ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן עא׃ מצות כיבוד אב ואם לאחר תחיית המתים

מצוות שמצד הנפש ומצוות שמצד הגוף

הנה בשו"ת מצב הישר סי' ז' (ווילנא תרמ"א, מובא גם בס' פסקי תשובה סי' קכ"ד) הביא מ"ש בזוה"ק בראשית (כא,ב) לגבי הזמן דתחיית המתים מכאן [אוליפנא] נוקבא דאתנסיבת בתרין בההוא עלמא אהדרת לקדמאה וכו', ופי' באמרי בינה בהגליון שם: פי' שנשאת לב' אנשים זה אחר זה חוזרת לעתיד לבעלה הראשון עכ"ל, וכתב שכן הבין גדול קדמון בספרו מפתחות הזהר (בענין זיווג וחבור חלק א') שכתב אשה שנשאת לשנים חוזרת לראשון לעוה"ב, ועי' גם בס' פרדס יוסף משפטים כא,יח, שהביא זה וציין לכ"מ הדנים בענין זה, והקשה שם שהרי יש לאו לחזור לאשתו הראשונה אחר שנשאת לשני?

ובשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סי' ב') כתב תשובה להמחבר בענין זה, ובנוגע לקושייתו שהרי יש איסור על הבעל להחזיר אשתו הראשונה אחר שנשאת לאחר, ביאר בענין זה יסוד חדש, ובהקדם מה שכתב, שהגוף שיעמוד אחר תחיית המתים הוא גוף חדש, וכל קשר וזיקה שהי' בין הגופים קודם מותם הרי הוא בטל ובמילא [לפי השיטה דמצוות אינן בטלות לע"ל] יש נפק"מ בין מצות התורה אשר החיוב שלהם נמשך ובא מצד הנפשות, שכולם היו במעמד הר סיני, ולכן כשם שהגופים הנולדים בכל דור ודור הם מתחייבים ממילא מצד הנפש שבקרבם שהיתה בהר סיני א"כ גם הגופים אשר יחיו בתחיית המתים לא גרעי מן הגופים הנולדים תמיד בכל דור ודור שיתחייבו במצוות מצד הנפשות, דמאי שנא גוף הנולד עכשיו מגוף העומד בזמן התחי', הלא הגופים בכל אופן לא היו בהר סיני אלא מתחייבים מצד הנפשות כן הוא גם באלו הקמים בתחיית המתים שיתחייבו מצד הנפשות.

אבל כל זה הוא בנוגע לחיוב המצוות שנתחייבו בהן הנפשות עצמן, אבל דבר הנעשה בהגופים עצמם קודם המיתה, הנה זה מתבטל לאחר מיתה, דכשיעמוד הגוף ויחיה הנה זהו גוף חדש ועל כן כל קשר ואגד של קורבה שיהי' בין הגופים בהיותם חיים בעוה"ז בודאי שיתבטל אחר המיתה דהגוף משתנה וכאשר יחי' הגוף לע"ל פנים חדשות באו לכאן ואינו חוזר וניעור אותו הקשר והאגד שנעשה בגוף בהיותו חי אחר שנתבטל במיתה שהלכה צורתו ולא נשאר אלא העצמות וכ"ש היכא שגם העצמות נעשו עפר ולא נשאר אלא עצם קטן הנקרא נסכוי, ולכן הקשר שנעשה בין איש לאשתו ע"י קידושין גם זה בטלה, ולכן שתי אחיות ואיש ואשתו אחר התחייה המה רחוקים זע"ז ולכן אשה הנשאת קודם מיתה לבעל שני אם תזדווג אחר התחייה לבעלה הראשון אין כאן איסור ליקח אשתו אחר שנשאת לאחר, כיון שמצד הגוף אין זו אשתו הראשונה, אמנם קשר ואגד שהיו לנפשות זה עם זה לא יופר אחר מיתת הגוף כי בנפש לא הי' שום שינוי בין אחר מיתה לקודם מיתה ולכן ראוי דנפש האשה יתחבר עם נפש בעלה הראשון אחר התחי' כמבואר בזהר, ומתורץ קושיא הנ"ל שאין כאן האיסור כלל דמחזיר אשתו אחר שנשאת לאחר עיי"ש בארוכה, וראה בזה לעיל סי' נט ועוד.

מצות כיבוד אב ואם לאחר תחיית המתים

וממשיך שם דאעפ"י שהמיתה מבטלת קשר הקורבה שהיו בגופים קודם מיתה, עכ"ז קרבת הבנים עם אביהם ואמם לא תופר ולא תפסק, שגם אחר התחי' חייב אדם בכבוד אביו ואמו, יען כי הגופים אחר שיחיו עומדים בקרבם חלקי הנפש אשר ישארו בקבר וזו היא נפש דקטנות אשר נמשכה לולד ע"י אביו ואמו וחיוב כבוד או"א לאו בעבור יצירת הגוף דוקא אלא בעבור חלק הנפש שהמשיכו לולד בזווגם (וכדאיתא בעץ חיים ובשער הגלגולים ובשער טעמי המצוות) ומאחר שזו הנפש היא תהי' בהגוף אחר שיחיה, לכן יתחייב האדם בכבוד אביו ואמו בעבורם, גם הגוף ה"ה מתחדש ע"י העצם שנשאר בקבר שנעשה כעיסה לזה הגוף אשר חי ועומד בתחה"מ, וזו העיסה נהייתה מגוף האב והאם החיים עתה בתחה"מ, נמצא שעדיין יש קשר לולד גם עם גוף אביו ואמו אחר תחייה ולכן צריך לכבדם גם אח"כ עיי"ש בארוכה.

וראה בס' אמונת התחי' בסוף הספר בהערות מהגאון האדר"ת ז"ל (פ"ב) שנסתפק דילמא לאחר תחיית המתים לא שייך מצוות כיבוד אב ואם כלל, כיון דפנים חדשות באו לכאן עיי"ש.

הוכחה מכיבוד או"א לאחר מיתה

ונראה להוכיח דבודאי יתקיים מצות כיבוד אב ואם מהא דאיתא בקידושין לא,ב, ת"ר מכבדו בחייו ומכבדו במותו במותו כיצד וכו', וכן פסק הרמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"ה, ובטושו"ע יו"ד סי' ר"מ, וכ"כ בזהר סוף פ' בחוקותי (קטו,ב) לענין כיבוד או"א דאע"ג דמית, אתחייב ביקריה יתיר וכו' עיי"ש.

והנה אי נימא דמצוות כיבוד אב הוא רק מצד הגוף מה שייך כיבוד או"א לאחר מיתה, ואין לחלק דשאני היכא שהבן חי להיכא שגם הבן קם בתחיית המתים בגוף חדש, כי ממ"נ אי נימא שהזיקה והקשר הוא מצד הגוף, א"כ כשמתו אביו או אמו הי' צ"ל בטל קשר זו, דגוף של הבן אשר עודנו חי אינו מועיל כיון שנתבטל הקשר של הגוף מצד אביו ואמו, אלא ודאי מוכח שמצות כיבוד או"א הוא גם מצד הנפש בלבד, עד שאין הפרש כלל בהמצוה בין בחייו ובין במותו, ובמילא פשוט דאפילו אי נימא דבזמן תחיית המתים הגופים יהיו חדשים, הרי מצד הנפשות ליכא שום שינוי כלל, נמצא שהמצוה תתקיים בשלימות כפי שהוא בזה"ז בלי שום הפרש כלל.

כיבוד או"א לאחר מיתה האם הוא מדאורייתא

אלא שמצינו דעות דכיבוד או"א לאחר מיתה אינו אלא מדרבנן, דתנן בפסחים (פ"ד מ"ט) חזקיה המלך גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו חכמים, וכתב ע"ז בתפארת ישראל שם וז"ל: דמדלא עשה מעשה עמך אינו חייב לכבדו, מיהו להרמב"ם דחייב בכבודו ובמוראו אף שאביו רשע גמור, נ"ל דהיינו דוקא בחייו, אבל לאחר מיתה כיון דאפילו באינו רשע גמור הו"ל החיוב מדרבנן, והא ראי' דהרי מקלל אביו ואמו אפילו לאחר מיתה לא הי' חייב אי לאו דרביא קרא (סנהדרין פה,ב), להכי ברשע לא גזרו עכ"ל, וכ"כ בנמוקי מהרא"י הל' ממרים פ"ו הי"א ובשו"ת עמק הלכה סי' נ"ב, וראה גליוני הש"ס (להגרי"ע ז"ל) על ירושלמי מועד אות צ"ג, שהביא ירושלמי (מועד קטן פ"ג ה"ח) שבטלה ממנו מצות כיבוד אב, והקשה שהרי יש כיבוד או"א גם לאחר מיתה עיי"ש, וראה בס' פרדס יוסף פ' יתרו (כ,יב) סוף אות קא, ובשו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ט"ו אות ט', וח"ג יו"ד סוף סי' כ"ו, דאי נימא כן דאינו אלא מדרבנן הרי לפי הנ"ל ליכא הוכחה מכאן לגבי הזמן דתחה"מ.

אבל עי' בשו"ת רע"א (ח"א סי' ס"ח, מובא גם בפתחי תשובה יו"ד סי' ר"מ סקי"א) דסב"ל דכיבוד או"א לאחר מיתה הוא מדאורייתא, שהרי הוכיח מהב"י (יו"ד סי' שע"ו) דסב"ל דכיבוד אב שמת עדיף מכיבוד אם שהיא בחיים, ואם איתא דכיבוד לאחר מיתה אינו אלא מדרבנן הו"ל להקדים אמו כיון שחייב בכבודה מדאורייתא, והקשה שם על מ"ש בשו"ת נוב"י מהדו"ת חאהע"ז סי' מ"ה, דבמת אביו וצוה לו לעשות כן ורצון אמו בהיפך דישמע להאם דכיבוד מחיים עדיף מכיבוד אחר מיתה עיי"ש, דמהב"י הנ"ל לא משמע כן עיי"ש, ואפילו לפי הנוב"י משמע דלאחר מיתה ה"ז מן התורה, מדלא כתב הטעם דמחיים הוא מה"ת ולאחר מיתה הוא מדרבנן, וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קל"ז, גם בתועפות ראם על היראים מצוה רכ"ב הוכיח כן מדברי היראים שם, וכ"כ בשו"ת דבר יהושע ח"א סי' פ"ט אות כ"ו, ועי' גם בשו"ת בצל החכמה ח"א סי' ל"ה וח"ו סי' כ"ב אות ו' בזה, וראה גם בהגרי"פ על סהמ"צ להרס"ג (עשה ט' קא,ג) שר"ל דבעל חובת הלבבות סב"ל דלאחר מיתה הוא מדרבנן, אבל מסיק שם דהוה מדאורייתא עיי"ש, וראה בפרחי ציון (להגרי"פ) על כפתור ופרח פ"ה אות פ"ד שכתב שכן הוא דעת רוב הראשונים, וראה שו"ת עמודי אור סי' קט"ז אות ג', וחות יאיר סו"ס קל"ט, ולפי"ז כיון שנתבאר דגם לאחר מיתה ה"ז מן התורה שוב יש להוכיח כנ"ל בנוגע לתחה"מ שלא תהי' שום שינוי בהמצוה.

וראה בס' אמונת התחי' פ"ב שחקר: "ומאחר שכולם יעמדו בתמונתם ובצביונם, יש לנו להסתפק במציאות דרך משל, אם ראובן בן י"ח שנה לקח אשה ותיכף נפטר לעולמו, ובנו האריך ימים ושנים ומת, בעת התחייה איזה מהם חייב בכבוד חבירו, אם האב לבנו משום דכתיב מפני שיבה תקום או דילמא הבן לאביו משום שהביאו לעולם, וכבד את אביך אמר רחמנא", וזהו כנ"ל דנקט בפשיטות שיתקיים מצות כיבוד או"א.

ובפרט אי נימא דבתחה"מ אין זה נחשב לגוף חדש וכפי שנתבאר בסי' נט-ס, נמצא שהחיוב יהי' גם מצד הגוף.

ביאור רע"א בגדר כיבוד או"א לאחר מיתה

ובתשובת הגרע"א שם ביאר גדר חדש במצות כבוד או"א לאחר מיתה, (מובא גם בס' "מדרושי וחידושי רע"א על התורה" פ' יתרו) שהביא ברייתא הנ"ל דקידושין דמכבדו גם במותו, והקשה ע"ז מהא דאיתא בכתובות (קג,א) דאינו מחוייב בכיבוד אחיו הגדול אחר מיתת אביו, אף דכיבוד אחיו הגדול הוא מדין כיבוד אב כמ"ש הרמב"ן (ספר המצוות שורש ב' הובא בדרכי משה יו"ד סי' ר"מ אות ז') לפי שגנאי להם שיתבזו תולדותם והם מצטערים בזה הרבה ומנהג כל האנשים ליסר את בניהם לנהוג כבוד באחיהם הגדולים עיי"ש, משמע מזה דאינו מחוייב בכיבוד אב לאחר מותו? וצריך לחלק דענין שהוא כבוד וגדולה בעצמותו כמו לומר "אבא מארי" דבזה מגביה כבוד אביו, זה שייך גם לאחר מיתה, אבל כיבוד לעשות נחת רוח לאביו כעין מאכילו ומשקהו למנוע צער מאביו ומכלל זה לכבד אחיו הגדול שהוא נחת רוח לאביו ומניעת צערו ממנו, בזה יש לומר דלא שייך לאחר מיתה דלא איכפת להו בזה עיי"ש, ועד"ז כתב במהר"ם שיק על המצות מצוה ל"ג, (וראה בס' אמרי חן על הרמב"ם הל' ממרים שם, שתירץ מדיליה קושיית רע"א מכיבוד אחיו הגדול כמו שתירץ רע"א).

ונראה בביאור דבריו, שהדברים שיש להם להאב צורך והנאה בהם כגון מאכילו ומשקהו וכן למנוע צערו זה שייך רק מחיים דלאחר מיתה לא איכפת להו, אבל יש עוד דין במצות כיבוד אב שצריך לכבדם בכלל כמ"ש רמב"ם (הל' ממרים שם ה"א) שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו כתיב כבד את אביך ואת אמך וכתיב כבד ה' מהונך וכו' כדרך שצוה על כבוד שמו הגדול ומוראו כך צוה על כבודם ומוראם, דהיינו שצריך לכבדם בכלל, וזה שייך לאחר מיתה, וראה לקוטי שיחות חל"ו פ' יתרו ב' סעי' ו' שכתב שבמצוות כיבוד אב ישנם ב' גדרים:

א) מצוה שכלית שבין אדם לחבירו והו"ע של פריעת חוב. ב) גדר שבין אדם למקום, דכיון שהאב משתתף ביצירתו הרי כיבוד או"א הוא כבוד הא-ל עיי"ש בארוכה.

וי"ל שהן הן ב' הדברים האמורים, דהדין דלהאכילו ולהשקותו ושלא לצערו וכו' שייך לענין הא' והדין דכיבוד בכלל לגדל שמו וכו' שייך לענין הב', ולפי"ז יוצא דבזמן תחיית המתים שהנשמה תתלבש בהגוף יתרבה גם החיוב בכיבוד או"א שיתקיים גם בדברים שיש להם צורך והנאה ושלא לצערו וכו'. 

והנה כל הנ"ל נוגע לפי הדעה דמצוות אינן בטלות אפי' אחר תחיית המתים (דעת הרשב"א, ונת' גם לדעת הרמב"ם כמבואר בסי' סד-סה), אבל יש להוסיף שכל זה נוגע גם לפי מה דנקטינן דמצוות בטלות לע"ל אחר תחיית המתים, כמ"ש בתניא באגה"ק סי' כו (קמה,א) דמ"ש רז"ל דמצוות בטלות לע"ל היינו בתחיית המתים, הרי ביאר הרבי בקונטרס "הל' של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם" דאין זה אלא בנוגע להציווי להאדם, אבל מציאות דהמצוות כשלעצמן הן בקיום נצחי, דבגמר העבודה שהאדם נעשה מציאות אחת עם אלקות אי"צ ולא שייך ציווי, אלא שבדרך ממילא יתקיימו כיון שהן רצונו של הקב"ה עיי"ש, נמצא לפי הנ"ל שמצוה זו יתקיים אז בדרך ממילא בלי ציווי.