386
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן יג׃ נבואה בזמן הזה לעומת הנבואה שתחזור בביאת אליהו (הצגת מקור)
גרסה מ־20:18, ט"ו באדר א' ה'תשע"ט
, 20:18, ט"ו באדר א' ה'תשע"טיצירת דף עם התוכן "== דעת הסמ"ג דעד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא לישראל == כתב הסמ"ג בהקדמתו למ"ע וז"ל: ואחר פטירת מ..."
== דעת הסמ"ג דעד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא לישראל ==
כתב הסמ"ג בהקדמתו למ"ע וז"ל: ואחר פטירת משה רבינו עמדו נביאים לישראל וכו', ועל ידי כך אמרו הגוים כי הנביאים נתנבאו בתורה חדשה שלהם, לכך שלח להם הקב"ה ביד מלאכי שהוא אחרון לכל הנביאים ואמר שני דברים בסוף דבריו לחתום כל הנבואות (מלאכי ג,כג) הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא לפני בא יום הגדול והנורא, כלומר הנני אחרון לכל הנביאים '''וממני עד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא''', והנני אומר לכם בשם הקב"ה (שם,כב) זכרו תורת משה עבדי אשר ציותי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים, כלומר אל יעלה על לבבכם שהנביאים שעמדו לפני נתנבאו בחילוף תורת משה כי כולם לחזק תורת משה באו. עכ"ל.{{הערה|ועי' גם במלבי"ם שם שכתב עד"ז וז"ל: זכרו תורת משה – באשר בדבריו אלה חתם הנביא, והיא הנבואה האחרונה שאחריו לא ינבא עוד נביא וחוזה עד עת קץ, הודיע להם שמעתה לא יקוו עוד להשיג דבר ה' בנבואה, רק יזכרו תורת משה לעשות כל הכתוב בה והיא תורם את אשר יעשו. עכ"ל.}}
[גם הגר"ח{{הערה|כתבי הגרי"ז עה"ת מלאכי שם, קובץ מוריה שנה ג' גליון ח-ט, מובא בס' תורת חיים על תנ"ך עמ' רל"ו, מאורי המועדים ח"ב עמ' צד.}} הקשה על פסוק זה ד"הנני שולח לכם וגו'", דלכאו' מה היא השייכות בין פסוק זה דהנה אנכי שולח לכם וגו' להפסוק שלפניו זכרו תורת משה עבדי וגו'? וביאר ע"פ מה דאיתא בגמ' (יומא ט,ב, סוטה מח,ב): "משמתו נביאים אחרונים חגי זכרי' ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל", וזהו מה שאמר הכתוב בסיום נבואתו של מלאכי כי מעתה תסתיים ותסתלק הנבואה מישראל ולא ישאר לנו אלא התורה ובא להזהיר על שמירתה. וז"ש זכרו תורת משה עבדי וגו', הוא מזהיר אותנו כי מעתה עלינו לזכור כמ"ש בתורת משה כי בה כל סמכותנו ושעד ביאת הגואל אין לנו לקבל שום נבואה או נביא. וא"כ צ"ע כיון שנאמרה נבואה ע"י מלאכי דנסתלקה הנבואה מישראל איך תחזור שוב הנבואה לעת"ל? והלא לא שייך עוד הך גזה"כ דאליו תשמעון (דברים יח,טו) שנצטוינו בזה להאמין לנביא שאומר שהוא נביא מה' (כמבואר ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ז ה"ז עיי"ש), אחרי שיש לנו נבואה מנביא מוחזק שנסתלקה נבואה מישראל. ולזה באה התשובה בדברי הכתוב "הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא וגו'", שהרי הוא כבר נביא מוחזק מקודם, ועל ידו תחזור הנבואה לישראל. עכ"ד].
== שיטת כ"ק אדמו"ר שלא נתבטלה הנבואה אלא שאין מצויים הראויים לה ==
והנה ידועה שיטת כ"ק אדמו"ר בלקוטי שיחות חי"ד פ' שופטים ב', דאף שאמרו (יומא ט,ב, וש"נ) "משמתו נביאים האחרונים חגי וכו' נסתלקה רוה"ק מישראל", שמזה משמע לכאורה שא"א שיקום נביא בזה"ז, עכצ"ל דזה אינו, דמפורש בכ"מ בדברי חז"ל שהיתה גם לאח"ז '''השראת רוה"ק'''. ועכצ"ל דמה שאמרו "נסתלקה" הכוונה שמאז לא היתה מצויה כמקודם אבל לא שבטלה לגמרי. כלומר דמכיון שאין הנבואה שורה אלא במי שעלה והגיע לכו"כ מעלות גדולות אין בני אדם ראוים לנבואה, אבל לא שנפסק גילוי הנבואה באופן של גזירה מלמעלה. ומדוייק בזה הלשון "נסתלקה" ולא "בטלה" או "פסקה" כהלשון בגמ' שם בנוגע לכמה דברים שבטלו, כי לא בטל ולא נפסק גילוי הנבואה אלא שנסתלק מלמטה כיון שאין בנ"א הראוי לקבלת הנבואה, אבל באם יהי' בן אדם הראוי לקבלתה, תשרה עליו רוה"ק ונבואה גם בזמן הזה. ולכן לא הביא הרמב"ם בס' היד שפסקה הנבואה וכו', עיי"ש בארוכה.
ועפ"ז מבאר הא דשקו"ט בסוף מסכת זבחים (קיט,ב - קכ,ב) בדיני הקרבה בבמה, דלכאורה מאי דהוה הוה? אלא מאחר שנוגע גם בזמן הזה – דאם יבוא נביא ויצוה להקריב קרבן בבמה בזמן הזה, מצווים לשמוע אליו מצד הוראת שעה, עיי"ש בארוכה. וראה גם לקוטי שיחות ח"ב עמ' 588, וחל"א תצוה א' הערה 16 לגבי לבישת אפוד גם לפני ביאת משיח, דגם לאחר הזמן שנסתלקה רוה"ק מישראל שייך ענין הנבואה וכו'.{{הערה|ועי' גם בחי' הגרי"ז על התורה פ' שופטים עה"פ (יח,טו) "נביא מקרבך מאחיך וגו'", שביאר ג"כ דענין הנבואה מצ"ע הוא ענין נצחי, עיי"ש.}}
ויש לעיין, אם אפשר לתווך שיטה זו עם דברי הסמ"ג הנ"ל, שמלאכי ניבא ש"'''ממני עד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא'''".
== "קמי שמיא גליא" שהמצוה לא תהיה בפועל – אינו בסתירה לחיוב הלכותיה ==
ולכאורה יש לומר בזה ע"פ מ"ש בלקוטי שיחות חכ"ט פ' שופטים ב', שביאר שם בארוכה הטעם להא דהרמב"ם לא מנה שום מספר קבוע במצוות דרבנן, היפך דרכו שבכל דבר ודבר מדייק למנות בפרטיות מספר מדויק וכו'? ומבאר בזה משום דכיון שכל הענין של מצות דרבנן הם "מצות '''שנתחדשו'''" שיש להם לחכמים לתקן בכח התורה "כדי לחדש הדת ולתקן העולם" (כמ"ש הרמב"ם בהל' ממרים פ"א ה"ב). נמצא שכל ענינם של מצוות אלו דרבנן הם '''היפך מספר קבוע''', שהרי אפשר להיות שיבוא אח"כ שעה שיהי' להם '''חיוב''' להוסיף עוד מצוות דרבנן לצורך השעה, ואפילו אי נימא דבפועל עכשיו ליכא מציאות של בי"ד שיוכל לחדש מצוה, מ"מ הרי אכתי יש '''ההלכה והמצוה שבזה''' דאם יש בי"ד צריך להוסיף מצוה לצורך שעה, לכן לא שייך למנות "מספר קבוע" במצות דרבנן.
וממשיך עוד דאעפ"י שבכמה ספרים מצינו שמנו מצוות דרבנן במספר קבוע והמספר הוא "שבע מצוות דרבנן" שמשלים המספר ד"'''כת"ר'''", וזהו בדיוק ובדווקא, מ"מ אין זה סתירה להמבואר לעיל, כי שם מדברים איך יהי' הדבר '''בפועל, שמלמעלה נקבע''' שלא יהיו יותר מז' מצוות דרבנן, אבל מ"מ מצד '''גדר ההלכה''' שבזה ליכא שום הגבלה ואדרבה אם יש צורך שעה ושייך להוסיף הרי יש חיוב להוסיף, עיי"ש עוד.
ולפי זה לכאורה י"ל כן גם בעניננו דאה"נ שכן ניבא מלאכי דעד שיבוא אליהו לבשר הגאולה לא יהי' עוד נבואה – כי לא יהיו ראויים לזה, הנה כל זה הוא מצד נבואה מלמעלה שכן יהיה בפועל, אבל מ"מ מצד '''גדר ההלכה''' שבזה, כיון שנבואה לא פסקה ה"ז שייך גם בזמן הזה.
ויש להביא עוד דוגמא לזה, במה שהקשו על הרמב"ם בהטעם דמנה מ"ע לעשות שמן המשחה במנין המצוות (רמב"ם ריש הל' כלי המקדש ופ"א ה"א), והרי ידוע מה שהשריש הרמב"ם בשורש ג' שמצוה שאינה נוהגת לדורות לא נמנה במנין המצוות, וכיון דשמן המשחה נגנז ועתיד להגלות ולעת"ל לא נצטרך לעשות אחר, א"כ אין זה מצוה לדורות?
והביא לתרץ בס' 'מעשי למלך' (הל' כלי המקדש פ"א ה"א) דהא דאמרינן דמעולם לא נעשה שמן אחר לאו למימרא שלא נצטוו לדורות, אלא נס נעשה בו שיספיק לעולם. כדתניא בפ"ק דכריתות (ה,ב) שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו בו וכו' וכולו קיים לעת"ל – אלמא דמפני '''נס''' שנעשה בו לא איצטריך עוד. אבל אם איצטריך מוטל עליהם לעשות עוד. ואף דאכתי תקשי דכיון דילפינן מקרא דקיים לעולם, א"כ מתחילת עשייתם בישרם הכתוב שיהא קיים לעולם, וא"כ אין זה מצוה הנוהגת לדורות? וי"ל דהגם שבישרם הכתוב אין לנו לסמוך על נס, דשמא יגרום החטא, עכתו"ד ועיי"ש.
ועי' גם מנ"ח (מצוה צ"ה אות ט) שכתב כעי"ז בנוגע להארון, דהנה הקשה שם דלמה לא פירש הרמב"ם דיני עשיית ארון וכו'?{{הערה|ראה לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1347 שתירץ קושיא זו, דעשיית הארון והבאתו לקה"ק הוא אך ורק כדי שיהי' "ונועדתי לך שם (שמות כה,כב)", ולאחרי שנעשה זה ואינה בטילה לעולם, שוב לא מצינו מצוה בעשיית הארון כו', ולכך לא נמנית עשיית הארון במצוות "לדורות" ולא הובאו דיני עשייתו כי מאי דהוי הוי, עיי"ש בארוכה.}} וכתב דאין לתרץ שהוא מפני מה דידוע בדברי חז"ל שהארון נגנז וכשיבא הגואל בב"א יתגלו הלוחות והארון, ובמילא אין צורך לזה – כי הרי ידוע שהתורה וההלכה לא תסמוך על נסים וצריך לפרש כל פרטי הדינים וכו', ובימי המשיח מהרה יגלה אפשר להיות איזה קלקול בארון. ועי' גם בסהמ"צ להרמב"ן (מצוה ל"ג): "וכמו שמנה הרב משא הארון, כן באמת תמנה עשייתו מצוה מכלל מצות עשה, לפי שהיותו מצוה קיימת לנו. ועוד שאם נעלה על דעתנו חס ושלום שיאבד או שישבר, מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות, כי בכך נצטוינו". ועד"ז י"ל בעניננו דאף שהי' נבואת מלאכי שבפועל לא יהי' נבואה, מ"מ בגדרי הלכה נקטינן שלא פסקה נבואה.
אלא דאכתי יש להקשות, דהרי בהשיחה שם הביא דברי הרמב"ם באגרת תימן: "שזה שאמר בלעם (במדבר כ"ג כ"ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל, יש בו סוד שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת ותחזור הנבואה לישראל ואז יאמרו להם הנביאים מה פעל א-ל, ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ותפ"ח שנה שהסימן בתפ"ח גאולים, ולפי ההקש הזה והפירוש הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תתקע"ו ליצירה". וממשיך שם אודות אחד (שהי' קרוב לזמנו) שניבא כו"כ דברים וכולם נתקיימו, ומוסיף: "המופת הזה (המבואר שם לפנ"ז – אודות האיש ההוא שניבא) הוכיח לעיני כל שהוא '''נביא באין ספק'''", עיי"ש. ולכאו' זה אכן סותר למ"ש הסמ"ג גבי נבואת מלאכי ש"ממני עד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא"?
והנה לולי מה שנת' בהשיחה הי' אפ"ל, שהנבואה דמלאכי איירי בנוגע לנבואה אחרת לגמרי שהיא באופן נעלה הרבה יותר ממדריגת הנבואה והשראת רוה"ק המדובר בגמ' ובאגרת תימן, אמנם על מדריגה זו שבש"ס וכו' לא קאי נבואת מלאכי כלל שזה לא יחזור עד ביאת אליהו,{{הערה|ראה בס' עבודת הקודש חלק "סתרי תורה" פכ"ד, ובס' עבודת המלך הל' יסודי התורה פ"ז ה"ה, במה שחילקו בין נבואה שבזמן הנביאים להשראת השכינה ורוה"ק דאח"כ. והובא שם ממדרש שוח"ט – תהלים, מזמור ג (על מ"ש שם בפסוק ו – אני שכבתי ואישנה), שנבואה נעלה הרבה יותר מרוה"ק וכו', וכן האריך הגר"ר מרגליות ב"פרקי גילויים" פ"א שבריש ספר שו"ת מן השמים, עיי"ש.}} ואין כאן שום סתירה ביניהם. אבל הרבי הרי הוכיח מכאן דגם '''נבואה ממש''' כמו בזמן הנביאים לא נתבטל, ושמזה הטעם יכול להיות נביא בזמן הזה שיתיר '''הקרבה בבמה''' וחל ע"ז הדין ד"'''אליו תשמעון'''" – הרי דלא סבירא ליה לחלק כן?
== דרגות שונות בהשראת השכינה אף שגדר נבואה אחד להם ==
ואולי אפשר לומר בזה, דהנה בלקוטי שיחות חלק י"ד שם (עמ' 73), הערה 20, כתב וז"ל: ואף שאין זה באותה הדרגא של השראת רוה"ק שהיתה אצל הנביאים [וראה בס' התניא אגה"ק (סכ"ב): "ההיתה כזאת כו' אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים וכו' כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה וכו'"], מ"מ '''בכללות''' ה"ז דרגא '''בנבואה''' (וכמ"ש שם: "אשר כל רז לא אניס להו ונהירי להון שבילי דרקיע", וגם בהשלילה כותב: "נביאים '''ממש'''"). וראה בפנים מאגרת תימן. עכ"ל.
שהפירוש בזה הוא, דאף שמוכח מלשון אדה"ז דכל השראת רוה"ק וכו' שהי' אחר זמן הנביאים אינה באותה הדרגא של השראת רוה"ק שהיתה אצל הנביאים ממש, וא"כ מהו הראי' מזמן הגמ' וכו' שנבואה ממש שייכת בכל הזמנים, הלא י"ל דנבואה ממש כבזמן הנביאים אכן פסקה לגמרי? לזה מבאר דאף שאין זה באותה המדריגה של נביאים מ"מ ה"ז עכ"פ דרגא '''בנבואה''' ונכלל כ"ז בגדר נבואה. ואילו היתה גזירה מלמעלה שבטלה הנבואה, הי' צריך לכלול '''כל''' מה שנכלל בגדר ענין הנבואה, אף שאינה במדריגה של נבואה כמו בזמן הנביאים. ולכן שפיר יש להוכיח מזה שכל ענין הנבואה, כולל גם נבואה ממש, נמי לא פסקה מצד גזירה מלמעלה.
ולפי"ז שוב אפ"ל כנ"ל, ע"פ האמור בלקוטי שיחות חכ"ט, דנבואת מלאכי אכן היתה רק בנוגע לנביא שהוא במדריגה כמוהו וכשאר הנביאים שבזמנו [דרק נביא במדריגה זו אפשר לו לשנות דין תורה למגדר מילתא להוראת שעה וכו', ראה רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ט ה"ג] דבזה הוא הוא האחרון עד ביאת אליהו ב"ב; אמנם כ"ז הוא מצד נבואה דקמי שמיא גליא שכן יהי'; אבל מצד '''גדר ההלכה''' כיון שכל ענין הנבואה לא הופסקה מצד גזירה מלמעלה, והוא רק משום החסרון בבני אדם שאינם ראויים לזה כנ"ל, ולכן צריך לדון בהלכה פרטי דיני במה אם יבוא נביא ממש ויצוה להקריב בבמה.
ועיי"ש בהמשך השיחה שהקשה דמ"מ עדיין דוחק הוא כיון שאין זה שכיח כלל וכו'? ולכן '''מכריע''' לומר גם כאותה השיטה דציווי נביא להקריב קרבן בבמה בשעת איסור במות, אין זה העברה על ד"ת, אלא שזהו דין מסויים בדין במה עצמו, שכן ניתן הדין בתחילה שע"פ נביא מותרים להקריב בבמה. וכיון ששייך המציאות [בהלכה] שיבוא נביא ויצוה להקריב בבמה, לכן צריך לבאר כל פרטי הדינים שבבמה כמו שצריכים לבאר כל דיני התורה אף שהן מציאות רחוקה, עיי"ש בארוכה.
ועי' בס' המצוות להרמב"ם בההקדמה (בסוף שרש הארבעה עשר) שכתב וז"ל: "וידוע ג"כ '''שהנבואה''' והמלוכה כבר נסתלקו ממנו עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם, ויכפר לנו וירחמנו כמו שייעדנו ויחזירם לנו, כמו שאמר בחזרת הנבואה (יואל ג,א) והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וכו'", דמשמע מכאן שהנבואה לא תחזור עד ביאת משיח, ולכאורה זה סותר למ"ש באגרת תימן כנ"ל? – אכן לפי מ"ש לעיל י"ל, שבאגרת תימן נתכוון למדריגה הפחותה של נבואה שזה שייך גם בפועל בזמן הזה, משא"כ נבואה ממש כמו בזמן הנביאים תחזור בביאת המשיח. ומ"מ כיון דענין הנבואה בכללות לא פסקה מצד גזירה, הנה מצד ההלכה יש לדון גם בנוגע לנביא ממש בזמן הזה, וכפי שנת'. ועי' עוד בענין זה בארוכה [[ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן ד׃ נבואת אליהו בתחילת ימות המשיח|ב'ימוה"מ בהלכה' חלק א' סי' ד']].
כתב הסמ"ג בהקדמתו למ"ע וז"ל: ואחר פטירת משה רבינו עמדו נביאים לישראל וכו', ועל ידי כך אמרו הגוים כי הנביאים נתנבאו בתורה חדשה שלהם, לכך שלח להם הקב"ה ביד מלאכי שהוא אחרון לכל הנביאים ואמר שני דברים בסוף דבריו לחתום כל הנבואות (מלאכי ג,כג) הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא לפני בא יום הגדול והנורא, כלומר הנני אחרון לכל הנביאים '''וממני עד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא''', והנני אומר לכם בשם הקב"ה (שם,כב) זכרו תורת משה עבדי אשר ציותי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים, כלומר אל יעלה על לבבכם שהנביאים שעמדו לפני נתנבאו בחילוף תורת משה כי כולם לחזק תורת משה באו. עכ"ל.{{הערה|ועי' גם במלבי"ם שם שכתב עד"ז וז"ל: זכרו תורת משה – באשר בדבריו אלה חתם הנביא, והיא הנבואה האחרונה שאחריו לא ינבא עוד נביא וחוזה עד עת קץ, הודיע להם שמעתה לא יקוו עוד להשיג דבר ה' בנבואה, רק יזכרו תורת משה לעשות כל הכתוב בה והיא תורם את אשר יעשו. עכ"ל.}}
[גם הגר"ח{{הערה|כתבי הגרי"ז עה"ת מלאכי שם, קובץ מוריה שנה ג' גליון ח-ט, מובא בס' תורת חיים על תנ"ך עמ' רל"ו, מאורי המועדים ח"ב עמ' צד.}} הקשה על פסוק זה ד"הנני שולח לכם וגו'", דלכאו' מה היא השייכות בין פסוק זה דהנה אנכי שולח לכם וגו' להפסוק שלפניו זכרו תורת משה עבדי וגו'? וביאר ע"פ מה דאיתא בגמ' (יומא ט,ב, סוטה מח,ב): "משמתו נביאים אחרונים חגי זכרי' ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל", וזהו מה שאמר הכתוב בסיום נבואתו של מלאכי כי מעתה תסתיים ותסתלק הנבואה מישראל ולא ישאר לנו אלא התורה ובא להזהיר על שמירתה. וז"ש זכרו תורת משה עבדי וגו', הוא מזהיר אותנו כי מעתה עלינו לזכור כמ"ש בתורת משה כי בה כל סמכותנו ושעד ביאת הגואל אין לנו לקבל שום נבואה או נביא. וא"כ צ"ע כיון שנאמרה נבואה ע"י מלאכי דנסתלקה הנבואה מישראל איך תחזור שוב הנבואה לעת"ל? והלא לא שייך עוד הך גזה"כ דאליו תשמעון (דברים יח,טו) שנצטוינו בזה להאמין לנביא שאומר שהוא נביא מה' (כמבואר ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ז ה"ז עיי"ש), אחרי שיש לנו נבואה מנביא מוחזק שנסתלקה נבואה מישראל. ולזה באה התשובה בדברי הכתוב "הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא וגו'", שהרי הוא כבר נביא מוחזק מקודם, ועל ידו תחזור הנבואה לישראל. עכ"ד].
== שיטת כ"ק אדמו"ר שלא נתבטלה הנבואה אלא שאין מצויים הראויים לה ==
והנה ידועה שיטת כ"ק אדמו"ר בלקוטי שיחות חי"ד פ' שופטים ב', דאף שאמרו (יומא ט,ב, וש"נ) "משמתו נביאים האחרונים חגי וכו' נסתלקה רוה"ק מישראל", שמזה משמע לכאורה שא"א שיקום נביא בזה"ז, עכצ"ל דזה אינו, דמפורש בכ"מ בדברי חז"ל שהיתה גם לאח"ז '''השראת רוה"ק'''. ועכצ"ל דמה שאמרו "נסתלקה" הכוונה שמאז לא היתה מצויה כמקודם אבל לא שבטלה לגמרי. כלומר דמכיון שאין הנבואה שורה אלא במי שעלה והגיע לכו"כ מעלות גדולות אין בני אדם ראוים לנבואה, אבל לא שנפסק גילוי הנבואה באופן של גזירה מלמעלה. ומדוייק בזה הלשון "נסתלקה" ולא "בטלה" או "פסקה" כהלשון בגמ' שם בנוגע לכמה דברים שבטלו, כי לא בטל ולא נפסק גילוי הנבואה אלא שנסתלק מלמטה כיון שאין בנ"א הראוי לקבלת הנבואה, אבל באם יהי' בן אדם הראוי לקבלתה, תשרה עליו רוה"ק ונבואה גם בזמן הזה. ולכן לא הביא הרמב"ם בס' היד שפסקה הנבואה וכו', עיי"ש בארוכה.
ועפ"ז מבאר הא דשקו"ט בסוף מסכת זבחים (קיט,ב - קכ,ב) בדיני הקרבה בבמה, דלכאורה מאי דהוה הוה? אלא מאחר שנוגע גם בזמן הזה – דאם יבוא נביא ויצוה להקריב קרבן בבמה בזמן הזה, מצווים לשמוע אליו מצד הוראת שעה, עיי"ש בארוכה. וראה גם לקוטי שיחות ח"ב עמ' 588, וחל"א תצוה א' הערה 16 לגבי לבישת אפוד גם לפני ביאת משיח, דגם לאחר הזמן שנסתלקה רוה"ק מישראל שייך ענין הנבואה וכו'.{{הערה|ועי' גם בחי' הגרי"ז על התורה פ' שופטים עה"פ (יח,טו) "נביא מקרבך מאחיך וגו'", שביאר ג"כ דענין הנבואה מצ"ע הוא ענין נצחי, עיי"ש.}}
ויש לעיין, אם אפשר לתווך שיטה זו עם דברי הסמ"ג הנ"ל, שמלאכי ניבא ש"'''ממני עד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא'''".
== "קמי שמיא גליא" שהמצוה לא תהיה בפועל – אינו בסתירה לחיוב הלכותיה ==
ולכאורה יש לומר בזה ע"פ מ"ש בלקוטי שיחות חכ"ט פ' שופטים ב', שביאר שם בארוכה הטעם להא דהרמב"ם לא מנה שום מספר קבוע במצוות דרבנן, היפך דרכו שבכל דבר ודבר מדייק למנות בפרטיות מספר מדויק וכו'? ומבאר בזה משום דכיון שכל הענין של מצות דרבנן הם "מצות '''שנתחדשו'''" שיש להם לחכמים לתקן בכח התורה "כדי לחדש הדת ולתקן העולם" (כמ"ש הרמב"ם בהל' ממרים פ"א ה"ב). נמצא שכל ענינם של מצוות אלו דרבנן הם '''היפך מספר קבוע''', שהרי אפשר להיות שיבוא אח"כ שעה שיהי' להם '''חיוב''' להוסיף עוד מצוות דרבנן לצורך השעה, ואפילו אי נימא דבפועל עכשיו ליכא מציאות של בי"ד שיוכל לחדש מצוה, מ"מ הרי אכתי יש '''ההלכה והמצוה שבזה''' דאם יש בי"ד צריך להוסיף מצוה לצורך שעה, לכן לא שייך למנות "מספר קבוע" במצות דרבנן.
וממשיך עוד דאעפ"י שבכמה ספרים מצינו שמנו מצוות דרבנן במספר קבוע והמספר הוא "שבע מצוות דרבנן" שמשלים המספר ד"'''כת"ר'''", וזהו בדיוק ובדווקא, מ"מ אין זה סתירה להמבואר לעיל, כי שם מדברים איך יהי' הדבר '''בפועל, שמלמעלה נקבע''' שלא יהיו יותר מז' מצוות דרבנן, אבל מ"מ מצד '''גדר ההלכה''' שבזה ליכא שום הגבלה ואדרבה אם יש צורך שעה ושייך להוסיף הרי יש חיוב להוסיף, עיי"ש עוד.
ולפי זה לכאורה י"ל כן גם בעניננו דאה"נ שכן ניבא מלאכי דעד שיבוא אליהו לבשר הגאולה לא יהי' עוד נבואה – כי לא יהיו ראויים לזה, הנה כל זה הוא מצד נבואה מלמעלה שכן יהיה בפועל, אבל מ"מ מצד '''גדר ההלכה''' שבזה, כיון שנבואה לא פסקה ה"ז שייך גם בזמן הזה.
ויש להביא עוד דוגמא לזה, במה שהקשו על הרמב"ם בהטעם דמנה מ"ע לעשות שמן המשחה במנין המצוות (רמב"ם ריש הל' כלי המקדש ופ"א ה"א), והרי ידוע מה שהשריש הרמב"ם בשורש ג' שמצוה שאינה נוהגת לדורות לא נמנה במנין המצוות, וכיון דשמן המשחה נגנז ועתיד להגלות ולעת"ל לא נצטרך לעשות אחר, א"כ אין זה מצוה לדורות?
והביא לתרץ בס' 'מעשי למלך' (הל' כלי המקדש פ"א ה"א) דהא דאמרינן דמעולם לא נעשה שמן אחר לאו למימרא שלא נצטוו לדורות, אלא נס נעשה בו שיספיק לעולם. כדתניא בפ"ק דכריתות (ה,ב) שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו בו וכו' וכולו קיים לעת"ל – אלמא דמפני '''נס''' שנעשה בו לא איצטריך עוד. אבל אם איצטריך מוטל עליהם לעשות עוד. ואף דאכתי תקשי דכיון דילפינן מקרא דקיים לעולם, א"כ מתחילת עשייתם בישרם הכתוב שיהא קיים לעולם, וא"כ אין זה מצוה הנוהגת לדורות? וי"ל דהגם שבישרם הכתוב אין לנו לסמוך על נס, דשמא יגרום החטא, עכתו"ד ועיי"ש.
ועי' גם מנ"ח (מצוה צ"ה אות ט) שכתב כעי"ז בנוגע להארון, דהנה הקשה שם דלמה לא פירש הרמב"ם דיני עשיית ארון וכו'?{{הערה|ראה לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1347 שתירץ קושיא זו, דעשיית הארון והבאתו לקה"ק הוא אך ורק כדי שיהי' "ונועדתי לך שם (שמות כה,כב)", ולאחרי שנעשה זה ואינה בטילה לעולם, שוב לא מצינו מצוה בעשיית הארון כו', ולכך לא נמנית עשיית הארון במצוות "לדורות" ולא הובאו דיני עשייתו כי מאי דהוי הוי, עיי"ש בארוכה.}} וכתב דאין לתרץ שהוא מפני מה דידוע בדברי חז"ל שהארון נגנז וכשיבא הגואל בב"א יתגלו הלוחות והארון, ובמילא אין צורך לזה – כי הרי ידוע שהתורה וההלכה לא תסמוך על נסים וצריך לפרש כל פרטי הדינים וכו', ובימי המשיח מהרה יגלה אפשר להיות איזה קלקול בארון. ועי' גם בסהמ"צ להרמב"ן (מצוה ל"ג): "וכמו שמנה הרב משא הארון, כן באמת תמנה עשייתו מצוה מכלל מצות עשה, לפי שהיותו מצוה קיימת לנו. ועוד שאם נעלה על דעתנו חס ושלום שיאבד או שישבר, מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות, כי בכך נצטוינו". ועד"ז י"ל בעניננו דאף שהי' נבואת מלאכי שבפועל לא יהי' נבואה, מ"מ בגדרי הלכה נקטינן שלא פסקה נבואה.
אלא דאכתי יש להקשות, דהרי בהשיחה שם הביא דברי הרמב"ם באגרת תימן: "שזה שאמר בלעם (במדבר כ"ג כ"ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל, יש בו סוד שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת ותחזור הנבואה לישראל ואז יאמרו להם הנביאים מה פעל א-ל, ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ותפ"ח שנה שהסימן בתפ"ח גאולים, ולפי ההקש הזה והפירוש הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תתקע"ו ליצירה". וממשיך שם אודות אחד (שהי' קרוב לזמנו) שניבא כו"כ דברים וכולם נתקיימו, ומוסיף: "המופת הזה (המבואר שם לפנ"ז – אודות האיש ההוא שניבא) הוכיח לעיני כל שהוא '''נביא באין ספק'''", עיי"ש. ולכאו' זה אכן סותר למ"ש הסמ"ג גבי נבואת מלאכי ש"ממני עד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא"?
והנה לולי מה שנת' בהשיחה הי' אפ"ל, שהנבואה דמלאכי איירי בנוגע לנבואה אחרת לגמרי שהיא באופן נעלה הרבה יותר ממדריגת הנבואה והשראת רוה"ק המדובר בגמ' ובאגרת תימן, אמנם על מדריגה זו שבש"ס וכו' לא קאי נבואת מלאכי כלל שזה לא יחזור עד ביאת אליהו,{{הערה|ראה בס' עבודת הקודש חלק "סתרי תורה" פכ"ד, ובס' עבודת המלך הל' יסודי התורה פ"ז ה"ה, במה שחילקו בין נבואה שבזמן הנביאים להשראת השכינה ורוה"ק דאח"כ. והובא שם ממדרש שוח"ט – תהלים, מזמור ג (על מ"ש שם בפסוק ו – אני שכבתי ואישנה), שנבואה נעלה הרבה יותר מרוה"ק וכו', וכן האריך הגר"ר מרגליות ב"פרקי גילויים" פ"א שבריש ספר שו"ת מן השמים, עיי"ש.}} ואין כאן שום סתירה ביניהם. אבל הרבי הרי הוכיח מכאן דגם '''נבואה ממש''' כמו בזמן הנביאים לא נתבטל, ושמזה הטעם יכול להיות נביא בזמן הזה שיתיר '''הקרבה בבמה''' וחל ע"ז הדין ד"'''אליו תשמעון'''" – הרי דלא סבירא ליה לחלק כן?
== דרגות שונות בהשראת השכינה אף שגדר נבואה אחד להם ==
ואולי אפשר לומר בזה, דהנה בלקוטי שיחות חלק י"ד שם (עמ' 73), הערה 20, כתב וז"ל: ואף שאין זה באותה הדרגא של השראת רוה"ק שהיתה אצל הנביאים [וראה בס' התניא אגה"ק (סכ"ב): "ההיתה כזאת כו' אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים וכו' כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה וכו'"], מ"מ '''בכללות''' ה"ז דרגא '''בנבואה''' (וכמ"ש שם: "אשר כל רז לא אניס להו ונהירי להון שבילי דרקיע", וגם בהשלילה כותב: "נביאים '''ממש'''"). וראה בפנים מאגרת תימן. עכ"ל.
שהפירוש בזה הוא, דאף שמוכח מלשון אדה"ז דכל השראת רוה"ק וכו' שהי' אחר זמן הנביאים אינה באותה הדרגא של השראת רוה"ק שהיתה אצל הנביאים ממש, וא"כ מהו הראי' מזמן הגמ' וכו' שנבואה ממש שייכת בכל הזמנים, הלא י"ל דנבואה ממש כבזמן הנביאים אכן פסקה לגמרי? לזה מבאר דאף שאין זה באותה המדריגה של נביאים מ"מ ה"ז עכ"פ דרגא '''בנבואה''' ונכלל כ"ז בגדר נבואה. ואילו היתה גזירה מלמעלה שבטלה הנבואה, הי' צריך לכלול '''כל''' מה שנכלל בגדר ענין הנבואה, אף שאינה במדריגה של נבואה כמו בזמן הנביאים. ולכן שפיר יש להוכיח מזה שכל ענין הנבואה, כולל גם נבואה ממש, נמי לא פסקה מצד גזירה מלמעלה.
ולפי"ז שוב אפ"ל כנ"ל, ע"פ האמור בלקוטי שיחות חכ"ט, דנבואת מלאכי אכן היתה רק בנוגע לנביא שהוא במדריגה כמוהו וכשאר הנביאים שבזמנו [דרק נביא במדריגה זו אפשר לו לשנות דין תורה למגדר מילתא להוראת שעה וכו', ראה רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ט ה"ג] דבזה הוא הוא האחרון עד ביאת אליהו ב"ב; אמנם כ"ז הוא מצד נבואה דקמי שמיא גליא שכן יהי'; אבל מצד '''גדר ההלכה''' כיון שכל ענין הנבואה לא הופסקה מצד גזירה מלמעלה, והוא רק משום החסרון בבני אדם שאינם ראויים לזה כנ"ל, ולכן צריך לדון בהלכה פרטי דיני במה אם יבוא נביא ממש ויצוה להקריב בבמה.
ועיי"ש בהמשך השיחה שהקשה דמ"מ עדיין דוחק הוא כיון שאין זה שכיח כלל וכו'? ולכן '''מכריע''' לומר גם כאותה השיטה דציווי נביא להקריב קרבן בבמה בשעת איסור במות, אין זה העברה על ד"ת, אלא שזהו דין מסויים בדין במה עצמו, שכן ניתן הדין בתחילה שע"פ נביא מותרים להקריב בבמה. וכיון ששייך המציאות [בהלכה] שיבוא נביא ויצוה להקריב בבמה, לכן צריך לבאר כל פרטי הדינים שבבמה כמו שצריכים לבאר כל דיני התורה אף שהן מציאות רחוקה, עיי"ש בארוכה.
ועי' בס' המצוות להרמב"ם בההקדמה (בסוף שרש הארבעה עשר) שכתב וז"ל: "וידוע ג"כ '''שהנבואה''' והמלוכה כבר נסתלקו ממנו עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם, ויכפר לנו וירחמנו כמו שייעדנו ויחזירם לנו, כמו שאמר בחזרת הנבואה (יואל ג,א) והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וכו'", דמשמע מכאן שהנבואה לא תחזור עד ביאת משיח, ולכאורה זה סותר למ"ש באגרת תימן כנ"ל? – אכן לפי מ"ש לעיל י"ל, שבאגרת תימן נתכוון למדריגה הפחותה של נבואה שזה שייך גם בפועל בזמן הזה, משא"כ נבואה ממש כמו בזמן הנביאים תחזור בביאת המשיח. ומ"מ כיון דענין הנבואה בכללות לא פסקה מצד גזירה, הנה מצד ההלכה יש לדון גם בנוגע לנביא ממש בזמן הזה, וכפי שנת'. ועי' עוד בענין זה בארוכה [[ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן ד׃ נבואת אליהו בתחילת ימות המשיח|ב'ימוה"מ בהלכה' חלק א' סי' ד']].