מפרשי הרמב"ם

הלכות נזירות פרק ד

כסף משנה

[יא] האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו וכו'. בר"פ מי שהוציאוהו דף מ"ג אבעיא דאי יש תחומין למעלה מעשרה ת"ש הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובמימים טובים ואסור לשתות יין כל ימות החול אי אמרת בשלמא יש תחומין היינו דבשבתות וימים טובים מותר אלא אי אמרת אין תחומין בשבתות וימים טובים אמאי מותר שאני התם דא"ק הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והא לא אתא אליהו מאתמול א"ה בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול אלא מרינן לב"ד הגדול אתא ה"נ לימא לב"ד הגדול אתא כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בע"ש ולא בעי"ט מפני הטורח ופריך בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לישתרי דלא אתי אליהו בשבת. ופירש"י בחד בשבא לישתרי דודאי לא אתי משיח היום דהא אתמול בשבת לא אתא אליהו ומדקאסר ליה לפשוט דחייש לדילמא אתי אליהו ואין תחומין למעלה מעשרה ומשני האי תנא ספוקי מספקא ליה אם יש תחומין או אין תחומין ולחומרא ופירש"י מהא לא תיפשוט דאין תחומין דדילמא ספוקי מספקא ליה להאי תנא (דדילמא אין תחומין) ומש"ה אסור בחד בשבא ולחומרא. ואמרינן תו בגמ' דקאי אימת דקא נדר אילימא דקאי בחול כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבת ומפקעא ליה אלא דקאי בשבת וקא נדר וביו"ט וקא נדר וההוא יומא דשרי ליה מכאן ואילך אסיר ליה. ופירש רש"י והא דקתני מותר לשתות בשבתות וי"ט אותו שבת או אותו יום טוב שנדר אבל מכאן ואילך אסור ואפי' בשבת. ויש לתמוה על רבינו שכתב שהטעם שמותר באותו שבת מפני שהוא ספק אם יבא בשבת וספק נזירות להקל ובגמ' לא אמרו כן אלא טעם ההיתר בשבת הוא מפני שקודם יום שבן דוד בא יבא אליהו וברי לנו שאין אליהו בא בע"ש. ועוד שהוא ז"ל כתב שהוא ספק אם יבא בן דוד בשבת ובגמרא אמרינן דודאי לא אתי בן דוד בשבת משום דמובטח להם לישראל שאין אליהו בא בע"ש ומה אמרו שהוא ספק אם יבא בשבת אינו אלא על אליהו. ועוד דבגמ' אמרינן דמספקא ליה לתנא ולחומרא ורבינו כתב שספק נזירות להקל. והתימה מהראב"ד שלא השיגו. ויש לומר דההיא קושיא בתראה הוא דקשיא ליה לרבינו בהאי שהוא ספק בפירוש דספק נזירות להקל ובהאי סוגיא אמרינן דהוי להחמיר ומש"ה פירש דהאי סוגיא אליבא דר"ש דאמר ספק נזירות להחמיר ולית הלכתא כוותיה והילכך אית לן למימר דתו לא צריכינן למיהב טעמא משום דלא אתא אליהו מאתמול וכן לא צריכינן לההוא דמובטח להם שאין אליהו בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים אלא אפילו את"ל שאפשר שיבא בע"ש ובעי"ט אפי' הכי שרי בשבתות וימים טובים משום דמספקא לן אי אתי בן דוד בשבתות וימים טובים משום דאין תחומין או אי לא אתי משום דיש תחומין וספק נזירות להקל. זה נ"ל בדעת רבינו והוא כפתור ופרח:

הלכות מלכים פרק יא, הלכה א

מגדל עוז

המלך המשיח כו' עד שכל הספרים מלאים מדבר זה. פרק עשרה יוחסין ופרק חלק ובמדרשות:

אל יעלה על דעתך שמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ולחדש דברים בעולם או להחיות מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי ר' עקיבא חכם גדול היה ומחכמי המשנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהיה מלך המשיח ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת:

כתב הראב"ד ז"ל והלא בן כוזיבא היה אומר וכו':

ואני אומר מה מקום להשגה זאת והלא כבר כתב ר"מ ז"ל עצמו בזה הפרק שגם החכמים ז"ל היו חלוקים בענינו והוא האמת כי מה שכתב הראב"ד ז"ל הוא בסנהדרין פרק חלק ואנו מפרשים דלאו אינהו קטלוהו כי למה יומת מה עשה ומ"ש ר"מ ז"ל מר' עקיבא הוא באיכה רבתי ובמקומות מהמדרשות וכולם כוונתם לברר ולא נתברר כי אם ע"י ההצלחה כמו שכתב ר"מ ז"ל והוא האמת:

ועיקר הדברים כו' עד סוף הפרק. הם דברים מקובלים ומקובצים מפסוקי הנביאים ומדרשיהם וההגדות שנתפזרו להם בענין וקבצם הוא ז"ל כגון הענין שבא בו מלך המשיח בקדושין פרק עשרה יוחסין וגם בספרים החיצונים המספרים קורות הזמנים ודברי הימים שנתחדשו בימי החכמים וענין אותו אשר עמד אחריו הוגד בספרים החיצונים להודיע תחלתו וסופו ושאר ביאורים במקראות הבאים בנבואות מפי הסברות והדעות המקובלות לכל אחד ממנו:

רדב"ז

[א] המלך המשיח וכו'. כל זה מבואר מן הכתובים ובדברי רז"ל במדרשים ואגדות:

כסף משנה

[א] המלך וכו'. הפרק הזה ושאחריו אמונות טובות בביאת משיחנו ואין לי לפרש בהם דבר רק במה שכתב רבינו אל יעלה בדעתך וכו' עד שנהרג בעונות וכו'. וכתב הראב"ד א"א והלא בן כוזיבא היה אומר וכו'. ודברי הראב"ד אמת והכי איתא בפרק חלק (דף צ"ג:) אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי א"ה וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. ומ"מ מה שכתב שר"ע היה נושא כליו צ"ע היכא מייתי לה:

לחם משנה

[א] ושם נבא בשני המשיחים וכו'. רש"י ז"ל בפירוש החומש בפרשת בלק פירש דפסוק דרך כוכב מיעקב כלו וכן פסוק והיה אדום ירשה מדבר על דוד ופסוק וירד מיעקב וכו' איירי במלך משיחנו ורבינו לא כתב כן ואולי הם מדרשים חלוקים:

לחם יהודה

[א - ג] עיין בהשגות הראב"ד ובמ"ש מרן כ"מ להליץ על רבינו דהך דפ' חלק אתיא דלא כשמואל ותמיה לי עליו דמשמע לדבריו דהא דמורח ודאין הוא חידוש במעשה בראשית ואינו ממנהגו של עולם דאין זה מסוג החכמה והבינה אף על גב דמתרבין הימים ההם ואם תימצי לומר דסברא זו נכונה ועם שהיא נראית רחוקה ח"ו דאינו נקרא חידוש אלא דבר שהוא חידוש כולל לכל העולם כגון בגוף הבריאה וזה אינו אלא פרטי למשיח לבדו מ"מ יש ביישוב זה מהדוחק שנעשה מחלוקת חדשה במה שלא נכתב בדבריהם דהיינו דלשמואל אין לשאול אות ומופת ולאידך מ"ד שהוא רבא דפ' חלק דס"ל דמורח ודאין צריך לשאול אות ומופת ובזה לא אשכחן דפליגי דאין לנו להוליד מחלוקת ביניהם מה שלא נזכר בפירוש. ועוד דאם תימצי לומר דפליגי נמי בהא מ"מ כיון דחזינן דרבא הוא דאמר הך סברא דמורח ודאין ולדידיה לא ס"ל כהך דשמואל הו"ל לרבינו לפסוק כרבא דהוא בתראה ודלא כשמואל:

ועוד אם פירוש הכתוב דוהריחו באמת כרבא אין זה שאלת אות ומופת אלא שצריכין אנו לראות כל אותן הייעודין שייעד עליו הנביא אם הם בו כגון חכמה ובינה ושאר מדות היתכן אם לא נמצא בו אחת מו' מדות הכתובים שם בפסוק דונחה נאמין בו שהוא משיח אתמהה. ואין לומר דכוונת מרן כ"מ היא על שאלת אות ומופת דאם יעשה אותן כששואלין אותו הוי חדוש והילכך לא אתי הך דפ' חלק כשמואל דודאי אין לנו לייחס אליו סברא רעועה כזו מכמה אנפי חדא דהא בפ' חלק לא זכרו משאלת אות ומופת ולא אמרו אלא נחזי אנן אי מורח ודאין ועוד וכי בזמנים של בעלי התלמוד לא היה שום אות ומופת והוא דבר פשוט בודאי דעשיית האות אינו שינוי במנהגו של עולם כיון דאינו אלא לשעה:

אמנם הנראה לענ"ד דאע"ג דהמדרש והגמ' פליגי בגוף המעשה דבן כוזיבא מ"מ נקח ראיה ממה שמצינו לר' עקיבא והרבה מחכמי דורו דחשבו דהוא משיח ולא שאלו אות אלמא דהדין הוא דאין צריך לשאול דודאי חכמים גדולים כמותם לא היו טועים בגוף הדין והנך רבנן דאמרו נחזי אנן לא על צד החיוב עשו כן אלא רצו לנסות ועוד דלפי מה שכתבנו דלא חשיב הך שאלת אות ניחא טפי ועיין בהרב לח"מ ז"ל:

קרית מלך

[א] ובונה המקדש, זבחים מ"ה א' הלכתא למשיחא.

ומקבץ נדחי ישראל, מדרש אגדת משיח באורך ע"ש.

וחוזרין כל המשפטים כו', סנהדרין נ"א ב' הלכתא למשיחא (יד איתן).

ועושין שמטין ויובלות, תו"כ ויקרא פרשה י"ג ה"א עתיד היובל לפסוק ולחזור.

אראנו ולא עתה כו', דרשא זו כמעט כולה במדרש אגדה פ' בלק [ויש שם ט"ס ע"ש].

אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, עי' שמות רבה פ"ל סי' כ"ד אימתי תהי' ישועה א"ל אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב כו'.

דרך כוכב מיעקב זה דוד, בירו' תענית פ"ד ה"ה גבי בר כוזיבא משמע דכולי קרא במשיח וכן משמע בדברים רבה פ"א סי' כ' וכן בתרגום יונתן.

שנא' ותהי אדום לדוד לעבדים, ל' הפסוק ויהי כל אדום עבדים לדוד.

הלכות מלכים פרק יא, הלכה ב

קרית מלך

[ב] אף בערי מקלט הוא אומר כו', ירו' מכות פ"ב ה"ו ולעתיד לבא מפרישין עוד שלש כו'

הלכות מלכים פרק יא, הלכה ב

רדב"ז

[ג] ואל יעלה על דעתך וכו'. ולענין בן כוזיבא אין ספק שהיה מחלוקת בין החכמים מקצתם לא האמינו שהוא משיח וקצתם האמינו ור"ע מכללם ואפילו אחר ששלחו חכמים אי מורח ודאין או לא לא חזר בו ר"ע שמא לא בא לפניו דין שיהיה צריך לדון ע"י הריחו עד שנהרג אז נתברר לכל שלא היה משיח. ומה שנראה מדברי הראב"ד שישראל הרגוהו לא משמע הכי אלא הגוים הרגוהו ויש לפרש הא דאמרינן בפרק חלק כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוה כלומר רפו ידיהם ממנו ובאו הגוים והרגוהו א"נ אגדות חלוקות הן: ועיקר הדברים ככה וכו' עד סוף. הכל מקובץ מהמדרשות ומהכתובים ודברים מקובלים מפי סופרים ומפי ספרים:

לחם משנה

[ג] ואל יעלה על דעתך וכו'. להשגת הר"א ז"ל תירץ הרב כ"מ דמדראינו באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל דאמרינן התם דנהרג בן כוזיבא על ידי א"ה משמע דאית לן למימר דהא דרבא דאמר בפרק חלק (דף צ"ג ב) דבדקוה לבן כוזיבא אי מורח ודאין אתי דלא כהלכתא והיינו כשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות משיחנו אלא שעבוד מלכיות בלבד וכו'. ואני אומר תירוץ אחר דשם בפרק חלק א"ר אלכסנדרי דוהריחו אינו מלשון ריח אלא מלשון רחיים ואמרו שם שטוענין יסורין ומצות כרחיים ורבא הוא דקאמר דהוא מלשון ריח ומש"ה קאמר דבדקוה לבן כוזיבא בהכי וכיון דחזינן במדרש דנהרג בן כוזיבא ע"י א"ה למדנו דלית הילכתא כרבא אלא כרבי אלכסנדרי ופירוש והריחו הוי מלשון רחיים:

המאיר לארץ

[ג] שהרי ר' עקיבא חכם גדול והוא וכו' היה נושא כליו וכו'. כצ"ל.

חיים ומלך

[ג] ולא גורעין מהן. נ"ב וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוה מפשוטן הרי זה ודאי בדאי ורשע ואפיקורוס. כך מצאתי בדפוס ישן.

מקורי הרמב"ם לרש"ש

[ג] שהרי ר' עקיבא וכו' והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח. במדרש איכה בפסוק בלע ד' ולא חמל. ונקוה שיקויים בנו מקרא שכתוב ובחמלתו הוא גאלם (ישעיהו ס"ג) ופסוק וחמלתי עליהם (מלאכי ג') במהרה בימינו אמן.

מרכבת המשנה

[ג] ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח וכו'. עיין השגות וכ"מ ולח"מ. ובמדרש רבה איכה ובירושלמי פ"ד דתענית עיין שם. והנכון לדרך רבנו דמפרש דאין פלוגתא בין רבא דבבלי ובין הירושלמי דודאי מודה רבא דהאומות הרגוהו בביתר והיינו הרוגי ביתר אלא דבירושלמי ובמדרש רבה שם מבואר שר' אלעזר המודעי היה מתפלל ג' שנים ומחצה כל יום והיתה זכותו מגן על העיר שלא ילכוד אדריינוס קיסר את העיר ונלאה אדריינוס ורצה לילך מלהביא ביתר במצור. ואמר לו כותי אחד המתן ואני אלך אל העיר שתכבוש אותה. ונכנס הכותי ובא אל ר"א המודעי ומצאו עומד ומתפלל ועשה עצמו כלוחש באזניו ותפסוהו בני העיר והביאוהו אל בן כוזיבא ושאלו בן כוזיבא מה המתקת סוד עם ר"א המודעי והשיב הכותי אם אגיד לך או לא אגיד תהרגני מוטב שאגיד לך ותהרגני ואתה המלך תנצל והגיד בעלילה שר"א המודעי נתייעץ עמו למסור העיר ביד אדריאנוס והרג המלך את ר"א המודעי ולא קבל ממנו התנצלות מיד יצא בת קול הוי רועי אליל וכו' ונלכדה בו ביום ביתר ונהרג בן כוזיבא ע"כ. ולפ"ז הענין כפשוטו דאמר רבא דמורח ודאין דכתיב לא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים פי' דלא יאונה לצדיק כל און לשפוך דם נקי באומד גרוע שהרג בחנם את ר"א המודעי והוברר דאין רוח הקודש שורה עליו לשפוט בצדק דלים והשלימו חכמים עם אדריינוס למסור העיר בידו וקטלוהו וזה נכון. ומ"מ שפיר קאמר רבנו דהם לא רצו לקבל ממנו אות אלא שאמרו נחזי אנן אי מורח ודאין פי' אם לא יבוא מכשול על ידו וכיון שנכשל במשפט ר"א המודעי שוב הסגירו העיר כמ"ש.

קרית מלך

[ג] והוא הי' אומר עליו שהוא המלך המשיח, ירו' תענית פ"ד ה"ה ר"ע כד הוה חמי בר כוזבא הוה אמר דין הוא מלכא משיחא כו' ע"ש. בדברים אלו שהטפשים אומרים אין הדבר כו' ולא גורעין מהן וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצות מפשוטן ה"ז ודאי בדאי ורשע ואפיקורוס כצ"ל (רד"ש). [ג - ד] הם הלכה א'.

הלכות מלכים פרק יא הלכה ג

רדב"ז

[ג] ואל יעלה על דעתך וכו'. ולענין בן כוזיבא אין ספק שהיה מחלוקת בין החכמים מקצתם לא האמינו שהוא משיח וקצתם האמינו ור"ע מכללם ואפילו אחר ששלחו חכמים אי מורח ודאין או לא לא חזר בו ר"ע שמא לא בא לפניו דין שיהיה צריך לדון ע"י הריחו עד שנהרג אז נתברר לכל שלא היה משיח. ומה שנראה מדברי הראב"ד שישראל הרגוהו לא משמע הכי אלא הגוים הרגוהו ויש לפרש הא דאמרינן בפרק חלק כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוה כלומר רפו ידיהם ממנו ובאו הגוים והרגוהו א"נ אגדות חלוקות הן:

ועיקר הדברים ככה וכו' עד סוף. הכל מקובץ מהמדרשות ומהכתובים ודברים מקובלים מפי סופרים ומפי ספרים:

לחם משנה

[ג] ואל יעלה על דעתך וכו'. להשגת הר"א ז"ל תירץ הרב כ"מ דמדראינו באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל דאמרינן התם דנהרג בן כוזיבא על ידי א"ה משמע דאית לן למימר דהא דרבא דאמר בפרק חלק (דף צ"ג ב) דבדקוה לבן כוזיבא אי מורח ודאין אתי דלא כהלכתא והיינו כשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות משיחנו אלא שעבוד מלכיות בלבד וכו'. ואני אומר תירוץ אחר דשם בפרק חלק א"ר אלכסנדרי דוהריחו אינו מלשון ריח אלא מלשון רחיים ואמרו שם שטוענין יסורין ומצות כרחיים ורבא הוא דקאמר דהוא מלשון ריח ומש"ה קאמר דבדקוה לבן כוזיבא בהכי וכיון דחזינן במדרש דנהרג בן כוזיבא ע"י א"ה למדנו דלית הילכתא כרבא אלא כרבי אלכסנדרי ופירוש והריחו הוי מלשון רחיים:

המאיר לארץ

[ג] שהרי ר' עקיבא חכם גדול והוא וכו' היה נושא כליו וכו'. כצ"ל.

חיים ומלך

[ג] ולא גורעין מהן. נ"ב וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוה מפשוטן הרי זה ודאי בדאי ורשע ואפיקורוס. כך מצאתי בדפוס ישן.

מקורי הרמב"ם לרש"ש

[ג] שהרי ר' עקיבא וכו' והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח. במדרש איכה בפסוק בלע ד' ולא חמל. ונקוה שיקויים בנו מקרא שכתוב ובחמלתו הוא גאלם (ישעיהו ס"ג) ופסוק וחמלתי עליהם (מלאכי ג') במהרה בימינו אמן.

מרכבת המשנה

[ג] ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח וכו'. עיין השגות וכ"מ ולח"מ. ובמדרש רבה איכה ובירושלמי פ"ד דתענית עיין שם. והנכון לדרך רבנו דמפרש דאין פלוגתא בין רבא דבבלי ובין הירושלמי דודאי מודה רבא דהאומות הרגוהו בביתר והיינו הרוגי ביתר אלא דבירושלמי ובמדרש רבה שם מבואר שר' אלעזר המודעי היה מתפלל ג' שנים ומחצה כל יום והיתה זכותו מגן על העיר שלא ילכוד אדריינוס קיסר את העיר ונלאה אדריינוס ורצה לילך מלהביא ביתר במצור. ואמר לו כותי אחד המתן ואני אלך אל העיר שתכבוש אותה. ונכנס הכותי ובא אל ר"א המודעי ומצאו עומד ומתפלל ועשה עצמו כלוחש באזניו ותפסוהו בני העיר והביאוהו אל בן כוזיבא ושאלו בן כוזיבא מה המתקת סוד עם ר"א המודעי והשיב הכותי אם אגיד לך או לא אגיד תהרגני מוטב שאגיד לך ותהרגני ואתה המלך תנצל והגיד בעלילה שר"א המודעי נתייעץ עמו למסור העיר ביד אדריאנוס והרג המלך את ר"א המודעי ולא קבל ממנו התנצלות מיד יצא בת קול הוי רועי אליל וכו' ונלכדה בו ביום ביתר ונהרג בן כוזיבא ע"כ. ולפ"ז הענין כפשוטו דאמר רבא דמורח ודאין דכתיב לא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים פי' דלא יאונה לצדיק כל און לשפוך דם נקי באומד גרוע שהרג בחנם את ר"א המודעי והוברר דאין רוח הקודש שורה עליו לשפוט בצדק דלים והשלימו חכמים עם אדריינוס למסור העיר בידו וקטלוהו וזה נכון. ומ"מ שפיר קאמר רבנו דהם לא רצו לקבל ממנו אות אלא שאמרו נחזי אנן אי מורח ודאין פי' אם לא יבוא מכשול על ידו וכיון שנכשל במשפט ר"א המודעי שוב הסגירו העיר כמ"ש.

קרית מלך

[ג] והוא הי' אומר עליו שהוא המלך המשיח, ירו' תענית פ"ד ה"ה ר"ע כד הוה חמי בר כוזבא הוה אמר דין הוא מלכא משיחא כו' ע"ש.

בדברים אלו שהטפשים אומרים אין הדבר כו' ולא גורעין מהן וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצות מפשוטן ה"ז ודאי בדאי ורשע ואפיקורוס כצ"ל (רד"ש).

[ג - ד] הם הלכה א'.

הלכות מלכים פרק יא הלכה ד

חיים ומלך

[ד] ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבע"פ ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח (ונצח כל האומות שסביביו) ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנא' ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עת למועד אף אותו שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין כבר נתנבא בו דניאל שנא' ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו וכי יש מכשול גדול מזה שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל לישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותם וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם ולעבוד מבלעדי ה' אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגה כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו וכל הדברים האלו ושל זה שעמד אחריו אינו אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנא' כי אז אהפך כל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד כיצד כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב וערלי בשר והם נושאים ונותנים בדברים אלו הסותרות התורה אלו אומרים מצות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן פשוטין וכבר בא המלך וגלה נסתריהם וכשיעמוד מלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הן כולן חוזרים ויודעים ששקר היה. ע"כ מצאתי בדפוס ישן.

קרית מלך

[ד] והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה כו' בודאי וכאן צריך למחוק השאר ונשמט כאן הרבה ע"י הצנזור (רד"ש). ויתקן את העולם כולו כו', ע"ז כ"ד א' מאי קרא כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו'.

הלכות מלכים פרק יב הלכה א

רדב"ז

[א] אל יעלה על לב וכו'. השיג הראב"ד ז"ל והלא כתוב בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ ע"כ. ואין זו השגה, כמו ששאר הכתובים משל גם זה משל על אומה רעה כמו שדרשו על חיה רעה אכלתהו. אבל מה שראוי להאמין בזה שהדברים הם גם כפשוטם בארץ ישראל כדכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ, הארץ הידועה, וכן והשבתי חיה רעה מן הארץ, אבל בשאר ארצות עולם כמנהגו נוהג והכתובים הם משל שכן כתוב ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ובא"י יתקיים הפשט והמשל, וברוך יודע האמת. וגם רבינו לא גמר אומר שהכתובים הם משל למה שכתב הוא אלא בימי המשיח יודע למה הם רומזים:

חיים ומלך

[א] ח"א דף ל"ד ע"ג מספרי זוטא לב חיים.

לחם יהודה

[א] סוגייא בפ"ה דשבת דף ס"ג וז"ל תניא אמרו לו לר' אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן לפי שאינן צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב וכו' ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מסייע ליה לר' חייא בר אבא דאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה וגו' ואיכא דאמרי אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן אף לימות המשיח אינן בטלין היינו דשמואל ופליגא דר' חייא בר אבא ע"כ: ויש לדקדק בלישנא קמא דקאמר ופליגא דשמואל היכי מצי שמואל שהוא אמורא למפלג אסברת תנאים דאע"ג דקי"ל דיכול האמורא לחלוק עם התנא בפירוש הכתובים בנדון זה יוצא נפקותא מפלוגתיה לענין דינא דלסברת שמואל דס"ל דאינן בטלין א"כ היוצא בסייף וקשת ושאר כלי זיין אינו חייב חטאת דהא ללישנא בתרא לא הקשו רבנן אדרבי אליעזר אלא מכח דס"ל דבטלין הם לימות המשיח ולכך רבי אליעזר דהשיב להן דאינן בטלין ניחא ליה:

ועוד יש לדקדק בלישנא בתרא דקאמרינן עלה והיינו דשמואל ור"ל מכח סברת רבי אליעזר והוא תימה דאמסייעת ליה מדרבי אליעזר אותביה מדרבנן וה"נ קשה דקאמר ופליגא דר' חייא וכי משום דלא אתי ר' חייא כרבי אליעזר אף על פי שיסבור כרבנן יאמר עליו ופליגא וליכא למימר דהא דקאמר והיינו דשמואל הוא לאפוקי מלישנא קמא דלא אתי שמואל כחד מנייהו ובלישנא בתרא אתי כחד לכך שפיר שייך לומר והיינו וכן לרבי חייא כלפי לישנא קמא דאתי ככו"ע שייך לומר כלישנא בתרא דפליגא דהיינו בערך לישנא קמא דהיא שיטה דחוקה דהא אם היתה במציאות לישנא בתרא ממילא לישנא קמא לא היתה במציאות ולא שייך לומר ופליגא והיינו בערך לשון אחר שאינו במציאות. ועוד קשה קצת למה שינה הש"ס לשונו דלגבי ר' חייא בלישנא קמא תפס לשון מסייע ולגבי שמואל בלישנא בתרא תפס לשון והיינו ולא לשון מסייע ולא לחנם נכנס בשינוי הלשונות:

והנראה לענ"ד כפי מושכל ראשון הוא דמדין המשנה דאמרו חכמים דאינן אלא לגנאי שנא' וכתתו חרבותם לאתים וגו' דכוונתם בראיית הפסוק דאם הן תכשיטין למה יבטלו אין להוכיח היפך מסברת שמואל דלסברתו עיקר ראייתם אינה על הביטול באיזה זמן שיהיה ואפי' לא יחול אלא עד ימות עולם הבא. מ"מ הן תכשיטין למה יבטלו לעוה"ב אמנם מהברייתא שתפסה מפני מה בטלין לימות המשיח שייך לומר דתנא דברייתא פליג אדשמואל ור"ל דרבנן לא אמרו אלא בטלין סתם ותנא דברייתא סבר דאפי' בטלין הוא לימות המשיח ושנאה בברייתא כאילו היא מלשון קושית חכמים וזה ידוקדק מלשון רש"י במשנה ובגמרא דבמשנה פי' וז"ל ואי תכשיטין נינהו לא יהו בטלין לעתיד ע"כ ור"ל מלישנא דבטלין לימות המשיח השנוי בברייתא קא דייק ולא מגוף הדין וזה פשוט. וכפי הנחה זאת יקשה לנו בלישנא בתרא דתשובת רבי אליעזר היתה אף לימות המשיח אינן בטלין דמה תשובה היא זו דלדידך נמי דאינן בטלין לימות המשיח ומהכרח דהביטול הוא לעוה"ב אכתי קשה דאם תכשיטין הם מפני מה יבטלו בשום זמן ומוכרח לומר דאין עיקר קושייתם תלויה באם הביטול יהיה לימות המשיח בדוקא דהרי במשנה לא תלו הביטול בזמן קבוע דמשמע דאין נפקותת הקושיא אלא מגוף הביטול אימתי שיהיה אלא דהוו סברי רבנן לפי לשון זה דהביטול הוא לימות המשיח וקושטא קאמרי ורבי אליעזר הכחיש סברתם בזמן הביטול דאינה לימות המשיח ומסתמא רבנן קיבלו סברתו והפלפול שהיה ביניהם לבסוף כנזכר בלישנא קמא ור"ל אם תכשיטין הם מפני מה בטלין לעוה"ב והשיב רבי אליעזר לפי שאינן צריכין וכיון שגם חכמים הודו בזה לרבי אליעזר דהא לא פליגי בתרתי אם כן שייך שפיר לומר היינו דשמואל לכו"ע ופליגא אדרבי חייא וק"ל:

ולמה שדקדקנו בשינוי לשון ממסייע לו היינו אפשר לומר דלשמואל כיון ששלל כל דבר שלא יהיה הבדל בין עולם הזה לימות המשיח מוכרח דס"ל דכל נבואות הנביאים אינן אלא לעולם הבא ובכללן נבואת וכתתו חרבותם לאיתים דודאי דאינן בטלין לימות המשיח ולכך תנא דקאמר בהדיא בטלין לימות המשיח ודאי דפליג אדשמואל אמנם לרבי חייא דקאמר כל הנבואות בכלל הם לימות המשיח ולסברתו פשיטא דבטלין לימות המשיח מ"מ תנא דברייתא אינו מוכרח שיסבור דכל הנבואות הם לימות המשיח די"ל דדוקא בהני השייכין למלחמות הוא דיש לקיימן בימות המשיח אבל בשאר נבואות אפשר דיסבור דהם לעוה"ב דאין זה תלוי בזה אלא דמסתמא אפושי פלוגתא לא מפשינן ואין לעשות סברא שלישית שתחלק בין נבואה לנבואה וכיון דאינו מוכרח כ"כ לכך קאמר מסייע דאינו אלא סיוע בעלמא דמשא"כ בלישנא בתרא דקאמר רבי אליעזר דאינן בטלין לימות המשיח על כורחין שיסבור דגם שאר נבואות כולם הם לעוה"ב דאם אותה נבואה של מלחמה פירשה על העוה"ב כל שכן שאר נבואות ולכך בהכרח דס"ל כשמואל והיינו כשמואל:

תוס' ד"ה אין בין העולם הזה וכו' צ"ל דהאי אין בין לאו דוקא ע"כ. לכאורה קשה כיון דאין בין לאו דוקא א"כ מנלן לומר ופליגא ודילמא ס"ל דבטלין ואין בין לאו דוקא דומיא דירושלים ובית המקדש ועוד קשה היכי מצינן לומר דלאו דוקא דא"כ מאי אהני לן כלל זה דאין ביניהם אלא שעבוד מלכיות דעדיין איני יודע מהו הנעשה בימות המשיח ויש מי שמתרץ דהקסלקא דעתך דהתוס' הוא דכלל שמואל הוא לשני הקצוות דהיינו דכל דבר שישנו בעולם הזה יתחייב להיות גם כן בימות המשיח ולא יתבטל וכל דבר שאינו בעוה"ז ג"כ אינו לימות המשיח דהיינו בין באינו בין בישנו יהיו עולם הזה וימות המשיח שוין חוץ משעבוד מלכיות דאע"פ דעכשיו ישנו לימות המשיח אינו ועל זה הקשו מירושלים ובית המקדש דעכשיו אינו ולימות המשיח ישנו ותירצו דלאו דוקא ר"ל דהכלל שמסר לנו שמואל אינו על שני ראשין כי אם על ראש אחד דהיינו דכל דבר שישנו עכשיו לא יתבטל חוץ משעבוד מלכיות וא"כ גם החרבות והחניתות דישנו עכשיו לא יתבטלו לימות המשיח דאין לומר דמסר לנו הכלל להיפך דמאי חזית דליתא דהא שעבוד מלכיות ישנו ולימות המשיח אינו ועל כורחין לומר דהכלל דאינו אלא על צד אחד הוא על צד דישנו דומיא דשעבוד מלכיות וכן ראיתי בס' עלה דיונה שתירץ כן יעו"ש:

ולי אני הצעיר לא נתיישב תירוץ זה דהא איתא בפסחים בפרק אלו דברים ובפ' חלק רמו קראי אהדדי כתיב וחפרה הלבנה וגו' וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' ומשנו דכאן לימות המשיח והיה אור הלבנה כאן לעולם הבא וחפרה ופריך ולשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות מאי איכא למימר ומשנינן התם דלשמואל נמי לא קשיא דאידי ואידי לעוה"ב וכאן במחנה שכינה וכו' משמע דלשמואל נמי אור הלבנה ואור החמה דאינן שוין בעוה"ז לא ישתנו לימות המשיח אלמא דכלל זה דשמואל הוא צודק לתרי אנפי אפי' לצד האחר דעל מה שאינו בעוה"ז אינו לימות המשיח וא"כ הדרא קושיין לדוכתא על רבותינו בעלי התוס':

אמנם הנראה לענ"ד הוא דהתוס' באו ללמדנו דכלל שמואל אינו אלא על דבר שלא היה בעולם כלל שלא יהיה לימות המשיח וכן דבר שיהיה כל הימים כגון כלי מלחמה שלא יתבטל אמנם דברים שהיו באיזה זמן ונתבטלו בעוה"ז אם יחזרו ויתהוו לימות המשיח אין זה שינוי כיון דבעוה"ז גם כן היו בשום זמן כגון ירושלים ובית המקדש דהיו בנויין מתחלה וחרבו אז כשיתגלה המשיח ויבוא במהרה בימינו אין זה שינוי מימות המשיח לעולם הזה דהא בעוה"ז היו ג"כ בנויין במקצת מן הזמן ועל זה המין הוא דלא מסר לנו שמואל כלל. וכי תימא דאם כן למה אומרין התוס' דהאי אין בין לאו דוקא הרי הוא דוקא לגבי דברים המחודשים שלא יהיו ולגבי דברים ההווים שלא יתבטלו והוי דוקא, לא קשיא דסוף סוף כיון דשלל שמואל שעבוד מלכיות והשעבוד לא היה כל ימי חיי העולם הזה דהרי בזמן דוד ושלמה וכמה מלכים היו חירות משעבוד מלכיות לכך היה מקום לטעות בכלל שמואל דכולל אף דבר שיהיה ויתבטל דשוב לא יהיה לימות המשיח זולת שעבוד מלכיות ובאו התוס' וחדשו לנו דהאי אין בין לאו דוקא לזה הצד השלישי דוק: וראיתי להרמב"ם ז"ל פסקיו לפי קוצר דעתי מורכבים אתרי רכשי וקשיא הלכתא אהלכתא דבפ"ח מהל' תשובה משמע דפסק כר' חייא שכן כתב וז"ל כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העוה"ב אין כח באדם להשיגה על בוריה וכו' ושכל הטובות שמתנבאין בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהם ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל וכו' אמרו חכמים כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה וגו' ע"כ ואילו בסוף פ"ט מההלכות הנזכרות וכן בריש פי"ב מהלכות אלו מוכח דפסק כשמואל יעויין שם וכבר הקשה מרן בכ"מ קושיא זו והעמידה בצ"ע: ואשר אני אחזה לי בהלצת קושיא זו כשנקדים להניח קושי לדברי רבינו דס"ל דפי' עולם הבא הנזכר בכל מקום הוא על עולם שלאחר המות שהוא לנפש בלבד ואין בו לא אכילה ולא שתיה כמבואר שם בפ"ח בביאור מרן יעו"ש א"כ יקשה לשמואל דס"ל דהנביאים לא נתנבאו לימות המשיח אימתי יתקיימו אותן הנבואות כגון וכתתו חרבותם וחניתותיהם וכיוצא והרי עוה"ב שהוא לאחר המות הוא לכל אחד ואחד בפני עצמו ולנפש לבדה לא שייך מציאות חרב וחנית כלל, ואין לומר דיתקיימו לאחר התחייה, שאותו זמן לסברת רבינו אינו נקרא בשם עולם הבא אלא עולם התחייה ולא שמענו מי שאומר קיום אותן נבואות אלא לאחד משני זמנים הנקראים בשם ימות המשיח ועולם הבא אבל עולם התחייה לא שמענו וכולי האי לא היה לו לשמואל לסתום דבריו דהאמורא אין דרכו לסתום אלא לפרש. לכך מוכרח לומר דלכו"ע קיום הנבואות אינן אלא בימות המשיח ואם ימשכו גם לאחר התחייה הוא נכלל בכלל ימות המשיח דשוב אין להם הפסק אלא דשמואל ס"ל דאותן נבואות לא יתקיימו כפי הנראה מפשטי הכתובים דלעולם לא יבטל דבר ממנהגו של עולם ולא יהיה חידוש כלל ממעשה בראשית אלא דענין אותן הנבואות הם משל וחידה כמו שביאר רבינו ריש פ"ט מהלכות אלו אמנם ר' חייא דאמר בסתם כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח משמע דס"ל דיתקיימו כפשטן ויהיה שינוי והבדל רב בין עוה"ז לימות המשיח ובזה הוא דחולק על סברת שמואל דהיינו במשמעות וביאור הנבואות, אבל בסברה זו דהנביאים לא נתנבאו על עוה"ב דעין לא ראתה, מודה גם שמואל דלא נתנבאו על עוה"ב, וביאור הסוגיא דקאמרא ופליגא דשמואל הוא מכח לשון הברייתא דקתני בטלין לימות המשיח דמשמע בטלין ממש דאילו לסברת שמואל אין פי' הנבואה דוכתתו חרבותם כפשטה שהוא ביטול ממש אלא משל וחידה היא בעלמא ור"ל שלא ירים איש את חרבו ואת חניתו אלא כל ישראל יושבים לבטח ואין מחריד וכן היא סברת רבי אליעזר ללישנא בתרא דהשיב להם לחכמים אף לימות המשיח אינן בטלין ור"ל דאינן אלא משל וחידה ובזה תספיק תשובתו לחכמים דשוב אינן יכולין לחזור ולהקשות לו ולומר ולדידך דמוקמת לה לעוה"ב מי ניחא כפי פשט הסוגיא דכתבנו למעלה דהרי כוונתו דרבי אליעזר אינה אלא כוונת הכתובים דענין משל וחידה ולא על חילוף הזמנים ומה שהביא דברי ר' חייא הוא על ענין עוה"ב דלא נתנבאו עליה הנביאים אף לסברת שמואל משום דעין לא ראתה ולשון דכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח דתפס רבינו הוא לשון מושאל וכוונתו דהמשלים והחידות של הנביאים אינן אלא על ימות המשיח דסמך לו אמה שביאר בשתי המקומות הנזכרים כן נראה לענ"ד:

והרב בעל לח"מ ז"ל הקשה עוד קושיא אחרת דכיון דבהל' שבת פסק רבינו כסברת חכמים דאם יצא בסייף וכו' חייב חטאת ובגמ' משמע דפליגי אדשמואל איך חזר ופסק הלכה כשמואל ותורף תירוצו בקוצר הוא דר' חייא נמי מודה דבימות המשיח לא יבטל דבר שהוא היפך הטבע אף על פי שהוא היפך ממנהג העולם יתבטל כגון ביטול חרבות ורמחים ושמואל ס"ל דלא יהא שום שנוי כלל דהא מייתי ראיה מדכתיב כי לא יחדל אביון מקרב הארץ דמשמע דאפילו כגון עניות דאם יתבטל אינו היפך הטבע כיון דהוא היפך ממנהגו של עולם לא ישתנה כלל ורבינו פוסק כרבי חייא בר אבא ומה שהוצרך לפרש בנבואות ישעיה דוגר זאב עם כבש וגו' דהוא בדרך משל וחידה משום דאם יפרש כפשטו יהיה היפך הטבע לימות המשיח ולהפיכת הטבע ליכא מאן דפליג דלרבי חייא נמי לא יתהפך ומביא הכרח רבינו לזה מסברת שמואל דלדידיה מוכרח אתה לומר שהוא משל דהא מיירי בנבואות המשיח ומדשמואל נשמע לר' חייא זהו כוונתו בקצור.

ואחרי הקידה והשתחויה אלף פעמים לפני גדולת חכמתו דברים הללו הם רחוקין הרבה מן השכל ומן הסברא ולא ניתנו ליכתב ואין דברי רבינו סובלין פירושו כלל מכמה אנפי חדא דלשיטה זו צריך לידחק ולבאר לשון רבינו דהלכות אלו שכתב וז"ל אל יעלה על לב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם דר"ל מטבעו של עולם דאילו היוצא מהמנהג ואינו יוצא מהטבע יבטל דזו היא סברת ר' חייא: ועוד קשה דהיה לו לרבינו לבאר דמה שאינו יוצא מהטבע יבטל כגון ביטול חרבות דזהו עיקר סברת ר' חייא אמנם עכשיו שסתם משמע דלא יהא שום שינוי כלל דאין מקום לומר דסמך אמה שפסק כרבנן בענין יציאות השבת דדבר זה רחוק וזר. ועוד קשה דהיכן מצינו בשום פסק מפסקי רבינו בכל ספר משנה התורה שיכתוב הכרח הפי' דאין דרכו אלא לכתוב הלכה פסוקה כמשה מפי הגבורה. ועוד דאין במשמעות דבריו שום נטייה שמביא דברי שמואל לראיה שהיה לו לומר בלשון שהרי אמרו חכמים אין בין העולם הזה וכו' ולא לכתוב אמרו חכמים וכו' בסתם:

ועוד קשה דאף אם תדחוק לפרש לשונו שבהלכות אלו שהוא מביא ראיה מ"מ לשונו שבסוף פ"ט מהל' תשובה מורה באצבע דלא העתיק דברי שמואל לשום ראיה דהרי לשם לא דבר דבר שיצטרך להביא עליו ראיה. ועוד קשה על גוף ההכרח דמה היא ראיה זו מדשמואל לרבי חייא דוכי גברא אגברא קרמית. ועוד דלמה הוכרח ר' חייא לחלק בין דברים שהם היפך מן הטבע ובין דברים שהם היפך מן המנהג כיון דס"ל דיש הבדל רב בין עוה"ז לימות המשיח למה לא יהא הבדל גם לדברים היוצאין חוץ מן הטבע, סוף דבר דשיטת הרב לח"מ ז"ל לא יכולתי להולמה והוא ג"כ הרי חזר בו מכח אותה הקושיא דפסחים ודחלק יעו"ש ועל עיקר קושיתו מהך דפסק רבינו כחכמים בהל' שבת אינה קושיא אפי' לגבי פשט הסוגיא כדכתיבנא לעיל דלחכמים אין הקושיא אלא אם תכשיטין הן למה יהיו בטלין על כל זמן שיצוייר ביטולן שפיר תחול קושייתן ומכל שכן לפי מה שביארנו בשיטת רבינו ז"ל דיתיישב ביותר והיא השיטה האמתית לפי חסרון דעתי:

מרכבת המשנה

[א] אל יעלה על הלב וכו'. עיין השגות נראה כוונתו דדברי תורה אין לפרש דרך משל (כמו נביאים) ואין מקרא שבתורה יוצא מידי פשוטו ואין זה קושיא דשפיר בישראל שרויים על אדמתם והיא מיושבת הרי כתיב ונתתי מוראכם וחתכם שהחיות בורחות מהיישוב ואם בחמת קרי ונסתם ואין רודף והארץ תשם אז ירבה חית השדה בטבע וזה פשוט.

קרית מלך

[א] וזה שנאמר בישעי' כו', עי' תו"כ בחוקותי פרק ב' ה"ב וכה"א וגר זאב כו' מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו כו' זו חי' כו' משמע כפי' הראב"ד.

עם רשעי העולם המשולים כו' באלו הדברים הכתובים בענין כו' כ"ה בדפו"י (רד"ש).

בנחת כישראל שנאמר כ"ה בדפו"י (רד"ש).

שולי הגליון - פני מנחם

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו הולך, וזה שנאמר בישעיה 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' משל וחידה וכו', וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היו משל ומה ענין רמוז בהן. ובהשגות הראב"ד: א"א והלא בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ. וברדב"ז: אבל מה שראוי להאמין בזה שהדברים הם גם כפשוטם בארץ ישראל, כדכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ, הארץ הידועה, וכן והשבתי חיה רעה מן הארץ, אבל בשאר ארצות עולם כמנהגו נוהג והכתובים הם משל וכו'.

ולכו"ע אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דאל"כ היאך יפרש הרמב"ם התורת כהנים פרשת בחוקותי [פרק ב] על הפסוק (כ"ו ו') 'והשבתי חיה רעה' רבי יהודה אומר מעבירם מן העולם, רבי שמעון אומר שלא יזיקו. ודוחק לומר שיפרש הרמב"ם גם את דברי רבי יהודה ורבי שמעון למשל לגויים. ולפירוש הראב"ד בתורת כהנים שם בדברי רבי יהודה - מעבירם מן הארץ, והיינו כרדב"ז כאן שמעבירם מארץ ישראל. ועי"ש ברמב"ן בחוקותי על הפסוק הנ"ל.

ובספרי פרשת עקב [פ"נ] על הפסוק [דברים יא כג] 'והוריש ה' את כל הגוים' מקשה על הפסוק 'פן תרבה עליך חית השדה' אמר ראב"ע למה הם יראים מן החיה והכתיב [איוב ה כג] 'וחית השדה השלמה לך'. ולמה מקשה מהפסוק באיוב ולא מקשה מהכתוב 'והשבתי חיה רעה מן הארץ', ולפירוש הרמב"ם אתי שפיר.

הלכות מלכים פרק יב הלכה ב

רדב"ז

אמרו חכמים וכו'. שמואל אמרה בס"פ אין עומדין: יעמוד נביא לישראל וכו'. דכתיב לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות וגו'. ואני סובר שהוא יסמוך סמוכים בא"י כאשר כתבתי בהלכות סנהדרין ע"ש: יש מן החכמים וכו'. כיון שאין דברים אלו לענין הלכה ולא לקיים עיקר מן העיקרים אין ראוי לדקדק בהם וכו' כאשר האריך רבינו אלא אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבא לא יאחר והוא יגלה הדברים הנסתרים:

כסף משנה

אין בין העוה"ז לימות המשיח וכו'. מימרא דשמואל בפרק חלק (דף צ"א:):

ואינו בא לא לטמא וכו'. בסוף עדיות איפליגו תנאי אם אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב או לא ופוסק רבינו כחכמים שאומרים שם שאינו בא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם: אמרו חכמים תיפח רוחם של מחשבי קצים. כך אמרו בפרק חלק (דף צ"ז:):

ובני לוי מטהר תחלה וכו'. פ' י' יוחסין (דף ע"א) מימרא דרבי חמא בר חנינא:

הרי הוא אומר ויאמר התרשתא וכו'. בתוספתא דפ"ק דכתובות אמרו עד עמוד כהן לאורים ולתומים כאדם שאומר לחבירו עד שיבוא משיח:

אבני שוהם

יראה מפשוטן של דברי הנביאים וכו' שבתחילת ימות המשיח וכו', ושקודם מלחמת גוג ומגוג וכו'. (א"ה משמע מדברי רבינו שקודם (ביאת) [מלחמת] גוג ומגוג יבא אליהו ז"ל דהיינו בתחילה יבא המשיח ואחר כך אליהו זכור לטוב ואחר כך גוג ומגוג. וקשה לענ"ד אחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים דנראה לכאורה היפך ש"ס ערוך בעירובין דף מ"ג ע"ב גבי הא דאיבעיא לן אי יש תחומין למעלה מעשרה או לא וכו' ת"ש וכו' שאני התם דאמר קרא וכו' והא לא אתא אליהו מאתמול ע"כ, הרי מוכח משם דאליהו יבא קודם המשיח הדבר צריך עיון רב אצלי.

ואגב ראיתי להרב לח"מ בפ"ד מהל' נזירות הי"א מה שהקשה להכ"מ ותירץ עיין שם שכתב בתוך דבריו וז"ל אבל לדידן דאית לן ספק נזירות להקל וכו' ומ"מ בשבת מותר משום דספק נזירות להקל ובחד בשבת אסור דדילמא וכו' עכ"ל ומלבד מה שיש מהקושי בדבריו עיין להרב מהר"ח אבולעפיא בס' ישרש יעקב, זאת ועוד דלא זכיתי להבין דבריו דאי ספק נזירות להקל מאי שנא חד בשבתא מבשבתא בחד, בשבתא נמי לשתרי מהאי טעמא דספק נזירות להקל וצריך ישוב ועמיתי בתורה מעלת הח"ר רפאל ברוך נר"ו לחלק יצא בין ספק בדין לספק חוץ מהדין וק"ל).

אור הישר

אמרו חכמים אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד וכו'. עי' בתשובות חיים שאל ח"א סי' צ"ח ועי' עוד בלח"מ הל' תשובה פ"ח ה"ז.

יראה מפשוטן של דברי הנביאים שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג וכו'. עי' חתם סופר ח"ו סי' צ"ח.

שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' ואינו בא לא לטמא הטהור וכו' אלא לשום שלום בעולם וכו'. עי' בתשובות חוות יאיר סי' קצ"ב אות ס"א ובמש"כ בחידושי לעירובין מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה דלא.

בן אריה

אין בין עוה"ז לימות המשיח כו'. ע' ה' תשובה פרק שמיני הלכה ז' וע"ש בכ"מ [שכתב וצ"ע וע"ש מה שכתבנו לתרץ ע"פ דברי הגר"א ז"ל בספרא דצניעותא פ"א דף יו"ד וכ"כ בביאורו על ברכות ל"ד ב' כי אלו ואלו דברי אלקים חיים ודברי שניהם אמת כי שני ימות המשיח הן]:

ברוך ד' אשר עזרני להעתיק ההגהות והחידושים על הרמב"ם מכתב יד אדוני אבי זקיני מורי ורבי הגאון המפורסם וכו' כש"ת מו"ה זאב וואלף זללה"ה שהי' אב"ד בגאלדינגען ובטעלז בן הרב ר' אריה ליב זללה"ה (שהי' ד"ץ ומ"ץ בזאגר ישן): בעל המחבר הגהות בן ארי' על הש"ס והאלפס (שנדפס בשסין החדשים) והגהות וחידושים בן ארי' על או"ח וחו"מ (שנדפס אצל ספר תמים דעים) ועוד כמה חיבורים שהמה בכתובים. על הירושלמי. והבה"ג. והבעל העיטור. ותשובת הרי"ף. ותשובת הגאונים וספר קול בן ארי' על החו"מ ועוד. העתקתי בע"ה ית' מכתב ידו שעל גליון הרמב"ם שלו. ועל חלק דיני ממונות הכנסתי מעט מספרו קול בן ארי' כו' השייך להרמב"ם ז"ל. בעזרת ד' ית'. נכדו ארי' ליב בלא"א מורי ורבי הרב הג' וכו' ר' ידידי' זללה"ה. (אשר העתקתי חידוש מכתב ידו על הרמב"ם בה' חגיגה פ"ב ותשובה מכתב ידו בענין עמוד השחר וצאת הכוכבים נדפס בבן ארי' על או"ח סי' פ"ט). בן לאא"ז ז"ל הנ"ל. נ"ע. זללה"ה. חונה בקראטינגא יע"א:

גופי הלכות

אין בין העולם הזה לימות המשיח וכו'. עיין בכללים אות האל"ף.

ויקח אברהם

אמרו חכמים אין בין העוה"ז לימות המשיח. נ"ב לב חיים ח"א סי' ל"ב דל"ד ע"ג.

יד המלך (לנדא)

אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד כו' ואינו בא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא כו' אלא לשום שלום בעולם.

זה הוא ממשנה סוף פרק בתרא דעדיות, ובקצת נוסחאות נאמר לעשות שלום ביניהם וכן העתיק מרן הכ"מ, ורבינו תפס הנוסחא האמור לעשות שלום בעולם. אמנם בכל אופן לא נאמר כל זה אלא לגבי ישראל, וכהוראת הכתוב המובא [שם] ע"ז והשיב לב אבות על בנים דקאי ג"כ רק על ישראל, אבל עמוני ומואבי מצרי ואדומי, אף דכעת המה מותרים לבוא בקהל ומשום דסנחריב בלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש, בכל זאת לעתיד יתוודע לנו מי המה אלה להרחיקם מקהל ה'. ועינינו רואות בהשמדת זכר עמלק דמקרא מלא דיבר הכתוב [שמות יז, טז] כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ודרשינן במכילתא [דברים פיסקא ש"י] [בינו שנות דור ודור] ר' אליעזר אומר זה דורו של משיח שהם שלשה דורות, דכתיב [תהילים עב, ה] ולפני ירח דור דורים. ואיך יהיה מצוה זו נוהגת כלל בימות המשיח הלא גם [את] עמלק כבר בלבל סנחריב, ואיך נדע מי הוא מזרע עמלק, ואית לן למימר גם בזה דכל דפריש מרובא הוא. אלא ודאי דמשיח צדקנו יגלה לנו מי המה. ואם בעמלק דענינו נוגע לנפשות יודיע לנו בכדי לקיים העשה האמור בתורה [דברים כה, יט] תמחה את זכר עמלק, למה לא יודיע לנו את אלה דאינו גורם להם רק הרחקה לבד בכדי לקיים הלאו דלא יבוא עמוני ומואבי, ודלא יבוא מצרי ואדומי בקהל ה'.

כתר המלך

אמרו חכמים וכו' שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה ואינו בא וכו' אלא לשום שלום בעולם וכו'. ויש מן החכמים שאומרים שקודם המשיח יבא אליהו וכו'. ועיין כרתי ופלתי סוף (סי' קי) מה שביאר בזה. ונ"ל לומר כן דהנה איתא במדרש והובא בילקוט סוף מלאכי ר' יהודה אומר אם אין ישראל עושים תשובה אין נגאלין ואין עושין תשובה אלא מתוך צער וטלטול ומתוך שאין להם מחיה ואין עושים תשובה עד שיבא אליהו שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא מה כתיב אחריו והשיב לב וכו'. ונ"ל לבאר דברי ר' יהודה כן דהנה איתא פלוגתא בגמ' דסנהדרין (דף צז ע"ב) בין ר' אליעזר ור' יהושע דר"א אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין ור"י אומר בין כך ובין כך נגאלין אלא מעמיד להם מלך קשה וכו' ועושין תשובה ומפרש המהרש"א ושארי מפרשים דמחולקים בזה דר"א ס"ל דבעי דוקא דישובו תשובה מאהבה ואז גם העונות נעשו כזכויות ויגאלו ור"י אומר אף אם יעמיד להם מלך קשה ויעשו תשובה מיראה מ"מ נגאלו בתשובה כזו ואפשר לומר דר' יהודה הכא ס"ל נמי כר' אליעזר דבעי תשובה מאהבה דוקא ואומר כן ואין עושין תשובה היינו מיראה אלא מתוך צער וטלטול וכו' אך מתוך תשובה כזו אין נגאלין ואומר ואין עושין תשובה עד שיבוא אליהו היינו תשובה מאהבה דיוכלו לזכות לגאולה הוא רק עד שיבוא אליהו וא"כ לפי דברי המדרש זה צריך ודאי לבוא אליהו הנביא מקודם להשיב ישראל ואח"כ יבוא משיח אבל אם ישראל יהיו זוכין ויהיה דור שכולו זכאי ואז יבוא משיח תיכף ולא יצריך אליהו לבוא מקודם ויבוא אח"כ רק לעשות שלום במחלוקת הדינים והחכמים ויבוא לאחר ביאת המשיח וכמו שבארנו לעיל בהל' נזירות המקרא מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום היינו שנאוה יהיה אשר המבשר לא יצטרך להשיב בתשובה רק יבוא לעשות שלום בינינו ויהיה דור שכולו זכאי ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן:

קרית מלך

שבתחלת ימות המשיח תהי' מלחמת גוג ומגוג, ע"ז ג' ב' כיון שרואין מלחמת גוג כו' ועי' ירו' שביעית פ"ד ה"ח ויאות עד כדון אית תותבא לעלמא דאתי ועי' ר"ש סירליאו שם ומש"ש בס"ד. ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא כו', כ"ה בפרקי משיח באותה שעה יעוף אליהו בכל העולם ויבשר לישראל כו' גוג ומגוג יעלה בו ביום כו' ע"ש באורך.

ויש מן החכמים שאומרים שקודם כו', עי' עירובין מ"ג ב' והא לא אתא אליהו מאתמול כו' ועי' פס"ר ספל"ו קודם שלשה ימים שיבא משיח בא אליהו ועומד על הרי ישראל כו' ע"ש.

הלכות מלכים פרק יב הלכה ג

רדב"ז

בימי מלך המשיח וכו'. פרק עשרה יוחסין אמרינן משפחה שנטמעה נטמעה וא"כ קרא דכתיב ויצא מצרף בלויים וכהנים מיירי לפי שאין לויים עולים לדוכן ולא כהנים לעבודה אלא מיוחסים:

כתר המלך

בימי המלך המשיח כשתתיישב מלכותו וכו' יתייחסו כולם על פיו ברוח הקדש וכו' שנאמר וישב מצרף ומטהר וכו' ובני לוי מטהר תחלה ואומר זה כהן מיוחס וזה לוי מיוחס ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל הרי הוא אומר וכו' ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהן שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה. ונ"ל לבאר דברי רבינו כן דהנה רש"י ז"ל במס' קדושין (דף עא) ס"ל כן דר' חמא בר חנינא דאמר דהקב"ה מטהר שבטו של לוי תחלה פליגי עם ר' יהושע בן לוי דאמר שם כסף מטהר ממזרים ור' יצחק מסיים צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שמשפחה שנטמעה נטמעה פליגי כן דר' חמא ס"ל דהא דמטהר האי שמבדיל הפסולין וריב"ל ס"ל האי מטהר לאו מבדיל פסוליהן קאמר אלא מטהרם ומכשירם כולם וכן מפרש דברי רש"י ז"ל המהרש"א בחידושי אגדות והפני יהושע עיין שם. אבל רבינו משמע דס"ל דלא פליגי כלל ורק עשה פשרה בזה כן, בשבט לוי מייחס לכהן ולוי שיהיה ידוע בכהן ולוי ואם לאו מיוחס ודאי הוא מדחה אותו לישראל אבל ספק פסולים בישראל כמו ספק ממזר ועבד אם המה בחזקת כשרות ישארו בכשרותן ואמרינן שמשפחה שנטמעה נטמעה וצריך לבאר לדעת רבינו כיון דהוא ס"ל דכהנים ולוים יטהרו ויבררו האיך יפרש הקרא של מגישי מנחה בצדקה והלא למגישי מנחה לא יהיה צדקה דהמה יטהרו וילבנו בשלמא לרש"י ז"ל אליבא דר"ח ב"ח דאמר שבטו של לוי מטהר תחלה ופליג על ריב"ל ור"י עיין שם במהרש"א מה שביאר הקרא של מגישי מנחה בצדקה לדרשא אחרינא אבל רבינו דמפרש משפחה שנטמעה נטמעה מזה כר' יצחק אבל לא אמרינן זה רק על ישראל ולא על כהנים ולוים האיך יפרשו הקרא דמגישי מנחה על ישראל:

ונ"ל ליישב כן דהנה הבית שמואל כתב באה"ע (סי' ב ס"ק י"ט) וז"ל עוד נ"ל מש"ס דדוקא ממזרים ונתינים דאינן ראויין לבוא בקהל ונטמעו אין מגלין אבל חללים דיש להם תקנה להתחתן בישראל מגלים, גם אליהו הנביא לעתיד לבוא להם יגלה לכן אמר ר' יוסי ממזרים טהורין לעתיד ואיירי כשנטמעו שכן כתב הר"ן ומ"מ נקיט ממזרים ונתינים אבל חללים מגלים עכ"ל. ונ"ל לומר דרבינו ז"ל לא ס"ל כן דהנה כהן חלל הלא מותר לישא כהנת דקיי"ל במס' יבמות (דף פד) לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים וגם לענין עבודה כיון דרבינו פוסק לעיל בפ"ו מהל' ביאת המקדש ה"י דכהן חלל אף שנודע שהוא חלל לא מחלל עבודה משום זה הקרא דמייתי במס' קדושין (דף סח ע"ב) וא"כ לענין זה דעבודה לא מצריך לגלותן כיון דבדיעבד כשר עבודתן. ועיין ירושלמי פ"י דתרומות בין בקדשי בדק הבית ובין בקדשי הגבול בכולם נתרצה ורק דברי הבית שמואל לא יוכל היות רק לשיטת התוס' במס' קדושין (דף סח) שם שמביא השער המלך שם דס"ל דאחרי שהוא נודע שהוא חלל לא מרצה ועבודתו פסולה או לדעת הרמב"ן ז"ל שמביא השעה"מ שם דבודאי חלל לא מרצי רק בספק בן גרושה ובן חלוצה עיין שם וכן החללות צריך להבדיל לכו"ע שלא ינשאו לכהנים דזהו איסור אבל כהנים חללים לדעת רבינו לא נבדלים לענין עבודה ואף שצריך להבדילם ולהודיע שהמה חללים לענין זרעם דקיי"ל בת חלל אסורה לכהונה כמו שכתב רבינו בהל' איסורי ביאה פי"ט הי"ב והוא משנה בקדושין (דף עז) מ"מ לענין עבודה יש לומר דאין מבדילם ואף שלכתחלה אסור להם לעבוד מ"מ זה יעשה הצדקה שלא יבדילם מן קהל כהנים כיון דבדיעבד לא חיללו וזהו מגישי מנחה בצדקה דרק יבדל מי שאינו כהן ודאי אבל אם הוא כהן חלל ולכתחלה אין לו לעשות עבודה מ"מ כיון דבדיעבד כשר לא יבדילו. או נוכל לומר דרבינו פליג בכל עיקר הדין על זה וס"ל דכל חלל אינו מגלה לא לענין עבודה כיון דבדיעבד כשר ובין לוקח אשה דדמי היא חללים שנשתקעו כמו עבדים וממזרים ה"ה בזה אף דיש תקנה בישראל ופליגי על הב"ש ולהכי אמר מגישי מנחה בצדקה בזה הדין כמבואר:

ונ"ל לומר דלהכי אומר מנחה יותר משאר קרבנות דקיי"ל כל כהן שנכנס בפעם הראשון לעבודה מקריב מנחה דנקראת מנחת חינוך כמו שכתב רבינו בהל' מעשה הקרבנות ואומר דמגישי מנחה בצדקה בזה הדין זה העבודה ראשונה דמקריב המנחה כמבואר:

וע"פ דברי רבינו אלו יתבאר שפיר דברי הירושלמי בפ"ח דיבמות הל' ג' ובקדושין פ"ו ר' יסא בשם ר' יוחנן אמר אף לעתיד לבוא אין הקדוש ברוך הוא נזקק אלא לשבטו של לוי מאי טעמא וישב וכו' וטהר את בני לוי א"ר הושעיה בגין דאנן לוים נפסיד א"ר חנינה בריה דר' אבהו בדר"א אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא עושה צדקה ומה טעמא והיו מגישי מנחה לה' בצדקה. והמפרשים דחקו בפשט זה הירושלמי ולפי דברי רבינו נ"ל לבאר כן ר' יוחנן אמר לעתיד אין הקדוש ברוך הוא מטהר רק שבט לוי כדברי רבינו ומקשה רב הושעיה בגין דאנן לוים נפסיד כגירסת היפה מראה שם ביבמות ולא כמו שגריס בקדושין שם דלית אנן לוים, והוא דאומר כן התינח אם הוא ספק אם הוא כהן או לא אמרינן אז כיון דאין מיוחס כהן הוא דחינן ליה לישראל ואזלינן בתר רוב דהוי ישראלים אבל לענין אם ספק חלל אמאי לא ניזול בזה בתר רובא והוא הכהנים הכשרים ואמר ר' חנינא אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא עושה צדקה עמהם דאף עם שבט לוי יעשה צדקה דהחללים לא יבדלו ורק יגיד מי הוא כהן או לוי אבל החללים יעבדו כמבואר. והטעם דמחלקינן בין אי לא נודע לנו אם הוא מיוחס כהן או לוי או ספק פסולי ישראל הוא כן דבכל דבר קיי"ל דכל היכא דמספקא לנו אזלינן בתר רובא ולהכי אי לא הוי הכהן או הלוי מיוחס ודאי שדינן ליה בתר רוב דהמה ישראלים אבל הספק בפסולים נמי שדינן ליה בתר רוב והרוב כשרים הוי ולהכי נמי ספק חלל גבי כהנים שדינן בתר רובא ורוב כהנים כשרים הוי ולא חללים כמבואר:

ועוד יש לחלק בזה כמו שמחלק החוות דעת ושארי האחרונים בזה דקיי"ל ספק דאורייתא דס"ל לרבינו דהוא רק מדרבנן לחומרא ומן התורה לקולא ומחלקינן בין ספק בעשה לספק בלא תעשה וה"נ יש לומר כן דאם הוא ספק אם הוא כהן לעבוד עבודה אזי הוה ספק בעשה ואזלינן בזה לחומרא דדוקא ודאי ראוי ולא ספק ואם הוא ספק בפסולין דאז הוא ספק בלא תעשה אזלינן מן התורה לקולא ככל ספק דהוי לקולא כמבואר: והנה שם בסוגיא דקדושין (דף עא) האומר הריני נזיר אם לא אגלה משפחות יהיה נזיר ולא יגלה משפחות וציין העין משפט על דין זה שמביא רבינו ולא נמצא זה בדברי רבינו וראיתי בהתוספתא הנדפס מחדש על התוספתא דנזיר פ"א שכתב שט"ס הוא בתוספתא דבר זה שלא נמצא בשום מקום וצריך לומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר שני עיין שם. ונעלם מאתו סוגיא זו דקדושין שבארנו וצריך לבאר מאי טעמא לא הביא רבינו זה לא בהל' נזירות ולא הכא. ונ"ל ליישב כן דהנה דבר זה וכל הלכות נזירות שכתב רבינו הוא רק מה שצריכין לידע לעתיד לבוא כשיבנה המקדש. והנה הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל הביא הכא בקדושין דפסקינן כר' יוסי דאף ודאין לא יגלה אליהו ויטהרו לעתיד לבוא אף ודאי כדברי ר' יוסי שמה וא"כ ניחא דהברייתא מיירי אז בימי בית שני דאם יגלה משפחות יבדלו מהם להכי אומר דמוטב יהא נזיר ולא יגלה אבל רבינו דמיירי על לעתיד לבוא ואז לא שייך דין דגילוי משפחות דמיירי לענין ממזרות שאינן מגלין רק לצנועין דאז יטהר הכל לעתיד לבוא ולהכי שפיר השמיט זה כמבואר ודוק:

[מהשמטות] הבאתי דברי האחרונים שחידשו לחלק בספק דס"ל לרבינו דהוא מן התורה לקולא הוא רק בספק לא תעשה אבל ספק בעשה מודה רבינו דאזלינן לחומרא דהתורה לא דברה רק בדבר ברור לא תעשה ברורה או עשה ברורה. הנה מצאתי לזה מסייע בדברי רבינו הרשב"א ז"ל שכתב חילוק זה במס' יבמות (דף מ ע"א) וז"ל תמיה לי אמאי שבקיה ללא תאפה חמץ דנקט ברישא והיה לו לומר אי לאו מצה היא לא תאפה חמץ אמר רחמנא, וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור וחלוט אפילו תמצא לומר שאינה מצה חמץ ברור אינו להכי נקיט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה עכ"ל. והוא ממש כמו שחידשו בזה האחרונים דעל לא תעשה אמרינן דהתורה אמרה ברורה וכן עשה הוא בדבר ברור דוקא כמבואר ודוק:

מרכבת המשנה

זה מיוחס כהן וכו'. מבואר מזה דבזמן משיח הותר ממזרות פסולי קהל דמשפחה שנטמעה נטמעה אבל איסור חללות פסולי כהונה במקומה עומדת ובזה יומתק נבואת יחזקאל בהפטרת אמור ואלמנה וגרושה וכו' לא יקחו הכהנים כי אם בתולות מזרע ישראל וגו' והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו וחז"ל דרשו מכהן מקצת כהן ר"ל הדיוט ולפ"ז דחוק לשון והאלמנה אשר תהיה אלמנה אלא דלכהן מיוחס אסור ליקח אלמנת אדם משום חשש חללה ודוקא אלמנה אשר תהיה להבא אלמנה מכהן מיוחס יקחו ויומתק נמי דוקא בתולה מזרע ישראל דאין חללה אלא מאיסורי כהונה וחשש ממזרות שרי משא"כ בתולה מזרע כהן שאינו מיוחס אסור משום חשש חללות ודוק ובדרושים הארכתי כן יזכנו השם לביאת המצרף.

קרית מלך

הרי הוא אומר ויאמר התרשתא כו', סוטה מ"ח ב' ויאמר התרשתא כו' כאדם שאומר לחבירו עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד.

הלכות מלכים פרק יב הלכה ד

רדב"ז

לא נתאוו החכמים והנביאים וכו'. כבר האריך רבינו בכיוצא בזה בהלכות תשובה פרק תשיעי:

הגהות עמק המלך

כדי שיזכו לחיי העוה"ב. וכ"כ בפ"ט מהל' תשובה. ותימה לי דהא ודאי החכמים והנביאים שנתאוו לימות המשיח בשביל התורה והמצוה לא בקשו עוד לזאת תכלית שני דהרי זה משמש ע"מ לקבל פרס ולנביאים ולחכמים הלא יפה שעה אחת בתורה ובמעשים טובים בעולם הזה. והאלהים יאיר עינינו במאור תורתו וחכמתו ונפלאות בם נחזה:

הלכות מלכים פרק יב הלכה ה

אור שמח

ובאותו הזמן לא יהיה שם כו', וכל המעדנים מצויין כעפר:

כוון שלגודל תשוקתם במושכלות ובמעשה הצדקה והיושר לא ירגישו נועם במעדנים, רק יהיה בעיניהם הכרחי ובחשיבותו כעפר, שתכליתו אינו רק להסיר המונעים, וכדברי רבינו שם. וכתב עוד רבינו וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, וכוון בזה, שבעת אשר ההשגות שבכח המורכב מחומר ונפש להשיג אינן מבוררין, אז עלול לצאת גם לחקור אף במה שנמנע מהשגת האנושי להשיג, אבל בהשיגו מה שבכח האדם להשיג על אמיתתו בלא שבושים וספיקות אז יבין מה שאינו יכול להשיג, ולא יתפרץ מגבולו לחקור במה דמופלא ממין האנושי, וכמו שאמרו (חגיגה י"ד ע"ב) בד' שנכנסו לפרדס, שמפני שצפייתו היתה בהטעה לכן יצא מגבול ההשגה לבקש מה שא"א להשיג רק בהתפרד הנפש מהחומר, וזה שאמר הכתוב ומלאה הארץ דעה, שהדעת יהיה על בוריו, בלא שום סכסוך וספק, ויהיה כמים לים מכסים, שממלאים את הים ואינם מתפרצים חוץ לגבולם, שע"ז הפליגו בכתובים ובמדרשים שאינם יוצאים מגבולם, וחוק שם לים ויסך אותו בדלתים (איוב ל"ח, ח'), כן יהיה מעלת האדם אז, שלא יתפרצו מגבולם, לסיבת ידיעתם מה שבכח האדם באמת, וזה ומלאה הארץ דעה את ה' כו', ודוק:

כל הפרק הזה מבואר היטב בפירוש המשנה לפ' חלק:

יד המלך (לנדא)

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד.

כוונת רבינו בהלכה זו הוא דכאשר יוסר קנאת איש מרעהו והטובה תהיה כל כך מושפעת עד שהעמל והיגיעה לרדיפת אסיפת ההון לא יוסיפו עוד לענות אותנו, ויהיה לבות בני אדם כולם ברורים שפה אחת ודברים אחדים רק בידיעת השם ב"ה ועבודתו, אזי ממילא לא ירעבו ולא יצמאו כי תמיד ישבעו בצחצחות נפשם. ואנו רואין במשה רבינו ע"ה [שמות לד, כח] דכל אותן ארבעים יום אשר היה עם ה' לחם לא אכל ומים לא שתה, דגם כחות גופו היו מתעדנים ומתענגים מהנחת והשמחה אשר היה לו מההשגות עליונות הטהורות והזכות, וכמו שהארכתי בענין זה בהלכות יסודי התורה פ"ז הלכה ו'. ואמרו חז"ל [תענית יא, א] ביושב בתענית דאם התענית מצער לו נקרא חוטא, וכאשר אין התענית מצער לו נקרא קדוש. והכוונה הוא דאם אין התענית מצער ליה אזי זה הוא לו לאות כי נפשו מטוהרה ולא גושמה בתאות החומריות כל כך עד שאינו חפץ כי אם המעט מאכל ומשתה המוכרחים אליו במטע ההכרחים אשר בהבריאה ולכן נקרא קדוש. וזהו שכתב רבינו וכל המעדנים יהיו כעפר, דכיון דכל המעדנים איננם בתכונתם הכרחים בחוקי חיי האדם, לכן כאשר יטהר ויהיה נקי מכל דופי של תאות הגופנים אזי ממילא ימאס ויקוץ כל כך כל המותרות עד שכל המעדנים יהיו אצלו כעפר.

שם. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר [ישעיה יא, ט] כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

הנה במה דפתחתי אסיים, דלא כתיב ומלאה הארץ חכמה רק ומלאה הארץ דעה. ומשום דהגם דהחכמה הוא מהכחות נשגבות היותר טהורות ויקרות, והיא תזכך ותעלה את הנפש למעלה למעלה לאין שיעור, בכל זאת אין הכח הזה כח עצמי מוכרח באדם רק כח מעלה אשר בחסד ה' על ברואיו נתן הכח והיכולת בבני אדם להשיגה. וכמו דהגבורה אין כח עצמי מוכרח באדם, כמו כן הוא גם עם מעלת החכמה וכדומה בזה עוד הרבה מעלות שונות אשר זוכים בהם הרבה בני אדם, יש אדם זוכה לשם טוב, ויש אדם אשר חננו ה' למצוא חן בעיני כל רואיו, ולמטה מזה מעלות עושר וכבוד אשר נישאים ונגבהים בהם אדם אחד יותר מהשני, ואולם אין כל אלה כחות עצמיים המוכרחים לעצם האדם. כי אם היו כל אלה כחות הכרחיים באדם היו כל בני אדם שוים בהם, והיו כולם חכמים כולם נבונים, ועינינו הרואות כי לא רבים יחכמו, וכמו כן כל המעלות כולם מעט מעט נמצאים אחת הנה ואחת הנה באדם אחד מני אלף, וזה הוא לנו לאות כי כל המעלות איננם הכרחיים באדם. רק האדם אשר חננו ה' בחכמה ועושר וכבוד אזי משלחן גבוה זכה יתרון זה להשיג מעלות האלה שכם אחת יותר על הכחות המוכרחים אליו בחק הבריאה, ולכן אין מקום לומר על האיש אשר נפשו חסר מהמעלות האלה דהוא בעל חסרון על ידי כך. ופחיתות הכסיל וגירעון ערכו אשר מצינו בו בכל המקומות אין בכוונת תיבה כסיל היפוך חכם, רק היפוך בעל דיעה ישרה, וכמו שנאמר [משלי א, כב] וכסילים ישנאו דעת, [ורוב פסוקי קהלת מורים על זה]. וכיון דשלילת החכמה אין שלילתה חסרון רק הויותה היא השלמה יתירה באדם אשר זכה להשיגם על כן אין זה בחק כלל ליעד עליה כי תמלא הארץ חכמה ויהיה יד כל אדם שוים בו, לא כן הדיעה דהוא הכרחי וכח עצמי באדם והאדם אשר חסר נפשו מדעת גם לבו חסר ואומר לכל סכל הוא.

והרואה בעינים פקוחות יראה דכל התוכחות הנמצאים בנביאים על חסרונות הכללי כולם נאמרים רק על הדעת, וכאמור [ישעיה ה, יג] גלה עמי מבלי דעת, וכן נדמו עמי מבלי הדעת [הושע ד, ו], ונאמר [שם] כי אתה הדעת מאסת (על כן) ואמאסך מכהן לי, לא כן בחכמה לא מצינו ענינה בכל המקרא רק דרך מעלה ויתרון אבל לא על דרך תוכחה ואיזה עונש על חסרונה. והא דמצינו בפרשת האזינו [דברים לב, ו] עם נבל ולא חכם, וכן בהושע (י"ג ג') הוא בן לא חכם, אין הכוונה של תיבת חכם בשני מקומות האלה להוכיח את ישראל על חסרון חכמה הכללית, רק דהכוונה של תיבות חכם במקומות האלה הוא על ענין ראית אותו ענין פרטי, דהנביא הוכיחם על אשר לא ראו את העתיד, וכמו שנאמר [הושע יג, יג] בן לא חכם כי [עת לא יעמוד] במשבר בנים, וכאלו היה אומר בן לא ראה כי יבואו במשבר בנים, רק מחמת דראיה זו היא על העתיד על כן הושאל בזה תיבת חכם במקום תיבת רואה, וכמו שאמרו [תמיד לב, א] איזהו חכם הרואה את הנולד. וכמו כן עם נבל ולא חכם [דברים לב, ו], הכוונה הוא ג"כ דלא ראו כי השם ב"ה הוא אבינו עושינו ויוצרינו, וכאמור אחריו הלא הוא אביך הוא עשך ויכוננך, וכן משמעות תרגום אונקלוס שם.

וכיון דכח הדעת הוא כל כך הכרחי וכח עצמי באדם הרי בודאי בראשית הבריאה כמו דהוכן לאדם כל כוחותיו ההכרחיים כמו כן הוכן גם כח זה לכל אדם בשוה ויד כל אדם בו. רק הואיל דיראת ה' הוא ראשית דעת לכן כאשר ירע אדם את מעשיו ויקשיח לבו מיראתו יתברך מקפח בזה גם את דעתו. ואולם לעתיד כאשר יסיר לב האבן מקרבינו וסרה קנאת איש מרעהו והתאוה והכבוד המדומה יבער מקרבינו, אשר שלש אלה הקנאה והתאוה והכבוד אך הם לבדם המה בעוכרינו, אז ממילא יזכה כל אחד בחלקו של כח הדעת אשר הוכן לו בהבריאה. וכיון דהכח הדעת אשר נטע ה' בלב כל אדם בעת הבריאה אינו רק לדעת דברי אמת וצדק, וכמו כל שאר הכוחות אשר הוכנו לאדם בבריאתו דכולן פעולתם החפשי רק על אדני אמת הוטבעו, על כן יעד לנו הכתוב [ישעיה יא, ט] לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי ומלאה הארץ דעה את ה'. דכאשר לא ירעו ולא ישחיתו בני אדם מצדם את כח הדעת אשר חנן ה' לכל אחד בכחו אז ומלאה הארץ דעה את ה'. דכיון דתרבה הדעת אשר ראשית נטיעתה בכח כל אדם הפרטי הוא רק על דבר אמת וענות צדק אז ממילא גם בכללי יהיה הכח הידיעה הזה מלוא כל הארץ, ויטו כולם שכם אחד רק לעבודת השם ב"ה וידיעת שמו יתברך, וכנאמר [במדבר יד, כא] ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ.

קרית מלך

ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב כו', עי' תנחומא תרומה סוף סימן ז' ובאותה שעה ישראל יושבים בהשקט ובטח בעולם כו'.

ולא מלחמה כו', שבת ס"ג א' הן בטלין לימות המשיח כו' ועי' שמות רבה פט"ו סי' ו' כתו אתיכם כו' ובתדא"ר פ"ב לא חטא ולא עון ולא מכות ולא מרדות אלא כל א' וא' משמח בחכמתו ובתבונתו ובפסיקתא רבתי ס"פ ל"ג בימות המשיח כו' השם גבולן שלום כו' ובתדא"ר פט"ז יהיו כל ישראל צדיקים כו' ויבואו למקרא למשנה כו'.

וכל המעדנים מצויין כעפר, עי' שבת ל' ב' עתידים אילנות כו' עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת כו'.

ולפיכך יהיו ישראל [בכ"י ליתא תיבת ישראל. רד"ש] חכמים גדולים כו', במדבר רבה ספט"ו ולעוה"ב כל ישראל נעשין נביאים שנאמר והי' אחרי כך אשפוך את רוחי כו' ובדברים רבה ספ"ו לע"ל כו' אני מחזיר שכינתי ביניכם מנין שנאמר כו' כולכם זוכין לתורה כו' ובאיכ"ר פ"ג סי' ע' בג' מקומות מצינו רוה"ק סמוך לגאולה כו' ובשו"ט פי"ד לעוה"ב שניהם מתקיימין כו' ונתתי לכם לב חדש כו' אשפוך את רוחי כו' ושם פקי"א לפי שהקב"ה מגלה סודו לישראל כו' נקראו נביאים כו' וא"צ שילמדם כו' וע' תנחומא ס"פ חיי שרה לעוה"ב כולם יהיו צדיקים כו' ומקץ ס"ס ב' בעוה"ז היתה הנבואה ביחידים אבל לע"ל על כל אדם כו' ובס"פ עקב לעוה"ב אני עוקר יצה"ר כו' ולא ילמדו עוד איש את רעהו כו' ושופטים סי' י' ותהיו כולכם ראשים לתורה.

וישיגו דעת בוראם כו', עי' זוה"ק מה"נ וירא קי"ג ב' וישיגו בנ"א דעה שלימה שנאמר כי מלאה הארץ דעה כו' זהו דעת הבורא יתברך ושם ק"ל א' במה"נ ק"מ א' במה"נ ע"ש.

שנאמר כי מלאה הארץ דעה כו', עי' מכילתא בשלח פט"ו כ' לדעה זו רוח הקדש שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.