הכל הוא העולם הבא, שהוא עולם הנשמות בלא גופים.

על דעה זו האריך הרמב"ן לדחותה (תורת האדם, שער הגמול), ולדעתו תכלית הכל הוא ימות המשיח, שם יחיו נשמות בגופים דווקא. לדעת הרמב"ן, לאחר תחיית המתים יתבטל המוות בעולם כליל. תורת החסידות הכריעה ופסקה כדעת הרמב"ן (לדוגמא: דרך מצוותיך, מצוות ציצית).