הנה ימים באים׃ וישב - לסיכום ה"עלילה" המורכבת
מדוע מביא הקב"ה את "נוראות" יציאת מצרים - וכן את אלו של הגאולה העתידה – דרך "עלילה"? האם אין אפשרות להביאן בדרך פשוטה וישרה? ❖ על מאבק הטוב והרע, המיוצגים בלווייתן ושור־הבר, ועל סיום המאבק בסעודה המיוחדת סעודת הלויתן — מאמר שישי
בפרשת השבוע, פ' וישב, מתחילה השתלשלות המאורעות, המובילה - בסוף הדרך - ליציאת מצרים. ההתחלה היתה בכך שיעקב אהב מאוד את יוסף בנו, והראה לו יחס של חיבה מיוחד במינו; האחים קינאו ביוסף ומכרו אותו; יוסף התגלגל למצרים ונעשה שם משנה למלך; אחיו מוצאים אותו ויורדים למצרים יחד עם אביהם יעקב; כך נוצר הרקע לגלות ושעבוד מצרים - שמסתיימים בגאולה, יציאת מצרים.
בסיכום פשוט מתקבלת המסקנה, שכל גלות וגאולת מצרים נובעות ומשתלשלות מ...כתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף. כתונת זו היא שהביאה לקנאת האחים, שהובילה, בסופו של דבר, לגלות מצרים. ואולם, חז"ל (מדרש־תנחומא לפרשתנו, ד) מדגישים כי הגלות למצרים היתה מתוכננת מראש, ואילו פרשת יוסף ואחיו היתה רק "עלילה" שדרכה ביצע הקב"ה את תוכניתו.
וכך אומר המדרש:
"׳ויוסף הורד מצרימה׳ (פרשתנו לט, א) - זהו שאמר הכתוב (תהילים סו, ה), 'לכו חזו מפעלות אלקים, נורא עלילה על בני אדם'. א"ר יהושע בן קרחה, אף הנוראות שאתה מביא עלינו - בעלילה אתה מביאן. וכן הוא אומר 'ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם' - ע"י לשון של ארגמן שעשה לו כתונת פסים .. וא"ר יודן, היה הקב"ה מבקש לקיים גזירת 'ידוע תדע' (לך טו, יג), והביא עלילה לכל דברים אלו. כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו, וימכרו אותו לישמעאלים, ויורידוהו למצרים, וישמע יעקב שיוסף חי במצרים, וירד עם השבטים וישתעבדו שם".
כ"ק אדמו"ר ה'צמח־צדק' (באוה"ת שמות כרך ח ע' ב'תתלד) מבאר: "נוראות" מכוונים לניסים ולנפלאות של גאולת מצרים; והקב"ה לא הביא את ה"נוראות" הללו באופן ישיר ופשוט, אלא בדרך מסובכת של "עלילה" שלמה.
וכאן מעלה ה'צמח־צדק' את התמיהה הפשוטה: לשם מה באמת היתה נדרשת כל ה"עלילה"? "וכי היד ה' תקצר לעשות לנו נוראות בלא העלילה, ואם־כן עדיין אינו מובן מהו התכלית והפעולה מהגלות שנמשך ע"י העלילה, דאם בשביל שיהיה אחר־כך הנוראות ונפלאות, לכאורה הלא יכול היה להיות גילוי נוראות אלו גם בלא הגלות"!
"עלה ברצונו של הקב"ה"
נקודת הביאור היא, שה"עלילה" - התהליך המורכב של השתלשלות המאורעות - איננה רק דרך שעל ידה מביא הקב"ה את גילוי ה"נוראות" (שאז באמת לא מובן מהו הצורך בכל זה, וכי הקב"ה לא יכול להביא את ה"נוראות" באופן ישיר?!); האמת היא, שה"עלילה" היא זו היוצרת, כביכול, את ה"נוראות". ה"נוראות" (ניסי ונפלאות הגאולה - גאולת מצרים וכן הגאולה העתידה), הם תוצאה של תהליך ה"עלילה", ובלי ה"עלילה" - לא היה גילוי ה"נוראות".
כמו בכל דבר, גם כאן תורת החסידות משתמשת בדוגמא מהאופן בו מתרחשים הדברים אצל בני־אדם. בימים עברו, היה זה דבר נפוץ ומקובל, שהשרים והמלכים צופים בקרקס מיוחד של חיות. מעמידים שתי חיות זו לעומת זו, נותנים להן להיאבק זו עם זו, ונהנים מעצם הצפייה במאבקן.
כמובן, לא מדובר כאן בדבר רציני. אפילו מאבקן של החיות בינן לבין עצמן אינו אמיתי, כי עיקר המערכה מנוהלת 'מאחורי־הקלעים', וכל־שכן שלגבי המלכים והשרים הצופים - אין כל עניין וחשיבות במלחמת החיות כשלעצמה. עם זאת, אין מקום לתמיהה: 'מדוע יושב המלך וצופה בהצגה?' כי, אדרבה, כיוון שמדובר בדבר חסר־ערך ולא־רציני, הוא גורם לצחוק ושמחה אצל המלך, להנאה מיוחדת במינה.
כך, להבדיל, אצל הקב"ה. הקב"ה 'נהנה' ו'מתענג', כביכול, לצפות בכל ה"עלילה", במלחמת הטוב והרע על כל שלביה. כמובן, הדברים אינם תופסים ערך אצלו. אצלו גם האמת גלוי', כי אין זו מלחמה אמיתית, שהרי בכל מקרה ההכרעה הסופית היא בידו, והכל הוא 'משחק' בלבד. ובכל זאת, הוא מסדר את הדברים בצורה זו, מחמת העונג והצחוק שב'הצגה' הזו.
לכן מוכרחים ה"נוראות" לבוא דרך "עלילה". ה"נוראות" הן גילוי אלוקי מיוחד, שזוכים לו רק בזכות אותה ה"עלילה". הקב"ה צופה בכל התהליך, ה"עלילה" גורמת לו 'צחוק' ו'הנאה', כביכול, ותענוג זה של הקב"ה הוא־הוא היוצר את ה"נוראות" הללו, הגילוי האלוקי הנפלא שלו אנו זוכים בגאולה (ביציאת מצרים - כתוצאה מהתהליך של גלות מצרים שלפני כן, ובגאולה העתידה יהיה זה 'צחוק' גדול עוד יותר, כסיכום לתהליך הארוך והמפותל של כל הגלות הארוכה).
"...במלחמה זו אנו רואים כמה שינויים, שלאום מלאום יאמץ. כי במתן־תורה פסקה זוהמתן, ואחר־כך בימי יהושע ג"כ עבדו את ה'. ובימי השופטים קלקלו, ובימי דוד ושלמה היו במעלה העליונה. ואחר־כך ירדו ונפלו בחטא ירבעם, אחאב, וכן בכל דור ודור נשתנה לפי העניין.
"וכן בכל אחד בפרטיות, לפעמים נופל במחשבה דיבור ומעשה אשר לא טוב, ולפעמים יפלו לו הרהורי תשובה ומעשים טובים כו'. וכן בהצלחות גשמיות, כמו בימי דוד ושלמה הצליחו, ואחר־כך בחורבן בית־המקדש נפלו ונהרגו עם רב מישראל. וכן בכל דור יש שינויים, עד עת קץ, שאז כתיב 'את רוח הטומאה אעביר מן הארץ'. והמכוון הוא בשביל שיהיה מזה אחר־כך גילוי תענוג עליון, וזהו עניין 'צחוק עשה לי אלקים', שעל־ידי זה יהיה לעתיד לבוא 'ישמח ה' במעשיו'...
"... עלה ברצונו הפשוט של הקב"ה, שיהיה 'קניגי' [הצגה, קרקס] הנ"ל, שהיא מלחמת הקדושה עם הסטרא־אחרא ויצר־טוב ויצר־הרע כו'. וכמו כן בגשמיות, מלחמת ישראל עם האומות כל זמן הבית ולהיפך בזמן הגלות כו'. וכמו כן, מתחילה היה גלות מצרים על ישראל, ואחר־כך דן את מצרים בכמה מכות ועונשים, ולישראל היה יציאת מצרים ומתן־תורה.
"וזהו שלפעמים מסייעים את זה, את ישראל, כמו בימי דוד ושלמה, ולפעמים מסייעים להיפך, וניתן רשות לנבוכדנצר ורומי להחריב בית־המקדש וסייעו להם; עד עת קץ הימין לעתיד לבוא, שיכלו כל בירורי הניצוצות מהקליפות .. ותכלית המכוון הוא להיות 'ותשחק ליום אחרון' (משלי לא, כה), שעל־ידי זה יומשכו ויתוספו אורות עליונים גבוהים מאוד שיתגלו לעתיד לבוא ע"י זה דווקא. כמו שנעשה להשרים תענוג מניצחון המלחמה והקניגי - כמו כן למעלה, צחוק ותענוג זה מתגלה דווקא ע"י מלחמת היצר־טוב והיצר־הרע".
הלווייתן והשור ־ הטוב לעומת הרע
כיום, אנו מתייחסים לתהליך ולמלחמה ברצינות, בחשש־מה, ולפעמים אף בייאוש. לעתיד־לבוא, ימחיש לנו הקב"ה כיצד הכל היה רק 'משחק'. אם כי, מציין ה'צמח צדק', כבר כיום יש שמכירים באמת: "...החכמים הגדולים, כרבי שמעון בן יוחאי, יודעים ומשיגים עד היכן צריך להיות הצחוק ויודעים מתי יהיה הקץ; ומי שאינו חכם כל־כך, אין מגלים לו בחצי המלאכה מה יהיה בסופה".
המחשה זו תתבצע בעיקר ע"י מלחמתו של הלווייתן ושור הבר (כפי שמבאר בהרחבה אדמו"ר האמצעי ב"תורת חיים" פ' תולדות ד"ה ויתן לך פ"י ואילך):
ה"לווייתן" מסמל את הצדיקים. וכיצד? המילה "לווייתן" מזכירה את לשון הכתוב (ויצא כט, לד) "עתה הפעם ילווה אישי אלי" - לשון חיבור והתקשרות. "והיינו, בחינת ההתקשרות והדביקות האמיתי דנשמות הצדיקים באלקים חיים, במחשבתם ודעתם בתמידות, בחכמה ובינה שבמוחם בלי פירוד כלל וכלל".
הקשר של הצדיקים עם ה"לווייתן" אינו רק מחמת השם "לווייתן", אלא שזו נקודה שמאפיינת באופן כללי את עולם הדגים: הדג, החי כל העת בתוך מי הים, מסמל את הצדיקים שלחייהם אין אופי וישות עצמאית, אלא כל־כולם הוא האמת האלוקית. את זה הם חיים, נושמים ומרגישים, כמו הדגים שמציאותם מתחילה ומסתיימת במי הים, ומחוץ למים אין להם חיים.
"שור הבר", לעומת זאת, מייצג את ההיפך הגמור: "שור הבר הוא בהיפוכו ממש, שהוא בבחינת הגבורות הקשות ביותר, תכלית הדין הקשה ורע גמור .. וכמו השור שנוגח בקרניו .. וכן בנפש הטבעית אשר באדם יש בה גבורות ודין קשה, כרציחה וכעס ומזיקים וטורפים ויותר גרוע מהם"...
ואם ביחס לשור רגיל אמורים הדברים, על־אחת־כמה־וכמה ב"שור הבר", החי במדבר, שמייצג את שיא הגבורות והרע: "שור הבר במדבר מזיק מופלג הוא וכולו רע ואין בו טוב כלל, להיותו בתכלית הגבורות קשות שאין בו מיתוק כלל, וזהו רמז על בחינת הרע גמור דיצר־הרע שמתגבר ביותר על הטוב ורוצה להזיקו".
מלחמתו של שור הבר עם הלווייתן, תהווה 'חזרה מקוצרת' ו'דגם מוקטן' של המלחמה הגדולה שניטשה בין הטוב ולרע במשך כל שנות קיום העולם, ודרכה נוכל להתוודע למהותו האמיתית של המאבק.
לא להתייאש...
לכל לראש מלמדת אותנו ה'קניגיא' של שור הבר עם הלווייתן, שמלחמת הטוב והרע לא היתה מלחמה בעלת ערך אמיתי. כמו במלחמת שור הבר והלווייתן, יש כאן גורם אחר שמגרה את אחת החיות על זולתה - הקב"ה - הוא שיצר גם את הטוב וגם את הרע, והוא שהעמידם כמנגדים זה לזה - רק לצורך הצחוק וההנאה, כביכול, שהוא מקבל ממלחמה מבויימת זו.
בתוך המלחמה יש עליות וירידות, ובאחד השלבים נראית התגברות של הרע, כאשר הקב"ה מגיח את קרני השור בלווייתן, והלווייתן נפצע; וכמו ב'הצגה' שלפנינו, גם במלחמת הטוב והרע, התגברות הרע, שהתרחשה בתקופות שונות במהלך התהליך, לא באה מכוח עצמאי של הרע [השור], אלא מסיוע מיוחד של הקב"ה.
הקב"ה הוא זה שנותן לשור את האפשרות להתגבר על הלווייתן בקרניו, אותן קרניים שמבטאות את תוקף ועוצמת הרע, על ידן הוא נוגח ומזיק, "בקרניו שבמצחו שם עיקר התוקף הגבורות קשות שבו להזיק".
שוב, אם מתייחסים למלחמה כרצינית - ניתן להתייאש. שור הבר הצליח לפצוע את הלווייתן - רמז להתגברות הרע על הטוב, על סף ניצחון מוחלט - ומי יודע?!... אולי באמת הוא ינצח בסופו של דבר?...
כאן יראה לנו הקב"ה, עוד פעם, כי זה רק 'משחק' שמנוהל ע"י הקב"ה. הקב"ה, שנתן לפני כן את הכוח לשור־הבר לגבור, נותן כעת את העוצמה דווקא ללווייתן, שגובר על שור הבר ושוחטו בסנפיריו. רמז לכך שעל־אף אותן תקופות קשות שהיו במעמדו של הטוב כלפי הרע, הקב"ה - שהוא המנהל את ה'משחק' מתחילתו ועד סופו - החליט שבסופו של דבר ינצח הטוב, וגם אם לכאורה הוא 'נפצע אנושות', ניתן לו כוח מיוחד לשוב ולגבור על הרע ולנצחו לצמיתות.
אדמו"ר האמצעי מוסיף, שלאחר סיום המערכה בין הטוב והרע המיוצגים בלווייתן ושור הבר, יישבו הצדיקים ל'סעודת הלווייתן', ואז גם שור הבר – שמסמל, כאמור, את הרע הגמור! - יהיה למאכל ולעונג (לאחר שהוציאו ממנו את דמו, המסמל את הגבורות הקשות):
"...אחר השחיטה הזאת, יוכשר בשרו של שור הבר לסעודת הצדיקים לעתיד לבוא. וגם הלווייתן יהיה לטעם עונג הנפלא. ובשר שור הבר, אחר הבירור בשחיטה - שהוציא דמו גבורות הקשות ביותר, יהיה לעונג וטעם נפלא".