שיחה:זהר פרשת תולדות דף קלז, א: הבדלים בין גרסאות בדף
שורה 26: | שורה 26: | ||
אג"ק ח"ב הע' 16 מהרמ"ז - אולי יעשו מצות באותה שעה כו'. ומיירי אחרי תחה"מ | אג"ק ח"ב הע' 16 מהרמ"ז - אולי יעשו מצות באותה שעה כו'. ומיירי אחרי תחה"מ | ||
+ | |||
+ | ---- | ||
+ | |||
+ | |||
+ | חיות נפש הבהמית היא יסודה ''מיסוד האש'' כי ד' בחינות דומם צומח חי מדבר הם כנגד ד' בחי' אש רוח מים עפר. ובחינת אש הוא בחינת נפש החי', ובחינת רוח הוא בחינת מדבר כדכתיב והיה האדם לנפש חיה ותרגם אונקלוס לרוח ממללא ... ומשחרב בית המקדש תקנו אנשי כנסת הגדולה התפלה שיקריב כל אחד נפשו הבהמית להעלותה ולקשרה בשרשה שהיא גם כן מיסוד האש ומקור חוצבה ויסודתה בהררי קדש מרכבה העליונה פני אריה פני שור כו', אלא שלאחר ירידת והשתלשלות והתלבשות בע' שרים שמרי האופנים נמשך תענוגי העולם הזה והכח המתאוה שהוא גם כן בחינת חמימות האש וגם היצר הרע הוא אש זר דולק, וצריך להעלות נפש הבהמית לשרש בחינת אש שלמעלה ולהתכלל בבחינת מרכבה העליונה בחינת אש אוכלה לכלות ולשרוף כח המתאוה והאש שלמטה בתענוגות בני אדם בעוה"ז שלא ילך בהם אלא בקרירות ולהפך מהיפך להיפך להיות כח המתאוה ברשפי אש שלהבת לדבקה באלקים חיים. (לקוטי תורה{{הערה|ר"פ כי תצא.}}) | ||
+ | |||
+ | ולכאורה מדבר (היינו שכל) רוח. חיות (פי' החיות של הנה"ב - מדות) אש. צומח שבגוף - מים. דומם שבגוף - אפר. וצ"ע אם זוהי באמת הכוונה. |
גרסה מ־05:09, י"ד באייר ה'תשע"ו
בלקוטי שיחות פ' תצא (ב) אות ט מובא הסיפור א ציעבעלע זאלסטו ווערן כו' ובהערה 69: להעיר שטעמו בפני עצמו מר, אבל מתבל המאכל. ויש להבין האם פירושו ע"ד בראתי לו תורה תבלין, וגם שם מיירי בחזרת חסידות, או דלמא הכוונה ע"ד עבירה לשמה? (שני הנושאים קשורים בדף זה)
בזהר כאן, האם מדובר כאן על דרגא של בינוני או של צדיק? (דלכאורה אם לא יהיה מנוול כמקודם, הרי הוי צדיק).
ראה ס' המאמרים תש"מ - ע' קמא, שבימות המשיח יהיו גופים שיוולדו מאב וגם בתאוה גשמית טבעית עיי"ש.
---
לקו"ש חכ"א ע' 379 בענין עוד ישבו - שלאחר תחה"מ כל אויביו ישלים איתו.
---
הערות וביאורים וישב תשנ"ב (בענין ב' תקופות)
---
מהרש"א סוכה שם.
היום יום ג' אב.
אג"ק ח"ב הע' 16 מהרמ"ז - אולי יעשו מצות באותה שעה כו'. ומיירי אחרי תחה"מ
חיות נפש הבהמית היא יסודה מיסוד האש כי ד' בחינות דומם צומח חי מדבר הם כנגד ד' בחי' אש רוח מים עפר. ובחינת אש הוא בחינת נפש החי', ובחינת רוח הוא בחינת מדבר כדכתיב והיה האדם לנפש חיה ותרגם אונקלוס לרוח ממללא ... ומשחרב בית המקדש תקנו אנשי כנסת הגדולה התפלה שיקריב כל אחד נפשו הבהמית להעלותה ולקשרה בשרשה שהיא גם כן מיסוד האש ומקור חוצבה ויסודתה בהררי קדש מרכבה העליונה פני אריה פני שור כו', אלא שלאחר ירידת והשתלשלות והתלבשות בע' שרים שמרי האופנים נמשך תענוגי העולם הזה והכח המתאוה שהוא גם כן בחינת חמימות האש וגם היצר הרע הוא אש זר דולק, וצריך להעלות נפש הבהמית לשרש בחינת אש שלמעלה ולהתכלל בבחינת מרכבה העליונה בחינת אש אוכלה לכלות ולשרוף כח המתאוה והאש שלמטה בתענוגות בני אדם בעוה"ז שלא ילך בהם אלא בקרירות ולהפך מהיפך להיפך להיות כח המתאוה ברשפי אש שלהבת לדבקה באלקים חיים. (לקוטי תורה[1])
ולכאורה מדבר (היינו שכל) רוח. חיות (פי' החיות של הנה"ב - מדות) אש. צומח שבגוף - מים. דומם שבגוף - אפר. וצ"ע אם זוהי באמת הכוונה.
- ↑ ר"פ כי תצא.