הנה ימים באים׃ וארא - ימות המשיח כ׳ימים נוראים׳

לצד השמחה, השפע וריבוי הטוב, צפויה לנו בימות המשיח תחושה של פחד, אימה ויראה מפחד ה' והדר גאונו ❖ אלא שהפחד והיראה אינם סותרים ל'תמונה הוורודה' של ימות המשיח. הא כיצד? ❖ על ההבדל בין המטה של משה ואהרון לזה של משיח צדקנו - ומה, בכלל, יעשה משיח עם מטה בידו?

ימות המשיח מצטיירים, לאור דברי הנביאים ומאמרי חז"ל, כ'תמונה וורודה' ביותר. ימים שהטוב והשמחה שולטים בהם שלטון יחיד. ובהשקפה ראשונה, המושגים 'פחד' ו'חרדה' ודאי אין להם מקום באותם הימים. בשורות הבאות ננסה להציג את הצד השני של המטבע... עם זאת נוסיף ונבהיר, כי אין ממה לחשוש...

שורש כל הענין הוא בכלי מיוחד במינו, שבפרשת השבוע - פ' וארא - אנו פוגשים בו מספר פעמים. הכוונה היא למַטֶה, אותו מקל שמשה ואהרון משתמשים בו כל העת. מטה זה יסודותיו בהררי קודש, והוא נמסר מדור לדור - עד למלך המשיח, עליו נאמר (תהילים קי, ב) "מטה עזך ישלח ה' מציון, רדה בקרב איביך".

וכך אמרו חז"ל (ילקוט־שמעוני חוקת רמז תשסג): "מטה שהיה ביד יעקב, שנאמר 'כי במקלי עברתי וגו׳', הוא היה ביד יהודה, שנאמר 'ומטך אשר בידך וגו׳', והוא היה מטה משה - והוא היה ביד אהרון, דכתיב 'וישלך אהרון את מטהו', והוא היה ביד דוד דכתיב 'ויקח מקלו בידו', והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית־המקדש, וכן עתיד אותו המטה למסור בידי מלך המשיח".

מה יעשה משיח במטה המופלא? - משיח יעשה בו שימוש שונה לגמרי מזה של משה ואהרון. משה ואהרון השתמשו במטה לעשיית האותות והמופתים. גם לגבי הנס הגדול של קריעת ים־סוף, אמר הקב"ה למשה (בשלח יד, טז) "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"; אצל מלך המשיח, לאידך, איננו מוצאים שימוש במטה לצורך מופתים. גם לגבי בקיעת הנהר העתידית (שמהווה המשך לקריעת ים סוף, כמבואר בהרחבה בתורת החסידות) אומר הנביא ישעיה (יא, טו): "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר" - ואילו המטה אינו מוזכר. המטה ישמש למטרה אחרת.

בתורת החסידות קושרים את ה'מטה' עם ה'מקל'. בפרשת בא מסופר על כך שבני־ישראל נצטוו לאכול את הפסח, במצב של "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם" (יב, יא). ובכן, המטה, המקל, של משיח - מקביל לאותו "מקלכם בידכם" שהיה בגאולת מצרים, אלא שהוא בדרגה נעלית הרבה יותר. בנביא (זכריה יא, ז) מבחינים אנו בשני סוגים של מקלות: "ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נעם - ולאחד קראתי חובלים". שני המקלות מהווים סמל להנהגה ושלטון; ולמדנו מכאן שיש הנהגה ומלוכה באופן של "מקל חובלים", וקיימת הנהגה ושררה בצורה של "מקל נועם". בכך מתמצה ההבדל בין המטה שהשתמשו בו משה ואהרון ובין המטה של מלך המשיח, כדלהלן.

המטה - דין וגבורה

להבנת העניין, נקדים ונעלה תמיהה פשוטה בייעודו של המטה:

לשם מה היו משה ואהרון זקוקים למטה כדי לעשות בו את האותות והמופתים, ובכלל זה, כאמור, הנס הגדול של קריעת ים סוף? וכי הקב"ה זקוק להנפת המטה כדי לחולל ניסים בעולם, וללא המטה הניסים לא מתאפשרים?!

חז"ל מסבירים (מד"ר פרשתנו פ"ט, ב), שאכן המטה לא נועד לצורך עצם הנס, אלא שהוא קשור לעניין המכות על מצרים: "אין הקב"ה רודה את הרשעים אלא במטה. ולמה? לפי שנמשלו לכלבים .. כשם שדרכו של כלב ללקות במקל כך הם לוקים .. אמר להן הקב"ה: פרעה רשע הוא, אם יאמר לכם תנו מופת - הכה אותו במקל, שנאמר ׳אמור אל אהרון קח את מטך׳".

בתורת החסידות מוסבר על כך, שכאשר רואים שהרע הולך ומתגבר בצורה לא רגילה, אי־אפשר לנסות לפעול עליו בדרך של שכנוע וקירוב; צריך פשוט להכות בו ולהכניע את מציאותו. וזהו עניינו של המטה, שדרכו באו האותות והמכות על מצרים. המטה מהווה סמל להבאת דין וגבורה על כוחות הרע, להכניעם ולהשפילם.

וכך כותב כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע: "...כשם שהכלב דרכו לרדותו במקל ומטה, כך הרשעים שהולכים בעצת יצרם־הרע צריך לרדותו במקל. והיינו, כי בדברים לא ייווסר עבד, כי אם צריך להכותו במטה. שעניין בחינה זו בעבודה, הוא מה שאמרו רז"ל (ברכות ה, רע"א) 'לעולם ירגיז אדם יצר־טוב על יצר־הרע', שעניין ההרגזה הוא בדברים קשים כהכאת המטה והמקל .. שעניין דברים קשים שירגיז על היצר־הרע הרי זה נחשב כהכאה ממש. ובזה יוסר העבד גם כן.

"ולכן ביציאת־מצרים וקריעת־ים־סוף, שהיה צריך להכניע הקליפת פרעה, היו צריכים למטה דווקא. ונמצא, כי לא לענין עשיית האותות ומופתים או קריעת הים הוצרך למטה, אלא שזה היה יכול לעשות גם בלי המטה, אלא מפני שעל־ידי־זה נמשך דין קשה על המצרים, לזאת היה צריך למטה".

הרשעים יתבטלו מעצמם

כעת יובן מדוע בבקיעת הנהר העתידית לא ייעשה שימוש במטה. הרי גם בקריעת ים סוף לא היה המטה נדרש לעצם בקיעת הים, אלא לצורך המשכת מידת הדין מלמעלה, "לרדות את הרשעים"; בגאולה העתידה, לעומת זאת, הטיפול ברע ייעשה בדרך מהירה וניסית - הרע יתבטל מעצמו לנוכח הגילוי הגדול, ולא יהיה צורך במטה לשם כך.

"לעתיד לבוא, שלא יהיו צריכים לרדות את הרשעים שהרי יפילם במלחמת גוג [ראה יחזקאל פל"ח. ועוד], לא נאמר בהנפת הנהר רק 'והניף ידו וגו׳', אבל אין צריך למטה .. כמו שלבקיעת הים בעצם לא היו צריכים את המטה, אם לא מה שכל חיל פרעה נטבעו בים, שזהו לרדות את הרשעים .. ולעתיד לבוא לא יצטרך למטה בשביל לרדות בהם את הרשעים, כי 'כהמס דונג מפני אש - יאבדו רשעים מפני אלוקים' (תהילים סח, ג)".

לפי זה, שוב עלינו להבין מהו בכלל עניינו של המטה שיימסר ביד מלך המשיח, "מטה עוזך ישלח ה' מציון" - אם אכן הרע יתבטל מאליו וממילא, לשם מה בכלל יש צורך במטה?

התשובה היא, שהמטה של משיח מסמל את השליטה והממשלה שלו, שאמנם לא תתבטא במלחמות עם אויבים, אבל תתבטא היטב ביראה וחרדה שתורגש בכל היצורים והברואים בעולם, כתוצאה מגילוי מלכותו של הקב"ה. וכדברי הכתוב (ישעיה ב, כא): "לבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים, מפני פחד ה' והדר גאונו, בקומו לערוץ הארץ".

ובנוסח תפילות ראש־השנה: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים .. שידענו ה' אלוקינו שהשלטן לפניך, עז בידך וגבורה בימינך, ושמך נורא על כל מה שבראת .. מלוך על העולם כלו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויכין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

"תפל עליהם" - בלשון עתיד

למעשה, הדברים מרומזים כבר בתורה שבכתב. בפרשת בשלח (טו, יד־טז), לאחר תיאור המורא והפחד שנפלו על אומות העולם לנוכח המופת האלוקי האדיר: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען" - ממשיכה התורה ועוברת לדבר בלשון עתיד:

"תפל עליהם אימתה ופחד, בגדל זרעך ידמו כאבן, עד יעבור עמך ה׳, עד יעבור עם זו קנית". לשון העתיד שהכתוב משתמש בה, מלמדת שאין הכוונה כאן לשעת קריעת ים סוף, אלא (בעיקר) לאימה והפחד - הגדולים לאין־ערוך מאותו פחד שהי' בעת קריעת ים־סוף, דבר המרומז במילה "אימתה", בה' הידיעה - שיהיה לנוכח הגילוי האלוקי, האדיר והנורא, שיהיה בגאולה העתידה.

"...לעתיד לבוא, כשיתגלה בחינת האין שלגבי היש האמיתי, וזהו 'אימתה' בה' הידיעה, אז תפול גם עליהם האימה ופחד, 'ונהרו אליו כל הגויים', שזה נאמר בימות המשיח, שמחמת עוצם הגילוי שיאיר אז, ונהרו אליו כל הגויים, שזהו מחמת ההרגש האימה והפחד. ועל זה נאמר 'רדה בקרב אויביך', פירוש עניין 'רדה' הוא השליטה והממשלה, ולא עניין הרידוי במקל ומטה כמו שהיה בקריעת ים סוף שהיה צריך להכות הרשעים, כי אם עניין הרידוי הוא בחינת השליטה והממשלה.

"וזהו ההפרש בין מטה דקריעת ים־סוף למטה דלעתיד־לבוא. שמטה דקדיעת ים־סוף היה עניין הנקמה מפרעה וחילו, שהיה צריך למטה בשביל לרדות בו את הרשעים, אבל המטה דלעתיד לבוא הוא לשון ממשלה ושליטה, ולכן נאמר 'מטה עוזך' ולא סתם 'מטה', והיינו, שהמטה רומז על עוזך שיש בך לשלוט על הכל, ולכן 'רדה בקרב איביך' שהוא עניין הממשלה והשליטה על כולם כו׳".

"ופחדו אל ה' ואל טובו"

נסיים ב"הגהה" של ה"צמח־צדק", בה הוא מרגיע מפני אותה התגלות נוראה, ומסביר כי אין מקום לחשש ובהלה מפניה...

ה"צמח־צדק" מביא דוגמאות משני פסוקים, שבהם היראה והפחד באים יחד עם רוב טובה ושפע, כך שאין שום סתירה בין השניים. הפסוקים הם "אז תראי ונהרת, ופחד ורחב לבבך" (ישעיה ס, ה - בתוך תיאור על קיבוץ הגלויות ובניין ירושלים). ופסוק נוסף: "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דויד מלכם, ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים".

ה"צמח־צדק" מוסיף ומציין ל"לקוטי תורה" (שלח מה, ג), שם מוסבר באריכות כי טעות היא לחשוב שהיראה מפני הקב"ה היא דבר הפוגע במציאות האדם - "אדרבה, עיקר החיות הוא הביטול". וכדברי הכתוב (משלי יט, כג; י, כז): "יראת ה' - לחיים"; "יראת ה' - תוסיף חיים".

מקורות: "תורת חיים" בשלח ד"ה תפול עליהם אימתה ופחד. אוה"ת תולדות ע' תתיח. המשך "והחרים - תרל"א" ע' כד ואילך. "וככה - תרל"ז" פקט"ז ואילך. מכתב כללי מיום י"א ניסן תשמ"ו.