ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן לט׃ לילה כיום יאיר לעת"ל אם דין לילה כיום

מילת בנ"י ביציאת מצרים בלילה

בלקוטי שיחות חי"ז פ' תזריע א' הביא דברי המדרש (שמו"ר פי"ט,ה): "אמר הקב"ה שיעשו הפסח, וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לד' רוחות העולם ונושבות בג"ע מן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח, והיה ריחו הולך מהלך מ' יום נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך וכו' היה אומר הקב"ה אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין וכו' מיד נתנו עצמן ומלו", היינו שבני ישראל מלו את עצמן במצרים בליל פסח, כדי שיוכלו לאכול מפסחו של משה, וראה גם פירש"י פ' בא (יב,ו): "ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה", וידוע השאלה הרי אין מילה בלילה אלא ביום? ואף שיש לתרץ דלימוד זה דמילה שלא בזמנה צריך להיות בלילה, נאמרה לאחר מ"ת ולפני מ"ת הי' אפשר למול גם בלילה, מ"מ אכתי אינו מובן דכיון דהא שמלו א"ע בלילה הי' מצד שגזר הקב"ה לד' רוחות וכו', א"כ למה לא עשה הקב"ה כיו"ב לפני חשיכה בכדי שיוכלו למול א"ע ביום? (ראה משכיל לדוד שם).

ומביא מה שתירצו האחרונים (שו"ת 'יד אליהו' סי' נ"א, החיד"א בס' 'שמחת הרגל' על הפיסקא "מעשה בר"א" ועוד) ע"פ המבואר בזהר (ח"ב לח,א) שאותו לילה הי' בבחינת "לילה כיום יאיר (תהלים קלט,יב)" ולכן הי' לאותו לילה דין של "יום", ומביא שהקשו ע"ז (שו"ת תורת חסד או"ח סכ"ה אות ו') דאי נימא כן דאותו לילה הי' דין של יום, איך קיימו אז מצוות שהיו קשורות להלילה כמו אכילת פסח מצה ומרור? ותירץ בהשיחה דהדין של "יום" הי' רק לגבי מילה, ולא לגבי שאר המצות שהיו מחוייבות באותו לילה, שהרי לגבי מצות אלו הי' ציווי מפורש "ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו'" (שמות יב,ח), כי מצוות אלו אינן תלויות בגדר דלילה, כי אם בהזמן של התחלת (ליל) ט"ו זמן החפזון, ולכן אף שהי' לזמן זה דין יום, חלו בו מצוות אלו עיי"ש וכן בהמשך הביאור ע"פ פנימיות הענינים.

הרי יוצא מזה לכאורה, דעי"ז שהי' 'לילה כיום יאיר' חל על הלילה דין יום, וא"כ י"ל שכן הוא גם לגבי כל המצוות התלויות ביום דוקא, שיש לקיימן גם אז, דמאי שנא ממצות מילה, ושאני אכילת פסח וכו' דבהם הי' ציווי מפורש שיאכלוהו דוקא אז, כיון שהוא קשור עם שעת חפזון.

ולפי"ז לכאורה יוצא חידוש גדול, דלעת"ל שיקויים מ"ש (זכריה יד,ז) "והי' לעת ערב יהי' אור" ולילה כיום יאיר יקיימו גם בלילה מצוות התלויות ביום דמאי שנא מליל יצי"מ, אבל קשה דא"כ איך יקיימו אז מצוות אלו התלויות בלילה, כמו קצירת העומר (מגילה כ,ב) ספירת העומר, ק"ש של ערבית וכו'?

אמנם בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סו"ס קכ"ט) כתב שבדרוש תירץ קושיא הנ"ל איך מלו בלילה ע"פ זהר הנ"ל דהי' לילה כיום יאיר, ושכבר קדמו בזה בס' 'גבול בנימין' (ח"ב סוף דרוש ז'), אבל סיים שם שזהו דרך דרוש, כי באמת להלכה היה דינו כלילה לענין מצות מילה, וכן נקט בתורת חסד שם כנ"ל ועוד, דלפי זה נמצא דגם לעת"ל כשלילה כיום יאיר, יהי' דינו כלילה לגבי כל המצוות.

גדר יום ולילה האם תלוי באור וחושך

ולכאורה נראה דב' צדדים אלו תלוי בעצם הגדר דיום ולילה, האם: א) מציאותו של היום הוא עי"ז שיש בו אור ע"י זריחת השמש, ומציאותו של הלילה הוא מצד שקיעת החמה והוא חושך. ב) או נימא דיום שלם הוא כ"ד שעות, וחציו הראשון של המעל"ע הוא לילה וחציו השני הוא יום, אלא דלפועל ביום יש בו אור ובלילה חושך, אבל גם לולי זה הוה חציו הראשון לילה וחציו השני יום.

וע"ד שנת' בלקוטי שיחות ח"א פ' שמיני (עמ' 222 ואילך) בענין סימני כשרות; שיש להסתפק האם הסימנים הם ה"טעם" והגורם להכשרות, או שהם רק "סימן" להכשרות, אבל הכשרות הוא מצ"ע, ועד"ז חקר בחי"א פ' בא א' לגבי מלאכת אוכל נפש ביו"ט ועוד בכ"מ. וכעין זה יש לחקור בעניננו האם אור השמש הוא ה"טעם" שהוא יום, וכן בלילה החושך הוא ה"טעם", דהוה לילה, או שהם רק "סימן", שכן הוא בכלל, אבל גם כאשר משתנה הטבע ולילה כיום יאיר, נשאר עליו הגדר לילה, דאי נימא כאופן הא' מובן דכשלילה כיום יאיר חל עליו גדר "יום" כיון שהאור פועל דהוה יום, משא"כ לפי אופן הב'.

ועי' קובץ שיעורים ריש פסחים שחקר בהא דמבואר בגמ' שם דמצאת הכוכבים לילה הוא, אם הפי' שהכוכבים עצמם עושים לילה או שהם סימן ללילה, דכשיש כוכבים אז ידעינן שהוא ודאי לילה, אבל אין עצם הלילה נפעל ע"י הכוכבים, ונפק"מ לגבי שני עדים המעידים שראו כוכב אחד ושני עדים מעידים שראו כוכב אחר אם יש בזה החסרון ד"דבר ולא חצי דבר" עיי"ש, ופשיט זה ממעשה בראשית, שהכוכבים נבראו ביום ד', ולפני זה כבר כתוב שהי' לילה, אלמא שהם ראי' על הלילה אבל לא שהם פועלים לילה עיי"ש, ולפי דבריו יש לומר גם בעניננו דכיון שהשמש והירח נבראו ביום ד' ומ"מ כתוב לפני זה שהי' יום ולילה הרי מוכח כאופן הב' הנ"ל.

ועי' גם רש"י פסחים שם וז"ל: קריה רחמנא לנהורא כו' – האי ויקרא (בראשית א,ה) - לאו קריאת שם הוא, דתימא שקרא את שם האור יום, אלא: קרא לבריאה המאירה, שברא מהוד מעטה לבושו, ופקדיה אמצותא דיממא - צוהו לשמש ביום, ולחושך צוה לשמש בלילה, קרא - כמלך שקרא לעבדו שיבא לפניו עכ"ל, הרי משמע מזה שהי' כבר מציאות של יום ולילה לפני זה, אלא שצוה להשמש שישמש ביום והחושך ישמש בלילה, אבל גם לולי זה יש מציאות של יום ולילה וזהו כאופן הב' הנ"ל.

אבל בתור"פ שם כתב וז"ל: ופקדיה אמצותא דיממא, נראה דלהכי נקט אמצותא ולא נקט ופקדיה איממא, לפי שיש מצות הנוהגות ביום ואין נוהגות בלילה כגון ציצית ותפלין, ונקט נמי אמצותא דליליא דאיתא נמי מצות שאינם נוהגות אלא בלילה כגון ספירת העומר כדאמר במס' מנחות (סו,א) שבע שבתות תמימות תהיינה (ויקרא כג,טו) אימתי אתה מונה אותן שלימות כשאתה מונה אותן מבערב עכ"ל, הרי משמע מדבריו שצוה הקב"ה שהמצוות שקיומן ביום, תלויות באור השמש דוקא, ומצוות שקיומן בלילה תלויות בזמן החושך דוקא.

ובאמת יש לדחות ראיית הקובץ שיעורים, דאה"נ שבג' ימים הראשונים לא היו יום ולילה תלויות באור וחושך דוקא, אבל מיום ד' ואילך כאשר נבראו השמש והירח וכו' שוב נשתנה הדבר ע"פ פקודת ה' שפקד שהאור ישמש ביום והחושך ישמש בלילה, דמעתה יום הוא מצד האור ולילה מצד החושך, ולפי"ז אין ראי' גם מדברי רש"י הנ"ל, כיון שי"ל דלאחר שקרא הקב"ה להשמש שישמש ביום וכו' נעשה כל מציאות היום תלוי באור השמש, ומציאות הלילה בחושך.

וע"ד שכתב רבינו בחיי בראשית (א,יג) וז"ל: ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי – בשלשה ימים אלו הזכיר ערב ובקר ולא היו שם מאורות שיהיו מחייבין הערב והבקר, כי שקיעת האור הוא הערב וזריחתו הוא הבקר, אמנם הזכיר בשלשתם ערב ובקר ולא כלפי האור, אלא כלפי הגלגל שהוא חוזר ומתגלגל בו כי כל חלק מחלקי הרקיע כשהוא עולה הוא לו בקר וכששוקע הוא לו ערב, אך מיום רביעי ואילך שנבראו המאורות הזכיר ערב ובקר כלפי האור עכ"ל, הרי כתב דמיום רביעי ואילך נשתנה הענין דערב ובוקר.

ובשו"ת דברי יציב (או"ח סי' ק"ח) הביא לשון המדרש (ב"ר פ"ג,ו): "א"ר ברכיה כך דרשו שני גדולי עולם רבי יוחנן ור"ש בן לקיש, ויבדל (בראשית א,ד) הבדלה ממש, משל למלך שהיה לו שני איסטרטיגין א' שליט ביום וא' שליט בלילה, והיו שניהם מדיינין זה עם זה, זה אומר ביום אני שולט, וזה אומר ביום אני שולט, קרא המלך לראשון א"ל פלוני יום יהא תחומך, וכן לשני א"ל פלוני לילה יהא תחומך כך ויקרא אלהים לאור יום (שם,ה), א"ל יום יהא תחומך, ולחשך קרא לילה, אמר ליה לילה יהא תחומך", ותמה ע"ז שהרי אין חילוק בין יום ולילה אלא האור והחשך, ואיך ביקש החשך לשלוט ביום דא"כ לא יהיה יום?

(ועי' בס' 'אור התורה' בראשית (ע' תצה, הובא בס' הליקוטים – צ"צ, ח"א ע' תרלד) שכן הקשה כ"ק אדמו"ר הצ"צ, דבתחילה הקשה דבמדרש לעיל מיני' שם מקשה על הפסוק ויקרא אלקים לאור יום: "לא הוא אור ולא הוא יום אתמהה"? ומשמע דאור ויום הכל ענין אחד, וא"כ מהו "יום יהא תחומך" שמשמע שהאור הוא דבר בפ"ע חוץ מן ענין היום? ואח"כ הקשה דאיך החושך רצה שישמש ביום דא"כ לא יהי' זה יום כ"א לילה? ומתרץ שם ע"פ פנימיות הענינים דאור וחושך הוא חסד וגבורה וכו' עיי"ש בארוכה).

ותירץ כי יום הוא גמר היום להכ"ד שעות שנשלם היום ממדת יום ולילה, וכיון שהיום הולך אחר הלילה רצה כל אחד שבו יושלם היום, וקבע השי"ת שהאור יהיה תחומו ביום היינו אחר הלילה ובו יושלם היום, וממשיך שם דמוכח מזה דלריו"ח ור"ל כר' ברכיה יהיה יום ולילה דבר בפ"ע, ורק שקבע תחומם באור וחושך עיי"ש, אמנם לפי הנ"ל יש לדחות ולומר דלאחר שקבע להם הקב"ה תחומם נעשה היום למציאות האור והלילה לחושך.

מקומות שב' חדשים בקיץ לילה כיום יאיר

וכבר שקו"ט הרבה בפוסקים בנוגע לאלו הדרים במדינות הצפוניות הרחוקות ששם ב' חדשים בקייץ לילה כיום יאיר, וגם בחצות לילה יכול להכיר בין תכלת ללבן, מתי הוא זמן ק"ש וציצית וכן נפק"מ לענין שבת, וראה בתפארת ישראל (בועז) סוף פ"א דברכות דשקו"ט בזה, (הובא גם בס' 'פסקי תשובה' סי' רנ"ג ועוד בכ"מ) והוסיף שיש להסתפק גם באותם הנמצאים סמוך להנארדפול שם יש איזה חדשים רצופים בקייץ שהוא יום ממש, ורואים החמה מקפת כל האופק סביב מזרח דרום מערב צפון איך יתנהגו שם לענין שבת וכו', וכתב ששם יש לומר שיש סימן אחר, דשמה השמש מקיף כל ד' רוחות בכ"ד שעות, ובהיקף השמש ידע שהוא יום ובהיקף השביעי הוא שבת, ואע"ג שזמן שחרית וערבית לא ידע, ועי"ז לא ידע ג"כ מתי כניסת ויציאת השבת, ומסיק שיתנהג כפי המקום שיצא משם וע"י מורה שעות, אבל במדינות צפוניות [שהם דרים שם בקביעות] עדיין לא ידענו מתי זמן ציצית וק"ש וכו' עיי"ש.

ובפשטות זה תלוי בשאלה הנ"ל, דאי נימא דגדר יום ולילה תלוי באור והחושך דוקא, הנה י"ל ששם בהזמן דליכא חושך חסר במציאות הלילה, ואי אפשר לקיים מצוות התלויות בלילה, וכן בהזמן דליכא אור חסר במציאות היום וכו', משא"כ אי נימא דגם בלי אור וחושך ישנה מציאות יום ולילה ע"י חלוקת כ"ד שעות, שפיר יוכל לקיים מצות היום ביום ומצות הלילה בלילה, ועי' בזה גם בס' 'מור וקציעה' (או"ח סי' שד"מ, הו"ד בס' 'מחזיק ברכה' או"ח שם סעי' ד' ובכ"מ) שחקר באותם הנוסעים למקומות שמתארך היום לחודש או חדשיים וכו' כיצד יעשו שם שבת, ומסיק שצריך למנות כ"ד שעות לכל יום, ואם יודע איזה יום הוא מהמקום שיצא בו ישמור יום השביעי כ"ד שעות.

ועי' בס' 'תורת מנחם – התוועדויות' תשמ"ו (ח"ב ע' 847) בעת ביקור הרבניים הראשיים, שאמר הגר"מ אליהו זצ"ל שיש מתרצים קושיא הנ"ל דמילה בלילה ע"פ מ"ש בזהר שהי' לילה כיום יאיר וכו', ואמר ע"ז הרבי וז"ל: לכאורה לא מסתבר לומר שמצד הענין ד"לילה כיום יאיר" יהי' דינו "כיום" לגבי מילה, ובהקדמה ישנם מקומות בעולם קרוב לציר הצפוני או הדרומי שבמשך כל שעות המעת לעת מאיר אור השמש, ובמילא נשאלת השאלה כיצד להתנהג בנוגע לתפלת מנחה ומעריב כניסת שבת וכיו"ב, ומבואר בספרי האחרונים ששקלו וטרו בנושא זה על יסוד שיטת בעל המאור שקביעת הזמן הוא ע"פ ארץ ישראל שיש לקבוע את חלוקת היום והלילה ע"פ החשבון דכ"ד שעות המעת לעת, י"ב שעות יום וי"ב שעות לילה, מבלי להתחשב בזריחת השמש ושקיעתה, וכמו כן בנוגע למצות מילה שבמקומות אלו אי אפשר למול במשך כל כ"ד השעות שבהם זורחת השמש כי אם במשך שעות היום בלבד, בהתאם לחלוקה שנקבעת ע"פ השעון, שכן אם נתיר למול בשעות השייכות ע"פ השעון לזמן הלילה, נצטרך להתיר עשיית מלאכה בשבת, ומזה מובן גם לעניננו שאע"פ שבליל הפסח הי' אור – "לילה כיום יאיר", מ"מ שעות אלו דינם לכאורה כ"לילה" לכל דבר, עכ"ל.

הרי דכאן נקט הרבי באופן אחר ממ"ש בלקוטי שיחות, דאף דלילה כיום יאיר מ"מ כיון שהוא שעות הלילה דינו כלילה, והיום נקבע לפי כ"ד שעות.

ועי' גם באגרות קודש ח"ב ע' צד וזלה"ק: ופשוט הדבר שבמקומות אלו צריך למנות שעות היינו כ"ד שעות ליום והתחלת יום הש"ק שוה הוא בכל המקומות שמדת אורך אחת היא להם הנמצאים באופק אחד וכמדומה שדן בזה בספר הברית ואינו תח"י. איברא מה שיש לחקור בכגון זה הוא: א) בדברים התלוים ביום או בלילה – כמו זמני התפלה – באיזה מקום מתחילים להתנהג ע"פ השעון, ולא ע"פ השעות הזמניות לדוגמא: במקום שאורך היום הוא רק שעה אחת לא מסתבר לומר שתענית י' בטבת דיו בשעה א', וכיו"ב, ב) בנקודת ציר הצפוני או הדרומי אין שייך לומר שם מדת האורך ואיך יתנהגו שמה וצ"ע ואכ"מ, עכלה"ק.

הוכחה משמש בגבעון דום ביהושע

ועי' פרקי דרבי אליעזר פנ"ב: "מופת הששי: מיום שנבראו שמים וארץ השמש והירח והכוכבים וכל המזלות היו עולין להאיר על הארץ ואינן מערערין זה עם זה, עד שבא יהושע ועשה מלחמתן של ישראל, והגיע ערב שבת וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת, ועוד שראו חרטומי גוים כובשים במזלות לבא על ישראל, מה עשה יהושע פשט ידו לאור השמש ולאור הירח והזכיר עליהם את השם ועמד כל אחד במקומו ששה ושלשים שעות עד מוצאי שבת, שנאמר (יהושע י,יג) וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו... ויעמד השמש בחצי השמים וכו'", הרי מפורש בזה דכיון שעמדה השמש ולא שקעה, לא נכנסה יום השבת ולכן לא נחשב לחילול שבת אף שלפועל עברו ל"ו שעות.

ועי' בביאור הרד"ל שם (אות כג) שכתב כי העיקר תלוי בשמש בזריחתו ושקיעתו, ובההגהות שם (אות א) כתב דלכאורה מהך דהכא שלא שקעה להם החמה אף שידעו שכבר עברו הכ"ד שעות של ערב שבת לא נחשב לשבת רק כיומא אריכתא, יש קצת סמך לאותן המדינות שאצלם משך כמה ימים רצופים יום בלא לילה או לילה בלא יום שהכל יהי' נחשב אצלם כיום או כלילה א', ודלא כהאומרים שראוי להם למנות כל כ"ד שעות ליום אחד וכשכלו ו' פעמים כ"ד שעות יקדשו השבת.

סתירה ע"ז מעובדא בירושלמי בהספידא דרבי

אבל הקשה ע"ז מהך עובדא דירושלמי (כתובות פי"ב ה"ג, וכלאים פ"ט ה"ג) דביום פטירתו של רבי מעשה ניסים נעשו, באותו היום ערב שבת היה, ונכנסו כל העיירות להספידו.. ותלת לון יומא [ונתארך להם היום] עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק את הנר כיון ששקעה החמה [שראו ברקיע] קרא הגבר כו' אמרין דילמא דחללינן שובתא [התחילו לצער עצמן דילמא ח"ו חיללו שבת] אתת בת קול ואמרה להון כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא, בר מן קצרה [חוץ מאותו כובס שעשה מלאכתו בלילה ההיא, ולא עסק בהספידא וחילל שבת] כיון דשמע כן, סליק לאיגרא וטליק גרמיה ומית, [כיון דשמע האי כובס כן עלה לעלייה והפיל עצמו למטה כדין מחלל שבת שחייב סקילה ומת] נפקת ברת קלא ואמרת ואפילו קצרה [יצא בת קול אפילו האי כובס מזומן לחיי עוה"ב שעונו נתכפר], הרי מוכח מכאן דאף שלא שקעה השמש בעונתה מ"מ נכנס השבת בזמנה והי' חילול שבת, ורק לאלו שנתעסקו בהספידא דרבי נמחל להם.

וכ"כ בשטמ"ק כתובות קג,ב – על הגמ' שם שהביא הך עובדא דהכובס, ולא הובא למה המית עצמו – והביא בשטמ"ק (ד"ה ביממא) העובדא שבירושלמי הנ"ל, וסיים וז"ל: והשתא ניחא שהרג הכובס את עצמו מדעת, משום דחלל שבת ולא נתעסק בהספידו ולהכי סליק לאיגרא ונפל לאגמא ומית דהיינו סקילה כדין המחלל שבת. וכן שמעתי מפי' הר' קלונימוס ז"ל בירושלים עכ"ל, ועי' גם בחי' מהרי"ט שם שכ"כ, הרי מוכח מכאן להיפך דאף שהשמש לא שקעה כל הזמן מ"מ הי' בזה משום חילול שבת, וקשה דמאי שנא מהך דיהושע דמפורש דלא הי' שם חילול שבת?

ב' אופנים בלילה כיום יאיר

וכתב בהגהה שם לתרץ שיש לחלק בין הך דיהושע להך עובדא דרבי, דביהושע שנקדה החמה לכן הי' נחשב כל הזמן ליום ערב שבת, משא"כ בהך עובדא דרבי שלא נקדה להם החמה רק ה' האיר עיניהם של העוסקים באשכבתא דרבי כאילו הוא יום, אבל לכל העולם כבר הי' לילה, ולכן נצטערו וחששו לחילול שבת. וכן כתב בקרבן העדה שם וז"ל: קרא הגבר קרא התרנגול שלא נשתנה מהלך החמה אלא להם האיר הקב"ה כדי שלא יתעצלו בהספידא דרבי עכ"ל.

דלפי תירוץ זה י"ל דהא דבהך דרבי הותחל השבת בזמנה, כיון שלפי האמת הי' שם שקיעת החמה, אלא שה' האיר עיניהם באור מיוחד כדי שלא יתעצלו וכו', וא"כ י"ל דבמקום דליכא שקיעת החמה כמו במדינות הנ"ל אין היום משתנה והוה כיומא אריכתא.

ועי' בזית רענן (לבעל ה'מגן אברהם') סוף פ' לך, שהביא דברי הפרקי דר"א וביאר וז"ל: פי' שראה שתמשיך המלחמה עד השבת, ויצטרכו לחלל שבת, ונצטער ע"ז, ובשביל זה לא הי' מעמיד המזלות דקיימ"ל שבת הותרה אצל סכנת נפשות וכו', עד שראה חכמי גוים כובשים במזלות, ולכן העמיד החמה כדי שלא יוכלו לבא עליהם מכח המזלות, וממילא נמשך מזה שלא יחללו שבת, אך קשה דאע"פ שעמדה השמש מ"מ נתקדש השבת שהרי בשבת בראשית שמשה האורה ל"ו שעות, ואפילו הכי הוי שבת? וי"ל דהתם השמש הלכה כדרכה וכשמגיע תחת הארץ הי' נחשב לילה רק שהי' אור מכח אור שנברא בתחילה ביום ראשון, אבל בימי יהושע היתה עומדת החמה במקומה, ולכן נחשב הכל ליום אחד וכו' עכ"ל, וזהו כנ"ל.

ולפי זה יש לומר גם בנוגע לליל יצי"מ, דהא דקאמר בזהר שם: "ותנא הוה נהיר ליליא כיומא דתקופה דתמוז וחמא כל עמא דינוי דקודשא בריך הוא הדא הוא דכתיב (תהלים קלט) ולילה כיום יאיר" אין הפירוש שלא שקעה השמש אלא שהי' אור מיוחד שהי' מאיר להם בלילה ההוא, וא"כ בזה ודאי דינו כלילה כיון שגם בלילה ההוא שקעה החמה.

ויש שכתבו לחלק בין הך עובדא דרבי להך דיהושע באופן אחר, דאצל רבי נקדה השמש בלבד ובמקום מסויים בלבד, ולכן הותחל שבת בזמנה כיון שבכל העולם סבבו כל הגלגלים וכו', משא"כ אצל יהושע פסק לא רק השמש אלא כל הגלגלים ובכל העולם, לכן הי' כיומא אריכתא, דאי נימא כן נמצא דאם לא פסקו הגלגלים בכל העולם כו' אף דבמקום זה לא שקעה החמה ה"ז לילה, כיון שלפועל עברו כ"ד שעות של היום, וזהו שלא כדברי היד אליהו ששם הי' לילה כיום יאיר רק במצרים בלבד.

ועי' בס' תורת מנחם – התוועדויות תנש"א ח"ג (ע' 395 – שחת ש"פ קרח ג' תמוז) דשקו"ט אודות הנס ד"שמש בגבעון דום (יהושע י,יב)" וז"ל: בעצם הנס ש"ויעמוד השמש" יש לחקור באיזה אופן הי' הנס, אם הי' זה רק בנוגע לפרט שנוגע למילוי תכלית הנס – שאור השמש (אור היום) ימשיך להאיר, שלזה נדרש רק ש(גלגל) השמש בעצמו ייעצר וימשיך להאיר על הארץ .. או שהנס הי' בכל הסדר שלו (הקשור עם מהלך השמש) ז. א. שהנס עצר גם את כל הענינים הקשורים עם מהלך השמש - הסיבות לזה (מהלך גלגל היומי, ובמילא מהלך כל הגלגלים שנמשך מסיבוב גלגל היומי, "המקיף ומסבב את הכל") וגם התוצאות מזה, וסיבוב הגלגלים הקטנים בגלגל השמש עצמו וכיו"ב עכ"ל, ושם בסעי' ו' מסיק יותר כאופן הב' עיי"ש ובהערה 27.

ובקובץ 'הערות וביאורים – אהלי תורה' (גליון תקפט עמ' 19 ואילך), הובא מ"ש הרמב"ם במו"נ (ח"ב פל"ה) ובאברבנאל שם שכתב שלא הי' הנס בכל העולם כי אם במה שנתחדש שם אור מספיק לכשיעשו מלחמתם בלילה כאילו הי' ביום בהיר עיי"ש, ובס' גבורת ה' למהר"ל (בהקדמה שני') האריך בענין זה, ובתוך דבריו כתב דצ"ע אם נעשה נס זה לכל העולם או לא נעשה נס זה רק באופק ההוא, כי י"ל כי ליהושע ולישראל באופק ההוא הי' עמידת השמש ולכל העולם לא עמדה השמש, וזה יותר פלא מורה על גבורת השי"ת ונפלאותיו, ואם יאמר איך יתכן דבר זה בציור כי תלך השמש ותעמוד בפעם אחת כי אפשר ויכול להיות שתלך השמש מצד ענינה הנהוג ותהי' עמידה לה מצד הנס כו' עיי"ש, ולפי מה דמסיק בהשיחה שם דמסתבר שהנס הי' באופן שעמדו כל הגלגלים כו' משמע שכן הי' בכל העולם וכנ"ל.

י"ל דלעת"ל בודאי יהי' יום ולילה

אמנם נראה דלעת"ל לכו"ע יהי' בו גדר יום ולילה, כי הרי מבואר בשמו"ר (פי"ח,יא, הובא בלקוטי שיחות חי"ט ע' 448 וש"נ) ד"לעתיד לבא הלילה נעשה יום, שנאמר (ישעיה ל,כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו', כאור שברא הקב"ה בתחלה וגנזו בג"ע", ז.א. דהא שיהי' לילה כיום יאיר ה"ז משום שיהי' אז אור הלבנה כאור החמה דעוה"ז, ואור החמה דאז יהי' שבעתיים וכו', א"כ הלא יהי' שם שקיעה של החמה דלעת"ל, ובלילה יאיר הלבנה כאור החמה של עכשיו, וא"כ בזה כו"ע מודי שיש שם יום ולילה כיון שיש שקיעת החמה וכו'.

ועי' בס' 'כתנות אור' פ' בא (בד"ה בזכרי') שביאר ע"פ המדרש הא דכתיב (זכריה יד,ז) "והי' יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והי' לעת ערב יהי' אור" שהפירוש הוא שהלילה דלעתיד לא יהי' כיום דלעת"ל - כנגד אור החמה שיהי' שבעתיים, ולא לילה כנגד לילה של עכשיו, כי הלילה יהי' כיום של עכשיו, וז"ש "לא יום ולא לילה", ר"ל לא יום כיומו של עתיד, ולא לילה כלילה של עכשיו, והי' לעת ערב יהי' האור שיהי' הלילה כאור של עכשיו עכ"ד.

ציצית לעת"ל בלילה

אמנם נראה דזהו רק במצות אלו שקיומם צ"ל "ביום" דוקא כמו מצות מילה וכיו"ב שיקויימו ביום דוקא, אבל מצות ציצית וכיו"ב שאינו תלוי מצד היום דוקא, אלא משום דכתיב (במדבר טו,לט) "וראיתם אותו" כדאיתא במנחות מג,א, א"כ י"ל דלעת"ל כיון דגם לילה כיום יאיר, יתחייבו במצות ציצית גם בלילה.

וזהו מה שהובא בכ"מ הטעם על המנהג שמוציאין את הציצית בזמן קידוש הלבנה, משום דכתיב וראיתם אותו ולילה לאו זמן ראיה כי החושך מכסה ארץ (ע"פ ישעי' ס,ב), לא כן לעתיד לבוא שיהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעי' ל,כו) וכמו שאנו מתפללים בקידוש לבנה "למלאות פגימת הלבנה וכו' ויהיה אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת ימי בראשית" ואז נוכל לראות הציצית גם בלילה, ונהי' ממילא גם בלילה חייבים בציצית, לכן אנו בודקין הציצית להראות שמחכים אנו להזמן שבו לילה כיום יאיר, ושנהיה חייבים בציצית גם בלילה.

וכן י"ל לגבי הא דאיתא בשו"ע (חו"מ סי' ה סעי' ז) אין דנין בלילה. וכתב הסמ"ע שם משום שיש חושך ולא מכירים היטב בעלי הדינין והעדים, אבל כשמדליק נרות בלילה ויכול לראות ולהכיר בני אדם מותר לדון בלילה אפילו בתחילת דין, ועי' גם מו"ק ח,א, דרבא נפקא ליה דאין רואים נגעים אלא ביום מכנגע נראה לי בבית (ויקרא יד,לה), "לי - ולא לאורי", ופירש"י "לי ולא לאורי – שאין צריך לאור הנר, דהיינו ביום, ובההוא שעתא נמי ובא הכהן (שם,מד) - אלמא: דאין רואין אלא ביום", משמע דבהני דברים אי"צ ל"יום" דוקא, אלא דבעינן ראי' שהוא ביום דוקא, וא"כ י"ל דלעת"ל דלילה כיום יאיר, יוכלו הני דברים להתקיים גם בלילה.

וע"ד מה שהובא בשם ה'אור שמח' עה"פ (יתרו יח,כב) "ושפטו את העם בכל עת וגו'" דלכאורה יש לעיין הא דכתב "בכל עת" מה בא לרבות? ותירץ ע"פ הסמ"ע הנ"ל דאם מדליק נרות אפשר גם תחילת דין להיות בלילה, ובברייתא דמלאכת המשכן (פרק יד) איתא: "רבי שמעון בן יוסי אומר כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נצרך אחד מהם לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, מסתכל בטפיח ויודע מה שבתוכו, מסתכל בחבית יודע מה שבתוכו, מפני ענן השכינה שביניהם", אם כן לפי זה יש לומר דבמדבר היה להם אור ביום ובלילה, והיה אפשר לדון בין ביום ובין בלילה, ולכן כתוב כאן "ושפטו את העם בכל עת" בין ביום ובין בלילה כי הלילה האיר להם כיום, ועד"ז י"ל לגבי לעת"ל.

ועי' בס' 'ויען אברהם' (להגר"א פאלאג'י) יו"ד סי' ג', שהביא תשובת הרדב"ז (ח"ו סי' ב' אלפים קכ"ט ד"ה תשובה) שכתב שאסור לשחוט לאור הלבנה, וכתב המחבר דלעת"ל דיקויים מ"ש והי' אור הלבנה כאור בחמה בודאי מותר לכתחילה לשחוט לאור הלבנה, ודן שם גם לענין בדיקת חמץ לעת"ל באכסדרה בלילה עיי"ש.