ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן סה׃ מצוות בטלות לע"ל לפי' הרשב"א ובענין תחיית המתים

בגמ' נדה סא,ב : "ת"ר: בגד שאבד בו כלאים, לא ימכרנו לעובד כוכבים, ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף: זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא. א"ל אביי ואי תימא רב דימי, והא אמר רב ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור, א"ל לאו איתמר עלה א"ר יוחנן אפילו לקוברו, וריו"ח לטעמיה דא"ר יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה "אמר רב יוסף" (וכן בתוס' הרא"ש שם), ביארו הראי' דמצוות בטלות לע"ל, מהא דעושה תכריכין למת, וז"ל: "דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים, אעפ"י שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן, ש"מ שמצוות בטלות לע"ל" עכ"ל. ועי' גם בחי' הריטב"א שם, שפירש דהא אמרינן בכתובות (קיא, ב) מתים שעתיד הקב"ה להחיות בלבושיהן עומדין, ונמצאו לובשין כלאים באותה שעה, אלא ודאי מצוות בטלות לע"ל, עיי"ש.

פי' הרשב"א ועוד – דלע"ל היינו בזמן שהוא מת

אבל הרשב"א פירש הך סוגיא באופן אחר, דמצוות בטלות לע"ל לא קאי על זמן התחי', אלא על הזמן שהוא מת. וכדאיתא בחי' הרשב"א (חי' אגדות ברכות (יב,ב) בד"ה "אמר להם בן זומא" מובא גם בחי' הר"ן והריטב"א בנדה שם) שמבאר שם בארוכה הענין דנצחיות התורה, שלא שייך שום שינוי. ומביא שהקשו לו, דאיך זה מתאים עם המבואר בנדה דמצוות בטלות לע"ל?

וביאר הרשב"א וז"ל: דלאו לאחר התחי' קאמר, אלא זמן מיתה קרי לע"ל, וכדאמרינן שלא תהא מכשילן לע"ל שהוא אחר זמן מועט, והיינו דאמרינן במתים חפשי, כיון שמת נעשה אדם חפשי מן המצות, דאלמא מזמן מיתה קאמרינן, וכ"ת פשיטא דמצוות בטלות מן המת, אין הכי נמי, ולא בא אלא לומר שאפילו גדולים אינן מוזהרין עליהם.

ומבאר, דלפי ר' ינאי דלקוברו אסור, באמת יש ציווי על החיים בנוגע להמתים, וז"ל: דע כי לדעת רב אמי (ינאי) המת כתינוק שלא הגיע לכלל מצות מצד עצמו, ואילו ראינוהו אוכל נבילות ולובש שעטנז ומחלל יום השבת, אין בי"ד מצווין להפרישו וכו', ועם כל זה מוזהרין עליו שלא להאכילו בידים, ושלא להעבירו על המצוות בכוונה, וכמו שאמרו שם (יבמות קיד,א) לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא יא,מב), קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים, עכ"ל. אבל לכו"ע בזמן התחי' המצוות לא יתבטלו, כי בתורה ומצוות לא שייך שינויים והם נצחיים, עיי"ש.

ועי' גם ברמב"ם הל' כלאים (פ"י הכ"ה): "מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת, שאין על המתים מצוה". ומפורש יותר בפירוש המשניות להרמב"ם (כלאים פ"ט מ"ד) שכתב הטעם דמותר לקבור את המת בכלאים וז"ל: "לפי שכשמת האדם נפטר מכל המצוות, ואין החיים חייבין להזהר בו בשום לאו או לקיים בו שום מצוה מכל המצות האמורות בתורה כגון הציצית כו'", עכ"ל. וזהו כפירושו של הרשב"א.

ועי' גם בשו"ת הריב"ש סי' קכד שכתב וז"ל: "הא קיימ"ל כריו"ח דאמר במס' נדה מאי דכתיב למתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות, ואין אנו מוזהרין עליו מלקוברו בתכריכי כלאים, ודלא כר' אמי (ינאי) דאסר לקוברו בכלאים כמו שאנו מוזהרין על הקטנים, מדכתיב לא תאכלון, קרי בי' לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים", עכ"ל. שזהו גם כפירוש הרשב"א, וראה גם בס' 'ארחות חיים' (לרא"ה מלוניל) הל' שבת (סדר תפלת שחרית אות ג') שמבאר הענין ד"עולם הבא" ו"לעתיד לבוא", ובתו"ד כתב וז"ל: "ויש לעתיד לבוא שהוא ספק, כדאמרינן מצוות בטלות לע"ל, אפשר דמיירי לאחר מיתה משום במתים חפשי, ואפשר דמיירי בתחיית המתים לאותן שיחיו", עכ"ל, (וראה בכל זה בסי' הקודם).

קושיית הריטב"א על הרשב"א דמה שייך חיובים כלפי מת

ובחי' הריטב"א בנדה שם האריך להקשות על פירוש הרשב"א (וכתב שם שהקשה כמה קושיות ע"ז להרשב"א עצמו, ועדיין לא הניח דעתו בתשובותיו, עיי"ש), ואחד מהם הוא וז"ל: "האיך יעלה על הדעת שיהא ר' ינאי סובר שאע"פ שמת האדם אנו מוזהרין עליו, איך זה דומה לקטנים הבאים לעולם ואנו חייבים לחנכם ולגדלם במצות, למתים שהלכו לעולמם ונפטרו לגמרי מחיובם לעולם?" עכ"ל. ועי' גם בשו"ת 'כתב סופר' או"ח סי' ה' (קטע המתחיל "עוד רגע"), שתמה כן מדיליה, דהדמיון לקטן אינו עולה יפה, דקטן יבוא לידי חיוב כשיגדל והוא בחיים ומחוסר זמן גדלות שבא ממילא, משא"כ במת עיי"ש.

והנה במה שהקשה הריטב"א דקטנים שאני, שהרי מחוייבים לחנכם למצוות וכו', בפשטות י"ל שזה תלוי בהפלוגתא בגדר הלאו ד"לא תאכילום":

דהנה ה'תרומת הדשן' (פסקים סי' סב, וראה שו"ת 'אחיעזר' ח"ג סי' פ"א) כתב שהטעם בזה הוא שהקפידה התורה שלא ירגילו הקטן לעבור עבירות, ולכשיגדל יבקש לימודו;

אבל בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג כתב שאין זה עיקר, שהרי לא דרשינן טעמא דקרא והוא גזה"כ, ונפק"מ דאפילו בקטן שאינו בר הבנה אסור, וכן לקטן שוטה שלא יבוא לעולם לכלל חיוב, שייך איסור זה. וראה שו"ע אדה"ז סי' שמג סעי' ה' שכ"כ בהדיא, דלספות לו איסור בידים אסור מן התורה אפילו אינו בר הבנה. ובסי' רסו סעי' י' כתב שזהו אפילו בחרש ושוטה (כמצויין שם בשו"ע אדה"ז הנדפס מחדש). וכ"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות ט' ועוד בכ"מ.

במילא י"ל, שכן סב"ל להרשב"א וסייעתו, שאיסור זה הוא גזה"כ, ואינו משום שלא ירגיל א"ע וכו', ולכן לא קשה עליו כנ"ל. ועי' גם בשו"ת 'כתב סופר' סי' לה (קטע המתחיל אמנם כן) שתירץ כן, דהרשב"א סב"ל שאיסור הוא גזה"כ והטעם נעלם מאתנו, עיי"ש.

אבל מ"מ אכתי צריך ביאור בזה, דהן אמת שמפורש ברשב"א דליכא שום חיוב על המת, וכל הפלוגתא דריו"ח ור' ינאי הוא אם יש חיוב על החיים לגבי המתים כנ"ל, אבל מ"מ מהו סברת ר' ינאי שיש חיוב של תומ"צ לגבי מת, כמו בנדו"ד דסב"ל שאסור ללובשו כלאים, הלא כיון דמת הוא, מה שייך אצלו כל הענין של קיום המצוות וכו'. עוד צ"ב, מהו יסוד פלוגתתם של ריו"ח ור' ינאי?

ב' אופנים בתחיית המתים

והנה כבר הובא לעיל כמה פעמים הא דמבואר בלקוטי שיחות חי"ח פ' חוקת (ב) סעי' י', דבאופן התחי' של תחיית המתים אפשר לומר ב' אופנים (בתרגום מלשון השיחה באידיש): א) יישאר משהו בגוף ממציאותו הראשונה בעוה"ז, רק שיתוסף לכך תוספת והתחדשות בבנין הגוף. ב) תחה"מ תהיה באופן של התחדשות הגוף בכל הפרטים, ולא יישאר מאומה ממציאותו הראשונה של הגוף בעוה"ז". ובסעי' יב ממשיך, דבאופן התחי' מצינו ב' דעות: א) כדאיתא במדרש רבה וזהר וכו', שהתחי' תהי' מעצם לוז שמתקיים ואינו נפסד כלל, וע"ז כתיב "יחיו מתיך" ולא "יברא", כי אופן התחי' תהי' לא ע"י בריאת גוף חדש, אלא שגוף הראשון יהי' נבנה מעצם לוז, ובהערה 69 מציין לכ"מ שמבואר כן. ב) כדאיתא בפרקי דר"א פל"ד: "איני משתייר מן הגוף, אלא כמלא תרווד רקב, והוא מתערב בעפר הארץ כשאור שהוא מתערב בעיסה וכו'", דלפי"ז נמצא שלא ישאר כלום ממציאות גוף הראשון, עיי"ש.

יוצא מזה, שישנם ב' שיטות בנוגע לתחיית המתים, אם הגוף יהי' מציאות חדשה או שנבנה מציאותו הראשון, ועי' לעיל סי' ס' דאפילו לפי מה דנקטינן דהוה מעצם לוז, אכתי י"ל בב' אופנים אם הוה פנים חדשות או לא.

ולפי זה י"ל, דבזה גופא פליגי ג"כ ריו"ח ור' ינאי: דר' יוחנן סב"ל שהגוף יהי' מציאות חדשה ופנים חדשות באו לכאן, ולכן סב"ל דלא שייך לומר בזה שיש איזה ציווי על החיים כלפי גוף זה המת, כהלאו דלא תאכילום בקטן, כיון דגוף זה כלה ואינו נחשב למציאות. משא"כ ר' ינאי סב"ל דתחיית המתים הוא שגוף זה עצמו יבנה ויחי', במילא גם עכשיו הרי הוא מציאות קיימת, ושפיר שייך לומר שיש ציווי על החיים כלפי גוף זה במצוות. וע"ד המבואר בלקוטי שיחות ח"ו י' שבט לגבי תחיית המתים, שהענין דאל עפר תשוב הוא שינוי החוזר לברייתו, כי גופו של ישראל הוא מציאות אמיתית שהוא קיים לעולם, עיי"ש.

האם צריכים להכיר הגוף בתחיית המתים

ויש להוסיף בזה, דהנה לכאורה קשה על פירוש זה של הרשב"א, דכיון דכו"ע סבירא להו דמצוות אינן בטלות לע"ל בזמן התחי' שהתורה היא נצחית, א"כ למה סב"ל לריו"ח שמותר לקוברו בכלאים, דהן אמת דליכא שום חיוב לגבי הזמן שהוא מת, אבל כשיקום לתחיית המתים, הרי יהי' לבוש בכלאים? וכדפירשו התוס' והריטב"א טעמו של ר' ינאי שלכן אסור לקוברו בכלאים, כיון דסב"ל דמצוות אינן בטלות, א"כ כשיקום יהי' לבוש כלאים.

אמנם הרשב"א עצמו שם תירץ קושיא זו, וכתב בתירוצו הא', דריו"ח חולק על הדעה שבכתובות דבלבושיהם הם עומדים, אלא סב"ל שיקומו בלבושים אחרים, וראה בתוס' כתובות שם, שהביאו דעת הירושלמי שיקומו בלבושים אחרים. וראה גם בס' 'חכמת בצלאל' נדה ע, ב, שהביא מכמה מקומות בירושלמי דמשמע שלא יעמדו בלבושיהן, ולכן מותר לקוברו בכלאים.

[ואין להקשות דא"כ מנלי' להרשב"א לומר בדעת ר' ינאי שזהו משום דסב"ל שיש איסור לגבי המת, הרי אפ"ל דטעמו הוא משום דסב"ל דבלבושיהם הן עומדים? די"ל דכיון דריו"ח חלק על ר' ינאי, והגמ' ביארה טעמו משום דלמתים חפשי, הנה אם טעמו של ר' ינאי הי' משום דבלבושיהם הם עומדים, היתה הגמ' צריכה לבאר טעמו של ריו"ח למה חולק על פרט זה, ומוכח דהגמ' ידעה שטעמו של ר' ינאי הוא משום שיש חיוב לגבי המת].

והנה הטעם של שיטה הנ"ל, דסב"ל שיקומו במומן ורק אח"כ יתרפאו, מבואר בבראשית רבה ריש פצ"ה: "ולמה כשם שהאדם הולך כך הוא בא, שלא יאמרו כשהם חיים לא רפאן משמתו רפאן? דומה שאינן אותן אלא אחרים הם, אמר הקב"ה א"כ יעמדו כמו שהלכו ואח"כ אני מרפא אותן". ועי' בס' 'מרגליות הים' צא, ב אות טו, שהביא כן מכמה מקומות בזהר, ובזהר פ' אמור (צא, א) איתא: "ת"ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון חגרין או סומין וכו', דלא יימרון דאחרא הוא דאתער וכו'", ואכמ"ל. וראה בזה לעיל סי' סג.

וי"ל שזהו גם טעם פלוגתא הנ"ל אם בלבושיהן עומדין או לא, וכ"כ הרשב"א שם בהדיא, דמהו טעם הסוברים שיקומו בלבושיהן, כדי שיכיר כאו"א מתו שבא כדרך שהלך, ולא יאמרו אחרים הם כמו שאמרו בחיגר וסומא, נמצא שזה מתאים עם הנ"ל בשיטת ריו"ח, שלא סב"ל שיקומו בלבושיהם דוקא משום היכר, ובמילא י"ל דלא סב"ל ג"כ שיקומו במומן דוקא שהוא ג"כ מטעם זה, ולדידי' יהי' גוף חדש, משא"כ ר' ינאי י"ל דסב"ל דבלבושיהן עומדין, [ומ"מ אמר הטעם משום שיש חיוב על החי כלפי המת כנ"ל, דעדיפא מיני' קאמר, שיש איסור גם עכשיו, והאיסור הוא על המתעסקים עצמם, ולא רק משום שכשיקום בתחיית המתים יהי' לבוש בכלאים, וראה עד"ז בתוס' ר"י החסיד ברכות יח,א ד"ה דלייה]. וסב"ל גם שיהי' אותו הגוף ויקומו במומן, ולכן סב"ל שיש ציווי על החיים כלפי המת.

ובענין זה כדאי להוסיף שהרשב"א עצמו בחידושיו בברכות יח,א, (בד"ה "דלייה") נראה שפי' דמצוות בטלות לע"ל דקאי על זמן התחי', שהרי כתב שם בתו"ד, ששמואל סב"ל דמצוות אינן בטלות לע"ל ומביא ראי' מהא דסב"ל לשמואל בשבת קנא,ב, דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, עיי"ש. ואי נימא דלע"ל היינו על הזמן שהוא מת, מהו הראי' משם.

עוד יש להקשות על פירוש הרשב"ץ ברכות שם (בד"ה גרסינן בגמ') שהביא פירוש הרשב"א דשמואל דסב"ל דרמינן ציצית בטלית של מתים משום דלשיטתו קאי דסב"ל בשבת שם דמצות אינן בטילות לע"ל, ומפרש דהיינו לאחר מיתה, וכיון דאינן בטילות לאחר מיתה מיחייבינן אנן עלייהו, מידי דהוה אקטנים דפטורים ומצווין עליהם הגדולים וכו'. אבל אנן לא קיימ"ל כוותי' אלא כרבי יוחנן דסב"ל דמצות בטלות לע"ל משום הכי אין מטילין ציצית לטלית של מתים, עיי"ש. וקשה כנ"ל, דאם מפרש דלעתיד לבוא היינו אחר מיתה, א"כ איך אפ"ל שכן סב"ל לשמואל דמצות אינן בטלות לע"ל כיון דסב"ל בשבת קנא,ב, דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, דמה שייך זה לזה? וצ"ע.