מה יעשו הלמדנים באלף השביעי?

יו"ל לפרשת משפטים.

מתוך הנה ימים באים להרמ"מ רייצס, על־פי הדרן על מסכתות ברכות ומועד קטן״ בקונטרס כ״ב שבט תשנ״ב - סה״מ מלוקט חלק ו' עמ' קיג ואילך.  

חז״ל אמרו שבאלף השביעי תהיה "שבת ומנוחה", אך האם יעלה על הדעת שדווקא אז לא יוסיפו להתעלות בלימוד התורה, והרי נאמר במפורש "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל״? * תשובה לשאלה זו ועוד רבות, לפי ביאור חדש של הרבי על חידושי התורה בזמן הזה ולימות המשיח

בדין עבד עברי שבפרשתנו, קובעת התורה הגבלה על זמן עבודתו - שש שנים בלבד. "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חנם" (כא, ב). בתורת החסידות מפרשים את הפסוק על כל עם ישראל שהם עבדי הבורא, והמשמעות הפנימית ב״שש שנים״ ו״בשביעית״ הוא ששת אלפי השנים — והאלף השביעי. "שש שנים יעבוד״ - בששת אלפי השנים נדרש עם ישראל לעבוד עבודה תמידית. "ובשביעית יצא לחפשי חנם״ - באלף השביעי תהיה המנוחה, ה״יציאה לחפשי" וסיום העבודה. ובלשון רבנו הזקן (תורה־אור פרשתנו עו, ג - לאחר ביאור נרחב על עבודת ה׳ שנדרשת מיהודי ב״עיבוד" הנפש הבהמית והפיכתה לטוב):

"וכל זה בשית אלפי שני דהוי עלמא. וזהו שש שנים יעבוד, ועל זה אמרו 'צדיקים אין להם מנוחה ילכו מחיל אל חיל וכו״. אבל ובשביעית - באלף השביעי - יצא לחפשי חנם. חנם בלא מצוות, שאז יהיה מנוחה לחיי העולמים, שאין עוד עליה למעלה הימנה".

ההסבר בתורת החסידות מתייחס באופן כללי לעבודת ה׳ שיש בה תנועה, השתנות ועליות במשך ששת אלפי השנים - ובאלף השביעי תהיה המנוחה; כאן נדון בעיקר בשאלה כיצד עניין המנוחה שתהיה באלף השביעי, יקבל את ביטויו במצוות לימוד התורה. מנוחה מלימוד התורה

המהרש״א (ב׳חידושי אגדות׳ סוף מסכת ברכות) מעלה סתירה שקיימת לכאורה בדברי חז״ל: מצד אחד, אנו רואים שבאלף השביעי תהיה "שבת ומנוחה". וכמפורש במשנה (סוף תמיד) ״מזמור שיר ליום השבת - ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". ומצד שני, שנינו (סוף ברכות) "תלמידי־חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר (תהילים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון״. הרי שגם אז יהיו עליות מחיל אל חיל, היפך ה״מנוחה״!

והמהרש״א מבאר, שמבחינת לימוד התורה, לעולם לא תהיה מנוחה. גם באלף השביעי "ילכו מחיל אל חיל", וכוונת חז״ל (בסוף מסכת תמיד) באמרם שהשבת היא "יום שכולו שבת ומנוחה", היא למנוחה ממלאכות גשמיות, מנוחה כפשוטה. ואדרבה: מנוחה פיזית זו תסייע ללימוד התורה בעיון ובעומק, באופן ש״אין להם מנוחה": תלמידי־חכמים יעסקו בלימוד התורה ויעלו מחיל אל חיל, כשאינם סובלים מהפרעות צדדיות גשמיות, שמונעות ומעכבות את לימוד התורה.

ואולם, אם אמנם חידושו של האלף השביעי, "יום שכולו שבת ומנוחה", הוא במנוחה פיזית, מנוחה ומרגוע מהמלאכות הגשמיות, יש לתמוה: הרי "מנוחה" זו אינה חידוש של האלף השביעי, שכן כבר לפני כן, בימות המשיח (תקופה שקודמת לאלף השביעי), יקויים הייעוד (ישעיה סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם", שיביא לכך שבני־ישראל "ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה", "יהיו פנויין בתורה וחכמתה" (כלשון הרמב״ם, הל׳ תשובה פ"ט ה״א, וסוף הל׳ מלכים).

ולאמיתו של דבר, אפילו לפני הגאולה קיים מצב כזה של מנוחה, וכלשון הרמב״ם (הל׳ תשובה פ״ט ה״א) ״הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה .. יסיר ממנו כל הדברים המונעים.. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה .. כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויין ללמוד בחכמה״. -

לכן מסתבר לומר, שכוונת חז״ל בדבריהם על "יום שכולו שבת ומנוחה" היא למנוחה בעניין לימוד התורה עצמו, בנוסף למנוחה הגשמית שתהיה כבר לפני כן. לפי זה נצטרך לומר שהמאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", מתייחס לזמן הגלות בלבד, והכוונה ב״עולם הבא" היא לגן-עדן (שקיים גם כיום), אבל לעתיד לבוא אכן תהיה "שבת ומנוחה לחיי העולמים", גם בתחום לימוד התורה.

ובעצם, הדברים כמעט מפורשים בדברי האריז״ל (לקוטי הש״ס סוף ברכות). האריז״ל מביא את המאמר "תלמידי־חכמים אין להם מנוחה", ומסביר: "בעולם שלאחר המיתה, תלמידי־חכמים עוסקין בתורה ועולין ממדרגה למדרגה ומישיבה לישיבה .. כי כמו שהשם יתברך אין לו סוף, כך תורתו אין לה סוף". והאריז״ל מסיים: "לעתיד אחר התחייה יהיה להם מנוחה, ומלאה הארץ דעה".

מדבריו מובן, שכל העליות האין־סופיות שבלימוד התורה, "ממדרגה למדרגה ומישיבה לישיבה״, הן רק בעולם הזה - בימינו אנו, ובגן עדן - העולם שלאחר המיתה, אבל "לעתיד אחר התחיה", ייפסקו העליות הללו, ויהיה "יום שכולו שבת ומנוחה".

יעמדו על אמיתת התורה

ואולם, הדבר דורש ביאור: הרי הסיבה לכך שבזמן הזה יש עליות ממדרגה למדרגה ללא הפסקה, היא כדברי האריז״ל: ״כי כמו שהשם יתברך אין לו סוף — כך תורתו אין לה סוף", ותמיד אפשר לעלות עוד ועוד. אם כך, מה פשר העובדה שבאלף השביעי תיפסקנה העליות?! הרי מדובר בתורה אין־סופית, שתמיד אפשר לעלות בה בסולם המעלות עד אין קץ!

מסביר על כך הרבי: העובדה שבלימוד התורה ייתכנו עליות לאין קץ אינה נובעת ממעלת התורה. אמנם התורה היא ארוכה ורחבה, אך אפשר לדעת וללמוד את כולה. העליות האין־סופיות נובעות מהעומק שטמון בתורה. התורה היא תורתו של הבורא, וכיוון שהמרחק בין הנבראים ובין הבורא הינו אין סופי, לכן יש אין־סוף דרגות בהבנת התורה. ככל שאנו מטפסים ועולים להבנה עמוקה יותר, אפשר תמיד להבין בעומק חדש, בהבנה נכונה יותר.

וידוע מאמרו של הבעל־שם־טוב (הובא והוסבר בספר ״מאמרי אדה״ז -עניינים" ע׳ רצג ואילך, להלן בהשמטות קלות): "כל פשט שיאמרו לו בחריפות ופלפול הן בגמרא או פוסקים, יקשה עליו תיכף ומיד קושיא, יתרץ ויקשה עוד קושיא, עד אין קץ ותכלית".

זאת משום ש״התורה נשתלשלה מעולם לעולם, ובכל עולם הוא באופן אחר ובעניינים וסוגים אחרים כפי ערך אותו העולם בעילוי אחר עילוי. נמצא התורה שהיא בכל עולם, יש לה חסרון בעולם שלמעלה ממנה, והחסרון הוא קושיא ואינו יכול לתרץ אותה באופן של אותו העולם, כי אם בפנים שלמעלה בעולם העליון. וכן הוא הדבר מעולם ועד עולם, בעילוי אחר עילוי אין קץ. עד שורש כל השורשים מהתורה שהיא חכמה שלמעלה, שם הוא תכלית השלמות".

אם כן, הרי מובן שכל העליות לאין־סוף קיימות רק בזמן הזה, כאשר יש "מרחק" בין בני-ישראל להקב״ה. אבל באלף השביעי, כאשר בני ישראל יגיעו לדרגת התורה כפי שהיא אצל הבורא עצמו, לאמיתתה של תורה בתכלית השלמות, אזי באופן טבעי ייפסקו העליות, כי לא יהיה עוד להיכן לעלות.

ובלשון הרבי: "לעתיד לבוא (לאחרי שלמות העבודה בעולם הזה ובעולם הבא), יעמדו ישראל על אמיתת התורה כמו שהיא באמיתתו יתברך (כיוון שיתגלה בפועל ש״ישראל אורייתא וקודשא־בריך-הוא כולא חד"), ולכן יתבטל המצב דהעדר המנוחה. כי, סיבת העדר המנוחה היא בגלל היגיעה וההשתדלות לעמוד על אמיתת התורה, וכשעומדים על אמיתת התורה בטל המצב דהעדר המנוחה (כשם שבתורה עצמה לא שייך מצב של העדר המנוחה), ואז תהיה השלמות האמיתית באופן של מנוחה, "יום שכולו שבת ומנוחה".

כך יתפרש, אפוא, לשון הפסוק "ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלוקים בציון" (שממנו הוכיחו חז״ל ש״תלמידי־חכמים אין להם מנוחה"): "ילכו מחיל אל חיל" במשך הזמן הזה, בהשתדלות ויגיעה להגיע לעומק התורה; וכך תמשיך הליכה זו, עד ש"יראה אל אלוקים בציון", שאז תיפסק.

כאשר ״יראה אל אלוקים בציון״ - קרי: כשיהיו בני־ישראל בציון ותהיה הדבקות המושלמת שלהם בקב״ה, והם יגיעו לאמיתתה של התורה כפי שהיא אצל הבורא עצמו - לא יהיה עוד עניין בהליכה ובעלייה, ותהיה "שבת ומנוחה".

האומנם יפסיקו ללמוד?

אבל, אם ננסה ׳להוריד׳ את ההסבר האמור למשמעות הדבר בפועל־ממש, נראה עד כמה הדבר מוזר ותמוה: באלף השביעי ייעלם המושג של לימוד התורה… ובלשון הרבי: ׳מה עושים תלמידי־חכמים ל״יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" באלף השביעי? ובסגנון אחר: איך ייתכן שדווקא באלף השביעי, זמן הכי נעלה מכל שית אלפי שנין דהווי עלמא, לא תהיה הוספה בתורה אצל תלמידי־ חכמים?! זאת ועוד: כיוון שגדר הזמן הוא תנועה ושינוי, איך ייתכן שיהיו אלף שנה — זמן ארוך - באותו מעמד ומצב ללא שינוי והוספה?׳.

תמיהות אלו מביאות לידי מסקנה הכרחית, שגם לאחר שיעמדו ישראל על אמיתת התורה כפי שהיא אצל הקב״ה עצמו, תהיה הוספה וחידוש בלימוד התורה. אלא שצריך להבין: מה אפשר לחדש ולהוסיף לאחר שהגענו לאמיתתה של תורה בצורה הכי מושלמת?

לביאור הדבר יש להקדים את מאמר חז״ל המפורסם, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - הכל ניתן למשה בסיני״ (נסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 253). בהשקפה ראשונה, מאמר זה אינו מובן כל עיקר: איך אפשר לומר שיש כאן חידוש של ה״תלמיד ותיק״ - אם הדבר ניתן כבר בסיני?! אמנם ידוע ההסבר (לקו״ש שם), שבסיני ניתנו למשה הכללים והיסודות, שבעצם כוללים בתוכם את כל הפרטים וחילוקי הדינים. ולכן, מדובר מצד אחד ב״חידוש״ של ה״תלמיד ותיק״ - שכן בפועל לא ניתן פרט זה בסיני; ומצד שני, הוא כלול באופן פוטנציאלי ביסודות הכלליים שנלמדו בסיני.

אבל הסבר זה דורש ביאור נוסף: הרי יש מצוות שחכמים חידשו ללא מקור והתבססות על התורה שבכתב, כמו לדוגמה מצוות נר חנוכה, שלכאורה איננה מבוססת על היסודות שניתנו בסיני, והיא "חידוש" ממש של חכמינו ז״ל?

התשובה היא שבמאמר חז״ל זה קיים עומק נוסף. באשר לרוב החידושים שמתחדשים במשך הדורות, נכון אמנם ההסבר האמור: הם כלולים ביסודות שלמד משה בסיני, ולמעשה - אין הם "חידושים" אמיתיים. אולם קיימים, גם כן, חידושים אמיתיים, ובכל־זאת נחשב הדבר כאילו הם ניתנו למשה בסיני. הכיצד?

חידושים של בני ישראל

ההסבר בדבר הוא כך: הקב״ה יודע עתידות, ולכן יודע הוא מראש את החידוש שתלמידי החכמים עתידים לחדש. ומרוב אהבתו וחיבתו לבניו עם ישראל, "קובע" ו״מכניס" הוא את החידושים הללו בתורתו. וכך הוא נתן למשה את התורה, כש״קבועים״ בה - בצורה נעלמת מאוד - חידושים אלו.

לפי זה מובן ששני הפרטים נכונים ומדוייקים: א) מצד אחד מדובר כאן ב״חידוש" של עם ישראל, ה״תלמיד ותיק" שהוא באמת זה שחידש והמציא רעיון זה. כמו מצוות חנוכה, לדוגמא, שחכמים חידשו אותה מדעתם. ב) עם זה, ניתן חידוש זה בסיני, כי הקב״ה כלל בתורה גם חידושים אלו (אף שבגדרי העולם הזה, שמושג הזמן שולט בו, הדבר נחשב שהם עדיין לא התחדשו כלל).

כעת נוכל להבין מה תהיה ההוספה וההתחדשות בלימוד התורה לעתיד לבוא. לאחר שיעמדו על אמיתתה של תורה, מצב שבו לכאורה - אין עוד מה להוסיף:

אכן, לעתיד לבוא נגיע לעומק המושלם שבתורה כפי שהיא אצל הקב״ה, ואין עוד על מה להתייגע ולהתאמץ. כך שביחס לתורה כפי שהיא מצד עצמה, יש כבר "מנוחה"; אבל אז יתעלו ישראל ויוסיפו לחדש חידושים מדעתם. חידושים אלה אינם נמצאים בתורה מצד עצמה, ורק מצד הקשר העצמי שלהם לקב״ה, קובע אותם הקב״ה בתורתו יתברך.

ובלשונו של הרבי: ׳...כשעומדים על אמיתתה של תורה כפי שהיא מצד עצמה ("ליום שכולו שבת ומנוחה", לאחרי השלמות דלימוד התורה בעולם הזה ובעולם הבא) — נעשה עיקר הלימוד בתורה באופן שישראל מחדשים בתורה בהוספה על העומק שיש בה מצד עצמה, מצד שורשם בעצמותו יתברך שלמעלה מהתורה שהיא בחינת חכמה, ובעניין זה לא יהיה הפסק, כי אם, הוספה ועלייה עד אין סוף ("אין להם מנוחה").

ויש לומר שמרומז בלשון הכתוב: "ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלוקים בציון" — שגם כש״יראה אל אלקים בציון", כשיתגלה ש״ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", שאז יעמדו ישראל על אמיתת התורה, תהיה הוספה ועלייה עי״ז שישראל יחדשו ויוסיפו בתורה, "ילכו (בכוח עצמם) מחיל אל חיל"׳.

על־פי הדרן על מסכתות ברכות ומועד קטן״ בקונטרס כ״ב שבט תשנ״ב - סה״מ מלוקט חלק ו' עמ' קיג ואילך.