386
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
הנה ימים באים׃ חוקת - האם המתים שיחיו לעתיד לבוא יהיו זקוקים לטהרת פרה אדומה? (הצגת מקור)
גרסה מ־18:22, ט' בתמוז ה'תשע"ט
, 18:22, ט' בתמוז ה'תשע"טיצירת דף עם התוכן " האם נוכל להקריב קרבנות מיד בביאת המשיח, או שמא נצטרך להמתין שבוע כדי להיטהר באפר הפרה הא..."
האם נוכל להקריב קרבנות מיד בביאת המשיח, או שמא נצטרך להמתין שבוע כדי להיטהר באפר הפרה האדומה? * האם תחיית המתים היא בנין חדש של הגוף הקודם או שתיבנה מציאות חדשה לגמרי? * על עצם הלוז הנצחית, ועל צורת התחייה של אנשי דור המדבר * עיון בסדרי הטהרה לכשיחיו המתים לעתיד לבוא
הבה נצייר בעיני רוחנו את הרגע המיוחל של הגאולה: המשיח מגיע, בית־המקדש נבנה, עם־ישראל מתקבץ לארצו. קיימת מצוות עשה להקריב פעמיים בכל יום את קרבן התמיד, ואנחנו רוצים, כמובן, לקיים מיד את המצווה, שלא קויימה כאלפיים שנה.
אך כאן מתעוררת בעיה: כולנו טמאי מתים, ואסור לנו להיכנס לבית־המקדש. מה נעשה? האם ניאלץ לחכות שבעה ימים עד תום טהרתנו על ידי מי החטאת, כפי שנאמר בפרשת השבוע?
באחת ההתוועדויות (י״ב סיוון תשמ״ז - בלתי־מוגה) התבטא הרבי, שתיכף ומיד תבוא הגאולה, ונקריב קרבנות בבית־המקדש עוד היום. ומיד שאל הרבי: הרי צריכים להמתין שבעה ימים ורק לאחר מכן נהיה טהורים. ואם כן, איך אפשר לומר שנקריב קרבנות עוד היום? התשובה על כך, אמר הרבי, שיש צדיקים שיקומו מיד בבוא הגאולה, כמו משה, אהרן ובניו, כפי שמבואר בגמרא (יומא ה, ב), והם שאינם טמאים יוכלו להקריב מיד.
לאמיתו של דבר, גם לגבי אלה שיקומו בתחיית המתים קיימת בעיה של טהרה (כדלהלן), אך הרבי הסביר: ׳אף שבנבואת הגאולה נאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים", הרי לא מצינו בשום מקום שכאשר יקומו אברהם אבינו, משה ואהרן, ושאר הצדיקים, הם יצטרכו להיטהר באפר הפרה. ואדרבה – מפשטות הסוגיא (יומא ה, ב) בנוגע ללבישת בגדי כהונה לעתיד לבוא, משמע שכל העניינים – בניין בית־המקדש, לבישת בגדי כהונה, תחיית המתים (של הצדיקים) – יהיו בבת־אחת, ולא באופן שיצטרכו להמתין להזאת מי חטאת בשלישי ושביעי׳.
הפתרון להקרבת הקרבנות מיד הוא, אפוא, על ידי הצדיקים שיקומו ויהיו טהורים מיד.{{הערה|ויש להעיר מלקו״ש חל״ג עמ׳ 128 הערה 19, שמשם משמע שאין זה ברור כל־כך. ובלשונו: "וצריך עיון קצת, אם ואיך יקריבו קרבנות קודם עשיית פרה העשירית וטהרת ג׳ וז׳".}}
== צורתה של תחיית המתים ==
ומכאן למצב הטהרה של '''כל''' אלו שיקומו בתחיית המתים.
הגמרא (נדה ע, ב) מביאה שאלה, ששאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא: "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי - או אין צריכין?" תשובתו של רבי יהושע היתה: "לכשיחיו נחכם להן". כלומר, רק אז נחשוב על הדבר. לפי שיטה שנייה, השיב רבי יהושע בצורה שונה: "לכשיבוא משה רבנו עמהם".
עלינו להבין: במה היה הספק נעוץ? מדוע יש מקום לחשוב שהקמים לעתיד לבוא יזדקקו לטהרה? לכאורה היה אפשר לומר, שנותרת בגוף טומאה מהזמן שבו לא היתה בו רוח חיים והוא היה טמא; אולם הסבר זה אינו נכון. טומאת הגוף של המת היא מפני שנסתלקה ממנו הנשמה, ובו ברגע שהנשמה חוזרת אל הגוף - הוא מפסיק להיות מת ואף הטומאה פורחת ממנו.
לכן, עלינו להבין את שאלתם של אנשי אלכסנדריא בצורה שונה, ותוך כדי הסברת העניין נתוודע לפרטים שונים הקשורים בצורת התרחשותה המסתורית של תחיית המתים (הבא להלן - ע״פ לקו״ש חי״ח שיחה ב׳ לפרשת חוקת):
כיצד, בעצם, תהיה תחיית המתים? ברור שהגוף לא יישאר כמו שהוא. שכן, חלק גדול ממנו חזר לעפר, ויהיה צורך בבריאה מחודשת של הגוף. השאלה היא: האם בכל־זאת נשאר משהו ממציאותו הראשונית של הגוף, שעליו ייבנו חלקים נוספים עד לבניין גוף שלם - או שלא יישאר מאומה ממציאותו הקודמת של הגוף, ותהיה יצירה חדשה לחלוטין - תהיה התחדשות מוחלטת של הגוף על כל פרטיו?
שני אופנים אלו מוזכרים, למעשה, בגמרא (סנהדרין צא, א) שמביאה שני משלים על תחיית המתים:
במשל אחד - נדרשים לשאלה כיצד ייברא גוף מעפר, ועל שאלה זו מביאים משל משני אנשים שיוצרים כלים. אחד יוצר אותם ממים, וחברו יוצר אותם מטיט (עפר מגובל). כוחו של מי גדול יותר? מובן, שכוחו של היוצר מן המים גדול בהרבה מכוחו של היוצר מהטיט. ואם כך, אם כל אדם נוצר על ידי הקב״ה בתחילת בריאתו מן המים (ראה רש״י בגמרא שם), קל־וחומר שהקב״ה יכול לברוא בתחיית המתים גוף מעפר.
דוגמה שנייה היא מכלי זכוכית. כלי זכוכית שנשבר יש לו תקנה, אפשר לבנות אותו מחדש. ואם כך הדבר ביצירתו של האדם המוגבל, שהוא שיצר את כלי הזכוכית, ודאי שהגוף שנברא ע״י הקב״ה האין־סופי, יש לו תקנה. וגם לאחר מיתתו - אפשר שישוב ויחיה.
כשנעמיק בשתי הדוגמאות הללו, נוכל לראות את ההבדל ביניהן. שתיהן מדברות על מציאות שנוצרת מחדש, וההבדל ביניהן הוא בשאלה: באיזו מידה מעורבת המציאות הקודמת במציאות המחודשת? כאשר צרים כלי מטיט, הרי הטיט לא השתנה שינוי עקרוני. אותו טיט שהיה קיים לפני היצירה, הוא הוא הטיט שקיים עתה, אלא שנשתנתה צורתו, חוזקו וכדומה.
במשל השני, לעומת זאת – ביצירת כלי זכוכית – מדובר במציאות חדשה לגמרי: שברי הזכוכית שהיו נפרדים ומפוזרים, מתאחדים למצב חדש של כלי אחד. גם לפי ההלכה, כלי זכוכית טמא שנשבר – נטהר מטומאתו, וכלי חדש שנוצר מאותם שברים יהיה כלי טהור. ומדוע? משום ששברי זכוכית וכלי זכוכית הם שני מצבים שונים לחלוטין.
מכך מובן גם לעניין תחיית המתים: לפי המשל בדוגמה הראשונה, הדוגמה של יצירת כלי מטיט, היחס לגוף הקודם הוא כאל חלק חיוני בגוף כפי שהוא במצבו כעת, אלא שהגוף עבר מעין ׳שיפוץ׳, כמו הטיט שבסך־הכל קיבל צורה. אך אם ננקוט את הדוגמה השנייה, אזי יתברר שתחיית המתים כמוה כיצירת כלי מזכוכית: מדובר ביצירת מציאות חדשה לגמרי, שאינה רק תוספת למציאותו של הגוף הקודם. מציאותו של הגוף הקודם איננה, ויש לפנינו דבר חדש.
== מגע בעצם הלוז ==
שתי צורות אלו בבניינו המחודש של הגוף - הן גם ההסבר לדיון בדין טומאתו של הגוף שיקום לתחייה.
ביאור הדברים:
הלכה היא בדיני טהרות (כלים פי״א מ"ו), שכלי טמא שנשבר חלקית וחלק מסויים ממנו עדיין קיים – נותר בטומאתו ומטמא אחרים שנוגעים בו. ואולם, אם הכלי נשבר לגמרי ואינו ראוי לשימוש כלל, הרי כאשר יבואו ויתקנו אותו, תהיה זו מציאות חדשה, טהורה. לדוגמה, מיטה שנשברה אחת מרגליה – עדיין טמאה היא, וכשיתקנו את הרגל השבורה תיטמא אף היא בנגיעתה במיטה הטמאה; אך אם נשברו שתי רגלי המיטה – נתבטלה טומאתה של המיטה, השבורה לגמרי. ואם אחר כך יתקנו את המיטה – תהיה כאן מציאות חדשה וטהורה.
ומדין זה נלמד לעניננו:
אם התחייה תהיה בצורה כזו שחלק מהגוף הקודם יישאר בקיומו, ועל בסיס חלק זה ייבנה כל הגוף - אזי ייטמאו החלקים החדשים בגוף, בעת תחיית המתים כתוצאה מנגיעתם בחלק המת של הגוף, כשם שהרגל החדשה שנמצאת במיטה הטמאה, נטמאת במגעה. אך אם תהיה התחייה בצורה כזו שהגוף הקודם לא יהיה קיים עוד, ותהיה מציאות חדשה שאינה על בסיס הגוף הקודם - לא יהיה שייך כאן דין טומאה בגלל מגע בגוף המת, והגוף החדש יהיה טהור כולו.
וזו היתה שאלתם של אנשי אלכסנדריא: האם הגוף ייבנה כיצירה חדשה, ואז לא יהיה צורך לטהר אותו, מכיוון שלא יהיה מגע בינו לבין הגוף המת, או שמא ייבנה הגוף כתוספת לחלק שייוותר מהגוף הקודם, ואז המגע בחלק המת בשעת התחייה - יחייב טהרה.
על כך השיב רבי יהושע: "לכשיחיו נחכם להן". כלומר, נחכה לרגע של תחיית המתים, נראה באיזו צורה תהיה התחייה ולפי זה נוכל לקבוע את מצב טהרתם של הקמים.
== האם יהיה זה גוף חדש? ==
הגירסה הנוספת בתשובתו של רבי יהושע היא, כאמור, "לכשיבוא משה רבנו עמהם". תשובה זו תמוהה במקצת: באופן כללי, מי שעתיד להתיר את הספקות בהלכה הוא אליהו הנביא, "תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות". ומדוע בעניין זה נשאל דווקא את משה רבנו? ועוד: מהי ההדגשה בכך שמשה רבנו יבוא "'''עמהם'''"?
ההסבר לכך הוא, שלפי שיטה זו לא היתה שאלתם של אנשי אלכסנדריא לגבי כל אלו שקמים לתחייה. לגבי כלל הקמים, אין כל ספק שהם יזדקקו לטהרה, בגלל שנגעו בגופם הקודם. שהרי רבי יהושע אומר במפורש במקום אחר (ב״ר פכ״ח, ג) שבתחיית המתים יישאר חלק מהגוף הקודם, וממנו ייבנה כל הגוף במציאותו החדשה: ״אנדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא .. מהיכן הקב״ה מציץ את האדם לעתיד לבוא? אמר לו, מלוז של שדרה". אם כן, ברור שלדעת רבי יהושע הגוף המחודש יהיה טמא, כתוצאה מנגיעתו בעצם זו שתישאר מהגוף הקודם.{{הערה|להלן פירוט מסויים בעניינה של עצם זו: העצם נקראת "עצם לוז", ומקומה בשדרה. לפי שיטה אחת היא ממוקמת במקום קשר של תפילין, וכפי שמבאר הרבי ב״רשימות״ (חוברת ז), באותו מקום הגוף מתקשר תמיד עם הקב״ה, ולכן הוא יישאר קיים לנצח.
ויש אומרים, שהוא העצם התחתון שבשדרה. המיוחד בעצם זה הוא (ראה לקו״ש חל״ו ע׳ 78. וש״נ), שהוא אינו נהנה מאכילה ושתיה, אלא מאכילה במוצאי שבת (ואגב, מכאן חשיבותה של סעודת "מלווה־מלכה" במוצאי־שבת). לכן, לא נהנה עצם זה מאכילת האדם מעץ הדעת, שהיתה ביום שישי, ומכיוון שכך לא קיימת בו המיתה שהיא תוצאה של חטא עץ הדעת (ראה בהרחבה במאמרנו לג׳ תמוז), והוא נצחי וקיים לעד.
מעצם זה ייבנה כל הגוף, וכדברי הזוהר - ח״ב כח, ב - שהקב״ה יעשה אותו כשאור לעיסה, וממנו ישתכלל הגוף וכל איבריו.
}}
שאלתם של אנשי אלכסנדריא לא היתה אלא בעניינם של אנשי דור המדבר, שלגביהם קיימות שיטות שונות{{הערה|וראה בהרחבה [[הנה ימים באים׃ שלח - עתידם של המרגלים וכלל דור המדבר|במאמרנו לפרשת שלח]].}} ביחס לשאלה אם הם יקומו בתחיית המתים. אנשי אלכסנדריא הבינו, שברור הדבר שנפשותיהם של בני דור המדבר ישתתפו בחיי העולם הבא; השאלה היתה באשר לגופם:
האם גם אצל בני דור המדבר תישאר עצם הלוז מגופם, וכך ייבנה גופם מחדש וישתתף בחיי העולם הבא; או, שגופם יירקב לגמרי. ומ"תרווד רקב" שיישאר ממנו ייבנה גוף חדש במהותו. שהקשר בינו ובין הגוף הקודם קלוש ביותר (אפשרות זו של בנין הגוף מתרווד רקב, מוזכרת אף היא במקורות - פרקי דרבי אליעזר פל״ד), ודווקא גוף חדש זה הוא שיזכה לעולם הבא, לעומת הגוף הקודם שלא יזכה לכך.
מבחינה הלכתית יש הבדל בין שתי האפשרויות לעניין הטהרה: אם גם אצל בני דור המדבר ייבנה הגוף מעצם הלוז, ייטמא הגוף בנגיעתו בעצם זה, שהרי עצם כשעורה מטמא במגע. אבל אם גופם ייבנה על בסיס רקב הגוף הקודם בלבד - הרי הדין הוא שרקב זה אינו מטמא במגע (ראה רמב״ם פ״ג מהלכות טומאת מת הלכות ב־ד), ולכן לא יזדקקו לטהרה.
ומה היתה תשובתו של רבי יהושע? - "לכשיבוא משה רבנו עמהם". במדרשים מבואר (תנחומא פרשתנו יו״ד. ועוד), שהסיבה לכך שמשה רבנו נשאר במדבר ולא נכנס לארץ היא משום שהוא יכניס לעתיד לבוא את אנשי דור המדבר, שנשארו שם, לארץ־ישראל.
הקשר בין משה רבנו לאנשי דור המדבר, אינו מוגבל לנשמותיהם, שמשה השפיע להם השפעות רוחניות; משה רבנו דאג גם לצורכיהם הגופניים, החומריים. המן ירד בזכותו של משה, ובתקופה מסויימת - גם ענני הכבוד שהגנו עליהם, והמים ששתו מהם היו בזכות משה (ראה תענית ט, א). אם כן, מובן שקיים קשר הדוק בין משה רבנו ובין הגוף הגשמי של אנשי דור המדבר, ולכן ברור שהוא יכניס לארץ לעתיד לבוא לא רק את נשמותיהם (שיתלבשו בגוף חדש), אלא הוא ייכנס לארץ בראש אנשי דורו - '''על גופם ונפשם'''.
ובכך הותר הספק בנוגע למצב הטהרה של אנשי דור המדבר: גם אצלם יישאר משהו מהגוף הקודם, ועל בסיס זה ייבנה כל גופם, ובצורה כזו יכניס אותם משה רבינו לארץ. ואם כך, ברור שהם יזדקקו לטהרה, לאחר שגופם ייטמא בנגיעתו בעצם הלוז ברגע התחייה.
== "טל תורה" שמטהר ==
בסיכומו של דבר עולה, שכל המתים שיקומו לתחייה, כולל בני דור המדבר, יהיו זקוקים להזאה ביום השלישי וביום השביעי. אצל כולם ייבנה הגוף מעצם הלוז הנצחית, שתישאר מהגוף הקודם, והמגע בעצם זו - יחייב טהרה.{{הערה|וצריך לעיין בדברי הרבי שהובאו בתחילת המאמר, שלפיהם הצדיקים לא יזדקקו לטהרה. ואולי הדבר קשור ב״טל תורה״, כדלהלן בפנים. '''ואכ׳׳מ.'''}}
ואולם, בדברי הרבי (בלקוטי־שיחות שם) מצאנו מסקנה מפתיעה, ולפיה לא יזדקקו הקמים להזאה, וזאת בכוח עסק התורה בזמן הזה. למה הכוונה?
ובכן, חז״ל אמרו (כתובות קיא, ב): ״כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו״. ובמקום אחר (יל״ש ישעיה רמז תלא) מופיעה הגירסה: "טל תורה מחייהו". וכאשר התחייה היא על ידי אור תורה וטל תורה, דבר זה עצמו מטהר בשעת התחייה.
מהו "טל תורה" זה, ומדוע הוא עתיד לטהר בשעת התחייה? ובכן, נאמר בזוהר (ח״א קלא,א): "ולזמנא דזמין קוב״ה לאחייא מתייא, זמין איהו לארקא טלא מרישיה עלייהו, ובההוא טלא יקומון כולא מעפרא. הדא הוא דכתיב ׳כי טל אורות טלך׳. מאי טל אורות? אורות ממש, מאינון נהורין דלעילא דבהון זמין לארקא חיין לעלמא". [ = ובזמן שהוא עתיד להחיות המתים, הוא עתיד להריק טל מראשו עליהם. ובטל הזה יקומו כל הגופים מעפר, זהו שכתוב ׳כי טל אורות טלך׳. הם אורות ממש מאלו האורות של מעלה שבהם עתיד להריק חיים לעולם].
מדובר באור אלוקי נעלה ונפלא, והאור המופלא הזה נקרא "טל" בשל עליונותו ורוממותו. - בתורת החסידות מוסבר ההבדל היסודי שבין טל וגשם, בכך שהגשם תלוי בעולם, הוא נוצר מאדים שעולים מן הארץ, בעוד שהטל יורד מעצמו, ללא פעולה מהארץ שמביאה אותו. בדומה לכך, קיימות באור האלוקי שתי דרגות כלליות. ישנו אור כזה שיש לנבראים קשר כלשהו אתו, יש להם תפיסה מסויימת בו, ועבודת הנבראים יכולה להשפיע עליו - כמו הגשם שיורד מלמעלה, אך תלוי גם במה שמתרחש למטה. וישנו אור בדרגה גבוהה ביותר, שלגביו הנבראים אינם תופסים מקום כלל, ומעשי הנבראים אינם משפיעים עליו כלל, כמו הטל שיורד מלמעלה, ללא שום תלות במה שמתרחש למטה.
בתורת הקבלה והחסידות מוסבר (לקו״ת דברים עג, ג), שכוחם של מי החטאת לטהר מטומאה כה חמורה כמו טומאת מת, נובע מהעובדה שמי חטאת אלו נקראים, כלשון הזוהר (ח״ג מט,א), "שיורי טלא דבדולחא", שיירים של "טל הבדולח" האמור. בתחיית המתים, יתגלה "טל" עליון זה עצמו, ולכן לא זו בלבד שהוא יטהר את טומאת המת; בכוחו, יהפוך המת עצמו לחי.
אם כן, מובן מאליו ש"טל" עילאי זה יטהר את הגופים מטומאתם. שהרי אפילו מי החטאת שנחשבים כשיירים שלו, מטהרים, וקל־וחומר שכך הוא בהתגלותו של "טל" זה עצמו. ולסיכום: על־אף שהתחייה תהיה מעצם הלוז, כך שיהיה מגע של הגוף בעצם זה ברגע התחייה, הרי הטל המיוחד שיחַיה את הגוף, יהיה גם מי שיטהר את הגוף, וכך ייכנסו כל נשמות ישראל בטהרה לעולם שכולו טוב, קדושה וטהרה.
[[Category:הנה ימים באים ספר במדבר]]
הבה נצייר בעיני רוחנו את הרגע המיוחל של הגאולה: המשיח מגיע, בית־המקדש נבנה, עם־ישראל מתקבץ לארצו. קיימת מצוות עשה להקריב פעמיים בכל יום את קרבן התמיד, ואנחנו רוצים, כמובן, לקיים מיד את המצווה, שלא קויימה כאלפיים שנה.
אך כאן מתעוררת בעיה: כולנו טמאי מתים, ואסור לנו להיכנס לבית־המקדש. מה נעשה? האם ניאלץ לחכות שבעה ימים עד תום טהרתנו על ידי מי החטאת, כפי שנאמר בפרשת השבוע?
באחת ההתוועדויות (י״ב סיוון תשמ״ז - בלתי־מוגה) התבטא הרבי, שתיכף ומיד תבוא הגאולה, ונקריב קרבנות בבית־המקדש עוד היום. ומיד שאל הרבי: הרי צריכים להמתין שבעה ימים ורק לאחר מכן נהיה טהורים. ואם כן, איך אפשר לומר שנקריב קרבנות עוד היום? התשובה על כך, אמר הרבי, שיש צדיקים שיקומו מיד בבוא הגאולה, כמו משה, אהרן ובניו, כפי שמבואר בגמרא (יומא ה, ב), והם שאינם טמאים יוכלו להקריב מיד.
לאמיתו של דבר, גם לגבי אלה שיקומו בתחיית המתים קיימת בעיה של טהרה (כדלהלן), אך הרבי הסביר: ׳אף שבנבואת הגאולה נאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים", הרי לא מצינו בשום מקום שכאשר יקומו אברהם אבינו, משה ואהרן, ושאר הצדיקים, הם יצטרכו להיטהר באפר הפרה. ואדרבה – מפשטות הסוגיא (יומא ה, ב) בנוגע ללבישת בגדי כהונה לעתיד לבוא, משמע שכל העניינים – בניין בית־המקדש, לבישת בגדי כהונה, תחיית המתים (של הצדיקים) – יהיו בבת־אחת, ולא באופן שיצטרכו להמתין להזאת מי חטאת בשלישי ושביעי׳.
הפתרון להקרבת הקרבנות מיד הוא, אפוא, על ידי הצדיקים שיקומו ויהיו טהורים מיד.{{הערה|ויש להעיר מלקו״ש חל״ג עמ׳ 128 הערה 19, שמשם משמע שאין זה ברור כל־כך. ובלשונו: "וצריך עיון קצת, אם ואיך יקריבו קרבנות קודם עשיית פרה העשירית וטהרת ג׳ וז׳".}}
== צורתה של תחיית המתים ==
ומכאן למצב הטהרה של '''כל''' אלו שיקומו בתחיית המתים.
הגמרא (נדה ע, ב) מביאה שאלה, ששאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא: "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי - או אין צריכין?" תשובתו של רבי יהושע היתה: "לכשיחיו נחכם להן". כלומר, רק אז נחשוב על הדבר. לפי שיטה שנייה, השיב רבי יהושע בצורה שונה: "לכשיבוא משה רבנו עמהם".
עלינו להבין: במה היה הספק נעוץ? מדוע יש מקום לחשוב שהקמים לעתיד לבוא יזדקקו לטהרה? לכאורה היה אפשר לומר, שנותרת בגוף טומאה מהזמן שבו לא היתה בו רוח חיים והוא היה טמא; אולם הסבר זה אינו נכון. טומאת הגוף של המת היא מפני שנסתלקה ממנו הנשמה, ובו ברגע שהנשמה חוזרת אל הגוף - הוא מפסיק להיות מת ואף הטומאה פורחת ממנו.
לכן, עלינו להבין את שאלתם של אנשי אלכסנדריא בצורה שונה, ותוך כדי הסברת העניין נתוודע לפרטים שונים הקשורים בצורת התרחשותה המסתורית של תחיית המתים (הבא להלן - ע״פ לקו״ש חי״ח שיחה ב׳ לפרשת חוקת):
כיצד, בעצם, תהיה תחיית המתים? ברור שהגוף לא יישאר כמו שהוא. שכן, חלק גדול ממנו חזר לעפר, ויהיה צורך בבריאה מחודשת של הגוף. השאלה היא: האם בכל־זאת נשאר משהו ממציאותו הראשונית של הגוף, שעליו ייבנו חלקים נוספים עד לבניין גוף שלם - או שלא יישאר מאומה ממציאותו הקודמת של הגוף, ותהיה יצירה חדשה לחלוטין - תהיה התחדשות מוחלטת של הגוף על כל פרטיו?
שני אופנים אלו מוזכרים, למעשה, בגמרא (סנהדרין צא, א) שמביאה שני משלים על תחיית המתים:
במשל אחד - נדרשים לשאלה כיצד ייברא גוף מעפר, ועל שאלה זו מביאים משל משני אנשים שיוצרים כלים. אחד יוצר אותם ממים, וחברו יוצר אותם מטיט (עפר מגובל). כוחו של מי גדול יותר? מובן, שכוחו של היוצר מן המים גדול בהרבה מכוחו של היוצר מהטיט. ואם כך, אם כל אדם נוצר על ידי הקב״ה בתחילת בריאתו מן המים (ראה רש״י בגמרא שם), קל־וחומר שהקב״ה יכול לברוא בתחיית המתים גוף מעפר.
דוגמה שנייה היא מכלי זכוכית. כלי זכוכית שנשבר יש לו תקנה, אפשר לבנות אותו מחדש. ואם כך הדבר ביצירתו של האדם המוגבל, שהוא שיצר את כלי הזכוכית, ודאי שהגוף שנברא ע״י הקב״ה האין־סופי, יש לו תקנה. וגם לאחר מיתתו - אפשר שישוב ויחיה.
כשנעמיק בשתי הדוגמאות הללו, נוכל לראות את ההבדל ביניהן. שתיהן מדברות על מציאות שנוצרת מחדש, וההבדל ביניהן הוא בשאלה: באיזו מידה מעורבת המציאות הקודמת במציאות המחודשת? כאשר צרים כלי מטיט, הרי הטיט לא השתנה שינוי עקרוני. אותו טיט שהיה קיים לפני היצירה, הוא הוא הטיט שקיים עתה, אלא שנשתנתה צורתו, חוזקו וכדומה.
במשל השני, לעומת זאת – ביצירת כלי זכוכית – מדובר במציאות חדשה לגמרי: שברי הזכוכית שהיו נפרדים ומפוזרים, מתאחדים למצב חדש של כלי אחד. גם לפי ההלכה, כלי זכוכית טמא שנשבר – נטהר מטומאתו, וכלי חדש שנוצר מאותם שברים יהיה כלי טהור. ומדוע? משום ששברי זכוכית וכלי זכוכית הם שני מצבים שונים לחלוטין.
מכך מובן גם לעניין תחיית המתים: לפי המשל בדוגמה הראשונה, הדוגמה של יצירת כלי מטיט, היחס לגוף הקודם הוא כאל חלק חיוני בגוף כפי שהוא במצבו כעת, אלא שהגוף עבר מעין ׳שיפוץ׳, כמו הטיט שבסך־הכל קיבל צורה. אך אם ננקוט את הדוגמה השנייה, אזי יתברר שתחיית המתים כמוה כיצירת כלי מזכוכית: מדובר ביצירת מציאות חדשה לגמרי, שאינה רק תוספת למציאותו של הגוף הקודם. מציאותו של הגוף הקודם איננה, ויש לפנינו דבר חדש.
== מגע בעצם הלוז ==
שתי צורות אלו בבניינו המחודש של הגוף - הן גם ההסבר לדיון בדין טומאתו של הגוף שיקום לתחייה.
ביאור הדברים:
הלכה היא בדיני טהרות (כלים פי״א מ"ו), שכלי טמא שנשבר חלקית וחלק מסויים ממנו עדיין קיים – נותר בטומאתו ומטמא אחרים שנוגעים בו. ואולם, אם הכלי נשבר לגמרי ואינו ראוי לשימוש כלל, הרי כאשר יבואו ויתקנו אותו, תהיה זו מציאות חדשה, טהורה. לדוגמה, מיטה שנשברה אחת מרגליה – עדיין טמאה היא, וכשיתקנו את הרגל השבורה תיטמא אף היא בנגיעתה במיטה הטמאה; אך אם נשברו שתי רגלי המיטה – נתבטלה טומאתה של המיטה, השבורה לגמרי. ואם אחר כך יתקנו את המיטה – תהיה כאן מציאות חדשה וטהורה.
ומדין זה נלמד לעניננו:
אם התחייה תהיה בצורה כזו שחלק מהגוף הקודם יישאר בקיומו, ועל בסיס חלק זה ייבנה כל הגוף - אזי ייטמאו החלקים החדשים בגוף, בעת תחיית המתים כתוצאה מנגיעתם בחלק המת של הגוף, כשם שהרגל החדשה שנמצאת במיטה הטמאה, נטמאת במגעה. אך אם תהיה התחייה בצורה כזו שהגוף הקודם לא יהיה קיים עוד, ותהיה מציאות חדשה שאינה על בסיס הגוף הקודם - לא יהיה שייך כאן דין טומאה בגלל מגע בגוף המת, והגוף החדש יהיה טהור כולו.
וזו היתה שאלתם של אנשי אלכסנדריא: האם הגוף ייבנה כיצירה חדשה, ואז לא יהיה צורך לטהר אותו, מכיוון שלא יהיה מגע בינו לבין הגוף המת, או שמא ייבנה הגוף כתוספת לחלק שייוותר מהגוף הקודם, ואז המגע בחלק המת בשעת התחייה - יחייב טהרה.
על כך השיב רבי יהושע: "לכשיחיו נחכם להן". כלומר, נחכה לרגע של תחיית המתים, נראה באיזו צורה תהיה התחייה ולפי זה נוכל לקבוע את מצב טהרתם של הקמים.
== האם יהיה זה גוף חדש? ==
הגירסה הנוספת בתשובתו של רבי יהושע היא, כאמור, "לכשיבוא משה רבנו עמהם". תשובה זו תמוהה במקצת: באופן כללי, מי שעתיד להתיר את הספקות בהלכה הוא אליהו הנביא, "תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות". ומדוע בעניין זה נשאל דווקא את משה רבנו? ועוד: מהי ההדגשה בכך שמשה רבנו יבוא "'''עמהם'''"?
ההסבר לכך הוא, שלפי שיטה זו לא היתה שאלתם של אנשי אלכסנדריא לגבי כל אלו שקמים לתחייה. לגבי כלל הקמים, אין כל ספק שהם יזדקקו לטהרה, בגלל שנגעו בגופם הקודם. שהרי רבי יהושע אומר במפורש במקום אחר (ב״ר פכ״ח, ג) שבתחיית המתים יישאר חלק מהגוף הקודם, וממנו ייבנה כל הגוף במציאותו החדשה: ״אנדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא .. מהיכן הקב״ה מציץ את האדם לעתיד לבוא? אמר לו, מלוז של שדרה". אם כן, ברור שלדעת רבי יהושע הגוף המחודש יהיה טמא, כתוצאה מנגיעתו בעצם זו שתישאר מהגוף הקודם.{{הערה|להלן פירוט מסויים בעניינה של עצם זו: העצם נקראת "עצם לוז", ומקומה בשדרה. לפי שיטה אחת היא ממוקמת במקום קשר של תפילין, וכפי שמבאר הרבי ב״רשימות״ (חוברת ז), באותו מקום הגוף מתקשר תמיד עם הקב״ה, ולכן הוא יישאר קיים לנצח.
ויש אומרים, שהוא העצם התחתון שבשדרה. המיוחד בעצם זה הוא (ראה לקו״ש חל״ו ע׳ 78. וש״נ), שהוא אינו נהנה מאכילה ושתיה, אלא מאכילה במוצאי שבת (ואגב, מכאן חשיבותה של סעודת "מלווה־מלכה" במוצאי־שבת). לכן, לא נהנה עצם זה מאכילת האדם מעץ הדעת, שהיתה ביום שישי, ומכיוון שכך לא קיימת בו המיתה שהיא תוצאה של חטא עץ הדעת (ראה בהרחבה במאמרנו לג׳ תמוז), והוא נצחי וקיים לעד.
מעצם זה ייבנה כל הגוף, וכדברי הזוהר - ח״ב כח, ב - שהקב״ה יעשה אותו כשאור לעיסה, וממנו ישתכלל הגוף וכל איבריו.
}}
שאלתם של אנשי אלכסנדריא לא היתה אלא בעניינם של אנשי דור המדבר, שלגביהם קיימות שיטות שונות{{הערה|וראה בהרחבה [[הנה ימים באים׃ שלח - עתידם של המרגלים וכלל דור המדבר|במאמרנו לפרשת שלח]].}} ביחס לשאלה אם הם יקומו בתחיית המתים. אנשי אלכסנדריא הבינו, שברור הדבר שנפשותיהם של בני דור המדבר ישתתפו בחיי העולם הבא; השאלה היתה באשר לגופם:
האם גם אצל בני דור המדבר תישאר עצם הלוז מגופם, וכך ייבנה גופם מחדש וישתתף בחיי העולם הבא; או, שגופם יירקב לגמרי. ומ"תרווד רקב" שיישאר ממנו ייבנה גוף חדש במהותו. שהקשר בינו ובין הגוף הקודם קלוש ביותר (אפשרות זו של בנין הגוף מתרווד רקב, מוזכרת אף היא במקורות - פרקי דרבי אליעזר פל״ד), ודווקא גוף חדש זה הוא שיזכה לעולם הבא, לעומת הגוף הקודם שלא יזכה לכך.
מבחינה הלכתית יש הבדל בין שתי האפשרויות לעניין הטהרה: אם גם אצל בני דור המדבר ייבנה הגוף מעצם הלוז, ייטמא הגוף בנגיעתו בעצם זה, שהרי עצם כשעורה מטמא במגע. אבל אם גופם ייבנה על בסיס רקב הגוף הקודם בלבד - הרי הדין הוא שרקב זה אינו מטמא במגע (ראה רמב״ם פ״ג מהלכות טומאת מת הלכות ב־ד), ולכן לא יזדקקו לטהרה.
ומה היתה תשובתו של רבי יהושע? - "לכשיבוא משה רבנו עמהם". במדרשים מבואר (תנחומא פרשתנו יו״ד. ועוד), שהסיבה לכך שמשה רבנו נשאר במדבר ולא נכנס לארץ היא משום שהוא יכניס לעתיד לבוא את אנשי דור המדבר, שנשארו שם, לארץ־ישראל.
הקשר בין משה רבנו לאנשי דור המדבר, אינו מוגבל לנשמותיהם, שמשה השפיע להם השפעות רוחניות; משה רבנו דאג גם לצורכיהם הגופניים, החומריים. המן ירד בזכותו של משה, ובתקופה מסויימת - גם ענני הכבוד שהגנו עליהם, והמים ששתו מהם היו בזכות משה (ראה תענית ט, א). אם כן, מובן שקיים קשר הדוק בין משה רבנו ובין הגוף הגשמי של אנשי דור המדבר, ולכן ברור שהוא יכניס לארץ לעתיד לבוא לא רק את נשמותיהם (שיתלבשו בגוף חדש), אלא הוא ייכנס לארץ בראש אנשי דורו - '''על גופם ונפשם'''.
ובכך הותר הספק בנוגע למצב הטהרה של אנשי דור המדבר: גם אצלם יישאר משהו מהגוף הקודם, ועל בסיס זה ייבנה כל גופם, ובצורה כזו יכניס אותם משה רבינו לארץ. ואם כך, ברור שהם יזדקקו לטהרה, לאחר שגופם ייטמא בנגיעתו בעצם הלוז ברגע התחייה.
== "טל תורה" שמטהר ==
בסיכומו של דבר עולה, שכל המתים שיקומו לתחייה, כולל בני דור המדבר, יהיו זקוקים להזאה ביום השלישי וביום השביעי. אצל כולם ייבנה הגוף מעצם הלוז הנצחית, שתישאר מהגוף הקודם, והמגע בעצם זו - יחייב טהרה.{{הערה|וצריך לעיין בדברי הרבי שהובאו בתחילת המאמר, שלפיהם הצדיקים לא יזדקקו לטהרה. ואולי הדבר קשור ב״טל תורה״, כדלהלן בפנים. '''ואכ׳׳מ.'''}}
ואולם, בדברי הרבי (בלקוטי־שיחות שם) מצאנו מסקנה מפתיעה, ולפיה לא יזדקקו הקמים להזאה, וזאת בכוח עסק התורה בזמן הזה. למה הכוונה?
ובכן, חז״ל אמרו (כתובות קיא, ב): ״כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו״. ובמקום אחר (יל״ש ישעיה רמז תלא) מופיעה הגירסה: "טל תורה מחייהו". וכאשר התחייה היא על ידי אור תורה וטל תורה, דבר זה עצמו מטהר בשעת התחייה.
מהו "טל תורה" זה, ומדוע הוא עתיד לטהר בשעת התחייה? ובכן, נאמר בזוהר (ח״א קלא,א): "ולזמנא דזמין קוב״ה לאחייא מתייא, זמין איהו לארקא טלא מרישיה עלייהו, ובההוא טלא יקומון כולא מעפרא. הדא הוא דכתיב ׳כי טל אורות טלך׳. מאי טל אורות? אורות ממש, מאינון נהורין דלעילא דבהון זמין לארקא חיין לעלמא". [ = ובזמן שהוא עתיד להחיות המתים, הוא עתיד להריק טל מראשו עליהם. ובטל הזה יקומו כל הגופים מעפר, זהו שכתוב ׳כי טל אורות טלך׳. הם אורות ממש מאלו האורות של מעלה שבהם עתיד להריק חיים לעולם].
מדובר באור אלוקי נעלה ונפלא, והאור המופלא הזה נקרא "טל" בשל עליונותו ורוממותו. - בתורת החסידות מוסבר ההבדל היסודי שבין טל וגשם, בכך שהגשם תלוי בעולם, הוא נוצר מאדים שעולים מן הארץ, בעוד שהטל יורד מעצמו, ללא פעולה מהארץ שמביאה אותו. בדומה לכך, קיימות באור האלוקי שתי דרגות כלליות. ישנו אור כזה שיש לנבראים קשר כלשהו אתו, יש להם תפיסה מסויימת בו, ועבודת הנבראים יכולה להשפיע עליו - כמו הגשם שיורד מלמעלה, אך תלוי גם במה שמתרחש למטה. וישנו אור בדרגה גבוהה ביותר, שלגביו הנבראים אינם תופסים מקום כלל, ומעשי הנבראים אינם משפיעים עליו כלל, כמו הטל שיורד מלמעלה, ללא שום תלות במה שמתרחש למטה.
בתורת הקבלה והחסידות מוסבר (לקו״ת דברים עג, ג), שכוחם של מי החטאת לטהר מטומאה כה חמורה כמו טומאת מת, נובע מהעובדה שמי חטאת אלו נקראים, כלשון הזוהר (ח״ג מט,א), "שיורי טלא דבדולחא", שיירים של "טל הבדולח" האמור. בתחיית המתים, יתגלה "טל" עליון זה עצמו, ולכן לא זו בלבד שהוא יטהר את טומאת המת; בכוחו, יהפוך המת עצמו לחי.
אם כן, מובן מאליו ש"טל" עילאי זה יטהר את הגופים מטומאתם. שהרי אפילו מי החטאת שנחשבים כשיירים שלו, מטהרים, וקל־וחומר שכך הוא בהתגלותו של "טל" זה עצמו. ולסיכום: על־אף שהתחייה תהיה מעצם הלוז, כך שיהיה מגע של הגוף בעצם זה ברגע התחייה, הרי הטל המיוחד שיחַיה את הגוף, יהיה גם מי שיטהר את הגוף, וכך ייכנסו כל נשמות ישראל בטהרה לעולם שכולו טוב, קדושה וטהרה.
[[Category:הנה ימים באים ספר במדבר]]