ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן כח׃ הקרבת קרבן ציבור שלא הוקרב בזמנו מאונס

מכתבו של הגרי"י פיעקארסקי לכ"ק אדמו"ר בענין שתי הלחם: "יביאו לחם אחר" – אחר יו"ט

באגרות קודש כ"ק אדמו"ר (חלק כז, עמ' תקלב) הובא מכתבו של הגאון מוה"ר ישראל יצחק ז"ל פיעקארסקי לכ"ק אדמו"ר, ומענת רבינו על מכתבו. וז"ל הרי"י פיעקארסקי (המספרים בחצע"ג – ציונים לתשובות הרבי על דבריו, שיובאו להלן, כפי שציין הרבי ע"ג מכתבו):

הנה האחרונים הקשו (1) על דברי הרמב"ם ז"ל הל' תמידין ומוספין פ"ח הל' ט"ו דשתי הלחם שהונפו עם הכבשים מעכבים זה את זה ואם אבדו הכבשים יאבדו הלחם ויביאו לחם אחר וכבשים אחרים, והיאך אפשר זה הא קיי"ל שתי הלחם אין אפייתן דוחה יו"ט ואפי' נפסל אין מביאין אחר, כדמוכח ביומא כ"א [ע"א] בהא דלא נמצא פסול בשתי הלחם וברש"י שם. ובמנחות דף מ"ו ג"כ איתא ומביא לחם אחר. ועיין בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קכ"ז שהביא קושיא זו בשם הגאון מקונצק ז"ל.

ומה שרצה לתרץ שם בד"ה ובעיקר, עפ"י דעת התוס' יומא מ"ו [ע"א] ד"ה אבל, שנראה מדבריהם דאם הי' אונס ולא הקריבו קרבן ציבור יוכלו להקריב למחר, ועיין משנה למלך פ"א מתו"מ דהא דעבר זמנו בטל קרבנו היינו שלא הי' אונס יעיין שם, א"כ י"ל דאם נפסל הלחם מחמת אונס יוכלו למחר ביום חול להקריב כבשים ולחם. אך דברי המל"מ בזה צריך לי עיון כמ"ש בספרי טל תורה יומא מ"ו שם ומו[ס]פין ודאי לא קרבו בעבר זמנו. ועיין רמב"ם פ"ה מתו"מ הל' ב' מבואר להדיא דכל קרבן ציבור שעבר יומו בטל קרבנו, ומשמע שם דאפילו באונס גמור כן וגם בתמידין כן. ועמ"ש בטל תורה הנ"ל בענין תמידין ועכ"פ במוספין ובשתי הלחם ודאי הדין כן, כמבואר בתמורה דף י"ד [ע"א] דעבר זמנו בטל קרבנו. עכ"ל.

הנה משר"ל דאם הוי אונס אז גבי תמידין לא אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו וכן הוא דעת המשנה למלך, מבואר מדברי אדה"ז נבג"מ בשו"ע שלו הל' תפלה סי' ק"ח סעי' ב' וז"ל: טעה או נאנס ולא התפלל מנחה צריך להתפלל ערבית שתים הראשונה לשם ערבית והב' לתשלומין, ואע"פ שהתפלות הם כנגד הקרבנות אין אומרים כיון שעבר יומו בטל קרבנו, כיון שמ"מ התפלות הם בקשות הרחמים וכל אימת שיתפלל יש לו שכר תפילה, אלא שאין לו שכר תפילה בזמנו, עכלה"ט ז"ל. הנה מבואר, דאע"פ שנאנס אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו אפי' גבי תמידין, שמתחיל בטעה או נאנס וע"ז אמר (2) אין אומרים כיון שעבר יומו בטל קרבנו", מבואר להדיא מלשונו ז"ל דאפי' גבי תמידין ואפי' [נ]אנס ג"כ אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו – להיפך מדברי המל"מ הנ"ל ודברי תוס' יומא דף מ"ו שמבואר דגבי תמידין לא אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו היכא שנאנס. צ"ע.

אך ברשב"א מנחות דף ד' אהא דאמר ריש לקיש מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה וכו' והביא מנחת העומר אחרת, תמה בחידושי הרשב"א שם דאיך תקריב מנחה אחרת לבו ביום וקצירתה הוא בלילה א"כ צריך להמתין עד לאחר שנקצרה בלילה מנחה אחרת, עכ"ל. ולא זכיתי להבין, דמה שייך לומר דנמתין עד למחר שיקצרו בלילה שני' שהוא לאחר יום הנפת עומר [ש]כבר עבר יום הקרבתו.

א"כ מבואר מדברי הרשב"א הנ"ל, דעומר אם הי' אונס שלא יוכלו להקריב בזמנו יכולים להקריבו למחר (3) ולא אמרינן בזה עבר זמנו בטל קרבנו. והטעם י"ל, דזה דילפינן עבר זמנו בטל קרבנו ילפינן בתמורה דף י"ד [ע"א] מ"דבר יום ביומו [ויקרא כג,לז]" או מ"עולת שבת בשבתו [במדבר כח,י]" – זה דוקא במוסף או בתמידין שנאמרה הכתובים הנ"ל, אבל בעומר לא מצינו י"ל דלא אמרי' בזה עבר זמנו בטל קרבנו. והטעם י"ל דלא ילפינן מתמידין ומוספין שנימא עבר זמנו בטל קרבנו – מפני שהיא מתרת, עיין מנחות דף ה' ע"ב מה למנחת העומר שכן מתרת חדש, ע"כ שפיר אמר הרשב"א הנ"ל דעומר יכולים להקריבו למחר ג"כ.

ולפי"ז י"ל דשתי הלחם מתיר להביא מנחות למקדש, אע"פ שהם מתירין רק לכתחלה כמבואר במנחות דף ס"ח ע"ב מ"מ מתיר לכתחלה – ג"כ לא ילפינן מתמידין ומוספין, ואם אירע טומאה או אונס יכולים להקריבו למחר.

וממילא מיושב דברי הרמב"ם הנ"ל דהאיך [הי' להם] לחם אחר ביו"ט, הא שתי הלחם אין אפייתן דוחה יו"ט – דאם הי' אונס ולא הקריבו יוכלו להקריב למחר. עכ"ד של הגרי"י פיעקארסקי.

מענת כ"ק אדמו"ר: "יביאו לחם אחר" – ביו"ט, שכבר מוכן מעיו"ט

ובאג"ק שם השיב הרבי, וזלה"ק: ואני כתבתי בחפזי

(1) הספרים הנ"ל אינם תח"י.

בכל אופן – לתרץ הנ"ל בש"ס ורמב"ם: י"ל ע"פ הפס"ד דכל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים שאם נטמאו כו' (סוף חגיגה), ועד"ז – מתקינין לו כהן אחר (ריש יומא) – דמזה ילפינן לכל כיו"ב – שהרי הטעם אחד הוא ממש, וגם בנדו"ד. ולכן גם לא קשיא הא דלא אשתמיט לפרש הנ"ל. ומש"כ על המשנה (אבות פ"ה, מ"ה) הטעם דדוקא בעומר כו' – י"ל, לפענ"ד גם באופן אחר וע"ד – כה"ג ביוהכ"פ באותה המשנה.

[אדרבה – את"ל דמקריבין ב' תמידים זא"ז הרי מקריבין לכתחילה תמיד השני – לא בהתחלת הקרבנות. והו"ל לפרש חידושי'].

(2) י"ל דאדה"ז מביא זה להטעים הדין דטעה בלבד – דאפילו בטעה כו'.

(3) באם נפרש כן – הרי אז יתחילו [ויקרא כג,טו] וספרתם לכם ממחרת השבת (לא) מיום הביאכם גו' כ"א יום קודם. ובכ"ז לא אשתמיט כו'.

עפ"ז (דמכינין שניים בעומר כו') – יומתק הל' (יומא ז, א): אומר ומביאין אחרת תחתי' ואם אין שם אלא היא כו' –

דמשמע דע"ד הרגיל – ישנה ורק צ"ל אומר. עכלה"ק באג"ק שם.

חידוש בפירושו של הרבי לעומת שאר מפרשים

והנה עצם פירושו של הרבי – הן לגבי שתי הלחם והן לגבי עומר – דהא דמביא לחם אחר הוא משום שהכינו מקודם אחרים לאחריות באם יטמאו הראשונים, הנה כבר נמצא פירוש עד"ז לגבי עומר בחי' הריטב"א יומא כא,א, (בד"ה 'ולא נמצא') וז"ל: "ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. פי' לפי שאילו אירע בהם שום פסול של טומאה או לעשותם שלא כהלכה, לא היה לדבר תקנה, שהרי העומר אי אפשר לקצירתו ולקיטתו אלא במוצאי יום טוב ראשון שהוא ליל י"ו כדאיתא במנחות (סה,א), ושתי הלחם צריכין לאפות מבעוד יום שאין אפייתן דוחה יום טוב כדאיתא התם (ק,ב) ובפסחים (מז,א), וכו', וא"ת ולמה אין תקנה ליפסול העומר, והא תניא לעיל (ז,א) שאם נטמאת אומר ומביאין אחרת תחתיה, י"ל כי פעמים שהיו קוצרין הרבה וטוחנין כדי שני שיעורים, אבל זה לא היה מצוי על הרוב מפני שהיו צריכין לנפותו בי"ג נפה, וטורח גדול היה בו כדאיתא במנחות (סו,א)", עכ"ל.

וכן תירץ הגר"מ אריק ז"ל באמרי יושר שם (ח"ב סי' קכז) קושיא הנ"ל לדעת הרמב"ם לגבי שתי הלחם, בתירוצו הראשון, דאיירי באופן שמערב יו"ט אפו ארבעה חלות לאחריות דילמא יפסלו האחרים, כדאשכחן במנחות עח,ב, בתודה ששחטה על שמונים חלות, דמבואר שם דאם אמר בפירוש שהשאר הם לאחריות דהוי כדבריו, א"כ גם הכא י"ל כן דאפו ד' חלות ב' לשתה"ל וב' לאחריות, ובכהאי גוונא כתב הרמב"ם דמביא לחם אחר שהכין לאחריות, וממשיך דמ"מ מובן טעם הנס שנעשה בשתי הלחם, אף שהי' אפשר להכין מעיו"ט ד' לחמים ויותר, מ"מ לא היו רגילין לאפות יותר משתי הלחם כיון דהוה טירחא להניף בי"ב נפה (וכדברי הריטב"א הנ"ל לענין עומר), ואעפ"כ לפעמים ניפו והכינו ד' לחמים, ובכה"ג מביא לחם אחר, וכן תירץ גם הגרמ"ד פלאצקי ז"ל בס' 'חמדת ישראל' (נג,ג) עיי"ש.

ועי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' לז) שחכם אחד רצה לומר שסיבת הנס שלא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים הוא מפני שהתורה אמרה (ויקרא כג,י) והבאתם את עומר א' ולא שנים וכן לחם תנופה וכן י"ב חלות, וא"כ הנה הבטיחה התורה שלא ימצא בהם פסול, שאם היה אפשר שימצא בהם פסול היו מצריכין מן התורה לעשות עוד מכל מין ומין שמא יפסלו ויביאו אחרים תחתיהם ויתכן שלזה כוון רש"י ז"ל בפירושיו (יומא כא,א, ד"ה 'ולא') לפי שאין אחרים להביא תחתיהם עכתו"ד, דלפי דבריו נמצא שהקפידה התורה שלא לעשות יותר מכפי הצורך ולא כהנ"ל – הנה התשב"ץ שם הפריך דבריו לגמרי דבודאי אין לומר כן עיי"ש, (ועיי"ש עוד בסי' קלה בזה). גם דבריו סותרים להגמ' דיומא הנ"ל דמביאים אחרת תחתי', וכ"כ באמרי יושר שם.

אלא שחידושו של הרבי בענין זה הוא, שכן היו עושים תמיד, וילפינן זה מהכלים שהיו במקדש שהיו עושין שניים וכו' וכן מהא דמתקינין לו כהן אחר, דטעם אחד לכולם, ולכן אי"צ לפרש זה בהדיא.

שיטת הריטב"א ודעימיה שאין מכינים אחריות לעומר

ואף שבריטב"א הנ"ל כתב שבכלל לא היו עושים כן בעומר וכו' משום הטירחא דבעינן ניפוי בי"ג נפות, וכ"כ רש"י ביומא שם (בד"ה ולא) "ואין מרבין לקצור אלא כפי השיעור של עשרון מנופה בשלש עשרה נפה", ועי' גם בתוס' הרא"ש ובתו"י שם: לא נמצא פסול בעומר, לפי שלא היו יכולין להביא אחר כדפרש"י, אע"ג דאמר לעיל גבי עומר ומביאין אחרת תחתיה מ"מ לא שכיח למצוא אחרת, וכ"כ בפי' ר"י הלבן שם, ובתויו"ט אבות פ"ה מ"ה, מ"מ י"ל דביאורו של הרבי הוא לפי שיטת הרמב"ם די"ל דלא סבירא ליה כנ"ל, אלא שלעולם היו עושין כן, ועי' גם בשו"ת מי יהודא או"ח סי' ס"ו ובשו"ת מקדשי השם ח"א סי' פ"ז, ושם כתב כהרבי די"ל דהרמב"ם מפרש הך דאבות באופן אחר, ושלכן לפי הרמב"ם י"ל בפשיטות דאיירי שאפו יתירות מערב יו"ט, וע"ד המבואר במנחות מו,ב, שחט ב' כבשים על ד' חלות עיי"ש.

ואפשר לבאר זה ע"פ מה שהקשה בס' 'חוקת היום' (יומא שם) דבאמת צריך להבין למה סמכו על הנס שלא יארע פסול בעומר ושתי הלחם ולכן לא קצרו יותר משיעור מצומצם, והי' להם לקצור כ"כ שאפילו אם יארע פסול יהי' להם להביא עומר אחר, וכן גבי שתי הלחם הי' להם לאפות עוד שתים לאחריות דהלא אין סומכין על הנס? וכדאיתא בהדיא בירושלמי (יומא פ"א ה"ב) בהא שמפרישין כה"ג אחר שהקשה: "ולא מן הניסים שהיו נעשין בבית המקדש הן? [שלא אירע קרי לכה"ג וא"כ למה הוצרכו להפריש כה"ג אחר? ומתרץ] אמר רבי אבון על שם לא תנסו (דברים ו,טז)" היינו שלא סמכו על הנס וא"כ גם הכא הי' צריך להיות כן? ואף שביאר הריטב"א שהי' טירחא גדולה לנפות בי"ג נפות, מ"מ אכתי קשה לגבי עומר, דעכ"פ היו צריכים לקצור יותר כיון דקצירה עצמה אינה טירחא כ"כ, ובאם יארע פסול אז יטרחו וכו' ויקרבו האחרת? (ועי' גם בס' שער יוסף להחיד"א הוריות יב, ב, בד"ה א"ר יוסי בענין זה בארוכה וכן במהר"ץ חיות יומא ב,א ברש"י ד"ה ומתקינין).

ולכן הביא פי' אחר בהא שהי' נס בעומר (כמ"ש בפי' לאבות שם להר"י יעבץ) שבכל גבול ישראל היו שוהין מלאכול החדש עד חצי יום דבט"ז בניסן, ומשם ואילך היו אוכלין בחזקת בי"ד זריזין הן, ואילו נמצא בו פסול הי' מכשלה עכ"ד, היינו דאף אם יקצרו בתחילה עוד, מ"מ אם יפסלו הראשונים הרי יצטרכו לטרוח לנפות אח"כ ביום שזהו טירחא גדולה שיש בזה שיהוי זמן רב ואז לא יוכלו להקריב לפני חצות והיו ישראל באין לידי מכשול, ולכן היו צריכים לנס זה עיי"ש.

ועי' גם בפרקי משה (אבות שם) דמשמע כן וז"ל: "הנס השביעי הוא שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וזה, כי העומר היה נקרב במקדש ביום ששה עשר לניסן קודם חצי היום, ולא היו אוכלים מן החדש עד חצי יום ששה עשר לניסן שהיו מקריבין את העומר, ומחצי היום ואילך היו אוכלים חדש, בסומכם על החזקה שכבר נקרב העומר, שבית דין זריזין להקריבו, ואם היה נמצא פסול זה שלא הקריבוהו קודם חצות, היו נכשלים ישראל, שהיו אוכלים חדש קודם הקרבת העומר, ואמר שכזה לא נמצא מעולם, כי לעולם היה נקרב קודם חצות, והיו אוכלים החדש בלתי מכשול כלל, והוא נס גדול באמת, שלא יארע מקרה בשום זמן בכוון השעות כאמור וכו'" עכ"ל, וכ"כ במרכבת המשנה לר"י אלאשקר אבות שם, הובא גם במדרש שמואל.

הטעם שהוצרכו לנס שלא נפסל העומר ושתי הלחם – לשיטת הרבי

ועפ"ז מובן הא דנקט הרבי בדעת הרמב"ם, שבאמת הכינו לעולם מקודם אחרים לאחריות, דזהו מטעם הנ"ל שבירושלמי שלכן מתקינין כהן גדול אחר, משום ד"אין סומכין על הנס", ולכן גם הכא לעולם הוצרכו להכין מקודם שניים וכו' אם יפסלו הראשונים.

אלא דלפי"ז צריך ביאור למה הוצרכו לנס זה בעומר ושתי הלחם כיון שהי' להם אחרים מן המוכן? ולשון קדשו של הרבי על זה הוא: "ומש"כ על המשנה (אבות פ"ה מ"ה) הטעם דדוקא בעומר כו' – י"ל לפענ"ד גם באופן אחר וע"ד – כה"ג ביוהכ"פ באותה משנה" אבל לא פירש כוונתו בזה.

ולכאורה הי' אפשר לומר פירוש הנ"ל גם לפי דעת הרבי בהרמב"ם לגבי עומר, ובפרט שהרי הרמב"ם פסק (הל' תמידין פ"ז ה"ז) דעומר שנקצר ביום כשר, נמצא דאם נפסל הראשון יכולים לקצור אח"כ ביום ולנפותו וכו' ולהקריבו, ומ"מ הי' צורך לנס בזה שלא נפסל מעולם מטעם הנ"ל דאז היו נכשלים ישראל לאכול חדש בחצות, וכ"כ בשיח יצחק יומא שם לדעת הרמב"ם עיי"ש.

אלא דממ"ש הרבי וזלה"ק: "עפ"ז (דמכינים שניים בעומר כו') – יומתק הל' (יומא ז, א) אומר ומביאין אחרת תחתי' ואם אין שם אלא היא כו' – דמשמע דע"ד הרגיל – ישנה ורק צ"ל אומר" משמע שכבר הי' מוכן העומר לגמרי וחזי להקרבה, ועוד דאי נימא הפירוש לפי הרמב"ם שהנס הי' מטעם הנ"ל כדי שלא יבואו לידי מכשול, אכתי קשה משתי הלחם, ששם הרי ודאי צריך לומר שהיו מוכן לגמרי מקודם, דאי אפשר לומר דיטחנו ויניפו ביו"ט, שהרי אפייתן דאח"כ אינו דוחה יו"ט, וא"כ בודאי היו הלחמים האחרים מוכנים להקרבה, וא"כ אכתי צ"ב דא"כ למה הוצרכו נס בזה כלל, הרי היו להם מן המוכן לחם אחר?

ונראה לומר שכוונתו הק' לפרש הנס כהמגן אבות להרשב"ץ שם וז"ל: "ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים אלו שלשה הם קרבן צבור. ודרך נס, לכבודן של ישראל וקדושת קרבנותיהם, לא נמצא פסול יוצא ולא פסול לינה ולא פסול טומאה, ואעפ"י שכבר נעשית מצותן נעשה להם נס שלא נפסלו, שהיה גנאי הדבר שימצא פסול במה שהוא קרבן צבור" עכ"ל, וכפירוש זה פירש גם בהנס דלא אירע קרי לכה"ג ביוהכ"פ וז"ל: "ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, זה היה מפני כבודו של כהן גדול שלא יצטרכו למנות סגן תחתיו ותעשה העבודה בשני כהנים, ואם היה מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו, היה הדבר יותר מגונה ומכוער משאר טומאות. וכבר נמצא שנטמא כהן גדול ונכנס אחר תחתיו, כגון בשני בניה של קמחית, כמו שנזכר בילמדנו [תנחומא] בפרשת אחרי מות [פ"ז ד"ה ובנים] וכן בגמרא ביומא [מז,א] פרק הוציאו לו, וכן ביוסף בן אילס, בראשון מיומא בבלי [יב,ב] וירושלמי [פ"א ה"א] ותוספתא [יומא פ"ג מט"ו], זה היה מפני טומאה אחרת, כגון מחמת שרץ או נתזה צנורא של עם הארץ עליו שהיא מטמאה כרוקו של זב, כמו שנזכר בפרק בנות כותים [נדה לג,ב], בכהן גדול שסיפר עמו צדוקי ונתזה צנורא מפיו על בגדיו של כהן גדול. אבל מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו, דבר זה לא אירע דרך נס, מפני כבודו של כהן גדול וכו'", עכ"ל.

דפירוש זה מתאים היטב לדעת הרבי, כי אף שהיו מכינים תמיד אחרים מקודם משום דאין סומכין על הנס וכירושלמי הנ"ל, – ולכן א"ש בפשיטות הא דקאמר דמביאין אחרת תחתי' – אבל לפועל אירע נס זה שלא נפסלו וכו' מפני כבודן של ישראל כנ"ל, וכן הי' גם לגבי כהן גדול משום כבודו.

אבל יש להעיר שיש גורסין שם ביומא ז,א (כנדפס שם בצדו) וכן הוא הגירסא במנחות עב,א, "אם יש שם אחרת אומר וכו'" וכן הוא בילקוט שמעוני ויקרא רמז תנה, דמלשון זה משמע דבכלל לא הי' אחרת, (וראה נאום יהודא יומא שם), אבל גירסת הריטב"א הנ"ל הוא "אומר ומביאין אחרת תחתיה", וכן היא גירסת התוספתא מנחות פ"ג ה"ט, וכן י"ל לפי הרמב"ם.

הקרבת קרבנות ציבור שנחסרו בזמן הגלות לעת"ל

והנה במה שכתב בנוגע להא דאמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" אם זהו אפילו אם הי' מחמת אונס, ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קכ"ז) הביא שדעת המל"מ (הל' תמידין ומוספין פ"א) דבאונס לא אמרינן כלל דעבר זמנו בטל קרבנו. ורצה לדייק משו"ע אדה"ז דלא סב"ל כהמל"מ, כי בסי' ק"ח סעי' ב' איירי אדה"ז בטעה או נאנס ולא התפלל וכו' וכתב ע"ז: "ואע"פ שהתפלות הן כנגד הקרבנות אין אומרים כיון שעבר יומו בטל קרבנו, כיון שמ"מ התפלות הם בקשות הרחמים וכו'" הרי מוכח דדעת אדה"ז דבקרבנות אפילו בנאנס אמרינן דבטל קרבנו עיי"ש, וכתב ע"ז הרבי וזלה"ק: "י"ל דאדה"ז מביא זה להטעים הדין דטעה בלבד – דאפילו בטעה כו'", היינו די"ל דגם אדה"ז סב"ל כהמל"מ דבאונס לא אמרינן עבר זמנו וכו', והא דהביא שם הדין דעבר זמנו וכו' ה"ז רק משום "טעה" דאף דבכה"ג לענין קרבנות ודאי בטל קרבנו, מ"מ בתפלות לא אמרינן כן משום דרחמי נינהו.

והנה כבר הובא בחלק א' סי' כב מ"ש בס' 'בני יששכר' (מאמר ר"ח מאמר ב') שכתב וז"ל: "ויתפרש עוד על פי מה שכתב הרב הקדוש הרמ"ע ז"ל ב'עשרה מאמרות' – שלעת"ל במהרה בימינו נצטרך להקריב כל הקרבנות שהחסרנו כל ימי גלותינו, דהיינו כשיגיע ר"ח ניסן, נצטרך להקריב כל קרבנות המוספין של כל ראשי חדשים של ניסן של כל ימי הגלות, וכן בשבתות למשל, בהגיע שבת פ' נשא נצטרך להקריב כל הקרבנות המוספין של כל ימי הגלות של שבתות אלו, עיי"ש. ובזה פירשנו בטוב טעם מה שאנו אומרים במוספין: "ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב וכו'", "ואת מוסף יום ר"ח הזה נעשה וכו'". הנה תיבת הזה אינה מובנת ולפי דברי הקדוש הנ"ל, ידוקדק היטב שבאמת נעשה ונקריב מוסף השבת הזה וראש חודש הזה וכו'". עכ"ל. וכ"כ שם במאמר ג', וכ"כ בס' 'בן איש חי' פ' ויקרא אות יט.

ובס' 'תפארת שלמה' – מועדים (שבת קודש דף כח, א) ד"ה ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב וכו', כתב וז"ל: "פי', שלעתיד נשלים ונקריב את כל הקרבנות של חובה שחסרנו מהם בזמן הגלות, הנה אז נקריב כל התמידין והמוספין שהיינו מחוייבים בהם כל ימי הגלות, וכן כל קרבנות היחיד של חובה, וכמ"ש ר"י לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה (שבת יב,ב), וכמ"ש (יואל ב, כה) "ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה וכו'", וזה שאנו אומרים – את מוסף יום השבת הזה, והחג הזה נקריב בבנין ביהמ"ק בב"א". עכ"ל.

ועיי"ש בס' הנ"ל בענין זה בארוכה, ולכאורה הלא עבר זמנו בטל קרבנו? אבל לפי שיטת המל"מ הנ"ל דבאונס לא אמרינן עבר זמנו בטל קרבנו, ושכן י"ל גם לדעת אדה"ז כנ"ל, ה"ז מובן היטב די"ל דזהו כשיטת המל"מ דבאונס לא אמרינן עבר זמנו וכו' ולכן לעת"ל יביאו כל הקרבנות שנחסרו מצד האונס של זמן הגלות, ועי' בס' 'מגיד תעלומה' (להבני יששכר) ברכות כו,א, ד"ה ואין בזה משום עבר יומו, שכתב דמכאן קצת ראי' למ"ש הרמ"ע מפאנו דלע"ל נהי' צריכים להשלים כל הקרבנות שבטלנו בימי גלותינו ואין בזה משום עבר יומו בטל קרבנו.

אבל הובא שם גם מ"ש בס' 'המנהיג' (הל' הלל סי' מ בד"ה "ראשי חדשים"), וז"ל: "ושם נעשה לפניך, ואל תתמה לומר – מאין יספיקו לנו בהמות להקריב כל הקרבנות שנחסרו מחורבן הבית עד עמוד כהן לאורים ותומים (לשון הפסוק עזרא ב,סג)? שהרי הכתוב מבשרנו (ישעי' ס,ז) "כל צאן קדר יקבצו לך וגו'", ובקרבנות נדבה, אבל בקרבנות חובה עבר יומו בטל קרבנו, דכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת, ולא עולת שבת זו בשבת אחרת". עכ"ל, הרי שהוא חולק ע"ז וסב"ל דגם בכה"ג אמרינן עבר זמנו בטל קרבנו, ולכן כתב דקאי רק על קרבנות נדבה, משא"כ בשאר ספרים שהובאו לעיל הרי כתבו כן גם לגבי קרבנות חובה דתמידין ומוספין וי"ל כנ"ל.

חילוק בין תמידין לקרבנות המועדים

ובשו"ת אמרי יושר שם ציין הגר"מ אריק שכבר כתב בענין זה בספרו "טל תורה" יומא מו,א, ועיי"ש שחולק על המל"מ דלא נראה לומר דאונס שאני, וכתב מדיליה די"ל דרק בתמידין בלבד לא אמרינן דעבר זמנו בטל קרבנו, משא"כ בקרבן מוספין של שבת ומועדים ושל ר"ח אמרינן עבר זמנו בטל קרבנו אפילו באונס, כי קראי דילפינן מיני' דעבר זמנו בטל קרבנו כתוב רק לגבי מוספי שבת ור"ח (פינחס כח,י-יד) ועי' גם תמורה יד,א לענין שאר המועדים, אבל בתמידין ליכא קרא, ולכן שם י"ל דלא בטל קרבנו, וביאר בזה דברי רש"י בברכות כו,א, בד"ה וכיון דעבר יומו בטל קרבנו שכתב: "ואינו מקריבו ביום אחר אם זמנו קבוע, כגון: מוספים של כל יום ויום", דבדיוק נקט מוספין דוקא ולא תמידין עיי"ש. שו"ר שבטל תורה בסיום דבריו שם קישר דברי הבני יששכר הנ"ל לשיטת המל"מ וכפי שנת' לעיל משום אונס, וראה גם בס' 'שבעה שבועות' שבועות פ"א אות צ"ב, וכ"כ הגר"ר מרגליות בס' 'נפש חי או"ח סי' רפ"ו, ועיי"ש עוד שהביא דברי הגר"מ אריק, והעיר שבבית שני לא מצינו שהשלימו תמידין וכו' שחסרו במשך השבעים שנה שהיו בגלות עיי"ש.

דלפי שיטה זו אפשר לומר דלעת"ל יקריבו רק תמידין שנחסרו בכל יום ולא מוספין וכו' כיון דרק בתמידין לא אמרינן דבטל קרבנו משא"כ לפי מה שהובא בספרים הנ"ל, יקריבו הן תמידין והן מוספין וכו'.

אבל עי' לקוטי שיחות חכ"ח פ' פינחס ב' (סעי' ד') בביאור דברי רש"י (שם כח,ב) "במועדו" שפי': "בכל יום הוא מועד התמידין" דנקט בפשיטות דגם בתמידין אמרינן דאם עבר זמנו בטל קרבנו, וביאר שם בארוכה למה הוצרך קרא מיוחד רק לגבי מוספי שבת ור"ח וכו', ולגבי תמידין ידעינן זה גם בלי קרא כי בתמידין נימא כן בפשיטות עיי"ש בארוכה, וזהו לא כדנקט בס' טל תורה וכפי שנת', ועי' גם בס' 'שיח יצחק' יומא שם (בד"ה בא"ד ומיהו) דנקט כן, אלא דסב"ל בסברא איפכא דבקרבן תמיד הו"א שיש לו תשלומין עיי"ש.

ועי' בס' תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ה (ח"ה עמ' 3106) ב"רשימות דברי הרבי בעת ביקור הרבנים הראשיים" (ביום ב' דר"ח כסלו תשד"מ) באות כ' שם איתא, שהגר"מ אליהו זצ"ל אמר, בנוגע לקרבן ר"ח שמובא בס' 'בן איש חי', שלעת"ל יקריבו לא רק הקרבן דר"ח שבו עומדים, אלא גם הקרבנות דכל שאר ראשי חדשים שעברו, וזהו מה שאומרים ואת מוסף יום ראש החודש הזה נעשה ונקריב וכו', והרב שפירא זצ"ל הוסיף, לא רק הקרבנות דר"ח אלא גם בנוגע לכל שאר הקרבנות. ושאל הרבי: לאחר שמקריבים קרבן דר"ח זה, כיצד יכולים להקריב קרבן נוסף עבור ר"ח שעבר? ואמר הרב אליהו זצ"ל, זהו ענין של תשלומין, כמו שמצינו תפלת תשלומין, או ע"ד קרבן נדבה כפי שיש תפלת נדבה. והמשיך הרבי: אם זהו מצד תשלומין, הרי זה שייך על התפלה האחרונה בלבד. ואם מצד נדבה, הרי בתפלת נדבה צריך לחדש משהו, ומה שייך זה בנוגע לקרבנות? ועוד, כדי להקריב את הקרבנות של כל ראשי חדשים שבהם לא הקריבו קרבנות אלו, דרוש זמן רב ביותר. ע"כ.

ועי' עוד בחלק א' (סי' כא) אודות גדר "אונס" בקרבנות ש"בין אדם למקום".