ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן לז׃ הנתינים לעתיד לבוא האם יעבדו עבור המזבח

הכל מתרפאין חוץ מנחש וגבעונים

בכתובות ריש פרק אלו נערות (כט,א) יש פלוגתא ושקו"ט ברש"י ותוס' והראשונים בדין "נתינים" – הגבעונים – שהם מז' אומות שנתגיירו בערמה בימי יהושע ונתנם יהושע לעבדים שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים, ומבואר בגמ' (יבמות עט,א), וביל"ש (תורה) רמז פב [ד"ה זה שאמר], ורמז תתפט ועוד) דיהושע גזר עליהם בזמן שביהמ"ק קיים, בא דוד וגזר עליהם אף בזמן שאין ביהמ"ק קיים, כשראה שהם אכזריים עיי"ש. וכדאי לעיין אודות דינם של הגבעונים לעת"ל, אם ענין העבדות תמשך בהם גם אז או שתתבטל, ואי נימא שהעבדות תתבטל, הנה לדעת רש"י (שם) שאיסורם להתחתן הוא רק מדרבנן משום עבדות, יהיו מותרים גם לבוא בקהל, ולדעת התוס' וכו' דאסורים להתחתן מדאורייתא משום לא תתחתן בהם (דברים ז,ג), יתבטל מהם רק העבדות בלבד.

הנה איתא בב"ר (פ"כ,ג): "א"ר לוי לעתיד לבא הכל מתרפאין חוץ מנחש וגבעונים, נחש: שנאמר (ישעיה סה,כה) ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו וגו', גבעונים: (יחזקאל מח,יט) והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל", ופירש במתנות כהונה והעובד העיר "הם הגבעונים שהיו שואבי מים וחוטבי עצים לבית ה' אשר בעיר ירושלים" הנה גם לעת"ל יהי' כן, וביפה תואר שם: "והעובד העיר, ביחזקאל כתיב גבי ישיבת ירושלים לעתיד, ומשמע ליה דבגבעוני איירי שהם העובדים שדוד נתנם חוטבי עצים ושואבי מים, ועוד מדקאמר העובד בה"א, משמע הידוע, וכוונת הכתוב שהגבעוני יהי' עובד שם לפקח על צרכי העיר וכו'", וכ"כ בפי' מהרז"ו ובעץ יוסף עיי"ש.

וראה גם במדב"ר (ח,ד): "לפיכך כשראה יהושע כן אמר להם (יהושע ט,כב) למה רמיתם אותנו וגו' אמר להם יהושע אתם עשיתם מעשה נחש לפיכך תטלו שכרו של נחש, א"ר אלעזר אררן כנחש דכתיב (שם,כג) ועתה ארורים אתם כשם שכתוב בנחש (בראשית ג,יד) ארור אתה מכל הבהמה.. וכיון שבא דוד וראה שהיו אכזרים ריחקן, אף עזרא ריחקן דכתיב (נחמיה יא,כא) והנתינים יושבים בעופל וגו' אף לעתיד לבא הקב"ה מרחקן שנאמר (יחזקאל מח) והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל יאבדוהו מכל שבטי ישראל", וכתב בעץ יוסף שם דהיינו שעבודתם הוא תדיר ולא ימלטו ממנה גם לעת"ל.

וביחזקאל (מח, יח-יט) כתוב על לעת"ל: "והיתה תבואתה ללחם לעובדי העיר: והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל", ופירש"י: "והיתה תבואתה ללחם לעובדי העיר - הם הגבעונים הנתונים חוטבי עצים ושואבי מים כן שמעתי משמו של רבי מנחם זצ"ל. יעבדוהו מכל שבטי ישראל - שנתנו להם זה חלק בארץ", ז.א. שהגבעונים יהיו גם לעת"ל נתונים לחוטבי עצים ולשואבי מים, ולכן יקבלו משבטי ישראל תבואה ללחם, וחלק בירושלים לגור שם.

הרי יוצא מכל זה בהדיא דגם לעת"ל לא ישתנה מצבם, ויהיו עבדים נתונים לחוטבי עצים ולשואבי מים וכו'.

דעת הרד"ק דלעת"ל לא יעבדו

אמנם ברד"ק (יחזקאל שם) כתב: "והעובד העיר יעבדוהו – מכל שבטי ישראל כי בעבורם הם עומדים שם ובמקומם, ובדין הוא שיעבדום בכל דבר שתצטרך להם מהם וישלחו להם מנחות, ויש מפרשים עובדי העיר הגבעונים ואין לו טעם, כי לא יהיו עוד הגבעונים משרתים לעתיד, ולא יתכן שיהיו גבעונים יושבי ירושלים העיר הקדושה בשביל ישראל".

וברד"ק (ישעי' סו,כא) על הפסוק וגם מהם אקח לכהנים ללוים כתב וז"ל: ואדוני אבי ז"ל פירש וגם מהם אקח לכהנים ללוים לצורך הכהנים להיות להם חוטבי עצים ושואבי מים, וכן אמר בנבואת זכריה ולא יהיה כנעני עוד בבית ה', ר"ל הגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים [שהם לא יעבדו לעת"ל] כי מגדולי הגוים יהיו עובדים הכהנים עכ"ל.

ובזכריה (יד,כא) על הפסוק "ולא יהיה כנעני עוד בבית ה'" פי' הרד"ק: ואדוני אבי ז"ל פירש כי על הגבעונים אמר שהיו חוטבים עצים ושואבי מים בבית המקדש לא יהיו שם עוד, כי מגדולי העכו"ם יהיו עובדי הכהנים, וכן פירש וגם מהם אקח לכהנים וללוים עכ"ל, ודבריו לכאורה סותרים למדרשים הנ"ל שאמרו בהדיא דגם לעת"ל יהיו עובדים בעיר ירושלים? וכפי שהקשה בס' 'רנת יצחק' שם, ובכ"מ.

ועי' יבמות עט,ב: "בימי רבי בקשו להתיר נתינים, אמר להם רבי: חלקנו נתיר, חלק מזבח מי יתיר וכו'", וקשה כיון דמבואר במדרש הנ"ל שאפילו לעת"ל לא יתרפאו, א"כ איך ביקשו אז להתיר הנתינים, ואפילו רבי הי' מתיר אותם אם הי' יכול להתיר חלק מזבח?

י"ל דזה תלוי בפלוגתת חכמים ובן זומא ב"כל ימי חייך"

והנה ברבינו בחיי בראשית (ג,יד) על הפסוק ועפר תאכל כל ימי חייך כתב וז"ל: כל ימי חייך - יגיד שהעונש הזה לא יזוז ממנו לעולם ואפילו בזמן המשיח אשר תסתלק האיבה שבין האשה ובין הנחש כענין שכתוב (ישעיה יא,ח) ושעשע יונק על חור פתן, העונש הזה במאכל העפר לא יזח ממנו עולמית וכו' וע"כ אמר כל ימי חייך לרמוז על ימות המשיח, וכענין שדרשוהו ז"ל (ברכות יב,ב) ביציאת מצרים (דברים טז,ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח עכ"ל, וכן כתב בפי' המהרז"ו (בראשית שם) דכיון דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך ה"ז כמו שדרשו רז"ל בברכות ימי חייך העוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח.

ובס' 'חומת אנך' להחיד"א (בראשית אות יב) כתב: ועפר תאכל כל ימי חייך עם האותיות גימטריא ואפילו לימות המשיח רבי' מהר"א מגרמיזא ז"ל בכ"י, ושם הגהה דאתיא כרבנן דאמרי ימי חייך העוה"ז כל ימי חייך לימות המשיח, עכ"ל.

והנה בפירוש 'זרע אברהם' על המדרש (בראשית שם) כתב די"ל דדרשה זו במדרש שהכל מתרפאין לעת"ל חוץ מנחש וגבעונים, קאי רק לפי דעת רבנן לבד, כיון דסבירא להו שמזכירים יציאת מצרים גם בימות המשיח וילפי לה מהא דכתיב "כל ימי חייך" להביא לימות המשיח לכן גם הכא דרשי כן, אבל לבן זומא דסב"ל דכל ימי חייך לרבות הלילות, שוב ליכא הוכחה דאפילו לעת"ל אין הנחש מתרפא כי מפרשינן ועפר תאכל כל ימי חייך בתמידיות בעולם הזה יומם ולילה, ולדידיה אכן יהי' תקנה ורפואה לנחש לעת"ל, ופשיטא שיהי' תקנה לגבעונים שלעת"ל יתרפאו עיי"ש בארוכה בענין זה.

אלא דיל"ע בדבריו, דהרי המדרש שם הביא הפסוק דישעי' (סה,כה) "ונחש עפר לחמו" הרי מפורש שכן יהי' גם לעתיד? גם לפי"ז צ"ע במ"ש החיד"א דאתי כרבנן דוקא? ולכאורה לא משמע דכוונתו רק על דרשה זו בלבד אלא על כללות הדבר דאתי כרבנן? ואפשר לומר דמשם יש לדחות שהוא בדרך משל וחידה, וכמ"ש הרמב"ם ריש פי"ב מהל' מלכים בפסוק זה עצמו "שנאמר (שם) ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים".

הרי יוצא מדבריו דדבר זה אם גבעונים יתעלו לעת"ל או לא, תלוי בפלוגתת חכמים ובן זומא מה מרבינן בהא דכתיב "כל ימי חייך" דלפי חכמים מרבינן לעת"ל, ולבן זומא קאי רק על זמן הזה.

והנה איתא בב"ב קכב, א: אמר מר: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים. אידך למאן? אמר רב חסדא: לנשיא, דכתיב: (יחזקאל מח) והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל, ובתוס' שם (ד"ה לא סלקא דעתך) כתבו: ובב"ר (פ"כ,ה) דריש מהכא דגבעוני אינו מתרפא לעתיד לבא מדכתיב והעובד העיר וגו' ואיתא להא ואיתא להא ומדאפקיה בלשון עובד דרוש ביה נמי גבעוני, או שמא פליגי עכ"ל, היינו שהקשו התוס' דשם דרשינן דעובד העיר קאי על הנשיא - מלך המשיח, ובב"ר פירשו דקאי על הגבעונים? ותירצו די"ל דתרווייהו איתנהו, או דשמא פליגי, ומאן דדרש הא לא דרש הא.

ולפי מה שנת' אפ"ל דאכן זה גופא הוא פלוגתת חכמים ובן זומא, דהמדרש קאי לדעת חכמים דדרשי דכל ימי חייך קאי על לעת"ל, וא"כ ה"ה לגבי נחש וגבעוני דרשי כן, משא"כ הגמ' דב"ב קאי לפי דעת בן זומא דימי חייך קאי על עוה"ז ולרבות הלילות, א"כ שוב לא נימא שהנחש והגבעוני לא יתרפאו לעת"ל, ולכן דרשי הקרא על הנשיא.

ולפי"ז אולי אפ"ל גם דרבי סב"ל כדעת בן זומא דמזכירין יצי"מ בלילות, ולא דריש כחכמים ד"כל ימי חייך" קאי על ימות המשיח, וא"כ ה"ה הכא סב"ל דלעת"ל יתרפאו, ולכן שפיר ביקש להתירם.

ואולי יש לתרץ עפ"ז גם רד"ק הנ"ל, שהוקשה דאיך כתב שהגבעונים לא יעבדו לעת"ל בירושלים היפך המדרשים? ולהנ"ל אפ"ל דסב"ל כבן זומא ודריש קרא זה על הנשיא וכמבואר בב"ב.

ואף שהרד"ק הקשה על רש"י דמה שייכי גבעונים בירושלים, ולפי הנ"ל הרי יתרפאו וכו'? י"ל דלשיטתו של רש"י פריך, דכיון דרש"י סב"ל שלא יתרפאו ויעבדו גם לעת"ל, א"כ מה שייכי שידורו בירושלים.

וביפה תואר שם כתב דקושיא זו על רש"י מי נתן גבעוני בירושלים אינה קושיא, כי לעבוד עבודה יהיו נגד ה' תמיד, היינו כיון דבפועל צריכים להיות שם תמיד לצורך העבודה, לכן צריכים לגור בירושלים.

להלכה האם נקטינן כחכמים או כבן זומא?

והנה אם כנים הדברים (ע"פ מ"ש בזרע אברהם) שזה תלוי בפלוגתת חכמים ובן זומא, לכאורה כיון דפסקינן דמזכירין יציאת מצרים בלילות, נמצא דלהלכה קיימ"ל כבן זומא, ד"כל ימי חייך" לרבות הלילות, ולא לרבות ימות המשיח, וא"כ י"ל שכן הוא גם בענין זה, דנקטינן להלכה שהגבעונים מתרפאין לעת"ל.

וכן סב"ל להגר"ח דלפי חכמים דדרשי להביא לימות המשיח, סבירא להו דאין מזכירין יצי"מ בלילות, כיון דלית להו ילפותא, דידוע הקושיא – למה לא מנה הרמב"ם מצוה זו דזכירת יצי"מ בכל יום, באחד מהתרי"ג מצוות? ותירץ הגר"ח בזה, דכיון שהרמב"ם פסק כבן זומא דמזכירין יצי"מ בלילות, נמצא דסב"ל דאין מזכירין יצי"מ לימות המשיח, הרי דמצוה זו אינה נוהגת לדורות כי אם "לשעה" רק בזמן הזה, וכבר השריש הרמב"ם בסהמ"צ שורש ג' דבתרי"ג מצוות מונין רק מצוות אלו הנוהגות לדורות, דהיינו גם לימות המשיח, אבל מצוה זו שנוהגת רק בזה"ז, נכללה במצוות הנוהגות רק לשעה בלבד, ולכן לא מנאו הרמב"ם במנין המצוות עכ"ד, הרי דסב"ל דמהא דנקטינן דמזכירין יצי"מ בלילות מוכח דסבירא לן כבן זומא כי לפי חכמים ליכא חיוב בלילות, וא"כ יוצא דלהלכה פסקינן כבן זומא.

אלא די"ל שאין כל זה מוכרח, כי זה תלוי אם חכמים חולקים על בן זומא וסב"ל דאין מזכירין יצי"מ בלילות, או דגם לדידהו מזכירים בלילות, וקאמרי רק דהריבוי ד"כל" לא בא לרבות לילות אלא ימות המשיח, והרבי בהגש"פ בפיסקא זו הזכיר ב' דעות אלו, ולהצד שחולקים על בן זומא וסב"ל דאין מזכירין יצי"מ בלילות, כתב: "ראה נ"כ המשנה, פע"ח שער חהמ"צ פ"ו". ולהצד דמוסיפים על בן זומא ולכו"ע מזכירין יצי"מ בלילות, ציין: "זבח פסח, של"ה צל"ח ועוד". וכן הוא בלקוטי שיחות ח"ג ע' 1064, וראה 'הגדה שלימה' ע' 17 וב'תו"ש' כרך י"ב ע' 280 והלאה, דרש"י בפי' להגדה של פסח והרשב"א ועוד סב"ל, שחכמים חולקים על ב"ז. וב'יבין שמועה' ופנ"י בברכות שם סב"ל דאינם חולקים אלא מוסיפים.

ועי' בצל"ח שם דסב"ל שלא באו לחלוק אלא מוסיפים, ושגם מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שם מוכח כן, כיון שלא הזכיר הלכה כפי דרכו בכ"מ, משמע דסב"ל ג"כ דליכא מחלוקת בדין זה, ולכו"ע מזכירים יצי"מ בלילה, ועי' בס' 'ברכת אהרן' (ברכות, מאמר צ"ו), שהביא דברי הצל"ח, והקשה עליו, דמ"מ מנין להו לחכמים לרבות הלילות כיון ד"כל" בא לרבות לימות המשיח? עיי"ש מ"ש ואכ"מ.

דלפי זה י"ל שהרמב"ם אכן פסק כחכמים דכל ימי חייך קאי להביא לימות המשיח, ומ"מ גם לדידהו מזכירין יצי"מ בלילות ולא כהגר"ח, ועי' גם בשיחת קודש י"א ניסן תשמ"ב אות ס' ואילך (תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ב ח"ג עמ' 1240) ועוד, שהרבי הקשה על תירוץ הגר"ח, וראה בחלק א' סי' כ"ז בכל זה וש"נ ואכ"מ. וא"כ י"ל גם בנוגע להגבעונים וכו' דפסקינן כחכמים, ולעת"ל אינן מתרפאין.

ועי' באור התורה פ' נח (תתרסג א-ב) שהקשה הצ"צ דלפי' הגאלאנטי (שהובא שם) לכאורה יוצא שגם הנחש יתוקן לעת"ל, וזה סותר להמבואר במדרש דהכל מתרפאין חוץ מנחש וכו'? ותירץ דנהי דאינו מתרפא לעלות משפלותו, אבל עכ"ז לא יזיק עוד, כדמסיים הפסוק להדיא (ישעי' שם) לא ירעו ולא ישחיתו כו'.