ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן ג׃ הוכחת הרמב"ם מכך ש"ולא צוה הקב"ה לתוהו" במצות ערי מקלט

ברמב"ם הלכות מלכים (פי"א ה"ב): "אף בערי מקלט הוא אומר (דברים י"ט, ח') ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו, אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה", וידוע מה שהקשה ע"ז בלקוטי שיחות חל"ד עמ' 114 הערה 4 וז"ל: צע"ק ממחז"ל (סנהדרין עא,א) דבן סורר ומורה ועיר הנדחת "לא הי' ולא עתיד להיות.. (אלא) דרוש וקבל שכר" ואולי יש לחלק עכ"ל.

דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר

ויש להעיר על זה במ"ש בשו"ת 'באר חיים מרדכי' (חלק אה"ע סי' נ"א) שהקשו לו בהא דאמרינן (סנהדרין שם) "בית המנוגע לא הי' ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, כמאן כרבי אלעזר בר שמעון דתנן (נגעים פי"ב משנה ג): רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים, בשני כתלים, בזויות, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס" [ודבר זה לא יתכן שיארע שיהי' נגע בצורה כזאת בדיוק, לכן סב"ל דלא נאמר אלא לדרוש וקבל שכר].

והקשו דהרי מקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא יד,לד): כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" ופירש"י (מויק"ר פי"ז,ו): "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן", וכיון שזהו בשורה טובה, הרי לפי המבואר בברכות ז,א: "כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו. מנא לן? ממשה רבינו שנאמר: (דברים ט,יד) הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום, אף על גב דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה אפילו הכי אוקמה בזרעיה וכו'", וכן פסק הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"י ה"ד): "שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר", וא"כ גם בזה צ"ל דבודאי יתקיים, ואיך קאמר [לפי] רבי אלעזר ב"ר שמעון שלא הי' ולא עתיד להיות?

ותירץ המחבר דאיתא בתו"כ פ' מצורע (פרשתא ה' פיסקא ד, הובא בהוריות י,א): "ונתתי נגע צרעת (ויקרא יד,לד) א"ר יהודה בשורה היא להם שבאים עליהם נגעים, ר' שמעון אומר ונתתי נגע צרעת פרט לנגעי אונסים", הרי מבואר דר' שמעון דורש ונתתי נגע צרעת למעט נגעי אונסין, ולא דריש דבשורה היא להם, וידוע דמסתמא תלמיד סב"ל כרבו כמבואר בשבת קכח,א דרב הונא תלמיד דרב הוה וכו', וכן בביצה מ,א, עיי"ש ובכ"מ, ולפי"ז י"ל דגם הכא רבי אלעזר ב"ר שמעון סב"ל כשיטת אביו ורבו רבי שמעון, דדריש ונתתי למעט נגעי אונסין ולא דריש לבשורה, ולכן לשיטתו אין כאן הבטחה לטובה מפי ה', ושפיר אומר לשיטתו דלא הי' ולא עתיד להיות, אבל אנן קיימ"ל כר"ע בנגעים (שם) דאומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים לא על אבן אחת, וכמ"ש הרמב"ם בהל' טומאת צרעת פי"ד ה"ז, ולכן לדידן סבירא לן דעתיד להיות וכו' כיון דכל דיבור שיצא מפי הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר, עכתו"ד, עיי"ש עוד.

ולפי דבריו לכאורה הי' אפ"ל גם הכא, דגם כתוב זה ד"ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו'" נכלל בהא שאמרו כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו", וא"כ ע"כ לא שייך לומר ע"ז דלא עתיד להיות והוא רק לדרוש וקבל שכר, כי רק בדבר שאינו לטובה כמו עיר הנדחת ובן סורר ומורה וכו' שייך לומר שלא יהי', משא"כ הכא.

אבל בודאי אין לתרץ עפ"ז קושיית הרבי, כיון דמלשון הרמב"ם "דלא צוה הקב"ה לתוהו", לא משמע שמתכוון לזה משום שהיא דיבור לטובה, אלא רק מפני שהוי ציווי בתורה?

החידוש בראיית הרמב"ם מערי מקלט דהוי מצוה ולא רק הבטחה בתורה

ואפשר לומר הטעם בהא גופא שהרמב"ם לא נחית לזה, ע"פ המבואר בלקוטי שיחות שם בארוכה דכל מה שהוסיף הרמב"ם הך ראי' מערי מקלט הוא בכדי להוכיח שיש בזה ענין התוקף והנצחיות שמצד המצוה, ד"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעד לעולמי עולמים וכו'", ולכן דייק הרמב"ם בלשונו "ולא צוה הקב"ה לתוהו" שהוא מלשון "מצוה", דכוונתו דכיון שזהו ענין של מצוה הרי זה מחייב שאי אפשר להיות שום שינוי בזה ח"ו, משא"כ אם הוא מחמת הבטחת הנביא אף שאינו חוזר, אין זה מפני שהבטחה שעפ"י נביא בעצם אינה ניתנת לשינוי, אלא מפני שהבטחות אלו אין בהם שינוי בפועל, וכמבואר ברמב"ם (הל' יסוה"ת פ"י) שזהו כדי שיוכלו לבחון אם נביא אמת הוא, משא"כ נצחיות התורה היא למעלה מגדר שינוי לגמרי, ואי אפשר שישתנה, דכמו שאני ה' לא שניתי (מלאכי ג,ו) כן גם בתורתו של הקב"ה.

וממשיך לבאר דאף שהראיות שהביא הרמב"ם לפני זה מנבואת בלעם ג"כ כתוב בתורה, וא"כ גם בזה יש כבר הנצחיות שמצד התורה, מ"מ בזה אפשר שתתקיים גם בתוכנם הרוחניים וכיו"ב, משא"כ כשהמדובר ב"מצוה" ה"ה קיים כפשוטו בגשמיות בלי שום שינוי וגרעון כלל, ומביא דוגמא לזה מהא דמבואר בברכות ד,א: "עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית (שמות טו,טז); עד יעבר עמך ה' - זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית - זו ביאה שניה; מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא", דלכאורה כיון שהבטחה זו נכתבה בתורה, איך שייך בזה שינוי? אלא משום דהגדר של נצחיות התורה אפ"ל גם באופנים אחרים וברוחניות וכיו"ב, ולכן הוסיף הרמב"ם שיש בזה ענין הנצחיות שמצד המצוה עיי"ש בארוכה.

ולפי זה מובן בפשטות, דכיון דכל כוונת הרמב"ם כאן הוא לבאר שהוא נצחית מצד המצוה, במילא לא שייך כאן הענין דדבור שיצא מפי הקב"ה אפילו על תנאי לא חזר בו, ולכן הוצרך לומר "דלא צוה הקב"ה לתוהו" היינו דמצד המצוה אי אפשר להיות ח"ו שינוי בזה.

כמה אופנים בנצחיות הבטחת ה'

ויש להוסיף בענין זה בשיטת הצל"ח (ברכות ד,א, צויין בהערה 25 בהשיחה שם) שחידש דכיון שביאר הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"י ה"ד) ובהקדמתו לפירוש המשניות, שכל ענין זה דנבואה לטובה אינה חוזרת הוא רק בכדי שיוכל להיות "בחינת הנביא", דלכאו' אם שייך דהנבואה תתבטל לא נדע אם הוא נביא אמת או שקר, ולפי"ז חידש דבמשה רבינו ליכא ענין זה, ואפילו הבטחה לטובה יכולה להתבטל שהרי במשה אי"צ בחינת הנביא שהרי כבר הובטח לו (שמות יט,ט) "וגם בך יאמינו לעולם כו'" עיי"ש, ועפי"ז תירץ הגמ' שם (המובא בהשיחה) דעד יעבור עמך ה' וגו' זו ביאה שניה מכאן אמרו חכמים ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע אלא שגרם החטא, וקשה שהרי נבואה לטובה לעולם אינה חוזרת? אבל לפי הנ"ל מובן כיון שזה הי' נבואת משה.

ולכאורה יש להקשות ע"ז, שהרי הרמב"ם הביא שם הגמ' ברכות ז,א, הנ"ל: אמר ריו"ח משום ר' יוסי כל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר בו, ויליף ממשה שאמר לו הקב"ה (דברים ט,יד) הרף ממני ואשמידם… ואעשה אותך לגוי עצום וכו' עיי"ש, ולפי דעת הצל"ח דסב"ל דבמשה עצמו לא שייך כלל זה, כיון דאי"צ לבחינה, א"כ למה לא שייך שם שינוי?

ונתבאר במ"א עפ"י מ"ש בלח"מ הל' יסודי התורה שם דחטא יכול לגרום ביטול הבטחה לטובה, ומה שאמרו בברכות דאפילו על תנאי אינה מתבטלת זהו רק כשלא גרם החטא, אבל כל זה הוא במקום דלא שייך בחינת הנביא, אבל במקום דשייך בחינת הנביא אפילו חטא אינו יכול לפעול שינוי עיי"ש.

דלפי"ז י"ל דבדבר זה דנבואה לטובה אינה מתבטלת ישנם ב' ענינים שונים: א) הך דר' יוחנן בגמ' ברכות לגבי משה רבינו, דשם לא מיירי מצד גדרי נבואה שאמר הנביא נבואה לישראל וצריך ע"ז בחינת הנביא אלא מצד מדת הקב"ה, שכן הוא מדתו שאם הבטיח לטובה ה"ז מתקיים אפילו אם הוא בתנאי כמו במשה, אבל בענין זה יכול חטא לגרום שינוי. ב) מצד גדרו של נבואה בכדי שיוכל להיות בחינת הנביא, בזה בעינן שהנבואה נאמר בלי תנאי, ובזה לא שייך שיגרום החטא איזה שינוי כנ"ל, דאם יכול להיות שינוי לא יוכל להיות בחינת הנביא.

דלפי"ז א"ש ג"כ שיטת הצל"ח, דנבואת משה כהך דעד יעבור עמך ה' וגו' שאני כיון דבמשה אי"צ לבחינת הנביא לכן אפשר להתבטל, אבל הך דריו"ח שאמר דדיבורו של הקב"ה אינו חוזר, שם איירי מצד מדתו של הקב"ה שהו"ע אחר ואכ"מ.

ולפי"ז יוצא שיש בענין זה דנצחיות הבטחת ה' כמה אופנים: א) נבואה לטובה אם הוא בלי תנאי אינו יכול להתבטל לעולם אבל כנ"ל בהשיחה זהו רק בפועל משום בחינת הנביא אבל אין זה נצחי בעצם. ב) מצד מדת הקב"ה כשיצא דיבור לטובה אפילו בתנאי אינו חוזר, אבל בזה שייך שיגרום החטא. ג) נצחיות שמצד התורה שזה שייך שיתקיים באופנים אחרים ברוחניות וכו'. ד) נצחיות שמצד המצוות שמתקיימים בפשטות בגשמיות, וזהו מה שהוסיף הרמב"ם הראי' מערי מקלט להוכיח שיש בזה נצחיות שמצד המצוה שמוכרח להתקיים כפשוטה.

ולפי"ז י"ל עוד טעם למה לא הביא הרמב"ם הא דכל דיבור שיצא מפי הקב"ה וכו' לטובה, אפילו על תנאי לא חזר בו לגבי הך דערי מקלט, כיון דבזה שייך שיגרום ח"ו החטא שלא יתקיים.

אלא דעפי"ז לכאורה תתחזק הקושיא שבההערה, דמאי שנא מבן סורר ומורה ועיר הנדחת ובית מנוגע, שגם הם הם מצוות בתורה, דכאשר יהי' כך וכך צריך לעשות כך וכך וכו', ומ"מ אמרינן ע"ז שלא היו ולא יהיו אלא דרוש וקבל שכר ומאי שנא ממ"ש הרמב"ם לענין אם ירחיב ה' גבולך וכו'?

דהנה בפשטות הי' אפשר לומר דבודאי כל מצוה הוא לקיימו בפועל, ורק במקום שיש הכרח אמרינן שהוא לדרוש וקבל שכר, כמו לגבי בן סורר ומורה, דלפי רבי יהודא אי אפשר שיתקיים בפועל וכן בבית המנוגע ועיר הנדחת לכן זה גופא מכריח לומר שהוא רק לדרוש וקבל שכר, אבל באם ירחיב ה' גבולך ששם ליכא שום טעם ומניעה שלא יתקיים בפשטות אמרינן דלא צוה הקב"ה לתוהו. אמנם לפי המבואר בהשיחה דעצם המצוה צ"ל נצחי, צ"ב דמאי שנא התם?

אם סב"ל להרמב"ם להלכה שיתכן "דרוש וקבל שכר" גבי מצוות

ואולי אפ"ל שהרמב"ם באמת לא פסק להלכה שמצוות אלו הם רק משום דרוש וקבל שכר, שהרי פסק בהל' ממרים פ"ז כל ההלכות דבן סורר ומורה כדעת חכמים שבמשנה סנהדרין שם, (ולא כרבי יהודא) וכן בהל' ע"ז פ"ד פסק כל ההלכות של עיר הנדחת ולא כר"א דמזוזה אחת מצלת, וכן בהל' טומאת צרעת פי"ד ה"ז פסק כר"ע ולא כר"א בר שמעון באופן שכל זה שייך להיות בפועל.

ועי' גם מאירי סנהדרין שם שלא הזכיר כלל הדעות שבן סורר ומורה וכו' לא היו ולא יהיו, אלא כתב שם, וז"ל: "ואין הלכה כר' יהודה ודין סורר ומורה נעשה אף בשאין שוים וכן אף בשאינה ראויה לו .. כבר ידעת בדין עיר הנדחת .. למדת במה שאמרו בכאן שאף מזוזה אחת מצלת שאין הלכה כן, אין הבית טמא בנגעי בתים עד שיראו שם כשני גריסין באורך זה בצד זה ברוחב גריס על שתי אבנים.. ואין אנו צריכים לשני כותלים עד שיהיו שני הגריסין בקרן זוית, אחת מכאן ואחת מכאן", הרי מבואר בזה דלהלכה לא סבירא להו בהני שהן רק בשביל דרוש וקבל שכר.

והטעם בזה אפשר לומר כהנ"ל, דלהלכה סבירא לי' להרמב"ם, דדרוש וקבל שכר אמרינן רק בנוגע לבירור הלכות שהיו נוהגות בעבר, ועכשיו אינם נוהגות, וע"ד דאיתא בחולין יז,א, לענין בשר נחירה, שכתב רש"י (ד"ה שהכניסו) דאיבעיא ליה אליבא דר' עקיבא מהו לאוכלן אחר כניסתן, מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן לאכול אבל הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דלמא לא שנא, ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר עיי"ש, (ועי' רא"ש שם) וראה תוס' שבת קנב,ב, (ד"ה עד שיסתום) דמצינו בש"ס ששואלים שאלות שאינם שכיחים כלל, משום דרוש וקבל שכר, ובס' ים של שלמה (ב"ק פ"ב סי' ז') כתב שהרי"ף השמיט דינים שאינם שכיחים כלל כיון שאינם אלא משום דרוש וקבל שכר וכו', וכן מצינו בנוגע להלכות הנוהגות לעת"ל דאמרינן דרוש וקבל שכר כדאיתא בסנהדרין נא,ב וזבחים מה,א, ובכ"מ.

אבל בנוגע למצוות התורה לא סבירא ליה להרמב"ם ששייך לומר עלייהו שלא היו ולא יהיו אלא דרוש וקבל שכר בלבד, כיון דכתיב (דברים ו,כד) ויצונו ה' לעשות וכו' שכל ענינם הוא העשיה בפועל, וכפי שנת' בהשיחה שחל עליהם הענין דנצחיות בפשטות כו', ולפי"ז א"ש מה שכתב הרמב"ם בפשיטות לענין ערי מקלט לעת"ל דלא צוה הקב"ה לתוהו, כיון דסב"ל דבמצוה לא שייך לומר שהוא רק משום דרוש וקבל שכר.

האמנם דמלשון ההערה הנ"ל שכתב "ואולי יש לחלק" לא משמע דנחית לזה, אלא דיש לחלק בין גדר הציווי דערי מקלט להמצוות דבן סורר ומורה ועיר הנדחת. ואכתי יל"ע.