ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן כב׃ הקרבת קרבנות ציבור לע"ל שנחסרו בזמן הגלות

בס' 'המנהיג' (הל' הלל סי' מ בד"ה "ראשי חדשים"), פירש התפלה ד"ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה וכו'", ששעיר ר"ח הי' מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו, ומביא גם הגמ' (שבועות ט, א) מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו "חטאת לה'", אמר הקב"ה הביאו קרבן כפרה לה' על שמעטתי את הירח וכו' (ומבאר שם דתרווייהו איתנהו, שמכפר גם על טומאת מקדש וקדשיו, עיי"ש). ואח"כ ממשיך וז"ל: "ושם נעשה לפניך, ואל תתמה לומר - מאין יספיקו לנו בהמות להקריב כל הקרבנות שנחסרו מחורבן הבית עד עמוד כהן לאורים ותומים? שהרי הכתוב מבשרנו (ישעי' ס, ז) "כל צאן קדר יקבצו לך וגו'", ובקרבנות נדבה, אבל בקרבנות חובה עבר יומו בטל קרבנו, דכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת, ולא עולת שבת זו בשבת אחרת". עכ"ל.

ודבריו צריכים ביאור, לאיזה סוג קרבנות נדבה מתכוון שיקריבו כל מה שנחסר מחורבן הבית, אבל לא יקריבו קרבנות חובה כיון שעבר יומו בטל קרבנו? עוד צ"ב, דאיפה כתוב כאן ב"ושם נעשה לפניך" שיקריבו לעתיד כל הקרבנות שנחסרו, שלכן הקשה בפשיטות מאין יספיקו לנו בהמות להקריב כל הקרבנות וכו'? עוד צריך ביאור, דלמה לא כתב זה לעיל מיני' (הל' שבת סי' מב), בתפלת מוסף של שבת ששם ג"כ אמרינן "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו וכו'"?

פירושים בדברי 'המנהיג'

ובסדר רב עמרם השלם (ח"ב ע' 142), כתב שם המו"ל (הרב א"ל פרומקין) בביאוריו "מקור הברכות", (הובא גם בשוה"ג בס' 'המנהיג' שם, הוצאת מוסד הרב קוק): שהג"ר חיים ברלין כתב לו על דברי 'המנהיג' אלו - דאין לדברים אלו שום ביאור וגם סותרין זה את זה, וניכר שנזדקר כאן איזה טעות בחסרון איזה תיבות, וע"ז ענה לו המו"ל דאין כאן טעות, דבעל 'המנהיג' פירש הכא "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו", דקאי על קרבנות יחיד הבאים לכפרה דומיא דשעיר ר"ח, וכן התחילו מסדרי התפלה "זמן כפרה לכל תולדותם בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאות", וע"כ זבחי רצון המה קרבנות יחיד - עולה, חטאת ואשם, שבאים לכפרה והמה לרצון, וכמ"ש (ויקרא א, ד) "ונרצה לו לכפר עליו", דקרבנות חובה שהן גזה"כ אינן לכפרה, וכן הבאים בנדבה לא שייך גבייהו כפרה. ובהמשך לזה מסיים בהתפלה "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו" והמה כל החובות שנתחייבנו על השגגות מזמן החורבן ואילך, דומיא דר' ישמעאל בן אלישע (שבת יב, ב) שכתב על פנקסו שיביא חטאת שמנה, ולא רצה לפרש דקאי על חטאות שיתחייבו על עבירות בשוגג בזמן בנין המקדש, דטפי עדיף לבקש שלא יחטאו ולא יצטרכו לכפרה, ולכן פירש דקאי על החטאות שיתחייבו מצד השגגות שבזמן הגלות, ובקרבנות אלו לא שייך לומר עבר זמנו בטל קרבנו. עכת"ד.

דלפי דבריו מתורץ, מנא ידע בעל 'המנהיג' דקאי על הקרבנות מזמן החורבן, כיון דלא ניחא ליה לפרש דקאי על חטאות שיתחייבו אז, כיון דעדיף להתפלל שלא יחטאו כלל, גם מתורץ למה לא כתב כן לעיל מיני' בתפלת מוסף של שבת כנ"ל, כיון דשם לא נזכר אודות קרבנות יחיד עולה, חטאת ואשם.

אבל לכאורה פירושו תמוה, דהרי התיבות "תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן", בפשטות באות בהמשך ל"קרבנות חובותינו" דלעיל מיני', ומה שייך זה לקרבנות עולה, חטאת ואשם של יחיד? ובכלל לא מסתבר לומר שהפירוש ב"ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו" בתפלה זו של ר"ח, שאני לגמרי מתיבות אלו עצמם שאומרים בשאר תפלות המוספין של שבת, של שבת ר"ח ושל המועדים וכו', דרק הכא בר"ח הכוונה לקרבנות יחיד וכו', ועוד דלפי דבריו למה כתב אח"כ דאיירי ב"קרבנות נדבה" הלא קרבנות אלו הן חובה, ואף שלא שייך לומר בהם "עבר זמנו בטל קרבנו" כיון שאין להם זמן קבוע, אבל למה קרי להו קרבנות נדבה? (וראה גם בסי' הקודם שהר"ן ועוד כתבו שהחיוב חטאת של יחיד, הוא רק אם יבנה ביהמ"ק בימיו, אבל לא לאחר שמת וקם בתחית המתים).

אח"כ כתב שם, שהגר"ח ברלין פירש באופן אחר, דקאי רק על "שעירי ר"ח", דאף דגם הם קבוע להם זמן, מ"מ הוא משונה משאר קרבנות חובה בשביל חיבתו המיוחדת שהיא קרבן כפרה להקב"ה כנ"ל, ולכן יקריבום בתורת נדבה, ויקריבו אז כל שעירי ר"ח שבטלו מזמן החורבן ואילך, ומש"ה נקראים זבחי רצון, אבל עולות לא נקריב ד"עבר יומם ובטל קרבנם", ורק שעירי ר"ח יקריבו בתורת נדבה בשביל חיבתם. וסיים שם הגר"ח ברלין דהגם שחידוש זה לא מצא בשום מדרש קדמון לסמוך עליו, מ"מ נוסח תפלת ר"ח הקבוע מאנשי כנה"ג, דבריהם כתובים באיזה מדרש.

והנה לפי פירושו, מבואר ג"כ למה קאמר זה בס' 'המנהיג' רק הכא ולא לעיל מיני' - במוסף של שבת, כיון דזה קאי רק על שעיר ר"ח ולא על שאר הקרבנות, אבל אכתי צריך ביאור דמאיפה הוכיח 'בעל המנהיג' מנוסח התפלה, שאכן יקריבו לעתיד כל שעירי ר"ח מזמן החורבן, עד שהקשה בפשיטות: "ואל תתמה מאין יספיק לנו בהמות להקריב"? ועיי"ש עוד מה שהקשה עליו המו"ל.

בנוסח התפלה "ואת מוסף יום השבת הזה"

והנה, ענין זה - דלע"ל יקריבו כל הקרבנות שחיסרו מזמן החורבן, מצינו בעוד כמה מקומות:

בס' 'בני יששכר' (מאמר ר"ח מאמר ב') כתב וז"ל: "ויתפרש עוד על פי מה שכתב הרב הקדוש הרמ"ע ז"ל ב'עשרה מאמרות' - שלע"ל במהרה בימינו נצטרך להקריב כל הקרבנות שהחסרנו כל ימי גלותינו, דהיינו כשיגיע ר"ח ניסן, נצטרך להקריב כל קרבנות המוספין של כל ראשי חדשים של ניסן של כל ימי הגלות, וכן בשבתות למשל, בהגיע שבת פ' נשא נצטרך להקריב כל הקרבנות המוספין של כל ימי הגלות של שבתות אלו, עיי"ש. ובזה פירשנו בטוב טעם מה שאנו אומרים במוספין: "ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב וכו'", "ואת מוסף יום ר"ח הזה נעשה וכו'". הנה תיבת הזה אינה מובנת (וראה בס' 'פרדס הגדול' לרש"י סי' ד' שכתב וז"ל: "ואין ראוי לומר "הזה" דמה מקום לתפלה הזה, כבר יום הזה לא הקרבנו, אלא כך ראוי לומר ומוסף יום השבת ומוסף יום חג השבועות וכו', ולא להזכיר הזה. עכ"ל). ולפי דברי הקדוש הנ"ל, ידוקדק היטב שבאמת נעשה ונקריב מוסף השבת הזה וראש חודש הזה וכו'". עכ"ל. וכ"כ שם במאמר ג', והוסיף, שהגם שהבטיח השי"ת ונשלמה פרים שפתינו וכו', אין זה רק כעין תליה להגן מן היסורים כל זמן שאי אפשר להקריב, אבל כשיהי' יכולת בידינו ב"ב להקריב, נצטרך להקריב כל הקרבנות שנתחייבנו, וממשיך להוכיח כן מקרבנות יחיד, דר' ישמעאל בן אלישע כתב על פנקסו לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה. עיי"ש. וכ"כ גם בספרו 'דרך פקודיך' הקדמה ה' בשם הרמ"ע: "שבמהרה בימינו נצטרך להביא כל התמידין ומוספין שחסרנו בגלות". ומוסיף ג"כ לפרש מה שאומרים "הזה". עיי"ש (וכבר העיר בס' 'מגדים חדשים' שבת יב, ב שלא מצינו זה בס' 'עשרה מאמרות').

בס' 'בן איש חי' פ' ויקרא אות יט (הובא גם בס' 'כף החיים' סי' תכג אות יט), כתב: "ומ"ש את מוסף ר"ח הזה, יש מפקפקין לומר "הזה", אך הרב בני יששכר קיים נוסח של תיבת "הזה", עפ"י מדרש רז"ל דלעתיד נקריב מוספין של כל ר"ח, יו"ט ושבתות שעברו בגלות, ולפי"ז שפיר נאמר "הזה" בכל המוספין כו'". עכ"ל.

בס' 'תפארת שלמה' - מועדים (שבת קודש דף כח, א) ד"ה ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב וכו', כתב וז"ל: "פי', שלעתיד נשלים ונקריב את כל הקרבנות של חובה שחסרנו מהם בזמן הגלות, הנה אז נקריב כל התמידין והמוספין שהיינו מחוייבים בהם כל ימי הגלות, וכן כל קרבנות היחיד של חובה, וכמ"ש ר"י לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה, וכמ"ש (יואל ב, כה) "ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה וכו'", וזה שאנו אומרים - את מוסף יום השבת הזה, והחג הזה נקריב בבנין ביהמ"ק בב"א". עכ"ל.

ולפי כל זה, לכאורה הי' מקום לבאר שההוכחה של ס' 'המנהיג', הוא ממה שאומרים אח"כ "ואת מוסף יום ראש החודש הזה", דמזה מוכח כנ"ל שישלימו כל הקרבנות מזמן החורבן, ולכן הקשה דמאין יספיק לנו בהמות וכו', אבל לפי זה אינו מובן, למה לא כתב זה בתפלת מוסף של שבת, וכן בשארי תפלות המוספין, וכתב זה רק במוסף של ר"ח. ועוד, שהרי כתב בהדיא דקאי רק על קרבנות נדבה ולא על עולות חובה, וכאן הלא זה קאי על קרבן מוסף שהוא חובה? ואין לומר כמ"ש הגר"ח ברלין, דרק הכא בשעיר ר"ח מסתבר ליה לומר שיקריבו לעתיד בתורת נדבה מצד החביבות שלו, דממ"נ אם ההוכחה הוא ממה שאומרים "הזה", הרי גם שם וכן בשארי המועדים אמרינן כן?

ואולי י"ל, דכוונתו, שכל הקרבנות של התמידין ומוספין וכו' יקריבו רק בתורת נדבה, שהרי לא שייך לומר שיש עליהן חובה כיון ד"עבר זמנו בטל קרבנו" ונמצא שכבר נפקע החיוב אלא שיקריבום רק בתורת נדבה. ונצטרך לומר ג"כ דר"ח לאו דוקא, וקאי על כל קרבנות הציבור, ויל"ע בכל זה.

מתי הוה חטאת שמתו בעליה

וראה בס' 'פרדס יוסף' החדש (במדבר כח, י), שהביא 'תפארת שלמה' הנ"ל בהא דאמרינן "ואת מוסף יום השבת הזה", וכתב שבקובץ 'כתר תורה' הקשה על זה, שהרי גם במוסף דר"ח אומרים "הזה", ומבואר בשבועות ט, א: דשעיר ר"ח בא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והגמ' בהוריות ו, א, שואלת, איך מקריבים את השעיר של ר"ח הלא אפשר שמישהו מת והרי זה כחטאת שמתו בעליה, ומתרצת הגמ' שאין זה ודאי שמישהו מת, ולכן מקריבים. ואח"כ שואלת הגמ', איך הקריבו בזמן עזרא חטאת על ע"ז שעבדו בזמן צדקיהו, הלא כולם מתו. ומתרצת, שרובם היו בחיים. עיי"ש. נמצא מזה, שאילו כולם היו מתים לא היו יכולים להקריב עבורם, שזו חטאת שמתו בעליה. וא"כ האיך יוכלו להקריב לעתיד לבוא קרבנות מוסף של כל ר"ח שעברו? ואפילו תמידים שכתב שיקריבו, קשה, הרי "עבר זמנו בטל קרבנו"? וזה אפשר ליישב בדוחק, שיהא זה בתורת נדבה בלבד, אבל משעיר ר"ח קשה, וצ"ע. עכ"ד.

ונראה לתרץ, דעי' ברש"י מעילה י, ב שכתב: דחטאת שמתו בעליה, נמי להכי מתה, דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהם. עכ"ל. ובס' 'חסידים' סי ק"ע כתב: חטאת שמתו בעליה מתה, מפני כי קרבן חטאת להגן מן היסורים, וכבר מת. ועוד, מיתה מכפרת. ע"כ. ועיי"ש עוד בסי' תתשע"א, ועי' מאירי הוריות ו, א (ד"ה יראה לי) שכתב: שהקרבנות עיקר כפרתם בתשובה ווידוי כו', ואם מת לו בתשובה אין כאן צורך לקרבן, ואם שלא בתשובה אין כפרת קרבן עולה לו עוד. עכ"ל. ובס' 'יושר הורי הוריות' שם, ביאר, דנפק"מ אם יש חיוב קרבן חטאת לאחר שקם בתחיית המתים, דאם הטעם הוא דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, משום שהמיתה כבר כיפרה. לא יצטרך להביא אחר תחיית המתים דכבר נתכפר לו. אבל אם הטעם הוא משום דחטאת להגן מן היסורים בא, וכבר מת. הנה כשקם בתחיית המתים ועכשיו חי שוב שייך קרבן חטאת להגן עליו. וכן לפי טעמו של ה'מאירי', באופן שלא עשה תשובה לפני המיתה, במילא אין הקרבן מועיל כלל, הנה לאחר שקם בתחיית המתים ושייך עשיית תשובה, לא שייך הדין דחטאת שמתו בעליה. עיי"ש. ועי' גם בס' 'לב חיים' סי' לא שכתב עד"ז.

ולפי"ז יש לתרץ, די"ל, דכל מה שנתבאר בהסוגיא דהוריות בנוגע לציבור, דבמתו כולם ליכא חיוב קרבן, ה"ז רק באופן דאיירי בהסוגיא שם - שבעת הקרבת הקרבן אינם חיים, אבל בנדו"ד י"ל, דאיירינן לאחר שיקומו בתחיית המתים, דלפי ב' מהטעמים הנ"ל, ליכא הך חסרון דחטאת שמתו בעליה ושפיר שייך הקרבה, וראה גם בס' 'בית האוצר' להגר"י ענגל כלל ז אות ג, וכלל פו, בענין אין כפרה למתים (וראה בקונטרס י"ט כסלו תש"נ סעי' ח', אודות "אין מיתה בציבור", ומבאר שם - שהמצוות שקיימו ישראל בזמן הבית, מועיל לבנ"י בזמן הגלות שאין ציבור מת, ומביא שם סוגיא הנ"ל דהוריות).

דברי הרבי אודות זה

והנה בס' התוועדויות תשמ"ה ח"ה ע' 3106, ב"רשימות דברי הרבי בעת ביקור הרבנים הראשים שליט"א" (ביום ב' דר"ח כסלו תשד"מ) באות כ' שם איתא, שהגר"מ אליהו שליט"א אמר, בנוגע לקרבן ר"ח שמובא בס' 'בן איש חי', שלע"ל יקריבו לא רק הקרבן דר"ח שבו עומדים, אלא גם הקרבנות דכל שאר ראשי חדשים שעברו, וזהו מה שאומרים ואת מוסף יום ראש החודש הזה נעשה ונקריב וכו', והרב שפירא שליט"א הוסיף, לא רק הקרבנות דר"ח אלא גם בנוגע לכל שאר הקרבנות. ושאל הרבי: לאחר שמקריבים קרבן דר"ח זה, כיצד יכולים להקריב קרבן נוסף עבור ר"ח שעבר? ואמר הרב אליהו שליט"א, זהו ענין של תשלומין, כמו שמצינו תפלת תשלומין, או ע"ד קרבן נדבה כפי שיש תפלת נדבה. והמשיך הרבי: אם זהו מצד תשלומין, הרי זה שייך על התפלה האחרונה בלבד. ואם מצד נדבה, הרי בתפלת נדבה צריך לחדש משהו, ומה שייך זה בנוגע לקרבנות? ועוד, כדי להקריב את הקרבנות של כל ראשי חדשים שבהם לא הקריבו קרבנות אלו, דרוש זמן רב ביותר. ע"כ.

קרבנות ראי' כשיבוא משיח בימי התשלומין

ובענין זה כדאי להביא שבס' התוועדויות תשמ"ז ח"ג ע' 479 (ש"פ נשא) בירך הרבי לכאו"א מישראל בתוך כלל ישראל שבימי התשלומין דחג השבועות השתא, נזכה להקריב את הקרבנות דחגה"ש בביהמ"ק השלישי, ובהתוועדות דליל י"ב סיון (שם ע' 486 ואילך) אמר שע"ז נתעוררה שאלה: דמכיון שימי התשלומין הם "תשלומין לראשון" ו"כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני" (חגיגה ט,א) - היתכן להקריב קרבנות בימי התשלומין כאשר בחגה"ש עצמו לא הי' חיוב ואפשריות להקריב קרבנות, מכיון שעדיין לא נבנה ביהמ"ק, ובפרט כשנמצאים בחו"ל? וממשיך לבאר שם עפ"י מה שכתבו התוס' (חגיגה יז,א ד"ה יום טבוח) דפליגי שם במתניתין ב"ש וב"ה אם מקריבין עולת ראי' ביום הראשון או לא, ומבואר במתניתין דאם חל עצרת בשבת גם ב"ה מודים דמקריבין אחר השבת, וביארו התוס' וז"ל: ואע"ג דלא חזי בראשון מייתי לה בשני, אפילו למ"ד תשלומין לראשון, כיון שאין העכבה רק בשביל היום . . חזיא מיהא קרינן ביה", היינו דהיכא אמרינן דאם לא חזי בראשון פטור גם בשני – רק אם הי' פטור מצד הגברא, אבל כשהפטור אינו מצד הגברא שהוא מצ"ע חזי לקרבן והחסרון הוא מצד הזמן, שם כו"ע מודים שחייב אח"כ, ומבאר שהמקור לזה הוא מלשון הגמ' גופא בדף ט, א, שם דכל הפלוגתא הוא אם הי' חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני, ולכאורה הרי זה דבר שאינו רגיל כלל, ולמה לא נקטו פלוגתתם באופן אחר שרגיל יותר, אלא משום דר"ל דרק באופן כזה שהפטור הוא מצד גוף הגברא אמרינן שהוא פטור אח"כ, אבל לא באופן שהחסרון הוא מצד סיבה צדדית, דבזה כו"ע מודים דחייב אח"כ, ועד"ז בעניננו דהא שלא הקריבו קרבנות ביום הראשון אינו חסרון מצד הגברא אלא חסרון צדדי דליכא ביהמ"ק, ובזה כו"ע מודים שכשיבנה ביהמ"ק בימי התשלומין יש חיוב.

אבל אכתי נשאלת שאלה בנוגע לטהרה דהרי כולנו טמאי מתים וצריך הזאה ג' וז' וא"כ עד שיוגמר הטהרה כבר נגמרו ימי התשלומין? ומבאר שם עפ"י הגמ' יומא ה,ב, דכשיבנה ביהמ"ק יהיו משה ואהרן עמהם, (ועד"ז שאר צדיקים) ולא מצינו בהם שיצטרכו הזאה ג' וז' ומשמע שהם יהיו מוכנים מיד, ומזה מובן גם בנוגע לבגדי כהונה שיקומו בבגדים הללו ויהי' ביכולת להקריב מיד, עיי"ש בהשיחה.

ולכאורה יש לעיין לפי מה דמסיק, אם הכוונה שכל ישראל יקריבו קרבנותיהם ע"י אהרן וכו', דלכאורה איך אפשר לומר כן דהרי פסק הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ב ה"ה) דאם נטמא בלילי יום טוב הראשון אעפ"י שטהר למחר פטור, שהרי כבר לא הי' ראוי להקריב בתחילת החג, וא"כ גם אצלינו כיון שבתחילת החג היינו טמאי מתים שוב לא שייך אח"כ חיוב בעולת ראי' וכו'? אם לא דנימא שהכוונה הוא רק לצדיקים אלו הקמים מיד שבהם יהי' שייך הקרבת עולת ראי' וכפי שנתבאר שהם לא יצטרכו הזאה ג' וז' שטהורים הם, אבל לפי"ז יל"ע לאידך גיסא דכיון שביום הראשון אכתי לא היו חיים ובמתים חפשי, הרי גם הם היו פטורים ביום ראשון כמו קטן וכיו"ב, וא"כ איך שייך אח"כ הקרבה?

ואפ"ל בזה עפ"י מה שמבואר אודות צדיקים דבהם לא אמרינן במתים חפשי כיון דנקראים חיים, ורק המקום בעולם העליון פוטר, אבל הם מצ"ע הוו בני חיובא, ולכן מצינו בכתובות קג,א, דרבינו הקדוש הי' בא בכל ש"ק ומקדש להוציא בני ביתו (וכמ"ש בס' חסידים אות תתשכ"ט – מובא בלקוטי שיחות ח"ב ע' 511 ובהערה 59), וראה בגליוני הש"ס להר"י ענגל שם מה שביאר בזה, ולפי"ז מובן גם בעניננו דכיון שהם היו מחוייבים בדבר, והי' רק סיבה צדדית שגרם שאי אפשר להקריב בפועל (מצד שלא הי' ביהמ"ק ושהם היו בעולם העליון) לכן כשיבנה ביהמ"ק בימי התשלומין שייך שפיר בהם החיוב דקרבנות אלו בימי תשלומין.

צדיקים הקמים בתחיית המתים

ובהא דנתבאר שלא יצטרכו הזאה ג' וז' לכאורה יש לעיין מהך דנדה ע,ב, שיש איבעיא שם אם מתים שיקומו לע"ל יצטרכו הזאה ג' וז' ולא נפשט, וא"כ איך אפ"ל בפשיטות שלא יצטרכו הזאה?

ולכאורה יש לתרץ עפ"י מ"ש המהרש"א שם שכל השאלה שם הוא רק על מתים אלו שנטמאו לפני מיתתם ולא נטהרו דאולי נשאר בהם הטומאה ולא נפקע דלהיכן אזל, אבל מתים אלו שהיו טהורין במיתתן ודאי לא יצטרכו הזאה ג' וז' כיון שעומדים בגוף חדש דהוה בריה חדשה ולא בגוף הראשון עיי"ש, ולפי"ז א"ש בנוגע למשה ואהרן כו' דבודאי לא יצטרכו הזאה ג' וז'.

וי"ל עוד דאפילו לפי מ"ש בלקוטי שיחות חי"ח פ' חוקת (ב) – שביאר שם שאלת הגמ' הנ"ל באופן אחר מהמהרש"א, שהשאלה היא באופן התחי' אם גוף החדש יהי' בנוי מעצם לוז כו' נמצא דגוף החדש נגע בגוף המת ולכן יצטרכו הזאה, או שהוא גוף חדש לגמרי ואי"כ שום נגיעה במת ולא יצטרכו הזאה, ואח"כ ביאר לשון הב' בגמ' שם דכל המתים ודאי יצטרכו הזאה כיון שהתחי' תהי' באופן שהוא בנוי על עצם לוז ובמילא יש נגיעה, וכל השאלה היא רק במתי מדבר דאפשר שבהם תהי' התחי' באופן אחר באופן שיש גוף חדש לגמרי וליכא שום נגיעה, עיי"ש בארוכה – נמצא דלפי ביאור זה יש איבעיא בכל המתים שיקומו ולא כהמהרש"א, וללשון ב' ה"ז ודאי דכל המתים יצטרכו הזאה והשאלה היא רק בנוגע למתי מדבר כנ"ל, וא"כ איך קאמר כאן בפשיטות שלא יצטרכו הזאה?

ואפ"ל עפ"י מה שהביאו האחרונים מהילקוט שמעוני (משלי אות תתקמ"ד) שאליהו הנביא בא לר' יהושע ואמר לו שהוא כהן, ואח"כ אמר לו שר"ע נפטר בבית האסורין כו' מיד נטפל אליהו ונטלו לר"ע על כתפיו כו', וכשראה ר' יהושע כך א"ל לאליהו ז"ל, רבי, והלא אמש אמרת לי שכהן אתה וכהן אסור לטמא במת, א"ל דייך יהושע בני ח"ו שאין טומאה בתלמידי חכמים עיי"ש, ומזה הוכיחו לומר דצדיקים שמתו אין מטמאין כלל, ואף שהתוס' יבמות סא,א, ד"ה ממגע כתבו דרק דחויי קא מדחי לי' אלא עיקר הטעם משום שהי' מת מצוה כיון שהי' מעשרה הרוגי מלכות והיו יראים לקוברו, אבל הרמב"ן שם חולק על התוס' דח"ו לומר שהי' דוחה אותו שא"כ הי' נותן מכשול לפני עור, ועי' גם בחי' הרשב"א שם, וכ"כ הכס"מ בשיטת הרמב"ם הל' טומאת מת פ"א ה"ג, וכ"כ הרמב"ן בפירושו על התורה ר"פ חוקת שטומאת מת הוא משום דמיתה קשור עם עטיו של נחש, משא"כ בצדיקים שמתו בנשיקה לא שייך טומאה ולכן צדיקים אינם מטמאים, וכן האריך בחי' חת"ס סנהדרין לט,א, דצדיקים אינם מטמאין כי כבר בחייהם היו טהורין ולא שייך בהם שום גיעול ותיעוב כו' והנוגע בהם לא נטמא, ובהערות על הרמב"ן שם הביא שכן מפורש גם בזהר וישלח (קסח,א) דצדיקיא דמשתדלי באורייתא לא מסאבי גופא דלהון, וכ"כ בס' פנים יפות ר"פ חוקת ומביא ראי' מירושלמי ביצה פ"ב ה"ג דדוד מת בעצרת והיו אוננין לפיכך הקריבו קרבנותיהן למחרת, וקשה והרי היו טמאין אז ואיך שייך הקרבה וצ"ל משום דצדיקים אינן מטמאים עיי"ש. ולפי כל זה יש לומר דזהו גם הכוונה בהשיחה כאן דמדובר אודות משה ואהרן וכיו"ב, שהם בודאי לא יצטרכו הזאה ג' וז' כיון שהם טהורים לגמרי, ושאלת הגמ' בנדה היא במתים סתם.

עולת ראי' בשותפות

ויש להוסיף בזה, דבס' אוצר הספרא להגר"מ זעמבא הי"ד (ע' ל"ד) הביא התוספתא (חגיגה פ"א ה"ו) שעולת ראי' ושלמי חגיגה באים גם בשותפות, ואף שהרמב"ם לא הזכיר דין זה, כדהקשו המפרשים בטעם הדבר, כבר ביאר בזה בס' משא בני קהת הל' חגיגה סוף פ"א במה שכתב הרמב"ם דאם היו אוכלין מרובין ונכסים מועטים ירבה בשלמי חגיגה ואם יש לו אוכלין מועטין ונכסים מרובין ירבה בעולת ראי', וקשה דאם קאי על אשתו ובניו הקטנים הרי אינם מחוייבים באכילת שלמי חגיגה כלל ולמה ירבה בשבילם. ומבאר דקאי על בניו הגדולים שמחוייבים הם אלא שיכולים להביא קרבנות כאו"א בפני עצמו או בשותפות, כמבואר בתוספתא הנ"ל, וזהו כוונת הרמב"ם שאם יש אוכלים מרובין ישתתפו בעולת ראי' ובשלמי חגיגה יקריבו כאו"א בפ"ע, ואם יש אוכלין מועטין ישתתפו בשלמי חגיגה ויביא כאו"א עולת ראי' בפ"ע, ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא התוספתא כיון שזה נכלל במילא בדין זה, עיי"ש.

ונסתפק בזה הגר"מ זעמבא אם אחד המחוייב בעולת ראי' יכול להשתתף עם אחר שהוא פטור מעולת ראי'; ויסוד השאלה היא אם הגדר דעולת ראי' הוה שם חדש של קרבן עולת ראי', או שעצם הקרבן הוה קרבן עולה כשאר עולות שבאין לדורון, אלא שצותה התורה דראי' מחייב קרבן עולה, דאי נימא דהוה שם חדש של עולת ראי' אינו יכול להשתתף עם הפטור כיון דנמצא שיש כאן רק חצי שם של עולת ראי', כי האחר שהוא פטור שייך רק בעולה סתם, משא"כ אי נימא שהוא עולה ככל עולות שפיר יכול להשתתף עמו דמה נפק"מ לו אם השני הוה בר חיובא או לא.

ומביא ע"ז מ"ש בתוס' רי"ד ביצה כ,ב, דעולת ראי' ששחטו לפני זמנו כשר ואינו דומה לקרבן פסח שהוא פסול כיון דעולה נוהגת בכל השנה, הרי מוכח דסב"ל כאופן הב' דהוה שם קרבן עולה כמו כל עולות. ולפי"ז מתרץ גם קושיית התוס' בריש חגיגה בנוגע לקטן שהוא מחויב בראי' מדרבנן מצד חינוך דאיך שייך שיקריב בשביל קטן ביום ראשון הרי אין זה עולת ראי' מן התורה אלא עולה של רשות ואינו דוחה יו"ט עיי"ש, ולהנ"ל י"ל שהאב יכול להקנות חלק מהקרבן לבנו הקטן והוה שותף עמו, ונמצא שהחצי הוה של האב והוה עולת ראי' והשני של רשות, כיון דקטן אינו מחוייב מה"ת, ומ"מ יכול האב לצאת יד"ח כנ"ל, וגם מותרים להקריב ביו"ט ע"ד המבואר בביצה כא,א "חצי בהמה של ישראל וחצי של נכרי מותר לשחוט ביו"ט משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה", ועד"ז הכא דגם החצי של האב צריך הקרבה ודוחה יו"ט עיי"ש בארוכה.

ולפי"ז יוצא בנדו"ד שכשיהיו עולות ראי' בימי התשלומין ע"י אלו שמחוייבים כנ"ל, הרי יכולים כל ישראל להשתתף עמהם בכל קרבן, אבל לפי"ז נמצא דקרבנות אלו שאנו מקריבים אינם קרבנות של ראי' אלא עולות סתם והוו של רשות.