זהר פרשת וארא דף כח, א

התרגום והביאור הוא מפירוש "מתוק מדבש". 

בכל עושה ה' שליחותו

רבי חייא הוה יתיב יומא חדא אבבא דתרעא דאושא [היה יושב יום אחד על פתח שער העיר אושא], חמא ליה לרבי אלעזר חד קטפירא טאסא גביה [ראה לרבי אלעזר שצפור אחת שקוראים אותה מבשרת היתה מעופפת אליו], אמר ליה לרבי אלעזר משמע דאפילו באורחך כלא תאיבין למהך אבתרך [משמע שאפילו כשאתה הולך בדרך הכל מתאוים ללכת אחריך], אהדר רישא וחמא ליה [החזיר רבי אלעזר ראשו וראה את הצפור הפורחת אחריו], אמר ודאי שליחותא אית גביה [אמר ודאי שיש לצפור זו איזו שליחות אלי], דהא קודשא בריך הוא בכלא עביד שליחותיה [כי הקב"ה על ידי הכל עושה שליחותו] וכמה שליחין אית ליה לקודשא בריך הוא [כי הרבה שליחים יש להקב"ה] דלא תימא מלין דאית בהו רוחא בלחודייהו [שלא תאמר שעושה שליחותו רק בדבר שיש בו רוח חיים] אלא אפילו אינון מלין דלית בהו רוחא [אלא אפילו בדבר שאין בו רוח חיים].

ולזמנין דקב"ה עביד בהו שליחותא - או נשברת הקורה ונופלת עליו או נופלת אבן על ראשו ורוצץ את מוחו. והענין כי העון עצמו נשאב באותו עץ או באותו אבן ונפרע ממנו. וזהו וישלחם ביד פשעם. (אור החמה)

אבני ביתו ועצי ביתו יעידו בו

פתח ואמר [לפרש מה שכתוב] כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה, [והקדים ואמר] כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא מחובוי דלא יחטא קמי קודשא בריך הוא [כמה צריך האדם להזהר מעונותיו שלא יחטא לפני הקב"ה], ואי יימא מאן יסהיד ביה [ואם יאמר מי יעיד בו מה שעשה בחדרי משכבו], הא אבני ביתיה ואעי ביתיה יסהידו ביה [הרי אבני ביתו ועצי ביתו יעידו בו, רצה לומר עתיד הקב"ה להביא את הרשעים למשפט, וכדי שיתביישו ממעשיהם יתן הקב"ה רוח באבני ביתו שיעידו בפניו ויכלם ממה שעשה], ולזמנין דקודשא בריך הוא עביד בהו שליחותא [ולפעמים הקב"ה עושה בהם שליחותו, ורצה לומר הגם שהקב"ה יודע כל תעלומות והוא העד והוא הדיין, אבל הקב"ה רוצה שעדים גשמיים יעידו בו].

יסהידו ביה - אבן מקיר וקורה מעידה הוא מצד כח המעמיד מאין ליש בפרטות ומצד גלגולים שבדצח"מ. (הרא"ד מבוטשאטש)

אבני ביתיה ואעי ביתיה יסהידו ביה - כשאדם לומד תורה - חודר קול התורה לא רק אותו אלא אפילו את כתלי הבית שבו לומד, כמארז"ל שלעתיד "קורות ביתו של אדם מעידים בו", כיון שעתה סופגים הם את דיבוריו ומעשיו; אלא שעתה ענין זה הוא בהעלם (העלם שיש לו מקום גם ע"פ תורה, תורת אמת, שמטעם זה ישנם חילוקים בהלכה - ולדוגמא בהנוגע לצניעות - אם עושים דבר בחדרי חדרים או בגלוי), ולעתיד יזעקו הכתלים והקורות ("ארויסשרייען") מה שספגו עתה - "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". ואף ששם המדובר הוא בנוגע עשיותיו של אדם שהיפך הטוב כו' - הרי מובן מזה במכ"ש בנוגע לתומ"צ, כי מרובה מדה טובה. (כ"ק אדמו"ר)

אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה - עתה מחריש הדומם, דורכים עליו והוא שותק. אך יבא זמן בגילויים שבעתיד, והדומם יתחיל לדבר, לספר, ויתבע: אם תוך כדי הליכה לא הרהרו או שוחחו בדברי תורה - מדוע דרכו עליו?! האדמה עליה דורכים ממתינה אלפי שנים מאז ששת ימי בראשית - כאשר בינתיים דורכים עליה כמה ברואים בעלי חיים כו' שתדרוך שם כף רגלו של יהודי שני יהודים וישוחחו בדברי תורה. ובאם לאו - אומרת היא: הרי אתה גם כמו בהמה! (היום יום)

ראיה לתחיית המתים בק"ו ממקל אהרן

תא חזי חוטרא דאהרן דאיהו אעא יבישא [בא וראה מקלו של אהרן שהיה עץ יבש], קודשא בריך הוא שירותא דנסין עבד ביה [הקב"ה תחילת הנסים במצרים עשה בו], ותרי שליחותי ביה אתעבידו [ושני שליחותיות נעשו בו], חד דאיהו אעא יבישא ובלע לאינון תנינייא דילהון [אחד שהוא היה עץ יבש ובלע את התנינים שלהם], וחד דהא לשעתא אתהדר ברוחא ואתעביד בריה [ואחד כי לפי שעה חזר להיות בריה ברוח חיים].

אמר רבי אלעזר תפח [כח, עמוד ב] רוחיהון דאינון דאמרין דלא זמין קודשא בריך הוא לאחייא מתייא [תפח רוחם של אלו האומרים שהקב"ה אינו עתיד להחיות המתים], והיך יתעביד מנייהו בריה חדתא [ואומרים איך יעשה הקב"ה מגופים שנרקבו ונבלעו בעפר בריה חדשה], ייתון ויחמון אינון טפשאין חייביא רחיקין מאורייתא רחיקין מניה [יבואו ויראו אלו טפשים חוטאים הרחוקים מן התורה ורחוקים מהקב"ה], בידיה דאהרן הוה חוטרא אעא יבישא [בידו של אהרן היה מקל מעץ יבש] וקודשא בריך הוא לפום שעתא אהדר ליה בריה משניא ברוחא וגופא [והקב"ה לפי שעה החזירו להיות בריה משונה ברוח וגוף, כל שכן] אינון גופין דהוו בהו רוחין ונשמתין קדישין ונטרו פקודי אורייתא ואשתדלו באורייתא יממא ולילי וקודשא בריך הוא טמיר לון בעפרא [אלו הגופים שהיה בהם רוחות ונשמות קדושות ושמרו מצות התורה ועסקו בתורה יומם ולילה והקב"ה הטמין אותם ושמרם בעפר], לבתר בזמנא דיחדי עלמא על אחת כמה וכמה דיעבד להו בריה חדתא [לעתיד בזמן שהקב"ה ישמח עולמו על ידי שיחיה את העולם שנחשב עתה כמת, ואז בודאי שהקב"ה יעשה את גוף האדם בריה חדשה].

בזמנא דיחדי עלמא - היינו שעתיד העולם עצמו להחיותו כדאיתא בפ' ויקהל דף קצ"ט כי העולם עתה הוא מת ועתיד הקב"ה להחיותו ולזה יהיה לו כח שיתגלגלו בו גופים שבחו"ל שבגלגול מחילות כי ישוב העולם אל חיותו ויתן מקום שיכנסו הגופים בתוכו עד בואם אל א"י לקבל נשמתם וזהו שרמז כאן באומרו בזמנא דיחדי עלמא שהעולם עצמו ישמח בחיותו (אור החמה).

ריכוך העצם הנשאר מן הגוף בטל תחיה

אמר רבי חייא ולא עוד אלא דההוא גופא דהוה יקום [ולא עוד אלא אותו הגוף שמת הוא ממש יקום, כדי שיכירו שהוא הוא הפלוני הקודם], משמע דכתיב יחיו מתיך [משמע שאותם שמתו יקומו], ולא כתיב יברא [שהקב"ה יברא אותם מחדש], משמע דבריין אינון אבל יחיו [משמע שכבר היו נבראים ועתה יחיו].

דהא (בראשית קל"ז) גרמא חד ישתאר מן גופא תחות ארעא [כי עצם אחד נשאר מן הגוף תחת הארץ], וההוא לא אתרקב ולא אתבלי בעפרא לעלמין [וזה לא ירקב ולא יבלע בעפר לעולם], ובההוא זמנא קודשא בריך הוא ירכך ליה ויעביד ליה כחמירא בעיסה [ובזמן תחיית המתים הקב"ה ירכך אותו ויעשה אותו כשאור בבצק], ויסתלק ויתפשט לארבע זויין [ויתעלה ויתפשט לארבע זויות] ומניה ישתכלל גופא וכל שייפוי [וממנו יתתקן ויבנה הגוף וכל אבריו], וקודשא בריך הוא יהיב ביה רוחא לבתר [ואחר כך יתן בו הקב"ה רוח חיים]. אמר ליה רבי אלעזר הכי הוא [כך הוא ודאי כדבריך], ותא חזי ההוא גרמא במה אתרכך [בא וראה, העצם הזה במה יתרכך], בטל [שהקב"ה יוריד טל של תחיה מרישא דא"א הנקרא טלא דבדולחא שימשך לראש ז"א ומשם למלכות וממנה להחיות את המתים], דכתיב כי טל אורות טלך וגו' [פירוש הטל ירד מאורות של מעלה]:

ויתפשט לד' זויין - דהיינו שיהיה כעין הלב שהוא באמצע הגוף וממנו יתפשט לשתי זרועות ולשתי שוקים ד' זויות (אור החמה).

במה אתרכך בטל - היינו טלא דבדולחא דאיתנגיד מא"א לרישא דז"א וזהו כי טל אורות מאינון נהורין עילאין כנזכר באדרת נשא (אור החמה).

דההוא גופא דהוה יקום משמע דכתיב יחיו מתיך ולא כתיב יברא - כיון שעיקר שכינה בתחתונים היתה, אשר לכן 'ובנו בחרת' דוקא בגוף הגשמי, לפיכך הגוף הוא מציאות אמיתית שאין בו שום כליון והפסד. השינוי שנגרם לו על ידי חטא עץ הדעת שהוא תוצאה של "ואל עפר תשוב" הוא בחיצוניות בלבד, ולא בעצם מהותו. כי מעשה בני אדם אינו יכול לשנות ח"ו את בחירת 'עצמותו', יתברך, אשר 'הוא' בחר בגוף היהודי. וזהו ההסבר לכך ש'עצם הלוז', שלא נהנתה מעץ הדעת, אינה נפסדת לעולם, כי זוהי "עצמיות" הגוף, ובכך לא ייתכן חטא והפסד. וכיון ש"ובנו בחרת" הוא גם לגבי הגוף בכלל, מובן מכך, שבפנימיות, לא ייתכן כליון גם לגבי הגוף בכללותו. ולעתיד לבוא גם הוא נבנה מ"עצם הלוז", מפני עצם מהותו, כי יש לגביו בחירת עצמותו, יתברך. ומפני ש"שינוי החזור לבריתו לא שמיה שינוי", הרי גם עתה הוא מציאות אמיתית. (כ"ק אדמו"ר).

ומניה ישתכלל גופא וכל שייפוי - ומזה מובן שגם בנשמה (שהנשמה והגוף הם - בכלל - בערך ושייכות זל"ז) יהי' שינוי עיקרי, ובזמן התחי' כו' גם הנשמה תעבור דרך כמה ענינים עד ש"תבנה" ותכנס בגופו (כ"ק אדמו"ר).

במה אתרכך בטל - והגוף עצמו יהיה ניזון מה"טל תחיה", ולא יהיה זקוק להנשמה, ואדרבה - הנשמה תהיה ניזונת מן הגוף". (כ"ק אדמו"ר)

לעיון נוסף

• זהר פרשת נח דף סט, א.
• תענית יא, א.
• תורת מנחם תשכ"ג ח"ג אות כא-כב (קורות ביתו של אדם מעידים בו בעבודת ה', ואצל צדיקים היום). וראה גם שיחת י"ב תמוז תש"י (גם לאחרי אלפי שנים יעידו קורות הבית כו' ועאכו"כ אצל צדיקים). ספר השיחות תרצ"ו עמ' 140 (להתבייש גם מהדומם ומהצומח - יראת בושת מחפץ של צדיק).
• לקוטי שיחות ח"ו י' שבט אות ג-ו ("ההוא גופא דהוה יקום" בעבודת ה').
• לקוטי שיחות חי"ח חוקת ב אות יב (מראי מקומות).
• שיחת כ"ק אדמו"ר מוצאי ש"פ בשלח תשכ"א (הקשר למלוה מלכה). לקו"ש חל"ו ע' 75 ואילך (בענין הנ"ל).
• שיחת כ"ק אדמו"ר ש"פ ויצא תשנ"ב אות יג וש"נ (זיכוך גשמיות העולם). וע"ע בעל שם טוב.
• הנה ימים באים ח"ב עמ' 344 ואילך.