הנה ימים באים׃ וישלח - היכונו למחזה המשעשע...

"אז ימלא שחוק פינו" - או־אז, עם בוא הגאולה, נביט על כל התהליך בחיוך רחב, ונפטיר: "אה, זה היה רק משחק"... ❖ הקשר בין מאבקם של הלויתן ושור־הבר, למאבק של יעקב והמלאך שבפרשת השבוע ❖ על ה'הצגה' המיוחדת שלפני הסעודה הגדולה
סעודת הלויתן - מאמר חמישי 

לפני הסעודה הגדולה והמפורסמת, הידועה בשם 'סעודת הלווייתן', צפויה לנו הקדמה והכנה מאוד מיוחדת - היא ה'הצגה' של 'מלחמת הלווייתן ושור־הבר', במהלכה ייהרגו הלווייתן והשור ויוכשרו למאכל הצדיקים בסעודה הגדולה. וכך אומרים חז"ל במדרש (ויק"ר פי"ג, ג):

"א"ר יודן בר' שמעון: בהמות [שור־הבר] ולווייתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא ראה קניגין של בהמות העולם בעולם הזה - זוכה לראותה לעולם הבא". - "קניגין" פירושו הצגה, קרקס. ה"מתנות כהונה" כותב: "צידה דרך שחוק שרודפים החיות דרך שמחה". ובפירוש מהרז"ו: "כינוס כל חי קרוי קניגין.. והיה דרכם לקבץ חיות ולגרות אותם להילחם זה בזה, ושם נקבצים כל העם לראות את השחוק ההוא, וחז"ל אסרו על ישראל לראות השחוק ההוא וכדומה לו".

חז"ל מוסיפים ומתארים: "כיצד הם נשחטים? בהמות [השור] נותץ ללווייתן בקרניו וקורעו, ולווייתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו. וחכמים אומרים: זו שחיטה כשרה היא? ולא כך תנינן: הכל שוחטין, ובכל שוחטין, ולעולם שוחטין, חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים - מפני שהן חונקין?! [כלומר, הצדיקים ישאלו: האם שחיטה בסנפירי הלווייתן שחיטה כשרה היא, והרי סנפירים הם דבר שאינו כשר לשחוט בו?] א"ר אבין בר כהנא: אמר הקב"ה, תורה חדשה מאתי תצא, חידוש תורה מאתי תצא".

דברי חז"ל אלו מעוררים צורך בהסבר: מהו באמת עניינה של 'קניגיא' זו? לשם מה צריכים הצדיקים לחזות ב'קרקס' מצחיק זה?...

'צחוק' חופשי ומשחרר...

ובכן, קיימת משמעות רוחנית עמוקה ב'הצגה' הזו ובצחוק שהיא מביאה. ה'הצגה' הזאת קשורה לצחוק והשמחה המיוחדים שיהיו לעתיד לבוא, צחוק גדול ואין־סופי, וכדברי הכתוב (תהילים קכו, ב): "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". התפרצות הצחוק והשמחה תבוא בעיקר מה'קניגיא' של הלווייתן עם שור־הבר, שמהווה סמל לכל תהליך הגלות והגאולה.

להבנת העניין, נקדים ונחדד את המושג 'צחוק'. במבט שטחי, ה'צחוק' משתווה ל'שמחה', אבל לאמיתו של דבר, שני המושגים אינם זהים. שמחה היא דבר בעל אופי רציני: תחושת אושר וסיפוק הנובעת מדבר ערכי שאכן מביא לשמחה; התפרצות צחוק, לעומת זאת, נובעת בדרך־כלל מדבר שאין בו ממש, ודוקא בגלל זאת - היותו מפתיע וחורג לגמרי מהגדרים המקובלים - הוא מביא לתענוג מיוחד במינו המתבטא בצחוק, התפרצות של שמחה באופן חופשי ובלתי מוגבל.

אדמו"ר האמצעי (במאמריו על ס' בראשית, ע' רמב ואילך) מגדיר את מהותו של ה'צחוק':

"יש שני מיני תענוג, האחד בבחינת אור פנימי המתיישב בכלי, כמו התענוג מן המטעמים והציור והטיול והממון, וכהאי גוונא, שאין זה התענוג נקרא בשם 'צחוק' כלל; אבל התענוג הנקרא בשם 'צחוק' דווקא, הוא כאשר התענוג בלתי מוגבל ומתיישב בכלי, כמו כאשר יגבר אור התענוג בהתפעלות יתירה מחמת איזה בשורה טובה ונפלאה ביותר, אזי לא יכיל הכלי שיבוא לכלל שחוק וצחוק בענייני בדיחות רבות...

"עניין הצחוק איננו מלובש בדבר מה שראוי להתענג בו מצד עצמו, רק שמשפיל את עצמו להתענג בו, כמו השמח בחדווה יתירה שנעשה בדיחות רבות בעניינים של קטנות מאוד, כמו בר קפרא שהניח סל על ראשו (נדרים נא, א), וכהאי־גוונא, שהוא בחינת שפלות גדולה, אבל שפלות העניינים של הבדיחות מורה על עוצם הפלאת התענוג והחדווה שבלתי מתיישב בכלי המוח והלב כו׳".

הצחוק הגדול יבוא בגאולה השלמה. לאחר שנסיים את העבודה הרוחנית של הזמן הזה, בהגברת הטוב - והרחקת הרע, וכשיגיע השלב בו נחזה בתוצאות הסופיות של "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". או־אז, כשנסתכל במבט לאחור על כל התהליך הארוך, נוכל לפרוץ בצחוק "שבלתי מתיישב בכלי המוח והלב", כאילו היינו צופים במחזה מבדר...

- ולמה באמת הכוונה? כיצד אפשר להגדיר את המלחמה הקשה, המעייפת והמייגעת, המלחמה הרצינית ששררה בין הקדושה למתנגדים לה, כמחזה מבדר ומבדח?!...

היחס הנכון לכל התהליך

במבט ראשון, התהליך הזה הוא אכן תהליך רציני מאוד. מתרחש כאן מאבק איתנים בין כוחות הטוב לצד שכנגד. ליהודי אסור להתייחס למתרחש בקלות ראש. יהודי נדרש להילחם בעוז, לא לתת לרע לגבור, ולחזק ככל האפשר את הטוב והקדושה.

במאבק הזה יש עליות ומורדות. פעם מצליח הרע יותר, ופעם עולה הטוב. גם כאן, יהודי מסתכל על הדברים בעיניים רציניות. הוא חש אחריות גדולה, להשתמש כיאות בכוח הבחירה החופשית שיש לו, לנטרל את הרע - ולהביא לניצחון הטוב. מפעם לפעם נדמה כי 'אין סיכוי', וכאן צריכים לאזור כוחות חדשים, להתפלל - ושוב להמשיך ולהילחם.

בקרב פלוני הפסיד הטוב, והדבר גורם לתחושת עצבות; ואילו התוצאות של מערכה אחרת הינן דווקא משמחות, כאשר 'הצד שלנו' מנצח. התקווה והיעד הם, כמובן, אל הגאולה השלמה, אז יוכרע המצב באופן מוחלט - לטובתנו.

בהשקפה זו יש מידה רבה של אמת ונכונות. אבל במבט נוסף, יש להתבונן גם בצד השני של המטבע: האם באמת הקרב הוא כה רציני, קשה ומאיים? האם האחריות המוטלת עלינו היא אכן כה משמעותית? האם בידינו ההכרעה האמיתית במתרחש?

בל נתעלם מהיסוד הברור. הקב"ה הוא זה שמלכתחילה העמיד את הרע לעומת הטוב; הקב"ה הוא זה שנותן את הכוח לרע לגבור על הטוב במערכות מסויימות; ומי שבסופו של דבר מוביל את המהלכים 'מאחורי הקלעים' הוא שוב - הקב"ה. והוא גם זה שצפה והבטיח מראש את ניצחונו הסופי והמוחלט של הטוב.

בסך הכול, האחריות ואפשרות ההכרעה שבידינו היא על חלקים קטנים מתוך כל התהליך; בעוד תחילתו, סופו וחלקים גדולים במהלכו - מכוונים מלמעלה. יתר על כן: גם אותה אפשרות שיש בידינו להשתתף בחלקים מתוך המלחמה, ניתנת לנו בכל רגע ורגע מאותו מקור עליון. מכאן באה המסקנה הבלתי נמנעת, כי עיקרו של התהליך, הקשה לכאורה, הוא הרבה פחות רציני ממה שנראה לנו. שכן, סוף סוף הכל בלאו־הכי מנוהל ומכוון מלמעלה, בעוד לטוב, לרע ולאדם אין משקל רציני.

וכאן נשאלת השאלה הפשוטה: אם כך, לשם מה צריך את כל זה? לשם מה צריך לתת לטוב ולרע להילחם ביניהם, אם הסוף יהיה בכל מקרה כפי רצון הבורא?!...

מלחמה מבויימת

כאן בא המשל הקלסי מה'קניגיא' - הקרקס:

כיצד מתנהל הקרקס? השרים והמלכים מציבים שתי חיות גדולות זו לעומת זו - לדוגמא: אריה ונמר – למלחמה. החיות הנלחמות מתייחסות למאבק ברצינות תהומית, וכל אחת מהן מתאמצת בכל כוחה לגבור על יריבתה. אך האמת היא, כמובן, שיש יד מכוונת 'מאחורי הקלעים':

חוץ מהעובדה הבסיסית, שעצם העמדת החיות זו מול זה נעשתה ע"י המלך או השר, הרי גם במהלך המאבק עצמו מתערבים מהצד. הצופים מגרים את אחת החיות ומעודדים אותה. היא מתחזקת - וחברתה נחלשת, ואז שוב משתמשים בתחבולה מסויימת כדי לעורר דווקא את זו האחרונה. כך נמשך המאבק, בעוד הצופים נהנים מהמערכה המבויימת; גם הניצחון הסופי של אחת היריבות - תלוי בדרך־כלל בידי המסייעים מהצד, אבל בסופו של דבר העניין כולו מביא צחוק והנאה.

ובסיכום (לשון אדמו"ר האמצעי ב"תורת־חיים" פ' תולדות - יב, ד ואילך):

"אין מלחמה זו אמיתית מצד עצמה, רק מצד רצון העוזרים; ועם כל זה - נראים כלוחמים בגבורתם מצד עצמם ובכוח העצמי שיש בכל אחד להפיל ולנצח לחברו. ואף־על־פי שכל עיקר הניצחון במלחמה זו מן העוזרים - עם כל זה שחוק גדול הוא. אדרבה: זה עיקר השחוק ותענוג גדול, להתגרותם זה בזה וינצח האחד לזולתו, על־פי העזר בתחבולות דווקא".

זוהי בדיוק תמונת המצב במלחמה המתמשכת של הטוב עם הרע. בחיצוניות מרגישים שני הצדדים כלוחמים אמיתיים, ומתייחסים לכך בהתאם: פעם שמחים בניצחון, ופעם כמעט מתייאשים; פעם חשים עלייה, ופעם יש ירידה; וכו'. מלחמה לכל דבר. אבל, שוב, האמת היא שזה בסך־הכל 'משחק', ואנו איננו אלא 'שחקנים בלוח המשחק'... גם הניצחון וגם ההפסד - אינם מתייחסים לכוחנו ופעולתנו, אלא לכוח האלוקי, כשכל המטרה היא לגרום 'שחוק' כביכול אצל הקב"ה, שצופה במלחמה ו'נהנה' מהצורה בה אנו מתאמצים להתגבר על הרע ולהפכו לטוב.

כל זה יתגלה לעינינו לעתיד לבוא, ולכן "ימלא שחוק פינו". אז נראה, כי כל מה שהתייחסנו אליו כרציני, קשה ומאיים היה רק 'משחק'. ובלשון אדמו"ר האמצעי (שם): "כל בחינת הבירורים דרפ"ח כו' הוא נמשך מבחינת התענוג העליון בבחינת צחוק .. ואין זה עניין מלחמה מצד עצמה, מאחר שמעצמות המאציל נעשה הכל, שיהיה שבירה - ויהיה תיקון לברר כו׳, והרי זה כמו שמעמידים הארי באופן שינוצח או בהיפך שיוכל לנצח. וכמו שהנפילה אין זה נפילה מצד־עצמה כלל, כך גם התיקון אינו מצד־עצמו, משום דקמי עצמות המאציל כחשיכה כאורה, ואין בחינת חושך דנוגה תופס מקום כלל, מאחר שאינם רק מצד נפילת רפ"ח ניצוצין דתוהו, שהשבירה היה מפני שעלה ברצונו כך - ועל כן, נמשל כל זה לבחינת צחוק בלבד".

תמצית המלחמה כולה

לפי זה יתבאר עניין ה'קניגיא' שתיערך בין שור־הבר ליריבו הלווייתן. שני בעלי־חיים ענקיים אלו, שכדברי חז"ל (ב"ב עד, ב) מקיפים את העולם כולו, מסמלים את שני הכוחות העומדים במרכזו של העולם: הטוב והרע. הלווייתן רומז לצד הטוב, הצדיקים; ואילו שור־הבר רומז לצד השלילי, הרע. במלחמה זו של שור־הבר עם הלווייתן ימחיש לנו הקב"ה את העניין האמור של ה'משחק':

הלווייתן ושור־הבר מתייחסים למאבק שביניהם כמערכה אמיתית ומכריעה; אולם אנו, הצופים מהצד, יודעים כי מי שקובע כאן אינו הלווייתן ואינו שור־הבר, אלא הקב"ה. הקב"ה הוא זה שמעמיד את הלווייתן כלפי שור־הבר, הוא הפוצע את הלווייתן [הטוב] באמצעות קרניו של שור־הבר [הרע], והוא הוא המסיים את ה'משחק' בניצחונו של הלווייתן [הטוב], שבסנפיריו הוא שוחט את שור־הבר [רמז לאבדון הסופי של הרע].

למעשה, מחזה מעין־זה, מחזה המסמל בתוכו את כל התהליך הארוך של הירידה והעלייה, הגלות והגאולה, התרחש גם בתחילתו של התהליך, בזמנם של יעקב ועשו, כפי שמספרת התורה בפרשתנו על מאבקו של יעקב עם המלאך העליון של עשו. גם במאבק זה - כמו במאבקם העתידי של שור־הבר והלווייתן - באה בתמצית כל מלחמת הטוב והרע:

יעקב והמלאך נלחמים בכל כוח ועוז. בשלב מסויים נראה כאילו ל'צד השני' יש יתרון כוח, והוא הולך לגבור ולנצח, חלילה: "ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (לב, כו). אבל בסופו של דבר, למרות נחיתותו של יעקב כלפי המלאך, הקב"ה - המתכנן את כל ה'משחק' מתחילתו עד סופו - נותן כוח מיוחד ליעקב והוא המנצח.

וכך כותב אדמו"ר האמצעי:

"וזהו ג"כ עניין המלחמה דיעקב עם שרו של עשו .. וגבר עליו יעקב איש תם .. וכמו שיהיה לעתיד לבוא דכתיב 'אז אהפוך אל עמים' כו׳. רק שנגע בכף ירך יעקב לבד. ואמנם, סיבת הניצחון הזה, שנצח יעקב לשרו של עשו, זה היה מעזר ה' דווקא, שעזר ליעקב איש תם הזה .. שעוזר ללווייתן לגבור גם על גבורות קשות דשור־־הבר, דהיינו, גם לעצם הרע שיהופך לטוב. וכמ"ש גם במלחמות דיעקב, 'כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל'; דכל זה, רמז לעתיד לבוא על בירור האחרון גם בצירופים האחרונים דשם אלוקים, שיומתקו ויוכללו בשם הוי' דתיקון דצדיקים בתורה ומצוות .. וזהו עיקר שלמות התענוג מבחינת צחוק העליון במלחמה זו".