הנה ימים באים - ט״ו באב - שבת נחמו - החג הגדול של הנחמה הכפולה

ט״ו באב - שבת נחמו, החג הגדול של הנחמה הכפולה

מהי השמחה הגדולה בט״ו באב? ומדוע יהפוך תשעה באב ליום חג? * על משמעותה של נחמה כפולה ("נחמו נחמו"), ועל המבט הפנימי של תורת החסידות על ייסורי הגלות וימי הנחמה

הנה ימים באים מאת הר' מ"מ שי' רייצס 

השבוע חל חמישה־עשר באב, שכדברי המשנה (תענית כו, ב), "לא היו ימים טובים לישראל כמותו". על־פי המבואר בספרים, הרי שלשמחה זו יש קשר הדוק לגאולה העתידה, כדלהלן.

בספר "פרי עץ חיים" (סוף שער חג השבועות, "דרוש על סוד ט״ו באב") נאמר, שחמישה־עשר באב הוא יום טוב משום שבו הלבנה עומדת בשלמותה ("קיימא סיהרא באשלמותא"). כידוע, ישראל נמשלו ללבנה ולכן הם שמחים כאשר היא בשלמותה, כי דבר זה מבטא שלמות במצבו של עם ישראל.

הסבר זה עולה בקנה אחד עם דברי הגמרא (תענית שם), שהחג נקבע לזכרם של כמה מאורעות משמחים שאירעו באותו יום: העניין העיקרי של ט״ו באב הוא שלמות הלבנה, וכתוצאה מדבר זה עצמו - אירעו בו אותם מאורעות משמחים, בבחינת "מגלגלין זכות ליום זכאי".

ויש לתמוה:

הרי בכל יום חמישה־עשר בחודש הלבנה נראית במילואה, ומדוע אין היום הזה נחשב ליום חג?

יתר על כן: יש חגים נוספים בט״ו בחודש - חג הפסח וחג הסוכות - ועם זאת, משמע מלשון המשנה, שדוקא ט״ו באב הוא החג שאין כמותו!

העלייה הגדולה שאחרי הירידה

מוסבר על כך בתורת החסידות, שהדבר קשור בכלל הידוע: "ירידה צורך עלייה". מטרתה של כל ירידה היא - העלייה שבאה בעקבותיה. ומכאן, שככל שהירידה גדולה יותר, כך העלייה גדולה יותר. זוהי גם הסיבה לשמחה היתירה שקיימת בט״ו באב: מאחר שחמישה עשר באב בא לאחר הירידה הגדולה בתשעה באב, לכן ביום חמישה־עשר באב שמבטא את השלמות והעלייה - העלייה גדולה עוד יותר מבכל החודשים.

מוסיף על כך הרבי:

לכאורה, אין מקום כלל לציין את יום ט״ו בחודש כיום מיוחד, שהרי לאמיתו של דבר הלבנה שלמה תמיד, וההבדל בין ימי תחילת וסיום החודש שבהם הלבנה חסרה, ובין אמצע החודש שבו הלבנה מלאה - הוא רק במידת ההתגלות שלה לעינינו.

אלא, שזוהי אכן השמחה המיוחדת בחמישה עשר בחודש. השמחה היא בשל העובדה שהיום הזה מגלה ומלמד אותנו שבכל ימי החודש, גם בימים שבהם הלבנה נראתה קטנה וזעירה, וגם כאשר לא ראינו אותה כלל - היא היתה תמיד שלמה. הווי אומר, יום הט״ו בחודש מסמל התגלות גם לגבי העבר. ביום זה מתברר למפרע, שהלבנה היתה תמיד שלמה, והחיסרון היה רק מבחינת העובדה שהדבר לא נראה לעינינו. כך זה גם לגבי השמחה של ט״ו באב, שמחת העלייה שלאחר הירידה בתשעה באב:

השמחה איננה דווקא על התחדשות, אלא על עצם ההתגלות. כלומר, לאמיתו של דבר, גם תשעה באב, היום שמבטא את האבל והצער, הוא יום שבעצם טומן בתוכו טוב נפלא; אלא, שהטוב הזה נעלם מאתנו, כמו הלבנה בתחילת החודש שנראית חסרה, אבל בעצם היא שלמה גם אז, כמו באמצע החודש.

זהו, אפוא, תוכן העלייה של ט״ו באב: התגלות הטוב הנעלם, שייראה לעינינו. לאחר שבתשעה באב היה חיסרון בעניין התגלות מידת הטוב והחסד, בא חמישה־עשר באב, שבו מאיר משהו מעין הגילוי של הגאולה - שבה יתגלה איך בתוך הגלות והחורבן עצמם הסתתר טוב נפלא.

לסיכום, הקשר בין ט״ו אב לתשעה באב אינו מתבטא רק בכך שהעלייה בט״ו באב גדולה יותר, מכיוון שהיא באה לאחר הירידה הגדולה של תשעה באב; העלייה בט״ו באב מגלה ומבררת למפרע, שגם הירידה של תשעה באב לא היתה ירידה אמיתית, ולאמיתו של דבר - הסתתרה כאן עלייה.

שמחת ההתגלות

ביאור זה, שלפיו ט״ו באב מסמל את התגלות הטוב שהיה נעלם בתשעה באב, הולם היטב את אחד האירועים שהיו בחמישה־עשר באב, כדברי הגמרא (תענית ל, ב) - "יום שכלו בו מתי מדבר": רש״י (שם) מבאר את פרטי האירוע - "כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר, צאו לחפור. והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו, שמא ימות.. ולמחר הכרוז יוצא וקורא, ייבדלו החיים מן המתים. וכל שהיה בו נפש חיים, היה עומד ויוצא. וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים. וכיוון שראו כך תמהו ואמרו, שמא טעינו בחשבון החודש?! חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמישה־עשר, וכיוון שראו שנתמלאה הלבנה בט״ו ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר מ׳ שנה של גזרה נשלמו. קבעו אותו הדור לאותו יום, יום טוב".

לכאורה, לפי התיאור שברש״י, היה החג צריך להיקבע בתשעה באב, היום שבו אכן נתבטלה הגזירה! - (והעובדה שהעם נשאר בקברים עד יום ט״ו נבעה מ'תקלה טכנית' בלבד, היינו הספק שמא טעו בחשבון החודש). התשובה לכך היא, שאם כי הגזירה נתבטלה כבר בתשעה באב, הרי שבאותה שעה הדבר היה עדיין נעלם ולא ידוע. רק בט״ו באב בא הדבר לידי גילוי, ולכן קבעו אותו ליום שמחה. שוב אנו רואים, שהעלייה והשלמות במצבו של עם ישראל קיימות כבר בתשעה באב. אלא שאז היה העניין נסתר ונעלם, ובט״ו באב נעשה הדבר גלוי.

למעשה, הסבר זה על מהות השמחה שבחמישה־עשר באב, הוא אחד הביטויים לצורת חשיבה כללית שרואה את הימים שבהם אירעו מאורעות קשים לעם ישראל, כימים של טוב וחסד. העובדה שאנו מציינים אותם כימי צום ואבל, אינה משום שהם באמת היפך הטוב.

לאמיתו של דבר, טומנים ימים אלו בחובם דברים נפלאים, והיחס השלילי שלנו אליהם הוא רק משום שלעינינו הם מצטיירים כימים קשים וכואבים. בחמישה־עשר באב אנו מגיעים להכרה בעומק הדברים, שכן יום זה מבטא את ההתגלות של הטוב והחסד שבימים אלה, ועל כך השמחה הגדולה.

הסתכלות זו תסביר לנו את הייעוד התמוה לכאורה, בדבר הפיכתם של ימים אלו לימי שמחה בימות המשיח, וכפסק דינו של הרמב״ם (סוף הלכות תעניות): "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: 'כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו' ". - השאלה מתעוררת מאליה: מדוע יהפכו ימים קשים אלו לימים טובים? מובן שהאבל והצום יתבטלו, כאשר לא תהיה עוד סיבה לכך, אבל מדוע הימים הללו יהיו ימי שמחה?!

ההסבר הוא, לאור האמור שלאמיתו של דבר קרו בימים אלו דברים נפלאים. היום איננו רואים זאת, ולכן אנו מתייחסים אליהם כאל ימים שליליים. יבוא יום ונבין את מה שהסתתר מאחורי האירועים, ואז נוכל לחגוג את הימים הללו.

נחמה כפולה

זהו גם הפירוש בדברי הנביא שנקרא בהפטרת שבת זו, "נחמו נחמו עמי". משמעות כפל הלשון היא, שייתכנו שתי צורות בנחמה. נחמה רגילה משאירה את הצער ועוגמת־הנפש, והיא רק נותנת פיצוי עליהם. למשל, אדם שביתו נשרף - יכול לקבל כפיצוי שני בתים חדשים. במצב כזה, הצער שהיה לו בעת שריפת הבית היה מוצדק, אלא שהוא מתנחם בתמורה שניתנה לו.

קיימת נחמה מסוג שונה. נחמה שמביאה את האדם להכרה, שמה שהיה נראה לו כדבר שלילי ומזיק - היה טוב, לאמיתו של דבר. זוהי נחמה כפולה, שהופכת את המעשה הכואב עצמו למעשה של חסד ורחמים.

דוגמה לכך אנו מוצאים בסיפור הגמרא (תענית כא, א), על נחום איש גם זו. הוא הוליך דורון לקיסר, ובדרך החליפו בעלי האכסניה את תכולת התיבה בעפר. הקיסר כעס, כמובן, ורצה להורגו. לכאורה, היה זה מצב שלילי, מכאיב ומצער, אולם הוא האמין ש״גם זו לטובה". ואכן, לבסוף קרה הנס ואותו עפר נהפך לכלי נשק, שבאמצעותו ניצח הקיסר את אויביו, והוא גמל על כך לנחום איש גם זו ברוחב לב.

כאן התברר, שהחלפת תכולת התיבה בעפר לא היתה מלכתחילה דבר שלילי, אלא אדרבה, טוב נפלא, שרק לא היה ידוע. וכך בענייננו: הנחמה הכפולה מגלה כיצד בתוך ייסורי הגלות עצמם הסתתרו רחמיו האין־סופיים של הקב״ה. נחמה כפולה זו תבוא לביטוי מושלם לעתיד לבוא. אז נוכל לומר בפה מלא (ישעיה יב, א) - "אודך ה׳ כי אנפת בי". כלומר, נודה לה׳ על הצרות שהיו בזמן הגלות. או־אז אכן נוכל לחגוג את תשעה באב ושאר הצומות. אולם כבר בזמן הזה, ככל שאנו מתקרבים לביאת המשיח, נותנת לנו פנימיות התורה (שעניינה גילוי הדברים הכמוסים והנעלמים) שמץ של הבנה בכך. באמצעותה אפשר לראות, במידה מסויימת, את הטוב שמסתתר בתוך החורבן והגלות שהם כה קשים וכואבים. 1

נקודת הדברים היא, שפעולת החורבן, שגרמה להתחלת ההתרחקות כביכול בין הקב״ה לבני ישראל, מבטאת לאמיתו של דבר את הקירבה שבין הקב״ה לבניו, שכן דווקא פעולה זו תקרב את עם ישראל לזמן הנפלא שיהיה לעתיד לבוא. הקב״ה מתרחק - בחיצוניות - מבני ישראל, כדי להכין להם, כביכול, את הייעודים הנעלים של ימות המשיח; הקב״ה מכה לכאורה את בניו, דוקא מתוך הדאגה לעתידם, כדי שיתכפרו עוונותיהם והם יהיו מוכשרים לקבל את הגילויים האלוקיים שיתגלו להם לעתיד לבוא.

בעצם, רעיון זה נכון ביחס לכל ענין הגלות; אולם בענין חורבן בית המקדש מובן הדבר בצורה מיוחדת, וזאת על פי דוגמה פשוטה: אדם שביתו בנוי בצורה שלטעמו דורשת תיקון, והוא מחליט לבנות בית חדש, שייבנה כרצונו - מוכרח הוא להרוס תחילה את הבית הישן. במקרה זה מובן מאליו, שהריסת הבית הישן היא חלק בלתי נפרד מהבנייה מחדש. אי אפשר להתייחס אליה כאל הרס והשחתה.

ובנמשל: בית־המקדש שנחרב היה "בניינא דבר נש", בניין שנבנה בידי אדם, ובתור שכזה מעלתו פחותה בהרבה מבניין בידי שמים. הקב״ה רצה ׳לתקן׳ את בית־המקדש, ולעשותו "בניינא דקודשא־בריך־הוא", בית שנבנה בידי הקב״ה, וכהכנה לכך אכן החריב את בית־המקדש השני. כך תתאפשר בניית הבית השלישי, שיהיה נעלה בהרבה. הווי אומר, פעולת החורבן היא בעצם חלק מבניין בית־המקדש השלישי.

"עד מתי"?!

מאידך, אסור לנו להסתפק בכל ההסברים, ותשעה באב, יום החורבן, יהפוך ליום טוב רק כאשר הקב״ה יראה את אהבתו וקירבתו אלינו בצורה גלויה, בגאולה האמיתית והשלמה.

וזהו בעצם המסר של ט״ו באב: אכן, הירח מלא כל החודש. אך מציינים זאת רק כשהדבר בא לעין כל, ביום החמישה־עשר בחודש. הגזירה על דור המדבר התבטלה כבר בתשעה באב, וחוגגים זאת רק בט״ו בו, כשהדבר בא בצורה גלויה וברורה. - עד אז, נמשיך לזעוק ״עד מתי״, ולתבוע שאהבתו של ה׳ אלינו תבוא בהתגלות - לעיני כל העמים, ואז נוכל לשמוח בשלמות, "ונרננה ונשמחה בכל ימינו".

מקורות: קונטרס ט״ו באב תש״נ. שיחות ט״ו באב וש״פ עקב, תשמ״ז. לקו״ש חלק יח ע׳ 313. חלק כט ע׳ 13, וע' 377.

(1) כמבואר בהרחבה בכמה מקומות: ראה לקוטי שיחות ח״ב עמ׳ 360 ואילך; מאמריו של הגה״ח הרב יואל כהן שליט״א על ימי הנחמה, שפורסמו ב״כפר חב״ד" במסגרת הסדרה "מחשבת החסידות". ועוד.