ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן פח׃ שקו"ט בגמ' נדה "זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא"

לפני עור אם נכשל באונס

בגמ' נדה סא,ב, איתא: "ת"ר בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא עיי"ש. ובתוס' שם ד"ה אמר רב יוסף, (וכן בתוס' הרא"ש שם) ביארו הראי' דמצוות בטלות לע"ל מהא דעושה תכריכין למת, וז"ל: דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אעפ"י שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן ש"מ שמצוות בטלות לע"ל עכ"ל. ועי' גם בחי' הריטב"א שם שפירש דהא אמרינן בכתובות (קיא,ב) מתים שעתיד הקב"ה להחיותן בלבושיהן עומדין, ונמצאו לובשין כלאים באותה שעה אלא ודאי מצוות בטלות לע"ל עיי"ש, ופשטות הפירוש בזה הוא דאם מצוות אינן בטלות א"כ איך מותר לקוברו בכלאים הלא קא עבר על "לפני עור"?

ועי' קובץ שעורים כתובות (אות יב) שהוכיח מכאן דאפילו אם האיסור נעשה באונס מ"מ עובר המכשילו בלפני עור, וז"ל: ולכאורה נראה דלגרום לחבירו שיעבור על איסור באונס איכא לפני עור, דאהא דתנן תכריכי המת אין בהו משום כלאים קאמר בגמ' (נדה סא,ב) זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא כשיעמדו בתחיה בלבושיהן שנקברו בהן, דאל"כ אסור להלביש כלאים להמת דבשעה שיעמוד יעבור באיסור כלאים, אף דבודאי תיכף יפשוט אותם, מ"מ ברגע הראשונה קודם שיפשיטם יעבור באיסור כלאים, ומשו"ה אסור להלבישו כלאים כדי שלא יעבור אח"כ באונס וכו' עכ"ל, וכ"כ בקובץ הערות (אות תשכג).

ועי' גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' ג) דסב"ל כן, וביאר דהא שאסור ליתן לגדול אינו מצד שלא יענש דהא אף באופן שלא יענש כגון שיהיה שוגג ואנוס נמי אסור ליתן לו להכשילו, אלא שהוא מצד שעכ"פ נעשה מעשה איסור, כמפורש ברש"י בחומש פ' מטות (ל,טז) על הפסוק ואם הפר.. אחרי שמעו: "אחרי ששמע וקיים שאמר אפשי בו, חזר והפר לה", ונשא את עונה: "הוא נכנס תחתיה, למדנו מכאן שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין" אף שהיא לא ידעה שכבר קיים ואינה הפרה, גם פשוט שאם אחד יאנוס את חברו לעבור איסור באופן שיהיה פקו"נ שהעובר לא יעשה איסור דאונס רחמנא פטריה וגם מותר לכתחלה לעבור ולא ליהרג נמי יעבור המאנס באיסור דלפני עור אף שלכאורה הא לא הכשיל את חברו באיסור משום דעכ"פ נעשה על ידו איסור והוא אינו אנוס עיי"ש.

וכן סב"ל בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' ריז ד"ה ועכשיו) וכתב דמה שעוברים על לאו דלפני עור במכשיל את חבירו בדבר איסור הוא משום דהאיסור עצמו חשוב מכשול, כיון דהוא איסור דאורייתא אפילו בשוגג ואפילו באונס, (וע"ד שכתב הסמ"ע חו"מ סי' רל"ד סק"ד דאין אכילתו מיחשב לו הנאה ואדרבה מצער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא באכילתו אף שהי' שוגג, הרי שאכילת איסור בעצמו הוא חשוב מכשול אף בלי העונש) אבל מה שמענישים לו להאדם על מעשה איסור משום זה אינו עובר על לפני עור דאינו אלא גרמא בעלמא, ועוד דלאו ברי הזיקא הוא דהא אפשר לו להנכשל לעשות תשובה ואז לא יבוא עליו העונש, דאי לא נימא כן א"כ יהי' הדין דהמאנס את חבירו לעבור איסור באופן דהנאנס הוא אונס גמור ומותר לו לאכול, לא יהי' שייך לפני עור דהא חבירו לא ייענש על ידו עיי"ש בארוכה.

דעות הגר"א וויינברג הי"ד והגאון מקינצק זצ"ל דלפנ"ע הוא רק בעונש

אבל עי' בס' 'ראשית בכורים' (להגר"א וויינבערג הי"ד מווארשא) בכורות לד,ב (בתוד"ה את"ל) בהא שהביאו בתוס' שם מגיטין מד,א דבמוכר עבדו לנכרי ליכא איסור מדאורייתא, והקשה הלא בודאי יכריחנו הנכרי לעבוד בשבת וא"כ הא קא עבר על לפני עור?, וכתב שם וז"ל: אך האמת יורה דרכו דכל כה"ג ליכא משום לפנ"ע דאורייתא, דאיסור לפני עור לא תתן מכשול אינו מפני שמכשילו בגוף האיסור אלא מפני שמכשילו בעונשו של איסור כדמוכח ברש"י ע"ז (ו,א) וז"ל: ולפני עור – דמזבין ליה בהמה ומקריבה לעבודת כוכבים, ובני נח נצטוו עליה דהיא אחת משבע מצות בד' מיתות בסנהדרין (דף נו,א) ונהי דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן וכו' עכ"ל, וא"כ כאן שהעבד יהיה אנוס ואינו נענש ליכא משום לפנ"ע לא תתן מכשול.

והביא ראי' לדבריו מהא איתא בסנהדרין (נה,ב) קטן חיובא מחייב ורחמנא הוא דחס עלי', וקשה א"כ למה לי קרא דלא תאכלום (ויקרא יא,מב), לא תאכילום – להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד,א), תיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול דהא קטן נמי איסורא קעבד, אלא מוכח מזה דלפנ"ע הוא על שמכשילו בהעונש, ובקטן דליכא עונש לא שייך לפני עור, ולכן צריך קרא מיוחד דלא תאכילום עיי"ש, ועי' בקובץ הערות שם (אות קכד) שהקשה מזה.

וכ"כ בחלקת יואב (ח"א סי' א') להגאון מקינצק זצ"ל דלפני עור לא שייך רק היכא שמכשיל לחבירו, אבל היכא שחבירו אנוס דאין צריך אפי' כפרה ליכא לפני עור, דהתורה אמרה לנערה לא תעשה דבר (דברים כב,כו), לכך לא שייך לפני עור במקום אונס, דלא נעשה מכשול כלל.

הוכחה בדעת הרבי

ונראה להוכיח דדעת הרבי הוא כאופן הא' דאפילו אם הנכשל עבר באונס, עובר המכשיל בלפני עור, דבלקוטי שיחות חל"ה פ' מקץ-ב' הוכיח דלפי פירש"י יוצא שהבשר שנתן יוסף לאחיו השבטים לאכול לא נשחט ע"י ישראל, וממשיך דאפילו אי נימא שנשחט ע"י מנשה אין זה מועיל כלום כיון שהם לא ידעו מזה, וחשבו שנשחט ע"י עכו"ם וא"כ אסור להם לאכול, ובסעי' ג' כתב שם וז"ל: ויתירה מזו שגם ליוסף אסור להאכיל את אחיו מטבח זה, דאף שנשחט כדין, מ"מ כיון שהם חושבים שהוא נבילה הרי אם יאכלוהו צריכים כפרה, כמפורש בגמ' (נזיר כג,א) "מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה", וגם ע"פ פשוטו של מקרא כן הוא, כפרש"י עה"פ "וה' יסלח לה" וכו' (מטות ל,ו), וא"כ גם יוסף אסור להאכילם בשר זה מצד לפני עור?

ובהערה 26 שם כתב וז"ל: אבל יל"ע להסברא דלקמן (ס"ד) שהותר להם בשר זה מפני אימת המלכות אם יש בזה לפני עור, כיון שלדעתם אוכלים בהיתר מפני האונס ולפי האמת הי' שחוט כדין עכ"ל. הרי מוכח מזה שכל הטעם דנימא כאן דלא עבר על לפנ"ע הוא משום שהיו אנוסים, וגם הי' שחוט כדין, אבל אם לא הי' שחוט כדין בודאי הי' עובר על לפנ"ע אף שהיו אנוסים.

בגדר אונס רחמנא פטריה

ונראה לומר בכל זה, דהנה ידוע דבהא דאמרינן דאונס רחמנא פטריה כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, יש מקום לפרש בב' אופנים: א) שהוא דין לגבי העונש דכיון שלא עשה העבירה בבחירתו אלא באונס לכן אינו נענש (וכפי שהאריך הרמב"ם בהל' תשובה פ"ה ששכר ועונש מיוסד על ענין הבחירה). ב) דכשעשה עבירה באונס לא נחשב כלל שהוא עשה מעשה זה כיון שהוא לא רצה בזה כו' ואין מעשה העבירה מתייחסת אליו כלל אלא דהוה כאילו נעשית מאליה. ולפי"ז מסתבר לומר דלפי אופן הב' אם הנכשל הי' אנוס אין המכשילו עובר על לפנ"ע כיון שלא הכשילו כלל, דלא הוא עשה זה, אבל אי נימא כאופן הא' שהוא דין רק בעונשים שפיר י"ל דגם באונס יש כאן מכשול.

ובלקוטי שיחות חכ"ה ע' 215 (לגבי יוסף שהי' אסיר בבית האסורים) כתב, שאסיר שכל עשיותיו הן רק מה שמכריחים אותו לעשות, הנה מעיקרא אין זה עשי' שלו, וע"ד שביארו האחרונים (ראה בית האוצר מע' א' כלל כד, ועוד) הטעם ד"אונס רחמנא פטריה", כיון שכל עשייתו אינה ברצונו אלא בכפי', במילא אין זה עשי' שלו אלא "כאילו נעשה מאליו" עיי"ש.

והנה ממ"ש "שאסיר שכל עשיותיו הן רק מה שמכריחים אותו לעשות, הנה מעיקרא אין זה עשי' שלו" משמע דסב"ל כאופן הב' דהמעשה אינה מתייחסת להעושה כלל, אלא דלפי הנ"ל יש לכאורה סתירה, דכיון דמשמע דנקט דאונס אין זה מעשה שלו, א"כ הי' צריך להיות הדין דליכא בכה"ג לפני עור, ומ'חלק ל"ה' משמע כנ"ל דאכן יש בזה לפני עור?

ב' סוגי אונס

ואפשר לומר ע"פ מ"ש באגרות קודש ח"א עמ' רלו (תשובות וביאורים סי' ד') – כשמבאר הרבי דאויר ואכילה ושתי' מוכרחים לחיי האדם – כתב בהערה א' וזלה"ק: ממרז"ל (סוכה נג,א) שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, אין להביא ראי' דגם בשינה תלוי חיות האדם (ולא רק שהיא תנאי המאפשר האכו"ש והנשימה), דשם לא בא לומר אלא דבטבע האדם אשר, במשך ג' ימים, על כרחו יישן ואינו מדבר בתנאי חייו, ונמצאת השינה היפך האכו"ש, דגם באכילה אם נשבע שלא יאכל (ז' ימים) מלקין אותו ואוכל, אבל באכילה הטעם הוא מפני שימות אם לא יאכל (ועי' ר"ן שבועות פ"ג) ולא מפני שבעל כרחו יאכל, כמובן . . ובחילוק זה יש להסביר דעת הירושלמי (נדרים פ"ב ה"א – הובא בכס"מ הל' שבועות פ"ה ה"כ) דבשבועה שלא אוכל ז' . . ימים אינו אוכל לאלתר, ועל כרחך צריך לומר דס"ל להירושלמי דחלה השבועה ודלא כמו בשינה, אף שגם באכילה הרי נשבע על דבר שאי אפשר לקיימו (עיי"ש בכס"מ). והסברא בזה היא, דבשבועה שלא אישן ג"י אי האפשריות היא בשינה גופא, משא"כ באכילה. דוגמאות לדבר: בכתובות כו,ב, האשה שנחבשה ע"י נפשות דאסורה לבעלה ישראל (ע"פ שיטת רש"י ותוס') אף שהוא ריצוי שמחמת פחד - וכקושיית הרמב"ן (הובא בשט"מ) - והטעם (עי' צ"צ חידושים על הש"ס משנה דף צד וקך וש"נ) שהאונס אינו על הבעילה גופא. - ברמב"ם הל' יסוה"ת (פ"ה ה"ו): אם עבר ונתרפא – במקום סכנה – בע"ז שפ"ד וג"ע עונשין אותו אבל אם עבר עליהם באונס אין עונשים אותו (שם ה"ד) ואחד הטעמים . . דפועל ע"י אונס לא מקרי מעשה כלל משא"כ בחולי מסוכן בשעת מעשה עושה ברצון וכו' עכלה"ק.

דלפי"ז י"ל דרק כאשר הוא אונס על גוף המעשה אין העשי' מתייחסת אליו ואין כאן "מכשול", משא"כ אם בשעת מעשה עושה ברצון – ע"ד בעבר ונתרפא מע"ז – שם שפיר המעשה מתייחסת לו ובכהאי גוונא ה"ז "מכשול", דלפי"ז א"ש בהא דמשמע בחל"ה דאם השחיטה היתה אסורה אף שהשבטים היו אנוסין מצד פחד המלך וכו' הי' יוסף עובר על לפנ"ע, כיון דשם אין האונס על גוף המעשה אלא בשעת מעשה עושה ברצון, ורק אם גוף העשי' היא באונס כמו בהך דיוסף שהי' אסיר, י"ל דליכא לפנ"ע.

וידידי הגה"ח ר' יעקב יוסף שליט"א קופרמן העיר ע"ז וז"ל: צ"ע אם אפשר לומר כן, דהרי יסוד החי' הנ"ל שבין עובד ע"ז באונס למתרפא בע"ז הוא, שבמתרפא, הרצון להמעשה עצמו בא מצדו, שהיות והוא נמצא במצב של חולי מסוכן (דבזה הוא אנוס, היינו, שברצונו לא הי' נעשה חולה, אבל אחר שלאנסו הוא חולה מסוכן), הנה כדי להיחלץ מן הסכנה הוא בא ברצונו ופועל פעולה של רפואה ע"י ענין של ע"ז, וזה לא נחשב לאונס שהרי כל המעשה בא ברצונו מבלי שמישהו יכפהו ע"כ, ולכן עונשין אותו, משא"כ כשאנס כופהו לעבוד ע"ז ובאם לאו יהרגנו, הרי שהוא אנוס על עצם המעשה, ולא שהוא הציע לאנס שרצה להרגו שהוא מוכן לעבוד ע"ז כדי להינצל.

וא"כ בנוגע לאחי יוסף שהמלך מזמינם לסעודה של מאכל איסור (לדעתם) ומפחד המלך אינם יכולים לסרב שמא יענישם, הרי שפעולת האכילה היא ענין שנכפה עליהם באונס, ולא שהם באו לפייס את המלך – שכעס עליהם על איזה ענין אחר – שמוכנים לאכול סעודתו וכיו"ב, אלא הוא בעצם הזמנתו אותם לסעודה אנסם לאכול את המאכל האסור, וא"כ אין להחשיבם כ"מתרפאים במאכל אסור" אלא יש להחשיבם כאנוסים גמורים כמו בכל אנס שבא לכפות על מעשה איסור, אלא שהאנס צריך בד"כ לפרש את האיום בפירוש שאם לא ישמע לו לעשות מעשה זה - יהרגנו, ובמקום אימת המלך הרי אין צורך שהמלך יפרש את איומו מה יקרה באם לא יענו להזמנתו, אלא זה מובן מאליו. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הי' יוסף עובר על לפנ"ע אם הם אנוסים לגמרי, לפי מה שנקט רבינו שמעשה באונס לא נחשב למעשה כלל?, עכ"ל, ועיי"ש עוד בדבריו הנעימים לתרץ הקושיא.

אמנם נראה דאפשר לומר, ששם אין הפירוש שהיו אנוסים על האכילה עצמה, דמי יאמר שהי' מקפיד, ובפרט אם היו אומרים לו שאינם יכולים לאכול מצד הנהגתם וכו', אלא י"ל שהי' להם [כהלשון] "אימת המלכות" - דהיינו בכללות מכל המצב, שחששו דילמא יעליל עליהם עוד באיזה אופן שהוא, ולכן נזהרו שלא לעשות שום דבר כלל דאפשר שיהי' נגד רצונו של המלך, ולפי"ז שלא היו אנוסים על גוף האכילה רק שהם בחרו שצריך לעשות כן, שפיר י"ל כפי שנת', דבכה"ג אם הי' המאכל אסור, הי' עובר על לפני עור.

וע"ד שהקשו המפרשים על המהרש"א שכתב בהא שבאותו יום שתו יין עם יוסף – אף שהם חשבוהו לנכרי והוי סתם יינן שאסור מדרבנן? ותירץ המהרש"א ש"מפני אימת מלכות" הותר, וקשה איזה אימת מלכות יש פה, מה לו למלך אם לא ישתו יין? ותירצו שלכן פחדו, דאם לא ישתו יין יתעורר עליהם החשד אשר מרגלים הם, לכן יראים לשתות למען לא יוציאו מהם בשכרותם האמת אשר באו לרגל, וזהו האימת מלכות אשר רמזו עליה, ועי' גם בפי' האלשי"ך שם שכתב דהא גופא שהביאם לביתו של יוסף דוקא, עורר עליהם חשד דזהו משום שהוא מקום מוצנע שיוכל להעליל עליהם.

אונס מחמת חסרון ידיעה לגמרי

והנה יש עוד אופן באונס כשהוא מחמת חסרון ידיעה לגמרי, דהנה איתא בשו"ע יו"ד סי' ת"ב סעי' י"ב: "מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: מוציא דבה הוא כסיל (משלי י,יח) ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע". ובגליון מהרש"א שם הביא בשם מהר"ש הלוי דמותר הבעל לשמש מטתו עם אשתו כל זמן שלא נודע לה שמת אביה או שאר קרובים ע"ש, ותמה ע"ז בשו"ת בית יהודה (יו"ד סי' יז) ואמאי והא אפי' באיסורין דרבנן איכא משום ולפני עור, ובפרט אם היה יום מיתה וקבורה דהוי דאורייתא? וכתב שם לתרץ (בתירוצו הב') דבעלמא בין אם היה העובר יודע או שוגג שלא ידע מהאיסור מ"מ אי לא מפרשינן לי' עביד איסורא ואיכא עונש עילויה, דאפי' שוגג צריך כפרה דאיבעי ליה לעיוני, אבל בזה שמת לו מת מהיכן היה עולה על דעתו שמת לו מת שיזהר מהאיסור הא ודאי אנוס הוא ובאנוס קי"ל דא"צ כפרה דלא עביד כלום וכמ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' קפה סעיף ד): "אם שמשה שלא בשעת וסתה, ומצאה אחר התשמיש דם, אפילו נמצא על עד שלו, מקרי אונס, אפילו לא בדקה תחלה. וא"צ כפרה לא הוא ולא היא (מרדכי והרא"ש כלל כ"ט בשם מהר"ם)", א"כ אע"פ שהוא חייב באבילות ואסור בתשמיש המטה כיון שלא ידע אין לו שום איסור בזה כלל ובכה"ג לא שייך אפרושי מאיסורא עיי"ש.

ולפי מה שנתבאר יש לומר דגם באופן שהוא אנוס מחמת חסרון ידיעה לגמרי דלא אסיק אדעתיה כלל וכו' כיון דלפועל הרי הוא עושה גוף המעשה ברצון, במילא ה"ז מעשה שלו וחל ע"ז שם "מכשול", ועובר על לפנ"ע.

וכבר כתבו באחרונים לתרץ קושיית הבית יהודא מהך דאבילות, כי לא חייבו חכמים דין אבלות, אלא כשנודע שמת לו מת. וכל זמן שלא ידע לא חל עליו תורת אבלות כלל, וכמ"ש בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (סי' קנ"ט): "כתוב בהל' פסוקות דמי שמת לו מת והוא לא ידע מותר להזמינו לסעודה דהא קיימ"ל דלא חל עליו האבילות עד שידע" עיי"ש, ועי' גם בס' חסידים (סי' תתג) שכתב: "אחד שמע שמת קרוב של אשתו שאם היתה יודעת היתה מתאבלת, ולא היה רוצה לשמש מטתו. אמרו לו לא היית צריך כי אין אבלות נוהגת קודם שמועה", וראה שדי חמד מערכת ו' כלל כ"ו ס"ק י"ג בארוכה, ובשו"ת יביע אומר יו"ד ח"ב סי' ב' סק"ד וש"נ.

ועי' בס' 'לב שומע' (מערכת ל' אות מט) שבתחילה כתב דיש דסבירא להו דאין המכשיל עובר על לפני עור אא"כ העובר הוא מזיד, אבל האריך לחלוק ע"ז, והביא מתו"כ (קדושים פרשה ב, הי"ד) דאיתא שם: "ולפני עור לא תתן מכשול לפני סומא בדבר בא ואמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה אל תאמר לו כשירה והיא אינה אלא פסולה", אע"פ שזה האיש לא עבר במזיד ואנוס הוא דמאי הו"ל למיעבד ומ"מ המכשילו עובר בלפנ"ע, והביא גם מהסמ"ג (לאווין קסח) דבכלל אזהרה זו כל שהוא עור באותו דבר שאינו יודע וכו' ומייתי הא דאמרינן (חולין צג,ב) שולח אדם ירך לנכרי וכו' הא אין מקומו ניכר אסור שמא יאכילנו לישראל, ושנינו עוד בגד שאבד בו כלאים ואינו ניכר לא ימכרנו וכו'. והתם הישראל הנכשל באיסור אינו יודע באיסור כלל ואפ"ה מפקדינן אלפני עור עיי"ש, ולפי מה שנת' א"ש כיון ששם ה"ז משום חסרון ידיעה ובזה שפיר קא עבר על לפני עור.

מיהו בנוגע לאכילת איסור י"ל שאפילו אם כפוהו לאכול והוא אונס גמור עובר על לפני עור, וזהו ע"פ מ"ש בלקוטי שיחות ח"ה (ע' 187) לבאר שיטת התוס' בגיטין ז,א, (ד"ה השתא) דהא דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים הוא רק במידי דאכילה, דיש להטעים זה עפ"י המבואר בתניא פ"ח אשר "מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו" וע"פ המבואר בתניא (פ"ז וח') שמאכלות אסורות הן בגקה"ט יומתק מ"ש בתוס' שם שיש הפרש אם האיסור הוא בהמאכל עצמו, או שהוא רק בשעת האיסור עיי"ש, ועי' ש"ך יו"ד סי' פ"א ס"ק כ"ו וז"ל: התינוק בעצמו כו' – כלומר אע"פ דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו וכמו שנתבאר בא"ח סי' שמ"ג היינו מדינא, אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע עכ"ל, וא"כ בכל אופן ה"ז מכשול.

בהוכחת הגמ' מכלאים דמצוות בטלות לע"ל

והנה בנדון דידן כשקם בתחיית המתים והוא לבוש כלאים ודאי אין הלבישה מתייחסת אליו כלל שהרי הוא אונס גמור, וא"כ לא שייך בזה לפני עור, וא"כ צ"ב בכוונת הגמ' דאם מצוות בטלות לעת"ל אסור לקוברו בכלאים?

ועי' בקו"ש כתובות שם שכתב דחכ"א אמר לו שהפירוש בגמ' נדה אינו משום דהקוברו בכלאים עובר על לפני עור, אלא דהתם הקפידא היא משום כבוד הבריות שיצטרך להפשיט את עצמו תיכף אף שעדיין לא יהיו לו בגדים אחרים, כמבואר בגמ' ברכות יט,ב דאין חכמה וגו' (משלי כא,ל) אבל איסור לפ"ע ליכא בכה"ג עיי"ש, אבל קשה לפרש כן כיון דלא הוזכר מזה כלל.

ולכן נראה לפרש כוונת הגמ', דאם מצוות אינן בטלות למה מותר לכתחילה לקוברו בכלאים (כלשון התוס' בנדה הנ"ל וכן בתוס' הרא"ש שם) דהרי בודאי לכתחילה אסור לו לאדם להכניס א"ע למצב של אונס אם אפשר באופן אחר, וא"כ הכא נמי יהי' אסור.

ועי' שו"ת צ"צ (יו"ד סי' צ"ב אות ב') שכתב דמכניס עצמו לאונס שיוכרח לחלל שבת וכו' אין זה אלא איסור דרבנן, וראייתו הוא מדין הנ"ל במוכר עבדו לנכרי שהוא אסור רק מדרבנן וז"ל: ואפשר ראיה לזה ממ"ש בגיטין פ' השולח (דף מ"ד סע"א) "אבל הכא איסורא דרבנן הוא", והרי מפקיעו מן המצות שמחויב בהן מדאורייתא ומדוע נקרא איסור דרבנן? .. וברש"י פ"ב דמו"ק (יג,א ד"ה דכל) "דכל זמן שהוא ברשות העו"כ אינו עוסק במצות" ועכ"ז נק' רק איסורא דרבנן, וצ"ל הטעם כיון כשהוא ברשות העו"כ מה שאינו עושה המצות אינו עובר אדאורייתא אם אנוס הוא, אלא שגורם לו עכשיו לזה, גרמא זו אין בה איסור דאורייתא וכו' עכ"ל, וא"כ ה"נ אי מצוות אינן בטלות איך מותר מדרבנן לכתחילה להכניסו לאונס.

עוד יש לפרש בכוונת הגמ' דאם מצוות אינן בטלות, ה"ז בפועל גנאי שיקומו בלבוש של כלאים, ולמה מותר לכתחילה לקוברו בכלאים לגרום גנאי, אבל אם בטלות אין כאן גנאי.

ואי נפרש כן תתורץ הקושיא שהקשה בשו"ת 'קב חיים' (סי' עא) על הוכחת הגמ' זאת אומרת מצות בטלות לע"ל, דלמאי דאיתא בתרגום של תוספתא (הובא ברד"ק מלכים-ב ד,ז) דאותו שמן שנתברכה אשת עובדי' הי' פטור מן המעשר דלא ניתן שמירת התורה אלא בדברים טבעיים ולא בדברים שנתהוו ע"פ נס, א"כ לפי"ז כיון שע"פ הטבע הבגדים שלבשו אותן כבר נפלו ונפסדו, רק בנס יעמדו לתחי' עם הלבושים, א"כ בדברים שנתהוו ע"פ נס אין בו שמירת התורה, ואיך יש לפשוט מזה דמצוות בטלות לעת"ל דילמא מצוות אינן בטלות, ושאני הכא דבבגדים אלו שנמצאים עכשיו ע"י נס ליכא בהם דין כלאים כלל עיי"ש? אבל אי נימא שההוכחה היא מהא דמותר לכתחילה לקוברו בכלאים אלמא דאין כאן גנאי א"ש קושייתו. וראה בענין זה עוד לקמן סי' צא.