רמב"ם

ראה גם מפרשי הרמב"ם

פירוש המשניות

מסכת סנהדרין פרק י

[א] ראיתי לדבר כאן על יסודות רבים באמונות גדולי הערך מאד.

דע שבעלי התורה נחלקו דעותיהם בענין האושר שישיג האדם בקיום המצות הללו אשר צונו ה' בהם על ידי משה רבינו, ובנקמה אשר תבואינו בעברינו עליהם מחלוקות רבות מאד כפי שנויי שכליהם, ונשתבשו בכך המחשבות שבוש רב, עד שאפשר שלא תמצא כלל אדם שנתברר אצלו ענין זה, גם לא תמצא בו דברים סדורים לאף אחד אלא בערבוב רב.

והנה כת סוברת כי האושר הוא גן עדן ושהוא מקום שבו אוכלים ושותים בלי יגיעה גופנית ובלי עמל, ויהיו בו בתים מאבנים קרות ומצעות של משי ונהרות זורמים יין ושמני בושם, והרבה מסוג זה. ושהנקמה גיהנם, ושהוא מקום לוהט אש שבו נשרפות הגופות ומתענים בו בני אדם במיני ענויים שיארך ספורם. ולומדים אנשי כת זו על דעה זו במאמרים רבים מדברי חכמים עליהם השלום שמתאימים לכאורה לטענתם [כולם] או רובם.

וכת שניה מאמינה וחושבת שהאושר המיוחל הם ימות המשיח מהרה יגלה, ושבאותו הזמן יהיו בני אדם כולם מלכים תמיד, ויגדלו גופותיהם, ויבנו את כל העולם כולו לנצח. ואותו המשיח לפי דמיונם יחיה כנצחיות הבורא יתרומם שבחו, ושבאותו הזמן תצמיח הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי והרבה מן הנמנעות כאלה. והנקמה היא שלא יהיה האדם באותו הזמן ולא יזכה לראותו, וגם הם לומדים על כך במאמרים רבים המצויים בדברי חכמים ובפסוקים מן המקרא המתאימים פשטיהם לטענתם או מקצתה.

וכת שלישית חושבת כי האושר המיוחל הוא תחית המתים והוא שיחיה האדם אחר מותו ויחזור עם משפחתו וקרוביו יאכל וישתה ולא ימות עוד. והנקמה שלא יחיה. ולומדים גם על זה במאמרי חכמים ובמקצת פסוקים מן המקראות המתאימים לטענה זו.

וכת רביעית חושבת שהאושר שנשיג בקיום המצות הוא תענוג הגוף והשיגי העולם בעולם הזה, כגון שפע הארץ ורבוי הנכסים והבנים ואורך החיים ובריאות הגוף והבטחון, ושתהיה לנו מלכות ונהיה שליטים על אויבינו. והנקמה אשר תבואנו בהמרותינו, הפך המצבים האלה כפי שאנחנו בו בזמננו זה זמן הגלות, ולומדים לפי מחשבתם בכל מקראות התורה הברכות והקללות וזולתם, ובכל הסיפורים האמורים במקרא.

וכת חמישית והם הרוב, מצרפים כל הדברים האלו כולם ואומרים כי המיוחל הוא שיבוא המשיח ויחייה את המתים ויכנסו גן עדן ויאכלו שם וישתו ויחיו כימי השמים והארץ.

אבל הנקודה הזו המופלאה כלומר העולם הבא הרי מעוט הוא שתמצא מי שעלה על דעתו בכלל, או שחשב בכך, או שנתבונן ביסוד הזה, או ששאל על אלו השמות על מה הם נאמרים, והאם זה הוא התכלית או אחת מאלו ההשקפות הקודמות היא התכלית, ויבדיל בין התכלית ובין הסבה המביאה על התכלית, ולא תמצא כלל מי ששואל על זה או מדבר בו, אלא שואלים בני אדם כולם יחידיהם והמוניהם היאך יקומו המתים ערומים או לבושים, והאם יקום באותם הבגדים עצמם אשר נקבר בהם ברקמתם וקשוטיהם ויופי תפירתם או בלבוש המכסה גופו בלבד. וכאשר יבוא המשיח האם ישוה בין העשיר והעני או שיהא בימיו החזק והחלש. והרבה מן השאלות הללו לעתים קרובות.

ואתה המעיין הבן ממני משל זה ואחר כך שים לבך לשמוע דברי בכל הענין הזה. נניח, שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה, וזה טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו מן השלמות. והנה ההכרח מביא את המלמד שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו למד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר, ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלמוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג אותו האוכל, ואכילת אותו המאכל אצלו יותר חשוב מן הלמוד ויותר טוב בלי ספק, ולפיכך חושב הוא את הלמוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו כדי שישיג באותו העמל אותה המטרה החביבה עליו והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר, וכאשר גדל ונתחזק שכלו ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו למד ואקנה לך נעלים נאים או בגד שתארו כך, וגם אז ישתדל לא לעצם הלמוד אלא לאותו הלבוש כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלמוד והוא תכלית הלמוד וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה וייקל בעיניו דבר זה, משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו למד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר או שני דינרין, וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נכבד מן הלמוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו אז הוא קבלת המעות שהובטחו לו. וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה ואומרים לו למד כדי שתהיה רב ודיין יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני, ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו, וכל זה מגונה, אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלמוד דבר אחר חוץ מן הלמוד, ויאמר מדוע לומד אני את הלמוד הזה אלא כדי להשיג בו הזיה באמת, וזהו אצל חכמים שלא לשמה, כלומר שהוא מקיים את המצות ועושה אותם ולומד ומשתדל לא למען אותו הדבר עצמו אלא למען דבר אחר, והזהירונו חכמים עליו השלום מזה ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, רומזים למה שביארתי לך שלא יעשה תכלית הלמוד לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה, ואל יהא אצלו תכלית הלמוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצות אמת ולכן תכליתם קיומם. ואסור לאדם השלם שיאמר אם עשיתי אלו הטובות ונמנעתי מאלו הרעות שהזהיר ה' מהם במה יהיה גמולי, לפי שזה כמו שיאמר הנער אם למדתי מה ינתן לי ואומרים לו דבר פלוני לפי שכאשר ראינו חוסר דעתו שאינו מבין ערך הדבר הזה ומבקש לתכלית תכלית, נענה לו לפי ערך סכלותו ענה כסיל כאולתו. וכבר הזהירונו חכמים גם על זה כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודתו וקיומו למצות איזה דבר מן הדברים, והוא מאמר החסיד השלם משיג האמת אנטגנס איש שוכו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס. ורצו בכך להאמין באמת לעצם האמת וזהו הענין שקוראין אותו עובד מאהבה. ואמרו עליהם השלום במצותיו חפץ מאד, אמר ר' אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו. וכמה גדולה ראיה זו וכמה ברורה היא, שזו ראיה ברורה על מה שהקדמנו בדברינו. ויותר גדול מזה אמרם בלשון ספרי שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה את ה', כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. הנה נתבאר זה הענין ונתברר שהוא מטרת המצות ויסוד אמונת חכמים, ולא יתעלם ממנו אלא סכל ופתי אשר כבר השחיתוהו הזיות הדעות השגעוניות והדמיונות הגרועות. וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה, ואל הדרך הזו חובה לשאוף. ולפי שידעו חכמים עליהם השלום שענין זה קשה מאד ואין כל אדם יכול להשיגו, ואם ישיגנו לא יישר בעיניו בעיון ראשון ולא יראה לו שהוא דעה אמתית, לפי שדרכו של אדם לא יעשה מעשה אלא להשיג בו תועלת או למנוע נזק, ואם לאו הרי יהיו מעשיו לבטלה, ואיך אפשר לומר לתורני עשה מעשים אלו ואל תעשם לא מיראת עונש ה' ולא לתקות גמולו, זה קשה מאד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת ויהיו כמו אברהם אבינו. ולכן התירו להמון שישארו כפי דעתם לעשות הטוב לתקות הגמול, ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש, ומעודדים אותם על כך ומחזקים מחשבתם בו, עד שישיג המשיג וידע את האמת והדרך המושלמת מה היא, כדרך שאנו עושין לנער בזמן הלמוד כפי המשל שהקדמנו, והקפידו על אנטגנס איש סוכו על שפרסם בהמון מה שפרסם ואמרו בכך חכמים הזהרו בדבריכם וכו' כמו שנבאר באבות ואין ההמון מפסידים לגמרי בהיותם מקיימים את המצות מיראת העונש ותקות השכר, אלא שאינם שלמים. אבל מוטב להם בכך כדי שתקנה להם תכונה והכשרה לקיום התורה, ויעברו אל האמת ויהיו עובדים מאהבה והוא אמרם עליהם השלום לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלש כתות.

הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו. והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה. והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים. והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים. ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.

והכת השלישית והם חי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת. וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחוייב המציאות, וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו', לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקדש כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש, והרי הם עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב הוא הכה את שני אריאל מואב כולו משל, וכן מה שנ' הוא הכה את הארי בתוך הבור וכו' משל, ואמרו מי ישקיני מים ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם משל היה ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה. וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם משל היה ורבים כאלה.

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא ונפשנו קצה בלחם הקלקל. ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותשאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת. התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה' יתעלה.

ועתה אחל לדבר במה שרציתי. דע כי כשם שלא ישיג הסומא את הצבעים, ולא ישיג החרש את הקולות, ולא הסריס תאות המשגל, כך לא ישיגו הגופות התענוגות הנפשיים. וכשם שאין הדג מכיר יסוד האש מפני שהוא שרוי בהפכו, כך לא יודע בעולם הזה הגשמי תענוגי העולם הרוחני, לפי שאין אצלינו כלל עונג זולת עונג הגופות בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והתשמיש, וכל שהוא חוץ מזה הרי הוא אצלינו בלתי מצוי ולא נכירהו ולא נשיגהו בעיון ראשון אלא אחרי חקירה מרובה. והדבר כך לפי שאנו בעולם הגופני ולא נוכל להשיג אלא תענוגיו, אבל התענוגות הנפשיים הם תמידיים בלתי נפסקים, אין בינם ובין אלו התענוגות שום יחס בשום אופן כלל ואין נכון לנו לפי התורה ולא אצל האלהיים מן הפילוסופים לומר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג, אלא יש להם תענוג גדול מאד במה שהשכילו מן הבורא יתהדר ויתרומם, והם על ידי כך בתענוג תמידי בלתי פוסק, ואין תענוג גופני אצלם ואינם משיגים אותו לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהן מה שאנחנו משיגים. וכן אנחנו אם נזדכך ממנו מי שנזדכך והגיע לאותה המעלה אחר המות, לא ישיג את התענוגות הגופניים ולא ירצם אלא כמו שירצה המלך האדיר במלכות שיעקר ממלכותו ויחזור לשחק בכדור ברחובות, ואף על פי שכבר היה בזמן מסויים בלי ספק מעדיף את המשחק באותו הכדור על המלכות והוא בהיותו בגיל צעיר בזמן סכלותו בשני הדברים יחד, כמו שאנו מעדיפים היום התענוג הגופני על הנפשי. ואם תתבונן בענין שני התענוגים הללו תמצא שפלות התענוג האחד ועליונות השני ואפילו בעולם הזה, שהרי אנו מוצאים רוב בני אדם ואולי כולם מטילים על נפשם וגופם עמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי להשיג גדולה או שיכבדוהו בני אדם, והרי תענוג זה אינו תענוג מאכל ולא משתה. וכן רבים מבני אדם מעדיף להנקם מאויבי יותר מרבים מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם נמנעים מן הגדול שיכול להיות בתענוגי הגוף מחשש שמא תבואהו בכך בושה או חרפה מבני אדם, או כדי להשיג שם טוב. ואם כך הוא מצבינו בעולם הזה הגשמי כל שכן בעולם הנפשי והוא העולם הבא שבו תשכיל נפשינו מן הבורא בדומה למה שמשכילים הגרמים העליונים או יותר, הרי אותו התענוג לא יתחלק ולא יתואר ואין למצוא משל להמשיל בו אותו התענוג אלא כמו שאמר הנביא מתפלא מעצמתו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. וכך אמרו עליהם השלום העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. והכונה באמרו עטרותיהם בראשיהם, קיום הנפש בקיום מושכלה והיותה היא והוא דבר אחד כמו שהזכירו בקיאי הפילוסופים בדרכים שיארך ביאורם כאן. ואמרו נהנים מזיו השכינה, כלומר שאותם הנפשות נהנות במה שמשכילות מן הבורא כמו שנהנות חיות הקדש ושאר מעלות המלאכים במה שהשכילו ממציאותו. והנה האושר והתכלית הסופית היא להגיע אל המעמד הזה המרומם, ולהמצא באותו המצב וקיום הנפש כמו שאמרנו עד בלי סוף בקיום הבורא יתרומם שבחו שהוא סבת קיומה בהשגתה אותו כמו שמתבאר בפילוסופיה הראשונה, וזהו הטוב העצום שאין טוב להקישו אליו ולא עונג לדמותו בו, ואיך ידמה הקיים שאין לו תכלית בדבר האבד, והוא אמרו יתעלה למען ייטב לך והארכת ימים ובא בקבלה על ידיהם בפירושו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך. והנקמה הגמורה היא שתכרת הנפש ותאבד ושלא יהיה לה קיום והוא הכרת האמור בתורה. וענין הכרת הכרתת הנפש כמו שביאר ואמר הכרת תכרת הנפש ההיא ואמרו עליהם השלום הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. ואמר הכתוב והיתה נפש אדוני צרורה וכו'. וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השוא נכרת מאותו השגב, וישאר חומר מוכרת בלבד, וכבר ביאר הנביא שהעולם הבא אינו נישג בחושים הגופניים והוא אמרו עין לא ראתה אלהים זולתיך יעשה למחכה לו, ואמרו בפירוש דבר זה כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתיך. אבל ההבטחות והפכן האמורים בתורה ענינן כמו שאבאר לך, וכך הוא, שהוא אומר לך אם תקיים את המצות הללו אעזרך על קיומן והשלמות בהן, ואסלק מעליך כל המעצורים לפי שאי אפשר לאדם לעבוד [את ה'] לא חולה ולא רעב ולא צמא ולא במצב של מלחמה, ולכן הבטיח בהסרת כל אלה ושיהיו בריאים ושלוים כדי שתשלם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא. נמצא שאין תכלית התורה שתדשן האדמה ויאריכו ימים ויבריאו הגופות, אלא ייעזרו על קיומה בכל הדברים הללו. וכן אם עברו יהיה עונשם שיבואו עליהם כל אותם המעצורים עד שלא יוכלו לעשות טוב וכמו שאמר תחת אשר לא עבדת את ה' וכו'. וכאשר תתבונן התבוננות נפלאה זו תמצא שהוא כאלו אמר אם עשית מקצת אלו המצות באהבה וחריצות אעזרך על כולם בהסירי מעליך כל העוצרים והמעכבים, ואם הזנחת מהם מקצתם מתוך זלזול אביא עליך מעכבים שיעכבוך מכולם עד שלא תשיג שלמות ולא קיום, וזהו ענין אמרם עליהם השלום שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה.

אבל גן עדן הוא מקום דשן בכדור הארץ מרובים בו המימות והאילנות, יגלהו ה' לבני אדם בעתיד ויורה להם את דרכו ויתענגו בו. ואולי ימצאו בו צמחים נפלאים מאד שתועלתם גדולה והנאתם מרובה זולת אלו הידועים אצלינו, וכל זה בלתי נמנע ולא רחוק אלא אפשרותו קרובה ואפילו אלו לא הזכירתו תורה, כל שכן אחר שנתבאר כל זה בתורה ונתפרסם. אבל גהנם הוא כינוי לצער שישיג את הרשעים ולא נתבאר בתלמוד תיאור אותו הצער, אלא יש אומרים השמש מתקרבת אליהם ושורפתם ולומד ממה שנ' כי הנה יום בא בוער כתנור וכו'. ויש אומרים חום מוזר יווצר בגופם וישרפם ולומד ממה שנ' רוחכם אש תאכלכם.

ותחיית המתים יסוד מיסודות תורת משה רבינו, אין דת ואין קשר עם האומה היהודית למי שאינו מאמין בכך, אלא שהיא לצדיקים, ולשון בראשית רבה גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד. והיאך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם, וכך אמרו עליהם השלום רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים וצדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים, ודע שהאדם ימות בהחלט ויפרד למה שהורכב ממנו.

אבל ימות המשיח הוא זמן שבו תחזור המלכות לישראל, ויחזרו לארץ ישראל, ויהיה אותו המלך העומד מקום מלכותו ציון, ויתגדל שמו ויגיע לקצוי תבל יותר וגדול על ממלכת שלמה, ויכרתו עמו העמים ברית שלום, ויעבדוהו כל הארצות לגודל צדקו, ונפלאות יתגלו על ידו, וכל מי שיעמוד עליו יכריתהו ה' וימסרהו בידו. וכל פסוקי המקרא מעידים על אשרו ואשרינו בו, ולא ישתנה במציאות שום דבר מכפי שהוא עתה, זולתי שתהא המלכות לישראל, וכך לשון חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. וישארו בימיו החזק והחלש ביחס לזולתו, אלא שבאותם הימים תוקל על בני אדם פרנסתם מאד, עד שכשיעבוד האדם איזה עבודה מועטת שתהיה ישיג תועלת גדולה וזהו ענין אמרם עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת, לפי שדרך בני אדם לומר את מצא אדם איזה דבר מוכן בשפע, מצא פלוני לחם אפוי ותבשיל מבושל, והראיה לזה מאמר הכתוב ובני נכר אכריכם וכורמיכם משמע שיהא שם החריש והקציר, ולפיכך כעס החכם הזה שאמר את הדברים הללו על תלמידו בעת שלא הבין בדבריו את הענין הזה וחשב שהדברים כפשוטן, והשיבו לפי ערך השגתו, ולא זאת היא התשובה. והראיה שלא אמר לו את האמת מה שלמד בפסוק אל תען כסיל כאולתו, והתועלת הגדולה באותו הזמן היא שננוח משעבוד מלכות הרשעה העוצרת בעדינו מלעשות הטוב, ותרבה הדעת כמו שאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'. ויפסקו הקרבות והמלחמות כמו שאמר ולא ישאו גוי אל גוי חרב, וישיג כל מי שיהיה באותן הימים שלמות גדולה יזכה בה לחיי העולם הבא. והמשיח ימות וימלוך בנו ובן בנו וכבר ביאר ה' את מותו אמר לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט וכו'. ותתמיד מלכותו זמן רב מאד, וגם יארכו חיי בני אדם, כי בהעדר הדאגות והצרות יארכו החיים. ואין זה מוזר שתתמיד מלכותו אלפי שנים, לפי שהחכמים כבר אמרו שהקבוץ הנכבד כאשר מתקבץ מעט הוא שיתפרד. ואין אנו מתאוים לימות המשיח לא כדי שירבו התבואות והנכסים, לא כדי שנרכב על סוסים ונשתה בכלי זמר כמו שחושבים מבולבלי הדעות, אלא נתאוו להם הנביאים ונשתוקקו להם החסידים בגלל מה שיהיה שם מקבוץ הצדיקים, וההתנהגות הטובה והחכמה, ויושר המלך וגודל חכמתו והתקרבותו לפני בוראו כמו שאמר לו בני אתה, וקיום כל תורת משה בלי דאגות ולא פחד ולא אונס כמו שהבטיח לא ילמדו איש את רעהו וכו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ונתתי תורתי בלבם, והסירותי את לב האבן מבשרכם והרבה כפסוקים האלו בענינים אלו. ובמצב כזה יושג העולם הבא השגה חזקה. והתכלית אינה אלא העולם הבא ולעומתו היא ההשתדלות. ולפיכך הביט זה המשיג את האמת אל התכלית הסופית והניח כל מה שזולתה ואמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ועם היותו התכלית אין ראוי למי שירצה להיות עובד מאהבה שיעבוד כדי שישיג העולם הבא כמו שביארנו לעיל אלא יעבוד על הדרך שאבאר, והוא שאם כבר האמין שיש מדע שהגיע אל הנביאים מאת ה' הודיעם בו שהמעלות הם כך וכך והמגרעות כך וכך, הרי הוא חייב מצד היותו אדם ישר להתקרב אל המעלות ולהתרחק מן המגרעות, ואם עשה כן הרי נשלם בו הענין האנושי ונבדל מן הבהמות, וכיון שנעשה אדם שלם הרי ממעלת האדם שלא יעכבנו מעכב שתתקיים נפשו בקיום מושכלה וזה הוא העולם הבא כמו שביארנו, וזהו ענין אמרו אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וכו', כלומר שהדבר שמונעם מן ההפקרות הוא דבר חיצוני כמתג והרסן, אל יהא האדם כן אלא יהיה המונעו מכך נפשו כלומר צורתו האנושית, אם היתה שלמה היא תמנענו ממה שימנע ממנו את השלמות והן הנקראות מגרעות, ותזרזנו על מה שהוא נעשה בו שלם והם המעלות. זהו מה שנתברר אצלי מכל דבריהם בענין הזה הנשגב שהוא הרת סכנות.

ואני עתיד לחבר חיבור אאסוף בו כל הדרשות הנמצאות בתלמוד וזולתו ואבארם ואסבירם הסבר מתאים לאמת, ואביא ראיות לכל זה מדבריהם, ואגלה מה מהם כפשטו, ומה מהם משל, ומה מהם אירע בחלום והזכירוהו בלשון פשוט כאלו אירע בהקיץ. ובאותו החבור אבאר לך אמונות רבות, ושם אבאר כל הדברים אשר הבאתי לך מהם בדברי אלה דוגמאות מעטות כדי שתקיש עליהם. ואין להקפיד על מה שיש בדברי מאי הזהירות בקצת מלים וענינים שמקפידים עליהם אנשי החכמה, לפי שאני לא הקפדתי בכגון אלו כדי להבין למי שלא קדם לו הרגל בשום דבר מן הענין הנשגב הזה אשר לא כל אדם משיגו.

ומלת אפיקורוס, היא מלת ארמית ענינה ההקלה והזלזול בתורה או בחכמי התורה, ולפיכך מניחים שם זה בסתם על מי שאינו מאמין ביסודות התורה או מבזה את החכמים או איזה תלמיד חכמים שיהיה או רבו. וספרים החיצונים אמרו ספרי מינין. וכן ספרי בן סירא שהיה איש חבר ספרים בהזיות מעניני "אלפראסה" שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא אבוד הזמן בדברים בטלים, כגון אלו הספרים המצוים אצל הערבים מספרי הדורות ומנהגי המלכים ויחוסי שבטי הערבים וספרי השירים וכיוצא בהם מן הספרים שאין חכמה בהם ולא תועלת גשמית אלא אבוד הזמן בלבד. והלוחש על המכה, דוקא ברקיקה לפי שיש בכך זלזול השם. וההוגה את השם באותותיו הוא שיהגה יוד הא ואו הא שהוא שם המפורש. וכבר הזכירו דברים זולת אלה שהעושה אותם אין לו חלק אמרו המלבין פני חברו ברבים אין חלק לעולם הבא, והקורא לחברו בכנויו, והמתכבד בקלון חברו. לפי שלא יבוא מעשה מן המעשים האלו ואף על פי שהם קלים לפי מחשבת החושב כי אם מנפש חסרה שלא הגיעה לשלמות ואינה ראויה לחיי העולם הבא.

וממה שראוי שאזכיר כאן וזהו המקום היותר ראוי להזכירם בו, שעיקרי תורתינו הטהורה ויסודותיה שלש עשרה יסודות.

היסוד הראשון מציאות הבורא ישתבח. והוא, שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואלו נתאר סלוק מציאותו כי אז בטלה מציאות כל נמצא ולא ישארו קיימים במציאות, ואלו נתאר סלוק כל הנמצאים זולתו, כי אז לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר, כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו, וכל מה שזולתו מן השכלים כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון הוא אשר מורה עליו דבור אנכי ה' וכו'.

והיסוד השני

אחדותו יתעלה. והוא, שזה עלת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים, ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

והיסוד השלישי שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם ולא במקרה. ולפיכך שללו ממנו עליהם השלום החבור והפירוד ואמרו לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי, כלומר לא פירוד והוא עורף, ולא חבור כי עפוי מן ועפו בכתף פלשתים כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם, ואמר הנביא ואל מי תדמיון אל וכו', ואל מי תדמיוני ואשוה וכו', ואלו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדבור וכיוצא בזה הם כולם דרך השאלה, וכמו שאמרו דברה תורה כלשון בני אדם. וכבר דברו בני אדם בענין זה הרבה, וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנ' כי לא ראיתם כל תמונה כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כח בגוף.

והיסוד הרביעי הקדמות. והוא, שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו, והראיות לזה בספרים הרבה. וזה היסוד הרביעי הוא שמורה עליו מה שנ' מענה אלהי קדם. ודע כי היסוד הגדול של תורת משה רבינו הוא היות העולם מחודש, יצרו ה' ובראו אחר ההעדר המוחלט, וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים הוא כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה כמו שביארתי וביררתי במורה.

והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה.

והיסוד הששי הנבואה. והוא, לדעת שזה המין האנושי יש שימצאו בו אישים בעלי כשרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל, ויתחבר אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים, וזוהי הנבואה וזהו ענינה. וביאור היסוד הזה בשלימות יארך מאד, ואין מטרתינו פירוט כל יסוד מהם וביאור דרכי ידיעתו, לפי שזה הוא כללות כל המדעים, אלא נזכירם בדרך הודעה בלבד, ופסוקי התורה מעידים בנבואת נביאים רבים.

והיסוד השביעי נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים. ורציתי לבאר כאן זה הענין הנפלא, ואפרש סתומות פסוקי התורה, ואבאר ענין אמרו פה אל פה וכל הפסוק הזה וזולתו מענינו, לולי שראיתי שהענינים האלו דקים מאד וצריכים להרחבה מרובה והקדמות ומשלים, ושצריך לבאר תחלה מציאות המלאכים ושנויי מעלותיהם לפני הבורא, וכן ביאור הנפש וכל כחותיה, ויתרחב ההקף עד שנגיע לדבר על הצורות שהזכירו הנביאים לבורא ולמלאכיו, ולא יספיק לענין זה לבדו ואפילו אקצר תכלית הקצור מאה דפים, ולכן אניחנו למקומו או בספר ביאורי הדרשות שהבטחתי בו, או בספר הנבואה שהתחלתי לחברו, או בספר שאחבר בפירוש אלו היסודות. ואחזור לענין היסוד הזה השביעי ואומר שנבואת משה רבינו נבדלה מנבואת כל שאר הנביאים בארבעה הבדלים, ההבדל הראשון שכל נביא איזה שיהיה אין ה' מדבר אתו כי אם על ידי אמצעי, ומשה בלי אמצעי כמו שאמר פה אל פה אדבר בו. וההבדל השני שכל נביא לא יבואהו החזון אלא בזמן השינה כמו שאמר בכמה מקומות בחלום הלילה, ויחלם, בחלום חזיון לילה וכו' והרבה מן הענין הזה, או ביום אחר תרדמה הנופלת על הנביא ומצב שבו שובתים כל חושיו ומתרוקנת מחשבתו כעין שינה, ומצב זה נקרא מחזה ומראה, ועליו הוא אומר במראות אלהים. ומשה בא לו הדבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים כמו שהבטיחו ה' ונועדתי לך שם ודברתי אתך וכו', אמר יתעלה אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה. וההבדל השלישי שהנביא כאשר בא לו החזון ואף על פי שהוא במראה ועל ידי מלאך יחלשו כחותיו ומתחלחל גופו וירד עליו מורא עצום מאד כאלו הולך למות, כמו שביאר בדניאל כשדבר עמו גבריאל במראה אמר ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. ואמר ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה, ואמר במראה נהפכו צירי עלי. ומשה אינו כן אלא יבואהו הדבור ולא תארע לו חלחלה כלל והוא אמרו יתעלה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, כלומר כשם שלא יארע לאדם שום חרדה מדברי חברו כך הוא עליו השלום לא היה נחרד מן הדבור ואף על פי שהוא פנים בפנים, וזה מחמת חוזק התחברו בשכל כמו שאמרנו. וההבדל הרביעי שכל הנביאים לא יבואם החזון ברצונם אלא ברצון ה', ויש שישאר הנביא כמה שנים ולא יבואהו חזון, ויש שמבקשין מן הנביא להודיעם דבר בנבואה וישאר עד שתבוא לו הנבואה אחר ימים או אחר חדשים או לא תבוא לו כלל. וכבר ראינו מהם מי שהתכונן על ידי שמחת הלב וזכוך המחשבה כמו שעשה אלישע באמרו ועתה קחו לי מנגן אז בא לו החזון. ואין זה הכרחי שיתנבא כל זמן שיתכונן, אבל משה רבינו כל זמן שירצה אמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ואמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת, ואמרו אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא.

והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה דבור, ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה תאריכיה וספוריה ומצותיה, וכך נקרא מחוקק. ואין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד, או אנכי ה', ושמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת. ולא נעשה מנשה אצלם כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקלפה, ושאלו התאריכים והספורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם, וזהו ענין אין תורה מן השמים, אמרו שהוא האומר שכל התורה כולה מפי הקדוש ברוך הוא חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו וזה הוא כי דבר ה' בזה - יתעלה ה' ממה שאומרים הכופרים - אלא כל אות שבה יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינו ה', ולא תושג תכלית חכמתה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילים וזולתם היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא, והדבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרו בזאת תדעון כי ה' שלחני וכו' כי לא מלבי.

ויסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החבור הזה.

והיסוד העשירי שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם, ואמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, ואמר זעקת סדום ועמורה כי רבה, הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה.

והיסוד האחד עשר שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בענין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו אם תשא חטאתם ואם אין מחיני נא מספרך, והשיבו יתעלה מי אשר חטא לי וכו'. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה.

והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קצין. ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי. ומי שנסתפק בו או זלזל בענינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ואתם נצבים. ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא. וכל החולק בענין המשפחה הזו הרי זה כפר בה' ובדברי נביאיו. והיסוד השלשה עשר תחיית המתים וכבר ביארנוהו.

וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה' אשנא וכו'.

וכבר הארכתי בדברים מאד ויצאתי מענין חבורי, אלא שעשיתי כן לפי שראיתי שזה תועלת באמונה לפי שאני אספתי לך דברים רבים מועילים המפוזרים בחבורים רבים וגדולים, היה בהם מאושר. וחזור על דברי אלה פעמים רבות, והתבונן בהם היטב. ואם תשלה אותך מחשבתך שכבר הבנת עניניו מפעם אחת או עשר, ה' יודע שבשקר השלתה אותך. ואל תמהר בו לפי שאני לא כתבתיו איך שנזדמן אלא אחר התבוננות וישוב הדעת ועיון בדעות נכונות ובלתי נכונות, וסכום מה שצריך להאמין מהם ובירורו בטענות וראיות על כל ענין וענין, ומאת ה' אשאל לנחותיני בדרך האמת. ואחזור לעניני הפרק.

[ב] הזכיר את אלו מחמת גודל מעלתם בחכמה, והיה חושב מי שיחשוב שברוב חכמתם וזכות התורה שהיו יודעים אותה ידיעה גדולה יש להם חלק, לפיכך השמיענו שיסודות האמונה נתקלקלו אצל אלו והיו להם ספקות במקצתם ולפיכך נדחו מחיי העולם הבא. והזכיר את בלעם ואף על פי שלא היה מישראל לפי שחסידי אמות העולם יש להם חלק לעולם הבא, לפיכך השמיענו שבלעם מרשעי אמות העולם.

[ג] כבר הזכרנו לך כמה פעמים שכל מחלוקת שתהיה בין החכמים ואינה תלויה במעשה אלא קביעת סברה בלבד אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם. והזכיר את כל הענין הזה במסכתא זו לפי שכבר הזכיר מקודם מיתות בית דין ומחויבי כרת ומיתה, ולכן השמיעך שאם עבר האדם והומת באחת המיתות האלו אל תחשוב שאין לו חלק לעולם הבא אלא יש לו חלק לעולם הבא והוא אמרו שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. לפיכך הסמיך לענין זה ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. וחזר לענין המסכתא והוא העסק במי הם הנהרגין וכיצד נהרגין ואמר.

יד החזקה

הלכות תשובה פרק ג

הלכה ד

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה, לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו, ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.

הלכות תשובה פרק ח

הלכה א

הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים, מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, וזהו הוא העולם הבא, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת.

הלכה ב

העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן, כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה, וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.

השגת הראב"ד: העוה"ב אין בו גוף. א"א דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד, וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל על זה שהרי אמרו כתובות (דף קי"א) עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק"ו מחטה וכו' וכן היו מצוין לבניהם (שבת קי"ד) אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה, וכן אמרו (סנהדרין צ"ב) שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגוייתם, וכן אמרו (שם /סנהדרין/ צ"א) במומם עומדין ומתרפאין, וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדין חיים, אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל. 

הלכה ג

כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה היא הנקראת נפש בענין זה, חיים אלו לפי שאין עמהם מות שאין המות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף נקראו צרור החיים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחריה טובה והיא שהתאוו לה כל הנביאים.

הלכה ד

וכמה שמות נקראו לה דרך משל, הר ה', ומקום קדשו, ודרך הקדש, וחצרות ה', ונועם ה', ואהל ה', והיכל ה', ובית ה', ושער ה', וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה, וקורין לה בכל מקום העולם הבא.

השגת הראב"ד: וחכמים קראו לה בדרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה. א"א ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה, וטובה היתה לו השתיקה.

הלכה ה

הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדון ותפתה ועלוקה וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם.

הלכה ו

שמא תקל בעיניך טובה זו ותדמה שאין שכר המצות והיות האדם שלם בדרכי האמת אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה, אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם ואין בהם תועלת ואינה טובה גדולה אצלנו בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף וגויה וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם ואין הנפש מתאוה להם ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו, ובזמן שאין שם גוף נמצאו כל הדברים האלו בטלים, הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאוין אבל אותה הטובה גדולה עד מאד ואין לה ערך בטובות העולם הזה אלא דרך משל אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא בטובות הגוף בעולם הזה במאכל ובמשתה אינו כן, אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון, הוא שאמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'.

הלכה ז

וכמה כָּמה דוד והתאוה לחיי העולם הבא שנאמר לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, כבר הודיעונו החכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה ועצמה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון, הוא שישעיהו אמר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא ולא ראה אותה אלא אלהים, עשה אותה האלהים לאדם שמחכה לו, אמרו חכמים כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך.

הלכה ח

זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך פעלת וגו' ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה.

השגת הראב"ד: זה שקראו וכו'. א"א נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו והקב"ה מחדש עולמו ואמרו שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב ונמצא שהוא עולם חדש.

הלכות תשובה פרק ט

הלכה א

מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

הלכה ב

ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.

הלכות תשובה פרק י

הלכה א

אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

הלכה ב

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.

הלכה ג

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

הלכה ד

אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה.

הלכה ה

כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.

הלכה ו

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.

השגת הראב"ד: דבר ידוע וברור וכו'. א"א זה השגיון לא ידענו לאי זה דבר כיון, ואנו מפרשים אותו בשני ענינים לשון שיר כמו שגיון לדוד, וענין אחר בעבור אהבתה תשגה בעניניך שלא תשים אליהם לב. 

נגמר ספר ראשון והוא ספר המדע.

הלכות מלכים פרק יא

הלכה א

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה', ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים, אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו, ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח, ומחץ פאתי מואב זה דוד, וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל, וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים, והיה אדום ירשה זה דוד, שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו', והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.

הלכה ב

אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו, אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.

הלכה ג

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורוס.

השגת הראב"ד: אל יעלה על דעתך וכו', א"א והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו. 

הלכה ד ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד. אף ישוע הנצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו. וכי יש מכשול גדול מזה. שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנ' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. כיצד. כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.

הלכות מלכים פרק יב

הלכה א

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן.

השגת הראב"ד: אל יעלה על הלב שבימות המשיח כו' עד משלים. א"א והלא בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ. 

הלכה ב

אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים, ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.

הלכה ג

בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר וישב מצרף ומטהר וגו', ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל, הרי הוא אומר ויאמר התרשתא להם וגו' עד עמוד כהן לאורים ולתומים, הנה למדת שברוח הקודש מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס, ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה.

הלכה ד

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

הלכה ה

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

איגרת תחיית המתים

הרימותי לאל עליון ימיני, אשר קנה שחקים ואדמות, הכי יש בין קדושים לאנשים, מעון צדק ועולם לנשמות, ויאבדו הפגרים בעפרים, ולעד ישכנו מדבר ישימות, והרוחות בהיכלי ההנחות, עליהן תעבור רוח נעימות, בני איש אם תמיתון תאותכם, תחיו הנשמות אחרי מות.

אמר שמואל בן יהודה אבן - תבון: אמר החכם הגדול הרב רבינו משה בר מימון, זכרונו לברכה:

איננו רחוק שיכון אדם לברר ענין הקדמה מן ההקדמות בלשון מבוארה פשוטה, וישתדל בו לדחות הספקות ולהסיר הפירושים, ויבינו חולי הנפשות מין הלשון ההיא ההקדמה אשר כיון לבארה והנה אירע כיוצא בזה בדברי השם יתברך שהוא אחד ואין שני לו, ולהסיר מנפשותינו הדעות הנפסדות אשר האמינום המשנים אמר מבאר לזאת הפנה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", והביאו ראיה מזה הפסוק על שהאל הוא שלשה, ואמרו: אמר "ה' אלהינו" ואמר "ה'" הרי אלו שלשה שמות, ואמר אחר כך "אחד" ראיה שהם שלשה והשלשה אחד, וחלילה לאל! וכשאירע דבר זה בדברי השם יתברך, כל שכן וכל שכן שיארע בכיוצא בו בדברי בשר ודם, כאשר אירע בקצת האמונה בפירוש דברינו בפינה מפינות התורה, שאנחנו כיוננו להעיר על פינה גדולה שלא היו משגיחים אליה, וספקו מפני זה בפינה מבוארת גלויה באומה אין ספק בה.

וזה שאנחנו כאשר נחלצנו למה שנחלצנו אליו מן החבורים בתלמוד התורה וביאור משפטיה, וכיוננו בזה אל רצון השם יתברך לא לבקשת שכר מבני אדם ולא לכבוד, אלא להישיר ולבאר ולהכין למי שקצרה דעתו ותבונתו להבין מה שקדמנו מחכמי התורה זכרונם לברכה, לפי מה שחשבנו ונראה לנו שאנחנו קרבנו והקלנו ענינים רחוקים עמוקים, וקבצנו וחברנו ענינים מפוזרים ומפורדים, וידענו שאנחנו מרויחים על כל פנים, והוא שאם יהיה הענין כמו שחשבנוהו, מהיותנו מקילים ומקרבים ומקבצים מה שלא עשה כיוצא בו אחד ממנו שהקדימנו, שכבר עלתה בידינו תועלת בני אדם והגמול מאת השם יתברך, ואם אין הדבר כן והוא עלה בידינו הגמול מהשם יתברך לבדו, ויש לנו כונתנו, ורחמנא לבא בעי. וציור זה הענין הוא אשר הביאו הלשון והיד לחבר בכל ענין מה שנקוה בו מה שזכרנו מן הקבוץ והביאור. וכאשר נחלצנו לזה ראינו שאינו מן הדין לדון למה שנרצה, ורוצה לומר לבאר ולקרב סעיפי הדת ולהניח שרשיו נעזבים שלא אבארם ולא אישיר אמתתם, וכל שכן שכבר פגשנו אדם שהיה נחשב שהיה מחכמי ישראל וחי השם יודע היה דרך משא ומתן במלחמתה של תורה לפי מחשבתו מנעוריו, והוא היה מסופק אם השם גשם בעל עין יד ורגל בני מעיים, כמו שבא בפסוקים, או אינו גוף. אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות פסקו לגמרי שהוא גוף, והחזיקו לכופר מי שהיה מאמין חילופו, וקראוהו מין ואפיקורס, והבינו דרשות רבות על פשוטיהן, וכיוצא בזה שמעתי על קצת אנשים שלא ראיתי. וכאשר ידעתי באלו האובדים לגמרי שהם מוקצים וחושבים שהם חכמי ישראל, והם הם הסכלים שבבני אדם ויותר תועי דרך מהבהמה, וכבר נתמלא מוחם משגעונות הנשים הזקנות, ודמיונותיהם הנפסדים כעורים וכנשים, ראינו שצריך לנו לבאר בחיבורינו התלמודיים עיקרים תוריים על צד הספור, לא על צד הביא ראיה, כי הבאת הראיה על השרשים ההם צריכה למהירות בחכמות רבות לא ידעו התלמודיים דבר מהם, כמו שבארנו ב"מורה הנבוכים", ובחרנו להיות האמתיות מקובלות אצל ההמון לפחות, וזכרנו בפתיחות חבור המשנה עיקרים ראויים להאמין בנבואה ועיקרי הקבלה ומה שיתחייב שיאמינהו כל רבן בתורה שבעל פה, ובארנו בפרק "חלק" שרשים נתלים בהתחלה ובגמול, רצוני לומר מה שנתלה ביחוד ובעולם הבא עם שאר פנות התורה. וכן עשינו גם כן בחיבורנו הגדול המכונה "משנה תורה" אשר לא יכירו מעלתו אלא המודים על האמת, אנשי הדת והחכמה שיהיה להם שכל טוב והכרה בדברי החיבור וידיעה בפיזור הדברים ההם אשר קבצתים ואיך פזרתים, וזכרנו בו גם כן כל הענינים, עיקרים התוריים והתלמודיים, וכיוננו בזה שיהיו אלה הנקראים תלמידי חכמים או חכמים או גאונים או כמו שתקרא בו עם סעיפיהם על שרשים תלמודיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם, ותלמודם במסלה עולה, וכל זה נבנה על עיקרים תוריים, ולא ישליכו ידיעת השם אחרי גיום, אבל ישימו השתדלותם הגדולה וזריזותם על מה שישלימם ויקרבם אצל בוראם, לא על מה שיביא בהם השלמות אצל ההמון.

ויהיה מכלל השרשים ההם אשר העירונו עליהם העולם הבא, והחלנו לספר באמתת העולם הבא, והארכנו בו, וזכרנו ראיות דברי הכתוב וראיות דברי חכמינו זכרונם לברכה עליו, ופירשנו מה שראוי לאנשי חכמה, ובארנו בפרק "חלק" והודענו הסבה אשר שמתנו לבאר לכוון העולם הבא מבלתי תחית המתים, ואמרנו שלא ראינו בני אדם נושאים ונותנים רק תחית המתים לבד, היקומו ערומים או בלבושיהם וכיוצא באלו השאלות. אמנם העולם הבא שכחוהו לגמרי, ועוד שאנחנו בארנו שם שתחית המתים היא פנה מפנות תורת משה עליו השלום, שאינה התכלית האחרונה - הוא חיי העולם הבא. וכל זה כדי לבאר הספק הגדול אשר יחשוב שאין בתורה גמול ולא עונש בעולם הבא בבאור. ובארנו מדברי תורה לפי מה שפירשו לנו רבותינו, שהתורה כיונה אל התכלית בעונש, והיא הכרת מן העולם הבא. ואלו הענינים בעצמם הם אשר בארנו והארכנו בהם גם בחבור בהלכות תשובה. אבל בפרק "חלק" בארנו שם כמו שימצאהו מי שיסתכל בו אחר שהארכנו בדבר העולם הבא, ואמרנו שתחית המתים אין חלק למי שלא יאמין בה בתורת משה רבינו, אמנם אינה תכלית האחרונה, וכן בחבור מנינו מי שאין לו חלק לעולם הבא, וכללנום במספר, ואמרנו שהם עשרים וארבעה. מיראתנו שיחסר אחד מן המעתיקים אחר מאמר האומר דברנו אותה, ומכלל שמנינו שם - הכופר בתחית המתים. וכאשר זכרנו העולם הבא בארנו גם כן שם שהוא התכלית האחרונה ואמרנו בזו הלשון: וזה השכר אשר אין שכר למעלה הימנו וטובה אשר אין אחריה טובה. ובארנו גם כן שבעולם הבא אין בו מציאות גופות, אחר שאמרו חכמים זכרונם לברכה שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משגל, מן השקר שיהיו לו הכלים לבטלה, חלילה להשם מפועל הבטלה! כי כשיהיה לאדם פה ואצטומכא וכבד וכלי המשגל, והוא לא יאכל ולא ישתה ולא יוליד, ותהיה אם כן מציאותו בטלה גמורה. ואין ראוי שיחלוק אדם על ענינו אלא שיש עליהם ראיות שכליות בפשוטי דרשות שראוי לאומרן בפני הנשים בבית האבל. וכבר סתר מי שסתר דעתנו זה באמרו: הנה משה ואליהו עליהם השלום עמדו זמן בלא אכילה ושתיה והם גופות?! כן יהיו בני העולם הבא! לא עליכם כל עוברי דרך! הביטו וראו - משה אליהו עליהם השלום כליהם לא היו לבטלה, ששניהם היו אנשים מבני העולם הזה, אכלו ושתו בהם לפני המופת ואחריו, ואיך יקישו מזה למציאות הנמשך אשר אין תכלית לו, אלא כמו שאמרו זכרונם לברכה: לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך, איך יהיו בו כלים לגוף לבטלה? וכבר נודע, שהגוף בכללו אמנם הוא כלי לנפש לעשות בו כל הפעולות אשר אין פעולה אחת מהן נמצאת לעולם הבא. ואלו לא ידעו גדול הגנות המחויבה למי שיחס לשם פעל הבטלה והמציא כלים שיבקש מהם תכלית ללא תכלית.

ואמנם יחייב זה כלו מה שיעלה בדמיון ההמון אשר לא יאמינו שיש מציאות חזקה רק לגוף ומה שאינו גוף אבל הוא בגוף, רצה לומר כמקרים הוא גם כן נמצא אצלם אבל אין חזקתו במציאותו כחוזק הגוף. ואולם מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא אצל הסכלים אשר הם בלא ספק, אף על פי שהזקינו, גמולי מחלב עתיקי משדים, ומפני זה יאמינו רובם שהשם גוף אצלם, שאם לא יהיה גוף אינו נמצא. ואמנם הנקראים חכמים באמת, לא על דרך העברה, הנה התבאר אצלם, שכל נבדל מן החומר הוא יותר חזק המציאות מבעל החומר, ואין ראוי לומר יותר חזק, אבל מציאות הנבדל יותר אמתית, מפני שלא ישיגהו אחד מאופני השנוי, והם אשר התבאר אצלם במופת שהשם אינו גוף, ומפני זה מדרגת מציאותו יתעלה בתכלית החזוק. וכן כל נברא נבדל, רוצה לומר המלאכים והשכל, הוא במציאותו חזק מאד, קיים יותר מכל גוף, ומפני זה נאמין אנחנו שהמלאכים אינם גופות, ושבני העולם הבא נפשות נבדלות, רוצה לומר דעות.

וכבר בארנו ראיות מן התורה על זה במאמרנו המכונה "מורה הנבוכים". ואם לא ירצה להאמין זה אחד מן ההמון, וייטב בעיניו להאמין, כי המלאכים גוף. ושהם יאכלו גם כן, אחר שבא בפסוק "ויאכלו", ושבני העולם הבא גם כן גופות, אנחנו לא נקפיד עליו בזה, ולא נשימהו לכופר, ולא נרחיק מעליו, ולא יוסיף אצלנו כל מי שיאמר זו סכלות. ולואי כל סכל לא יסכל רק זה השעור, ונהיה בטוחים שתמלט אמונתם מאמונת הגשמות בבורא יתברך, ואין היזק אם יאמינוהו בנבראים הנבדלים. ואם לא יספיק לאחד מן הסכלים שישים זה מקום ספק, ולא יכריח אחת משתי הדעות, אבל יחזק דעתו ההמונית, וישים מום בדעתנו, וירחיק עלינו היותנו מאמינים המלאכים ובני העולם הבא נבדלים מן החומר, נקיים ממנו אין חטא עליו, כבר מחלנו לו בזה. וכבר בארנו לו מומיו, ולא יחסרו פשוטי דרשות רבות יהיו תשובה עלינו, ואין פלא בזה, כמו שפסוקים רבים מדברי הנבואה יראה מפשוטיהם היות ה' גשם בעל עין ואזן, אבל כשהתאמתו הראיות השכליות והמופתיות על המנע זה, ידענו כמו שאמרו זכרונם לברכה: "דברה תורה כלשון בני אדם", אלא שהמופתים ההם לא יבינם ולא ישיגם מאמין בגשמות. וכן עוד הראיות השכליות המורות על היות המלאכים ובני העולם הבא נקיים מן הגשמות, עד שנצטרך לומר במה שיביא לחשוב בהם הגשמות שהוא משל, לא יבינו הראיות ההן אלו המאמינים בהם שהם גופות, ואיך יצויר שיבינו הנקותם מן החומר ועיקר מציאותם, רצוני לומר המלאכים ונפשות בני העולם הבא יחשבו אלו שלא תודע מציאותם, רק מקובל מצד התורה, ושאין שם דרך עיון שיורה על מלאכים ועל שאר הנפשות, כמו שכתבתי: מי שחשב שהגיע לידיעת האמתיות ברגע ובדעות ההן החלושות, ורפיון הבקשה, והעדר החכמות כלן, וההסתפקות בפשוטי המקובלות כאילו לא כתבו זכרונם לברכה שדברי תורה יש להם נגלה ונסתר, ולזה יקראו הנסתר סתרי תורה, וכאילו לא אמרו בם בסתרי התורה כלל דבר, אמנם אלו נטו מזה כלו עד שלא ידעו לו מקום.

וכבר בארנו "במורה הנבוכים" באלו הענינים מה שיש בו די לאנשי החכמה, וזכרנו דברי החכמים כלם בו, והעירונו על מקום זכרם לגלות הדבר ההוא אשר נביא ראיה ממנו ולהודיע אמתתו. וכאשר התפרסם חבורנו בארצות, והתפשט בקצוות, נאמר לנו שאחד מן התלמידים בדמשק אמר שאין תחית המתים, ולא תשוב הנפש לגוף אחרי הפרדה, ואמרו כל אנשי המעמד ההוא: איך תאמר זה? והתחיל להביא ראיה ממה שזכרנוהו אנחנו בחבורנו, שהתכלית הוא העולם הבא ושאין גוף בו. והתחילו הם להביא ראיה מן המפורסם באומה ובדברי החכמים בזה, ואמר שהם כלם משל, וארכו דבריהם עמו וכאשר נודע לנו מה שאירע, לא הרגשנו אליו ואמרנו: זה בטל במעוטו! שאין מי שיסכל זה ולא מי שתקשה עליו הבנת מה שאמרנוהו. וכאשר היה בשנת אלף וחמש מאות לשטרות הגיעה אלינו אגרת מארצות תימן, ישאלו בה על דברים, ואמרו שיש אנשים אצלם שפסקו שהגוף יכלה ויפסד ולא תשוב הנפש לגוף אחר הפרדה, ושהגמול והעונש לנפש לבד, והביאו ראיה ממה שאמרנוהו אנחנו בבני העולם הבא, וכאשר נזכרו להם דברי החכמים הגלויים המבוארים בתחית המתים וקצת דברי הנביאים אמרו: זה משל ויפורש! ואמר לנו זה השואל, שהתפשט אצלם זו הדעת והשליכו זולתה, ובקשו ממנו תשובה, והשיבונו על שאלותיהם, ובארנו להם שתחית המתים פנת התורה, והוא שוב הנפש לגוף, ולא יפורש זה, ושחיי העולם הבא אחר תחית המתים, כמו שאמרנו בפרק "חלק", וחשבנו שזה השעור מספיק. וכאשר היתה בזאת השנה שנת אלף חמש מאות ושתים לשטרות, הגיעו אלינו כתבים ממקצת חברינו מבבל, זכרו ששואל מאנשי תימן שאל על הענינים ההם בעצמם לזה ראש ישיבה רבינו שמואל הלוי הנסמך בבגדד בזמננו זה, ושהוא חבר להם מאמר בתחית המתים, ושם דברינו בזה הענין קצתם טעות ושגגה, וקצתם שאפשר להתנצל עליהם, ונצל אותנו ועזר מעט בקולמסו, ואחר אלו המכתבים נשלח אלינו זה המאמר אשר חברו זה הגאון ובלשונו, וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן. וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל המבוקש מהם לבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו. ויותר נפלא מזה הדעות הנפלאות ההן אשר זכרן ואמר שהן דעות הפילוסופים בנפש, זאת ראיה שהוא יחשוב שכל מה שיאמרוהו המדברים וזולתם מן הדעות הנפסדות הן דעות הפילוסופים. והנפלא מכל מה שראינו בו, רוצה לומר במאמר ההוא, ואף על פי שכלו פלא, אמרו ש"צ שחכמי הפילוסופים לא יאמרו בהמנע שוב הנפש לגוף אחר הפרדה ממנו, אבל הוא מדרך העיון מכת האפשר. זהו לשונו. וזה מאמר יורה שהמדברים אצלו הם חכמי הפילוסופים, ושאין לו ידיעה בדרכים אשר יבחנו בהם הפילוסופים ההכרח והנמנע והאפשר, וכן יזכור דברים שנלקחו ממאמר הגמול לאבן ציני וחשבם מאמרים פילוסופים. וכן ראינו זה הגאון ש"צ גזר ופסק, שהפילוסופים לא יתאמת אצלם השאר הנפשות ושהם חולקים בזה, ואני תמה: מי הם אלה אשר קראם פילוסופים? וראינו פלא אחר שאין לשכל אצל זה הגאון זכרון, לא אדע - אם הנפש והשכל בפילוסופותו דבר אחד, או הנפש תשאר והשכל יכלה, או השכל ישאר והנפש תכלה, והיא הנפש אשר אמר שהפילוסופים לא ידעוה ושאחת מדעותם בה שהיא הדם? ואולי השכל אצלו מקרה, כמו שאמרו המדברים אשר הם חכמי הפילוסופים אצלו, ואם כן הוא יכלה בלא ספק? ואילו הסתפק זה הגאון בקבוץ הדרשות ההן והמעשיות ובפירוש הפסוקים ההם אשר התבאר בפירוש ההוא שתחית המתים נזכר בביאור התורה, היה הנאות והראוי לכיוצא בו. סוף דבר - כל מה שאמרו ש"צ או רובו כבר נאמר כיוצא בו או פחות ממנו, ואין כונתנו במאמרנו זה לחלוק על דבר ממה שכלל אותו המאמר ההוא ואף לא לזכרו, ואולם זכרנו ממנו מה שזכרנו לצורך הביא אליו במה שאנחנו בו שיתבאר משתכל, אבל כונתנו למקום התועלת המנעת למתלמד לא למה שיתלה להגדלת איש ועזרתו או בהשפלת אחר והקטנתו, ודרכי המחלוקת וההריסה מותרים למי שירצה ללכת בהם, והשם יסגור בעדנו זה הדרך וכיוצא בו.

ומהנה אתחיל בזכרון זה המאמר.

דע, אתה המעיין, שכונתנו בזה המאמר היא לבאר מה שנאמינהו בזאת הפנה אשר נפלו בה דברים בין התלמידים והיא - תחית המתים, ואין בזה המאמר דבר נוסף כולל על כל מה שאמרנוהו בפירוש המשנה והחבור, אבל יש בו כפל ענינים והארכה המונית ותוספת ביאור יבינוהו הנשים והסכלים לא זולת זה, ואומר שתחית המתים המפורסמת והנודעת באומתנו, המוסכם עליה מכלל כתותינו, אשר רוב זכרה בתפלות ובספורים ובתחנות אשר חברום הנביאים וגדולי החכמים ימלא מהם התלמוד והמדרשות, ענינה: שוב זאת הנפש לגוף אחרי הפרידה זה, מה שלא נשמע באומה מחלוקת עליו, ואין בו פירוש כלל, ואין מותר להאמין באיש מאנשי הדת שהוא מאמין חלוף זה. והנני עתיד לבאר לך בזה המאמר למה לא נפרש אלו הפסוקים כמו שנפרש פסוקים רבים בתורה והוצאנו אותם מפשוטיהם?

וכן - זאת תחית המתים הוא שוב הנפש לגוף אחר המות כבר זכרה דניאל זכרון שאי אפשר לפרשו, והוא אמרו (דניאל י"ב ב'): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם", ואמר לו המלאך (דניאל י"ב י"ג): "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".

ואמנם מי שזכר שאנחנו אמרנו בתחית המתים שהוא במקרא שהוא משל - הוא שקר מפורסם ודבר סרה גמור מאמרו. והנה חבורינו כבר נתפרסמו ויקראו ויראו אנה אמרנו זה, אלא אם כן אמרנוהו במה שאמרוהו חכמי ישראל במתי יחזקאל שחכמי התלמוד חולקים בו, וכל דבר שיש בו מחלוקת ולא יביא מעשה אפשר להכריע בו אחד משני המאמרים על חברו. וכבר זכרנו זה בפירוש המשנה פעמים.

וכן יראה לנו מן המאמרים ההם שאלו האנשים אשר ישובו נפשותם לגופות ההם יאכלו וישתו וישגלו ויולידו וימותו אחרי חיים ארוכים מאד כחיים הנמצאים בימות המשיח. ואמנם החיים שאין מות אחריהם הם חיי עולם הבא, אחר שאין גוף בהם, שאנחנו נאמין והוא האמת אצל כל בן דעת, שעולם הבא נפשות מבלי גופות כמלאכים, ובאור זה שהגוף אמנם הוא כלל כלים לפעולות הנפש, כבר התבאר זה במופת. וכל מה שבגוף יחלק על שלשה חלקים: כלים שבהם יושלם המזון, כפה והאצטומכא וכבד ובני מעים ובכלל כל מה שבבטן התחתון; וכלים שבהם תהיה ההולדה, והם כלי המשגל והולדת הזרע והולדת העובר; וכלים שבהם תקון עניני הגוף, עד שימציא לעצמו כל מה שיצטרך אליו בענינים ושאר החושים והעורקים והעצבים והמיתרים אשר בהם ישלמו התנועות כלן, ולולי אלו לא היה אפשר לבעל חי להתנועע אל מזונו ולבקשו ולברוח ממה שהוא כנגדו ומאבד אותו ומפסיד מזגו. וכאשר לא יושלם מזון האדם רק במלאכות שיעשן ובהזמנות רבות יצטרך בהן למחשבה והשתכלות, נמצא לו הכח השכלי לזכור בו המלאכות, ונמצאו לו גם כן כלים טבעיים יעשה בהם המלאכות ההן, רצוני לומר, הידים והרגלים, כי הרגלים אינן כלים אלא להליכה לבד. ופרטי זה הכלל נודעים אצל אנשי זאת החכמה. הנה התבאר, שהגוף כלו צורך מציאותו מפני תכלית אחת, והוא קבלת המזון להתמדת הגוף והולדת הדומה להתמדת מין הגוף ההוא, וכשתהיה התכלית ההיא מסולקת בלתי צריך אליה, רצה לומר בעולם הבא, וזה שכבר בארו לנו החכמים זכרונם לברכה שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אם כן הוא באור בהעדר הגוף, שהוא יתברך לא ימציא דבר לבטלה כלל ולא יעשה דבר אלא מפני דבר, וחלילה לו וחס שיהיו פעולותיו המתוקנות כפעולת עובדי הצלמים, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון. כן השם יתעלה אצל אלו יברא גופות, כלומר אברים, לא לעשות בהם מה שנבראו בעבורו כלל ולא לשום סבה. ואולי בני העולם הבא אצל אלו האנשים אינם בעלי איברים, אמנם הם גופות על כל פנים, ואולי הם כדוריים מקשיים, או עמודים, או מעוקבים? אין אלו הדברים אלא שחוק, מי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה! והסבה בזה כלו מה שבארנוהו, בהיות ההמון אין מציאות אצלם אלא לגוף או מה שימצא בגוף, ומה שאינו גוף ולא כח בגוף אינו נמצא כלל, וכל אשר ירצו לחזק מציאות ענין אחד יוסיפו בו הגשמות, רוצה לומר יעבו עצם גשמו.

וכבר זכרנו מזה כלל רב בבאור ב"מורה הנבוכים", ומי שירצה לחשוב לנו זו הדעת למום - "יעשה רצונו, ואם ירצה לשום אותו טעות ושגגה - יאמר, ואנחנו לא נקפיד בזה, שאנחנו נבחר כמו שבארנו ב"מורה הנבוכים", שימשך אחרינו בעל שכל על אמונת האמת, ואפילו אחד, ואם רחקו ממנו אלפים סכלים להאמינם בבטל. ואמנם אשר נכחיש אותו ואנחנו מתנקים ממנו אל השם יתעלה הוא המאמר בשלא תשוב הנפש אל הגוף לעולם ושלא יתכן היותו, שזאת ההכחשה מביאה להכחשת הנפלאות, והכחשת המופת - כפירה בעיקר ויציאה מן הדת. ולזה נחשוב תחית המתים מפנות התורה. ואין בדברינו כלל מה שיורה על הכחשת שוב הנפש לגוף, אבל מה שיורה על הפכו. ומי שירצה ויבחר לדבר עלינו סרה, וליחס לנו דעת שלא נאמינה, כמו שיחשדו הנקיים מעבירות, ויפרש דברינו בפירוש רחוק עד שיכריע לכף חובה, הוא עתיד ליתן את הדין ולו משפט כל איש רשע חושד בכשרים. ולא יתכן לאדם שיתעה אחר זה הביאור ויאמר, שאנחנו נאמין שכל תחית המתים שבמקרא משל, אבל יש מהם אמת כמו שזכרנו, ויש מהם משל בלא ספק, וקצתם מסופק בהם אם הם משל או אמת? וכשתסתכל כל מה שזכרו החכמים והמפרשים מן האנדלוסים מזה, ומה שלפני הדברים ואחריהם בכתוב ההוא, יתבאר לך זה, ואין צריך לנו לפי כונת זה המאמר לזה הפרט, כי הענינים לא תוסף אמתתם בכפול מליהם ובשנותם פעמים רבות, ולא תחסר בשלא יכפלו ולא ישנו. ואתה יודע שזכרון פנת היחוד, והוא אמרו "ה' אחד", לא נכפל בתורה.

ואחר שמצאנו דברי הנביא שלא יסבלו בזה, פירוש שיזכור שוב הנפש לגוף, כבר הודיע הספור הנבואי בזה, ולא תוסף אמתת הספור בזה כשתשים כל מלת "תחיה" שבא במקרא לשוב הנפש, ולא תחסר אמתת הספור בשתשים קצתם או כלם מלבד פסוק אחד משל. סוף הדבר בא הספור הנבואי, אם פעם אחת אם פעמים רבות, וזכרוהו חכמי ישראל הקדומים והחדשים פעמים אין להן מספר, והתפרסם באומתנו, והסכימו עליו שנפש האדם תשוב לגוף, וזהו הענין הנרצה בתחית המתים, ואם לא יזכרהו חכם או מחבר!

וכבר ספקו גם כן אנשים בדברנו בסוף החבור במקום שאמרנו דבר זה לשונו: "אל יעלה על דעתך שמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או יחיה מתים וכיוצא בדברים", והבאנו ראיה על זה מה שבארנוהו, וחשבו קצת חלושי העיון שזאת הכחשה לתחית המתים, והוא סותר מה שבארנוהו בפירוש המשנה שתחית המתים פנה מפנות התורה, וזה כלו מבואר אין ספק בו, ולא סתירה, והוא שאנחנו אמרנו, שהמשיח לא יבוקש ממנו שיעשה מופת, שיבקע הים, או יחיה מת על צד המופת, מפני שאין מבוקש ממנו מופת אחר שיעדו בו הנביאים אשר התאמתה נבואתם. ולא יתחייב מזה המאמר שהשם לא יחיה מתים כשירצה ולמי שירצה, אם בימי המשיח או לפניו או לאחרי מותו. סוף דבר, אין בדברינו בכל חבורינו מה שיסופק על אדם מאנשי העיון רק על התלמידים המתחילים, וכן הסתפק עליהם אמרנו שמאמר ישעיה "וגר זאב עם כבש" שהוא משל. וזה לא אנחנו לבד אמרנוהו, אלא כבר קדמונו להבנת זה הענין אנשי התבונה מן המפרשים, כמו רבי משה גקטילא (אבן טאטאלא) ואבן בלעם זכרונם לברכה וזולתם מן המפרשים. וסוף הדברים יורה עליו והוא אומרו (ישעיה י"א ט'): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'". הנה כבר נתן העלה בהיותם אז בלתי חומסים ולא מזיקים לדעתם השם. התראו אתם, קהל ישראל, מי שיש לו שכל, שיהיה מציר האריה בזמננו זה מורה ולזה הוא טורף, ואז ישוב וידע מבוראו מה שצריך, וידע שאין ראוי להזיק, וישוב לאכל תבן. הנה נתקיים מה שנאמר (ישעיה כ"ט י"א): "ותהי להם חזות הכל כדברי הספר החתום". אבל אנחנו כבר בארנו זה בפירוש בספר "מורה הנבוכים". ובחבור בארנו ראיתנו גלויה מאמרם, שימות המשיח אין בהם דבר משנוי סדר בראשית.

ודע, שאלו היעודים וכיוצא בהם אשר נאמר שהם משל אין דברינו זה גזרה, שהרי לא באתנו מהשם נבואה שהודיעתנו שהוא משל, ולא מצאנו קבלה לחכמים מהנביאים שיבארו בה בחלקי אלו הדברים שהם משל. ואמנם הביאנו אל זה הענין אבארהו לך, והוא השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד. ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת. וכבר בארנו ב"מורה הנבוכים" לשון המקרא המבואר ולשון חכמים זכרונם לברכה גם כן בבא בדברי הנביאים משלים רבים, והפלגנו בבאור זה, עד שאי אפשר לאחד מן הסכלים שמתגברים להכחישו, ומפני זה נאמר אנחנו ומי שקדמנו מחשובי המפרשים שאלו משלים כמו שפירשנו.

ואפשר שיאמר גם כן כי כשירבה הישוב ותשמן הארץ ימעט נזק בעלי חיים בהתקרב קצתם. כבר זכר זה ארסטו בספר "בעלי חיים" כשנתן טעם סבת מיעוט היזק בעלי חיים קצתם לקצתם בארץ מצרים. ויהיה גם כן גוזמא כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה: דברה תורה לשון הבאי. ואם הוא על פשוטו יהיה מופת שיראה בהר הבית לבד, כמו שאמר (ישעיה י"א ט'): "בכל הר קדשי", ויהיה כיוצא בדבריהם: לא הזיקו נחש ועקרב בירושלים.

סוף דבר, כל אלה הם דברים שאינם פנות התורה, ואין להקפיד איך יאמינו בהם, וצריך שימתין האדם לגוף האמונה באלו הדברים, עד אשר יראו במהרה בימינו, ואז יתבאר אם הם משל או מופת. וכבר נודע שאנחנו נברח מאד משנוי סדר בראשית. ואמנם יטעה כל מי שיטעה ממי שקדם או יתאחר להיותם בלתי מבדילים בין הענינים הנוהגים מנהג המופת, והם אשר לא יעמדו כלל ולא יתקימו, ואמנם היו מפני הצורך או לאמת נבואה, ובין הענינים הטבעיים הנמשכים תמיד שהם מנהגו של עולם אשר יבארו זכרונם לברכה ויאמרו תמיד (עבודה זרה נ"ד ב'): עולם כמנהגו נוהג! ואמרו (ברכות ס' א'): אין מזכירים מעשה נסים, ואמר שלמה (קהלת ג' י"ד): "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע".

הנה כבר התבאר שהענינים הטבעיים נמשכים תמיד על מנהגיהם, וכבר בארנו גם כן זה ב"מורה הנבוכים" בדברנו בחדוש העולם, ויראה שאשר הביא אלו האנשים לטעות ולספק בדברינו בתחית המתים, היותנו מאריכים בספור העולם הבא, ולבאר מאמרים אמתיים, ולזכור כל דברי הנביאים והחכמים המורים עליו, וכשזכרנו בתחית המתים זכרנום בדברים מועטים ואמרנו שתחית המתים פנה אמתית, והביא אל זה שני דברים: האחד מהם - שכל חבורינו אמנם הם קב ונקי, אין כונתנו להגדיל גוף הספרים, ולא לכלות הזמן במה שלא יביא אל תועלת, ולזה כשנפרש לא נפרש אלא מה שצריך לפירוש ובשיעור שיובן לבד, וכשנחבר לא נחבר רק קצור הענינים; והדבר השני - שההארכה אמנם תהיה בציור ענין נעלם עד שישלם ציורו או שהביא ראיה על אמתתו, וזה צריך אליו בשלשה מיני החכמות, רצוני לומר, התלמודי והטבעי והאלהי, כי הרבה פעמים יעלם בהן ענין וירחק ציורו עד שיפורשו גדריו פירוש מספיק, ופעמים יצטרך הענין המצויר אל ראיות רבות עד שיתאמת מה שתבוקש אמתתו. אמנם דברי המופתים לא יעלם ציור מה שיזכור מהם ולא יכבד, ואי אפשר להביא ראיה על אמתת מה שכבר בא או שיעד בואו, אבל יראום בחושים או יקובל ממי שכבר ראם, ומפני זה נפרש העולם הבא ונבארהו להעלמו ולהיותו ענין אשר בטבע מנהגו של עולם, כלומר, השאר הנפש.

אמנם, תחית המתים הוא אחד מהמופתים ומבואר מאד שענינו מובן, ואין שם אלא להאמין בו לבד, כמו שבאתנו ההגדה האמתית, והוא ענין יוצא חוץ לטבע המציאות, ואין ראיה עליו מצד העיון, ואמנם ינהג מנהג הנפלאות כלם ויקובל, אין שם זולת זה. ומה היה לנו אפשר לומר בו או להאריך. התחשוב שהמבוקש ממנו אצל אלו שאדרוש בחבורי הדרשות באו בזה הענין וההגדות ההן, וזה יותר ראוי לזולתנו כפי כונת מה שיחבר בו? אתם, עדת המעיינים בחבורנו, כבר ידעתם שאני לעולם נוטה לחסר המחלוקת והויכוחים, ולו היה אפשר לי לשית התלמוד כלו בפרק אחד לא הייתי משים אותו בשנים. ואיך יבוקש ממני זכרון הדרשות וההגדות והן נמצאות במקומותן, ויקרא שם, ומה תועלת לכפלן ונאמר שאנחנו חברנו?

וכאשר הגענו מזה המאמר אל זה המקום, והיא היתה תכלית הכונה בו, וראינוהו חסר התועלת לגמרי, מפני שאינו כולל רק כפל מה שנזכר כבר בפירוש המשנה ובחבור ותוספת ביאור לכל מעט תבונה או הורס, ראינו שלא נניחנה ריקה מחדוש תועלת ושנדבר על שתי שאלות ראויות בזה הענין. האחת מהן - לבאר ענין אלו הפסוקים הרבים מאד הנמצאים במקרא, המורים הוראה ברורה שלא תסבול פירוש בהרחקת תחית המתים כאמרו (איוב י"ד י"ד): "אם ימות גבר היחיה", ואמרו (איוב ז' ט':) "כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה" (איוב י' כ"א): "בטרם אלך ולא אשוב", וזה בספר "איוב" הרבה. ואמר חזקיהו (ישעיה ל"ח י"ח - י"ט): "לא ישברו יורדי בור אל אמתך חי חי הוא יודך כמוני היום". זאת ראיה שיורדי בור הם המתים. ונאמר גם כן (שמואל ב' י"ד י"ד): "כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו" (תהלים פ"ח י"א): "הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו", ונאמר (תהלים ע"ח ל"ט): "רוח הולך ולא ישוב". וכשתחפש פסוקי המקרא כלם, תמצאם מרחיקים תחית המתים בכלל, רק פסוקי ישעיהו, ועם קצת התבוננות יתבאר שהוא מסופק, אם הוא משל או אמת. ומה שבא מן הפסוק הנגלה לדניאל (דניאל י"ב ב'): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", ואמר (דניאל י"ב י"ג): "ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין", זה גם כן מה שחייב לבני אדם המבוכה הגדולה: קצתם הסתפק בהם תחית המתים ספק גדול, ומקצת המאמינים לזאת הפנה הוצרכו לפרש כל פסוק מהפסוקים המבוארים פירושים רחוקים מאד לקבלם. והשאלה השנית - היות התורה בלתי זוכרת זאת הפנה כלל לא ברמיזה ואף כי בבאור, ואם אי אפשר מבלתי שיאמר שיש בתורה רמיזות לזאת הפנה ויאמרו הדברים ההם אשר זכרום באמרם (סנהדרין צ"א ב'): מנין לתחית המתים מן התורה? תכליתה אומר שיאמר שהם רמזים נסתרים, וכל שכן בהיות החכמים החולקים בהם. ותהיה זאת השאלה השנית: למה לא זכר את זה בגלוי ובביאור שלא יסבול פירוש? אבל נזכר לפי דברי החושב כמי שירצה שיסתתר לאמר דבר וירצה לסתמו.

ואומר במענה השאלה הראשונה, שדברי הנביאים ולשון הספרים אמנם באו מספרים טבע המציאות הנהוגה, וידוע שטבע זו המציאות הוא התחבר נקבות בעלי חיים וזכריהם והולידם הדומה, וצמיחת הנולד מעט מעט עד שימות האיש ההוא, ואין מן הטבע שישוב האיש ההוא ויתהוה שנית אחר מותו, אבל בטבע כי כשימותו בעלי חיים לא ישובו לעולם האנשים ההם, אבל יכלו ויתכו מעט מעט עד שישובו אל היסודות ואל החומר הראשון במין מן החזרה, לא ישאר עמו חלק מוגבל נרמז אליו שנאמר בו: זה היה כך וכך! ושהאדם לבדו נדבק בו השפע האלהי, והוא חייב שיהיה בו דבר עומד, לא יאבד ולא יפסד, אמנם גוף האדם יאבד כשאר אישי בעלי חיים כלם, הורו על זה גם כן ראיות עיונות אצל מי שנחלץ לחקור על אלו הדברים העמוקים, רצוני לומר, השאר הדבר ממה שמגיע לאדם, וזהו הדבר אשר בטבע, והוא אשר קראוהו ספרי הנבואה "נפש" או "רוח" בשתוף השם, ואבדת הגוף ושובו למה שהורכב ממנו המין ההוא מן החזרה, כמו שבא בפסוק (קהלת י"ב ז'): "וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", זהו אשר בטבע. וכפי הענין ההוא באו הפסוקים ההם כלם, ואין הפרש בין אמרו (איוב י"ד י"ד): "אם ימות גבר היחיה", ובין אמרו (במדבר כ' י'): "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", שאין זה בטבע אבל נמנע בו, אלא שכבר יצאו המים מן הסלע במופת. וכן תחית המתים אמנם היא מן המופתים. ואין הפרש בין (ירמיה י"ג כ"ג) "היהפוך כושי עורו" ובין אומרו (תהלים פ"ח י"א) "הלמתים תעשה פלא", וכבר נהפך מראה היד הטהורה ללבן, ואלו יאמר אומר שאי אפשר שיתנועע הדומם, היה אומר אמת לפי מה שבטבע, ולא יכזב זה המאמר שוב המטה נחש, אחר שהוא מופת, כן כל מה שתמצאהו מהרחקת שוב המתים, הוא על מה שבטבע, ואין זה סותר שוב המתים כשירצה השם בשובם.

הנה כבר התבאר לך עניני הפסוקים כלם על מה שאפשר מן האמת, ואינך צריך לפרש פסוק מהם בפירושים ההם המגונים הרחוקים לקבלם, אשר יחזקו טענות מכחיש תחית המתים ויאמצו מאמרו. ודע שהכחשת שוב הנפש לגוף לא תמלט מאחת משתי סבות: אם שכיחישנו המכחיש להיות ענין בלתי טבעי, ותתחיב לפי זאת הסבה שיכחיש הנפלאות כלם להיותם בלתי טבעיים, או שיכחישנו מפני שלא זכר בפסוק ולא באת בו ההגדה האמתית כמו שבא במופתים. ואנחנו כבר בארנו שבאו פסוקים ואם הם מעטים יורו על שוב המתים, ואם יאמר אומר: אנחנו נפרש הפסוקים ההם כמו שפירשנו זולתם! נאמר לו: המביא לך לפרשה הוא להיות שוב המתים בלתי טבע, ותפרש אלו הפסוקים עד שיסכימו לענינים הטבעיים, וכבר בארנו ב"מורה הנבוכים" בדברנו בחדוש העולם, שעם אמונת חדוש העולם יתחיב בהכרח שיהיו המופתים כלם אפשריים, ולזה תהיה גם כן תחית המתים אפשרית, וכל אפשר כשתבא בו הגדת הנביא נאמין ולא נצטרך לפרשו ולא נוציאהו מפשוטו. ואמנם נצטרך לפרש הדבר שפשוטו נמנע, כהגשמת השם, אבל האפשר יעמוד כאשר הוא, ואשר ישתדל ויפרש תחית המתים עד שלא יהיה שם שוב הנפש לגוף, אמנם יעשה זה בהאמינו שהוא נמנע מצד השכל, לא ממנהג הטבע. וכן יתחיב בשאר הנפלאות בהכרח, וכל זה אמנם יהיה נמנע לגמרי לפי אמונת קדמות העולם, ומאמין הקדמות אינו מעדת משה ואברהם עליהם השלום, כמו שבארנו ב"מורה הנבוכים". ולאלו השרשים האמננו תחית המתים על פשוטה. ושמנוה מפנות התורה, ואמרנו שאין ראוי לפרש שני הפסוקים המגלים המורים עליה ראיה ברורה אשר לא יסבלו פירוש.

ואמנם מענה השאלה השנית והיא האומרת: למה לא נזכרה תחית המתים בתורה? המענה עליה מה שאומר לך דע שכבר נודע, שזאת התורה בכללה לא נאמין שהיא מפי משה רבינו עליו השלום, ואמנם היא מפי הגבורה. הנה הביאה אותנו השאלה לחקור על אופני החכמה, בהעיר אותנו על חיי העולם הבא, ולא באר לנו תחית המתים כלל. והסבה בזה, שזאת תחית המתים אמנם תנהג מנהג המופת כמו שבארנו, והאמנת מה שזה דרכו לא יהיה רק בספור הנביא, והיו בני אדם כלם בזמן ההוא מכת הצאב"א, אומרים בקדמות העולם שהם היו מאמינים שהשם רוח הגלגל, כמו שבארנו ב"מורה הנבוכים", המכזיבים הגיע הנבואה מאת השם לבני אדם. וכן תתחיב להם לפי אמונתם הכזבת המופתים, ויחסו אותם לכשוף ולתחבולה. הלא תראה אותם משתדלים לחלוק על מופת משה רבינו עליו השלום בלהטיהם (שמות ז' י"ב) "וישליכו איש (את) מטהו", והלא תראה איך אמרו מתמיהים (דברים ה' כ"א) "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי", הורה שהיתה הנבואה אצלם מכת הנמנע, ואיך יספר למי שלא התבארה אצלו הנבואה בדבר שאין ראוי עליו אלא האמנת הנביא? והוא גם כן נמנע אצלם לגמרי לפי אמונתם בקדמות העולם, כי לולי המופתים לא היתה אצלנו תחית המתים מכת האפשר. וכאשר רצה השם יתעלה לתת תורה לבני אדם לפרסם בהם מצותו ודתו ואזהרתו על ידי הנביאים בכל העולם, כמו שאמר (שמות ט' ט"ז): "ולמען ספר שמי בכל הארץ", חדש המופתים הגדולים הכתובים בכל התורה, עד שהתאמתו בהם נבואת הנביאים וחדוש העולם, כי המופת האמתי ראיה ברורה על חדוש העולם, כאשר בארנו ב"מורה הנבוכים", ולא הוציאם מעניני העולם הזה בגמול ובעונש ומהענין אשר הוא בטבע, והוא השאר הנפש או הכרתה, כמו שזכרנו, רצוני לומר העולם הבא וכרת ולא נכנס לזולת זה מענין התחיה, והתמיד הענין כן עד שנתחזקו אלו הפנות והתאמתו בהמשך הדורות, ולא נשאר ספק בנבואות הנביאים ובחדוש המופתים. ואחרי כן ספרו לנו הנביאים מה שהודיעם ה' יתעלה מענין תחית המתים והיה קל לקבלו. ואתה תמצא כמו התחבולה הזאת בעצמה עשה השם יתברך עם ישראל, אמר עליהם (שמות י"ג י"ז): "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם". ואם הורגלו בעניני העולם מפני שחשש עליהם שישובו למצרים ויבוטל מהם המכוון בהם, כן חשש עליהם עוד שלא יקבלו זו הדעת, רצוני לומר, התחיה, ותבוטל בו התכלית המכונת בהם ומהם, ואיך לא יורגלו גם כן באמונות? והמנהיג והמרגיל להם אחד. וידוע שהאנשים שרצה השם יתברך שתראה התורה בימיהם התישבו בהם דעות נפסדות מאד, אמר עליהם בסוף המאמר אחר כל מה שראוהו ממעשה השם הגדול (דברים כ"ט ג'): "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", וידע הוא יתברך שאם יאמר להם חדוש תחית המתים, היה אצלם נמנע, וירחקו ממנו מאד, וגם היו העבירות קלות בעיניהם, אחר שהעונש עליהם אחר זמן ארוך, ולזה הפחידם וייעדם הטוב והרע בענינים ממהרים לבא, אם ישמעו ואם לא ישמעו, והיה מפני זה יותר קרוב לקבלו ויותר מועיל. וזה גם כן תועלת גדולה, רצוני לומר, היות השמיעה מתקנת עניני עולמות, והמרי - מפסידם. וכבר זכר בתורה שהוא מופת מתמיד, רצוני לומר, תקון הענינים עם העבודה והפסדם עם המרי, אמר (דברים כ"ח מ"ו): "והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם". ומפני זה אמרו (נדרים ל"ג): אין מזל לישראל! רצונם לומר, שתקונם והפסדם אינם לסבה טבעית ולא על מנהג המציאות, אלא נתלים בעבודה ובמרי, וזה אות יותר גדול מכל אות. וכבר בארנו שזה בדין צבור ובדין יחיד, כמו שיראה מן המעשה ההוא והוא נאות לאומרו "ובזרעך עד עולם", ומן המאמר המפורסם באומה (ברכות ה' א'): ראה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו. והוא הענין בעצמו הוא המכון גם כן באמרו (דברים י"ד י"ט): "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה'", רצונו לומר, שעניניהם אינם נוהגים ענין מנהג שאר האומות אבל יחדם השם בזה המופת הגדול שיהיו פעולותיהם תמיד נקשרות בתקון עניניהם או בהפסדם.

וממה שראוי שנבארהו הנה, ואף על פי שהוא עקר יותר נכבד מכונת זה המאמר, הוא שהנפלאות פעמים יהיו בענינים הנמנעים בטבע, כהתהפך המטה לנחש, ושקיעת הארץ בעדת קרח, ובקיעת הים, ופעמים יהיו בענינים האפשרים בטבע, כבא הארבה והברד והדבר במצרים, כי מדרך מיני אלו הדברים שיארעו במקצת העתים במקצת המקומות, וכמו קריעת מזבח ירבעם במאמר איש האלהים (מלכים א' י"ג ג'): "זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו", כי מדרך הבנינים שיבקעו וכל שכן הנבנים מחדש, וכרדת המטר הסוחף בזמן הקציר על יד שמואל, והברכות והקללות הנזכרות בתורה, כי כל אחת מהן אפשר בכל ארץ ובכל זמן, והן כלן מכת האפשר כשיסתכל האדם בהן.

ואמנם יהיו הענינים האלה האפשריים מופתיים באחד משלשה התנאים או בכלם. האחד מהם - בא האפשר ההוא בעת מאמר הנביא בשוה כמו שבא בשמואל (שמואל א' י"ב י"ז): "אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר - ויקרא שמואל אל ה' ויתן ה' קולות ומטר ביום ההוא". וכמו שבא באיש האלהים הבא מיהודה (מלכים א' י"ג ה'): "והמזבח נקרע וישפך הדשן מן המזבח כמופת אשר נתן איש האלהים", והתנאי השני - זרות האפשר ההוא על כל אפשר ממנו כמו שבא בארבה (שמות י' י"ד): "לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן". ובברד אמר (שמות ט' כ"ד): "אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים". ובדבר אמר (שמות ט' ו'): "וממקנה בני ישראל לא מת אחד", כי התיחד האפשר ההוא באומה נרמז אליה או במקום או במין נרמז אליו מזרות האפשר ההוא. והתנאי השלישי - המשך האפשר ההוא המתחדש והתמדתו כברכות והקללות, כי אילו היה פעם אחת או שתים לא היה מופת והוא נאמר שהוא במקרה. וכבר באר בתורה ואמר (ויקרא כ"ו כ"א): "אם תלכו עמי בקרי", כלומר שתשימו מה שיחול בכם מאלו המכות מקרה לא שהם עונש, אמר שהוא יתברך יתמיד בחרון אפו הדבר ההוא אשר חשבתם אותו מקרה, אמר (ויקרא כ"ו כ"ג - כ"ד): "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי"

ואחר שהתבאר זה, דע שהמופת בענינים הנמנעים בטבע לא יתאחר כלל, ולא יארך ולא ישאר על ענינו, שאילו התמיד כן היה מדריך לספק במופת, שאילו נשאר המטה נחש היו מספקים היותו נחש מתחלתו, ומפני זה היתה שלמות המופת בשובו מטה ויהי למטה בכפו; וכן אילו שקעה הארץ בעדת קרח והיתה נשארת שקועה לעולם, היה המופת חסר, ואולם שלמותו היתה בשוב הארץ לענינה (במדבר ט"ז ל"ג): "ותכס עליהם הארץ"; וכן (שמות י"ד כ"ג): "וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו", ומפני זה העיקר אשר העירותיך עליו, אברח מאמונת התמדת ענין יוצא חוץ לטבע, כמו שבארנו בזה המאמר. ואמנם המופת אשר בענינים האפשריים הוא - כל אשר יתמיד ויאריך יותר ראוי להיותו מופת, ומפני זה נאמין התמדת הברכות והקללות, הברכות עם העבודה והקללות עם המרי לעולם בזאת האומה ובזה שבו אות ומופת. ושאלת השואל: למה הושם להם זה המופת ולא הושם להם התכלית מופת, רצונו לומר, תחית המתים, והגמול והעונש אחר המות לנפש ולגוף? הוא כשאלת שואל: למה הושם ממופתי שליח ה' שוב המטה נחש ולא היה שוב האבן ארי? וזה כלו נתלה בגזרת חכמה לא נודע ממנה אפילו דבר קטן. וכל שכן שאנחנו כבר זכרנו אופני החכמה בו, ואולי יש שם דרך או דרכים רבים אחרים חייבה אותו חכמתו יתברך ואנחנו לא נדעם.

ואין ראוי לאחד מאנשי החכמה שידקדק עלינו מה שבא בזה המאמר מכפול הענין האחד הרבה ולא מן ההארכה בבאור מה שלא תוסיף בו ההארכה באור, כי זה המאמר אמנם חברתיו להמון אשר ספק עליהם מדברינו מה שהוא מבואר, ולמי שדקדק מעוט ההארכה בתחית המתים. אמנם השלמים בחכמות - הרמיזה תספיק להם, ואינם צריכים לא לכפול ולא להאריך בפירוש, רק אל ראשי הפרקים כמו שעשינו באלה הענינים העמוקים כלם בספר "מורה הנבוכים" חבורנו. כמו שלמדונו רבותינו זכרונם לברכה: אמר לו: פרשהו! אמר לו: אין מפרשים לחכם! אמר לו: שנה! אמר לו: אין שונים לחכם! הנה כבר התבאר לך, שהדבור עם השלמים לא יצטרך לכפול ולא לפרש, תן לחכם ויחכם עוד! אמנם ההמון צריכים לשני הענינים יחד, צו לצו קו לקו, ועם כל זה יבינו מעט, זעיר שם זעיר שם, ואמנם ראוי לדבר אל כל כת כפי מה שסובלת.

והשם יתעלה יישרינו במאמר ובמעשה, יצילנו מן החטא והשגיאות למען חסדו!

תם המאמר בשנת אלף חמש מאות ושתים לשטרות

איגרת תימן

איגרת תימן

מני אנא משה ברבי מימון הדיין, ברבי יוסף החכם, ברבי יצחק הרב, ברבי עובדיה הדיין זכרונם לברכה: חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו! לכבוד גדול וקדוש מר ורב יעקב החכם הנחמד היקר הנכבד בן כבוד מר ורב נתנאל זכרונו לברכה בן אלפיומי, ובכלל כל אלופינו אחינו כל תלמידי הקהלות אשר בארץ תימן, ישמרם צורם ויגן בעדם! אמן! סלה! על שרשי האמת יעידו גזעיהם ועל טוב המעינות ישהידו נובעיהם!

ואמנם כי משרש האמת פרח נצר נאמן, וממעין החסד נהר גדול נמשך בארץ תימן, להשקות בהם כל גנים, להפריח הנצנים, והנה הוא לאטו נדבר, כל עיף וצמא במדבר, ובו מצאו ספקם ודיים, כל עוברי דרך ואיי הים, לכן העבירו קול בספרד ובספרוים, מקצה השמים ועד קצה השמים, הוי כל צמא לכו למים, והסוחרים כולם יחד לשואליהם עונים כי מצאו מטע יפה ונעמן, ומראה טוב כל רזה בו ישמן, ולרועיהם בו מרעה נאמן, יושבי ארץ תימן, וכי הם לדל נותני לחמו, מסעד לעשיר מקדימי שלומו, הליכות שבא קוו למו, וידם לכל עוברי דרך מתוחה, וביתם פתוחה לרוחה, ועמם מצאו הכל מנוחה, ונסו יגון ואנחה, וכל היום הוגים בתורת משה, הולכים בדרך הורה רב אשי, רודפי הצדק, ומחזיקי הבדק, מעמידי עקרי התורה על תלם, מקבצים נפזרי ה' במלולם, מקימי כל המצות בדקדוקיהן במקהלותם, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותם.

ברוך ה' אשר לא השבית מקימי תורה ושומרי חקים, באיים הרחוקים כאשר הבטיחנו בטובו וחסדו, על ידי ישעיהו עבדו, ואתם האות כאשר הודיענו, "מכנף הארץ זמירות שמענו", יסעדכם ה' להקים דת וחקה, לשמור משפט וצדקה, לנצור מצותו ודתו, לאחוז בבריתו, אמן! סלה!

וכאשר הגיע אלינו כתבך יקירנו למצרים, נעמו כל אזנים, כי תאוה הוא לעינים, והוא העיד בפנינו עליך כי ממשרתי השם אתה העומדים בהיכלו, החונים על דגלו, ומרודפי התורה ואוהבי דתותיה, השוקדים על דלתותיה, יפתח ה' לך את מצפוניה, וימלא לבך מצפוניה, ויהיו דבריה נר לרגלך, ואור לנתיבתך!

וזה אשר אמרת, ידידנו, בכתבך כי שמעת מקצת אחינו אנשי גליותנו ישמרם צורם, שהם מהללים אותי ומרבים ומנשאים ועורכים אותי לגדולי איתנים, לפי אהבתם ספרו, ובטובם ובחסדם דברו וחברו, ודבר דבור על אופניו ממני שמע, ואל אדם אחר אל תישע, אני קטן מקטני חכמי ספרד, אשר עדים בגלות הורד, ותמיד אשקד במשמרותי, ולא השגתי חכמת אבותי, כי ימים רעים וקשים פגעונו, ובשלוה לא התלוננו, יגענו ולא הונח לנו, אבל רצתי אחר הקוצרים בכל שבילים, ואלקטה בשבלים, אקבץ הבריאות והמלאות, והצנומות והרקות לא אבעט, זה שבתי הבית מעט, ולולי ה' שהיה לנו ואבותינו ספרו לנו, לא השגתי המעט אשר אספור, וממנו תמיד אשבור. ועל אודות ידידנו תלמידנו רבי שלמה סגן הכהנים החכם הנבון אשר אמרת בכתבך כי הוא מרחיב פיהו במהללנו, ומאריך לשונו בשבחנו. לשון הבאי דבר בתשוקתו, והגדיל לספר באהבתו ובחמלתו, יבנה ציון וירושלים ויהיה כגן פורח, ויחזירהו אלינו שלם ושמח.

ושאר עניני כתבך אשר שאלת להשיבך עליהם לך ראיתי להשיב בלשון קדר וניבו, למען ירוץ הקורא בו, בכל האנשים, והטף והנשים, כי תשובת ענינו אחד, ראויה לעמוד עליה כל קהלותיכם יחד.

אמנם מה שזכרת מן העומד בארץ תימן, שגזר שמד על ישראל והכריח את כל המקומות שיש לו ממשלה עליהם לצאת מן הדת, כמו שעשה הכנעני בארצות המערב, שמועה זו הסירה הדר פנינו, ורגזו וחלו עליה כל קהלותינו. ובאמת יש לנו לומר עליה שהיא שמועה רעה אשר כל שומעה תצלנה אזניו, שרפו לה לבותינו ונתבלבלו מועצותינו לצרות הגדולות האלה. נמשך לנו שמד בקצוי העולם ממזרח ומערב, ויהיו בני ישראל בתוך אלה מזה ואלה מזה. ועל העת הקשה הזאת שראה הנביא מחזה "התחיל להעתיר בעדנו ולהתפלל עלינו, ככתוב (עמוס ז' ה'): בואמר אדני אלהים חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא". ודבר זה לא יהרהר בו בעל אמונה, ולא ישליכהו מי שיש לו במשה אמנה, ואין ספק להיות אלו חבלי משיח שהיו החכמים מבקשים מהבורא שלא יהיו מצואים בהם, וגם הנביאים היו מרעידים בהעלותם אותם על רעיוניהם, כמו שאמר (ישעיה כ"א ד'): "תעה לבבי פלצות בעתתני". וגם בספר הישר אמר הבורא: אוי למי שיהיה מצוי באותו הזמן משומו אל!

אבל מה שאמרת שדעת קצת בני עמנו נעדרה ונתבלבלה, ונעה לבבם, והתחדש להם ספק, ונתעלפה סברתם, וקצת לא סרו מאמונתם ולא נתעלפו ולא חרדו זה לזה, דבר זה כבר קדם על ידי דניאל עליו השלום כמו שהודיענו הבורא, כי בהאריך לנו הימים בגלותנו ובבא הצרות עלינו יצאו רבים מן הדת ויתחדש להם ספק ויטעו, וסבה זו תהיה בראותם דלדולנו ותוקף יד מונינו והתגברותם עלינו, וקצתם לא יתחדש להם ספק ולא תתבלבל סברתם, שנאמר (דניאל י"ב י'): "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו", והוסיף לבאר לנו, שאפילו המשכילים ההמה והמבינים שעברו עליהם צרות ועמדו כנגדם ונשארו באמונתם בה' ובמשה עבדו, עדיין יעברו עליהם צרות קשות ורעות יותר מן הראשונות שעמדו כנגדם עד שיתחדש להם ספק, ויטעו ויתעו עד שלא יתבאר להם כי אם מעט מזער, כמו שאמר (דניאל י"א ל"ה): "ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד"

ועתה, אחינו, חיבים אתם להטות אזנכם ולשמוע מה שאסדר לפניכם, ותלמדוהו לטף ולנשים, כדי שיתקיים להם מה שהסתפק מאמונתם ותתחזק בנפשותם האמת שאין לזוז ממנה, ויצילנו הבורא, ויצילכם מן הספק.

דעו, שזאת היא תורת ה' האמתית שנתנה לנו על ידי אדון כל הנביאים הראשונים והאחרונים, שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם, שנאמר (דברים י' ט"ו): "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה", ואין זה לפי שהיינו ראויים לכך, אלא בחסדו של בורא טובו שהתחסד אלינו והטיב לנו בשביל שקדמו לאבותינו מעשים טובים בידיעת הבורא ובעבודתו, שנאמר (דברים ז' ז'): "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם", ומפני שיחד אותנו הבורא במצותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו, שנאמר (דברים ד' ח'): "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים", קנאונו עובדי עבודה זרה כלם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להלחם בה' ולעשות מריבה עמו, ואלהים הוא ומי ירב לו? ואין לך זמן מאז שנתנה לנו תורה זו עד זמננו זה, שכל מלך עובד עבודה זרה גובר או מכריח או מתגבר או אונס, שאין תחלת כוונתו ודעתו לסתור תורתנו ולהפך דתנו באונס בנצחון ובחרב, כמו עמלק, וסיסרא, וסנחריב, ונבוכדנצר, וטיטוס, ואדריונוס והרבה כיוצא בהם - זהו הנוע האחד משני הנועים שהתכונו בו לנצח החפץ האלהי. אבל הנוע השני - הם המחודדים משאר המלכיות והחכמים מיתר הלשונות, כמו האדומים, והפרסיים והיונים, שאלו כמו כן שמו כונתם לסתור דתנו ולהפר תורתנו בטענות שטוענים אליה ובקושיות שמחברים, ומגמתם בכל זה להפר התורה ולמחות עקבותיה בחבוריהם, כמו שהתכונו האנסים במלחמותיהם. וזה לא יצלח ולא זה, שהקדוש ברוך הוא בשר אותנו על ידי ישעיהו, שכל אנס או נצחן שיתכון לסתור תורתנו ולבטל דתנו בכלי זיין ישבר הבורא כלי מלחמתו ולא יצליחו. וזה על דרך משל, כלומר שעצתו לא תשלם לעולם. וכמו כן כל טוען שיתכון לבטל מה שבידינו, יצא מחויב מן הדין בטענתו ויבטל אותה ולא תתקיים, כמו שנאמר (ישעיהו נ"ד י"ז): "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה'". ושתי אלו הכונות, כלומר עובדי עבודה זרה המתכונים לשתי אלו הכונות עלה בדעתם שבנין זה אינו נוח ליהרס, ואף על פי כן עשו אחוה להרוס יסודות הדת שהוטבעו במעבה נאמן, והם בכל זה מוסיפים יגיעה ועצב והבנין יעמד על חזקתו, והאמת תהתל בהם ותשחק, כלומר הקדוש ברוך הוא שהוא האמת יושב ומהתל ושוחק בהם על שהם מתכונים בחלישות שכלם כונה שאין לה תכלית. ועל זה הענין אמר דוד עליו השלום ברוח הקודש בראותו כונתם לסתור דת האמת ובראותו שהקדוש ברוך הוא יושב ומשחק בהם (תהלים ב' ג'): "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו".

ועדיין אנו בחונים ומנוסים בשתי הכתות האלו מיום מלכותנו וקצת ימי גלותנו, ואחר כך התחדשה כת אחרת שמגדלת בענינה ומררה חיינו משתי עניני הכתות, כלומר מכת ההתגברות ומכת הטענות והקושיות, וראתה בעצה להכחיד שם אומה זאת מדרך אחרת, והוא שהתנכלה בעצתה להתודע בשם נבואה ולחדש דת מבלעדי תורת ה', והודיעה ברבים ששתי התורות מאת ה', וכונתה לחדש הספק ולהכניס מבוכה בלבותינו, בהיות התורה אחת הפך האחרת ושתיהן מכונות לאלוה אחד להיות זה מבוא ושער לסתור תורתנו. ובכל זה כבר נבא דניאל ואמר בסוף שסופו להכשל, שנאמר (דניאל י"א י"ד): "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו". ואחריה לזמן ארוך עמדה דת מיוחסת אליה מאומת בני עשו שלא היתה כונתה אליה, ולא עלתה כמו כן במחשבתה ולא הזיקה שום דבר לישראל, ולא נולד בהם ספק לא לכלל ולא ליחידים, לפי שהתבאר להם חסרונה ושנכרתה, ואבדה בידינו עד שנעשה בה מה שנעשה. ועמד אחריה משגע ונהג כמנהגו, כלומר לשנות דתנו, הואיל ופתח בו הפתח. והוסיף עם כל זה כונה אחרת שרדף אחר המלכות ובקש שישתעבדו לו, והתחדש מה שהוא מפורסם.

וכולם אין חפצם אלא לדמות שקריהם לדת ה'. ולא תדמה המלאכה האלהית למלאכה אנושית אלא לתינוק שאין לו ידיעה באחת מהן, ואין הפרש בין דתנו זאת לשאר הדתות שרוצים לדמותן אליה, אלא כמו שיש ההפרש בין האדם החי המרגיש ובין הצלם שפסלו האומן מעץ או שיצקו ממתכת, כלומר מכסף או מזהב, או שפתח מאבן גלל, כלומר מאבני שיש וזולתו, עד שתקנו וציירו בצורת אדם, שהכסיל שאינו יודע החכמה האלהית והמלאכה ההיא, בראותו הצלם ההוא בדמות אדם בכל משטחו הגלוי וכתבניתו ובדמותו ובמראהו, יחשוב שנעשה כמו שנעשה האדם, לפי שאינו יודע הפנימיות של שניהם; אבל החכם היודע הפנימיות של זה ושל זה, אז יודע שהפנימיות של זה הצלם אין שם תקון מלאכה, וכן ידע שהפנימיות של אדם יש בה הנפלאות האמתיות והמלאכות המורות על חכמת הבורא יתברך, בראותו עצביו נמשכים בבשר שהוא סבת התנועה החפצית, הנקרא בלשון ערב "עצל" ובלעז "מוסקול", באברי הבשר והתלכדם, ונטית יתרותיו, ומקום דבוקם, ולפיפת קשוריו, ואיכות גדולו, והרכבת אבריו ופרקיו, ומוצא עורקיו המתנועעים והעורקים שאינם מתנועעים והתחלקם, וישוב נתחיו קצתם על קצתם החיצונים והפנימיים, כל דבר ודבר על מתכונתו ותבניתו ובמקומו. כן הדבר בכסיל שאינו יודע סתרי כתבי הקודש ופנימי המצות, כשירצה לערוך דתנו זאת אל דת המזויפת הנפעלת יחשוב שיש ביניהן ערך ודמיון, הואיל וימצא בדת ה' איסור והיתר ובדת המזויפת הנפעלת כמו כן, ובדת ה' ימצא מיני עבודות ובנפעלת כמו כן מיני עבודות, ודת ה' יש בה צוויים הרבה ואזהרות ועונשים ושכר, וכמו כן בזאת המזויפת הנפעלת ואלו היה יודע פנימיותיהן, היה יודע שהדת האלהית האמתית שחכמתה בפנימיותיה ושאין לה שום צווי ולא אזהרה שאין בפנימיות שלה דברים המביאים תועלת בשלמות האדם, ומרחיקים ממנו נזק שמונע ממנו השלמות ההיא, ויגיעו לו בהם מעלות המדות ומעלות הדעות להמון כפי יכלתם וליחידים כפי השגתם, ובהם יהיה הקבוץ האלהי המעולה והמגיע והחונה על שתי השלמיות האלו, כלומר השלמות הראשונה - שהיא התמדת קיומו בעולם הזה על מיטב הענינים הנאותים לאדם, והשלמות השניה - שהיא השגת המושכלות כמו שהם בעצמם כפי כחו של אדם.

וידוע כמו כן שהדתות ההן המדמות לדתנו הם דברים שאין להם פנימיות, אלא ספורים ודמיונים שהתכון להם המדמה לכבוד עצמו ולאמר עליו שהיה כפלוני ופלוני, והתבארה עברנותו לנגד החכמים, ונעשה הדבר שחוק וליצנות כמו שמשחקים מפעלות הקוף כשידמה מעשיו למעשה אדם. וכבר הודיענו הבורא על ידי דניאל עליו השלום שדבר זה עתיד להיות, ושבאחרית הדבר יעמוד אדם ויגלה דת שתדמה לדת האמת, וידבר גדולות ויאמר שירדה עליו רוח נבואה ונתן לו ספר ושדבר הבורא עמו, ואמר הוא לבורא, וכיוצא בזה מהרבות דבריו אמר דניאל כשספר עמידת מלך אדום, ודמה עמידת משגע, ואיך יהיה נוצח למלך אדום ולמלך פרס ויון, לקרן צומחת שארכה וגדלה. כמו שיתבאר זה מן הפסוקים להמון וליחידים שהם ענינים שנגלו במציאות, כלומר בעולם, ואין לפסוקים ההם פירושים אחרים אלא כפשטם, שכן אמר (דניאל ז' ח'): "משתכל הוית בקרניא ואלו קרן אחרי זעירה סלקת ביניהון ותלת מן קרניא קדמיתא אתעקרא מן קדמה ואלו עינין כעיני אנשא בקרנא דא ופום ממלל רברבן". ואתה עיין בחכמת זה המשל ותראה נפלאות. אמר שראה הקרן הצעירה הצומחת, ובעוד שהיה מתמיה על אריכותיה ועל שהפילה שלש קרנות מלפניה, עד שראה לקרן ההיא עינים כעיני אדם ופה מדבר גדולות, כלומר שהעומד הזה ידמה דת שתדמה לדת האלהית ויאמר שהוא נביא וירבה דברים. ובאר לנו דניאל שכונתו תהיה להפר ולבטל התורה הזאת שבידינו ויתכון לשנותה, שכן אמר (דניאל ז' כ"ה): "ויסבר להשניה זמנין ודת ויתיהבון בידה עד עדן ועדנין ופלג עדן", ובאר לו הבורא יתברך לדניאל שהוא עתיד לאבדו אחר גדולתו וגדולת אריכותו עם כל הנשאר מן האומות שקדמוהו.

ושלשת המערערים האלה, כלומר הכת האנסית, והכת הטוענת טענות והכת המתדמה לדתנו, כלן יאבדו, ואם תראה להם שום גבורה ונצחון בשום זמן לא תעמוד להם הגבורה ההיא ולא יאריך להם הנצחון ההוא. וכן גזר עמנו בוראנו יתברך והבטיחנו מעולם ועד עולם, שכל זמן וזמן שיעמוד על שונאיהם של ישראל שמד או שיתחדש עליהם שום רוגז שהוא עתיד לסלקו ולהסירו, שכן אמר דוד ברוח הקודש, מספר בלשון האומה שמתרעמת מתוקף יד עובדי עבודה זרה בנו ופשוט ממשלתם עלינו מתחלתנו, ואף על פי כן אין בהם יכולת להאבידנו ולמחות את שמנו, ואף על פי שרודפים אחרינו ומנגעים אותנו בשמדות וגזרות שכן אמר דוד עליו השלום (תהלים קכ"ט א' - ב'): "רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי". ואתם, אחינו, האינכם יודעים שבימי נבוכדנצר הרשע הכריחו את ישראל לעבוד עבודה זרה, ולא נצלו מן הנמצאים אלא דניאל חנניה מישאל ועזריה, וסוף דבר השמידו הבורא יתעלה והאביד נימוסו וחזרה האמת למה שהיתה? וכן אירע בבית שני כשגברה מלכות יון הרשעה, וגזרו שמדות גדולות ומשונות על ישראל לאבד הדת, וגזרו עליהם חלול השבת ולהפר ברית מילה ושיכתוב כל אחד מישראל בלבושו שאין להם חלק בה' אלהי ישראל, ושיחוק בקרן שורו כענין הזה ואחר כך שיחרוש בו, ועמדו בגזרה זו כמו חמשים ושתים שנה, ואחר כך אבד הקדוש ברוך הוא ממשלתם ודתותיהם יחד? וכן תמצא לרבותינו אומרים ברוב המקומות: פעם אחת גזרה מלכות יון הרשעה שמד על ישראל, ושלום על ישראל, כך וכך גזרו עליהם, ואחר כך היה מבטל הבורא יתברך הגזרה ההיא והיה משבית אותה והיה מבטל ומשבית הגוזר אותה. וכן אמרו זכרונם לברכה: "שמדא עביד דבטיל".

וכבר הבטיח הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו עליו השלום, שאף על פי שישתעבדו האומות בזרעו ויענו אותם ויגברו עליהם, הם ישארו ויעמדו והמשתעבדים בהם יחלפו ויאבדו, כמו שנאמר, (בראשית כ"ח י"ד): "והיה זרעך כעפר הארץ", כלומר אף על פי שהם נתונים למרמס ולמרפס כעפר הזה שהכל דורסים אותו - סוף שיגברו וינצחו. וכן על דרך המשל, כמו שהעפר באחריתו יעלה על הדורסים אותו וישאר הוא, והדורסים אותו לא יעמדו. והנה באר ישעיהו עליו השלום והודיענו משמו של הקדוש ברוך הוא, שהאומה הזאת כל ימי היותה בגלות כל מי שיעלה במחשבתו להתגבר עליה ולאנס אותה אפשר לו לעשות ויצליח, אבל באחריתו ישלח הקדוש ברוך הוא מושיע ויסיר ממנה חליה וכאבה, שכן אמר (ישעיהו כ"א ב'): "חזות קשה הגד לי הבוגד בוגד והשודד שודד עלי עילם צורי מדי כל אנחתה השבתי". וכן הבטיחנו הבורא על ידי נביאיו, שלא נאבד ולא יעשה עמנו כליה ולא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה. וכמו שאי אפשר שתתבטל מציאותו של הקדוש ברוך הוא, כן אי אפשר שנאבד ונתבטל מן העולם, שכן אמר (מלאכי ג' ו'): "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". וכמו כן בשרנו והאמיץ אותנו יתברך שמו שנמנע אצלו למאוס אותנו בכללנו, ואף על פי שנכעיסהו ונעבור על מצותיו, שכן כתוב (ישעיה ל"א ל"ז): "כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי הארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה'". וכענין זה בעינו הבטיחנו בתורה על ידי משה רבינו עליו השלום, שכן כתוב (ויקרא כ"ו מ"ד): "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם".

ואתם, אחינו, חזקו ואמצו והשענו על הפסוקים האלה האמתים, ואל יבהילו אתכם השמדות את תכפו אתכם, ואל יפחיד אתכם תוקף יד האויב עליכם וחלישת אומתנו, שכל הענין הזה אינו רק נסיון ובחינה להראות אמונתכם וחבתכם בעולם, ושלא יחזיקו בדת האמת בעתות כאלו אלא החכמים יראי ה' מזרע יעקב, הזרע הטהור והנקי שנאמר עליהם (יואל ג' ה'): "ובשרידים אשר ה' קורא", באר שהם יחידים והם האנשים שעמדו אבותם על הר סיני, ושמעו הדבור מפי הגבורה, ושלחו ידיהם ואמונתם לברית וקבלו על עצמם המעשה והקבלה ואמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע! וחייבו דבר זה עליהם ועל הבאים אחריהם, שכן כתוב (דברים כ"ט כ"ח): "לנו ולבנינו עד עולם". וכבר הבטיחנו הבורא יתברך כאדם הנכנס ערב לחברו ודי לנו בערבותו, והודיענו שכל מי שעמד על הר סיני שהם מאמינים בנבואות משה רבינו בכל מה שבא על ידו, הם ובניהם ובני בניהם עד עולם, שכן אמר הקדוש ברוך הוא יתברך (שמות י"ט ט'): "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". לפיכך יש לדעת, שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא שאינו מזרע האנשים ההם. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה על כל המסתפק בנבואה: לא עמדו אבותיו על הר סיני! המקום יצילנו ויצילכם מן הספק, וירחיק ממנו ומכם המחשבות המביאות לידי ספק ולידי מכשול!

לפיכך, אחינו כל ישראל הנפוצים בקצוות הארץ, חייבים אתם לחזק קצתכם לקצתכם, ולאמץ ולזרז הגדולים לקטנים, והיחידים להמון, ותחברו אומתכם על דבר אמת שלא ישתנה ולא יופר, ולהרים קולכם באמונה שלא תפול לעולם ולא תשחת, והוא להודיע לרבים שהקדוש ברוך הוא הוא אחד ולא כשאר האחדים, ולהודיע שמשה הוא נביאו ומדבר עמו, והוא אדון כל הנביאים, והוא שלם מכולם, והוא המשיג מהקדוש ברוך הוא מה שלא השיג אחד מכל הנביאים לא לפניו ולא לאחריו, ושספר תורה זה כולו "מבראשית" עד "לעיני כל ישראל" הוא דבור מאת הבורא יתברך למשה רבינו, שנאמר (במדבר י"ב ח'): "פה אל פה אדבר בו". ושאין להפר ולא לשנות ולא להוסיף ולא לגרוע לעולם, ושלא תבא מאת ה' תורה זולתה ולא ציווי ולא אזהרה. וכמו כן זכרו מעמד הר סיני שצונו הקדוש ברוך הוא לזכרו תמיד, וגם הזהירנו מלשכחו אותו, וצונו ללמד אותו לבנינו כדי שיגדלו על תלמודו, הוא מה שנאמר (דברים ד' ט' - י'): "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב". וראוי לכם, אחינו, שתגדלו בניכם על המעמד ההוא הגדול, ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והדורו שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו, והטענה המביאה לידי אמת, וגדלו המעמד ההוא על כל גדולה כמו שגדלו הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים ד' ל"ב): "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך". ודעו אחינו בברית הזאת ובסברה הזאת, שהדבר הגדול הזה שנראה במציאות שהעיד עליו מבחר כל העדים שלא היה מקודם כמוהו וכן לא יהיה אחריו כמוהו, והוא שתשמע אומה אחת בכללה דבור הקדוש ברוך הוא ושתראה כבודו עין בעין, ודבר זה היה שתתחזק האמונה חזוק שלא ישנהו משנה, ויגיע לנו על ידי האמת כדי להעמיד רגלינו לבל ימעדו אשורינו בעתות כאלו, כשיתחדש שום רוגז או שמד על יהודים חס וחלילה וכשתתגבר יד האנס, שכן כתוב (שמות כ' כ'): "כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", כלומר שזה הנגלה עליהם בענין זה, כדי שתעמדו בכל נסיון שיפגע בכם באחרית הימים, שלא יזוז לבבכם ולא תחטאו. ואתם, אחינו, היו על בריתכם קיימים ובדתכם מחזיקים ועל אמונתכם נוהגים ועומדים.

ושלמה המלך עליו השלום דמה אותנו לאשה יפה בתכלית היופי שאין בה דופי, שנאמר (שיר השירים ד' ז'): "כלך יפה רעיתי ומום אין בך". ודמה שאר האמונות והסברות שרוצים להמשיכה אליהם ולהחזירה לאמונתם כאנשי הבליעל השטופים בזמה והמפתים הנשים שהן בנות חיל להשיג מהן תאותם המכוערת, כן אירע לנו עם אלו שהם משיאים אותנו ומפתים להחזירנו לדתותיהם, ואולי נאחז ונסתבך בסבכי פחזותם ובענפי שקריהם. ואחר כך חזר בחכמתו בלשון תשובת האומה, כאלו היא אומרת לאותם שהם רוצים לפתותה, ולהראות להם שסברתה מעולה מסברתם: לאיזה דבר מתחזקים בי? התוכלו להראות לי כמו "מחולת המחנים" (שיר השירים ז' א')? כלומר שהאומה תטעון כנגדם ואומרת להם: הראוני כמו מעמד הר סיני שהיה בו מחנה אלהים ומחנה ישראל זה לעומת זה אז אשוב לעצתכם! וזה המאמר הוא על דרך משל: "שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים", ופירש "שולמית" - השלמה החסידה, "ומחולת המחנים" שמחת מעמד הר סיני שהיה בו מחנה ישראל", שנאמר (שמות י"ט י"ז): "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר", ומחנה אלהים כמו שנאמר (תהלים ס"ח י"ח): "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש". ראה חכמת המשל וסודו, שהוא החזיר מלת "שובי" ארבע פעמים בזה הפסוק להיות לרמז שאנו נרדפים ארבע פעמים לצאת מן הדת בכל אחת מן המלכיות האלה הארבעה שאנו היום באחרונה מהן.

והבטיחנו הקדוש ברוך הוא בתורתו ואמר כי בהיותם מכריחים אותנו לאחז בסברתם, שנאמר (דברים ד' כ"ח): "ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם", אבל בכל זה לא יהיה זה בכלל בכל הארץ ולא תכרת התורה ממנו לעולם, והבטיח ואמר (דברים ל"א כ"א): "כי לא תשכח מפי זרעו". ובאר לנו על ידי ישעיהו מבשר אומתנו, שהאות ביננו ובינו יתברך והמופת המורה שלא נאבד הוא קיום תורת ה' ודברו בינינו, שנאמר (ישעיהו נ"ט כ"א): "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך". וגם התפארה אומתנו לפני הקדוש ברוך הוא על שתסבול צרות השמדות ותשא הצרות התוכפות עליה, שכן כתוב (תהלים מ"ד כ"ג): "כי עליך הורגנו כל היום" - זה דורו של שמד.

ויש עלינו לשמוח במה שנסבל ונשא מן הצרות ואבדת הממון והגלות והפסד ענינינו, שכל זה לתפארת היא לנו לנגד בוראנו וכבוד גדול, וכל מה שיפול ממנו בענין הזה הוא חשוב כקרבן כליל על גבי המזבח, ויאמר לנו על זה (שמות ל"ב כ"ט): "מלאו ידכם היום לה' ולתת עליכם היום ברכה". לפיכך ראוי להם שיברחו וירדפו אחרי ה', ויכנסו למדברות ולמקומות שאין בהם ישוב, ושלא יחושו על התבודדם מאנשי סודם, וגם לא יחוסו על אבדת ממון, שכל זה דבר מועט ומצער לנגד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, המולך על הכל, השם הנכבד והנורא הזה, ה' אלהיך, ונאמן הוא לשלם שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא. ובדרך הזה מצאנו החסידים הטהורים רודפים האמת ומשיגים אותה, הם בורחים לדת האל מקצוות הארץ הרחוקות וישימו מגמותם למקומות החסידים, כדי שיוסיפו להם מאור התורה, כדי שישיגו בענין זה מן הקדוש ברוך הוא מן הטובה. ואיך לא ימאס האדם ואיך לא יקוץ בארץ מולדתו ובבני משפחתו בשביל התורה כלה בכללה? והנה מצאנו איש אחד בין שאר בני אדם כשלא ימצא די מחייתו במקום אחד עד שיקוץ בו ויצר לו מקומו יצא משם למקום אחר, כל שכן כשיצר לו מקומו מצד תורתו ומצד אמונת האל שלא יברח ממנו אל מקום אחר? ומי שלא יתכן לו לצאת בשום זמן, לא ינהל נפשו לאט ויפשע בעצמו ויעשה הפקר לחלל השבת ולאכול אסורים ויעלה על לבו שפרק מעליו עול התורה, שהתורה הזאת לא יוכל להמלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם. לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, בין ברצונו בין שלא ברצונו, אבל הוא נענש על כל מצוה ומצוה שבטל מן הצווים, כלומר ממצות עשה, וגם יענש על כל מה שיעבור ממצות לא תעשה. ולא יעלה על הדעת שבהיותו עושה החמורות שלא יענש על הקלות כדי שיפקיר עצמו להן, אבל ירבעם בן נבט, שחיק עצמות, יענש על העגלים שחטא בהם והחטיא את ישראל וכמו כן יענש על שבטל מצות סוכה בסוכות. וזה העיקר יסוד מיסודי התורה והדת, ולמדוהו ועשו היקש עליו!

ומה שזכרת מדבר הפושע שהכניס בלבות העם שמלת "במאד מאד" (בראשית י"ז כ') הוא נאמר על משגע, וכן מה שאמר (דברים ל"ג ב'): "הופיע מהר פארן" רומז אליו, וכן מה שנאמר (דברים י"ח ט"ו): "נביא מקרבך מאחיך כמוני", וכן הבטחתו לישמעאל (בראשית י"ז כ'): "ונתתיו לגוי גדול" - דברים אלו כבר נדחו ונסתרו מרוב הרגלתם בפי הכל, ולא נאמר בהם שהם בתכלית החלישות בלבד, אבל אומרים שצחוק הוא והתול לקחת מהם ראיה, והם דברים שאינם מביאים ספק בשום פנים ואפילו בלב ההמון. והפושעים בעצמם המשחקים בדברים האלו אין דעתם שכן הוא, גם אינם מסתפקים להם, אבל כונתם באלה הדברים להתפאר בהם בפני הגוים ולהראות להם שהם מאמינים. אבל הקלון שאומר שמשגע כתוב בתורה. ישמעאלים עצמם אינם מאמינים בראיות אלו, ואינם מקבלים אותן, ואינם לוקחים אותן לראיה, לפי שבטולה מבואר, ומפני שלא מצאו להם טענה בשום פנים בפסוק מפסוקי התורה, ולא בסברה, ולא בדמיון, כדי שיתלו ממנו, הוצרכו לומר שהחלפנו התורה ושנינו אותה ושגררנו שם פלוני מן התורה, ולא מצאו להם שום טענה להנצל יותר קרובה מזו, ואף על פי שהיא בתכלית ההריסה ובטולה גלוי אפילו להמון, כל שכן ליחידים, הואיל והתורה העתיקוה ללשון ארמית, ולשון פרס, ולשון יון, ולשון לעז, קודם שעמד הפסול כמה מאות מן השנים, ועוד שהיא מקובלת דור מפי דור ממזרח העולם ועד מערבו, ולא נמצא בכל זה שום חלוף כלל, ואפילו בדקדוקיה, אפילו בין קמץ חטף לשורק לא נמצא בה שום חלוף, ולא הוצרכו לטענה זו החלושה, אלא שלא מצאו שום ספק בתורה. וביאור הדבר ממה שכתוב "ונתתיו לגוי גדול", אין רצונו לאמר גדול בתורה ובנבואה, אלא במנין בלבד, וכבר נאמר בעובדי עבודה זרה (דברים ד' ל"ח): "גוים גדולים ועצומים", וכן במה שאמר "במאד מאד" אלו היתה הכוונה בו שיצא ממנו פלוני, היה אומר "וברכתיו במאד מאד", ואז היה אפשר להתלות זה הטוען בחוט של קורי עכביש לומר שענינו - אברכנו להיות מזרעו פלוני, אבל הואיל ואמר "במאד מאד" אחר שאמר "והרבתי", יורה הדבר שאינו אלא על דרך ההפלגה ברב המנין. והנה באר הקדוש ברוך הוא בתורה לאברהם אבינו עליו השלום שכל מה שהבטיחו הבורא יתברך מברכות ושיתן מצוות לזרעו ויבדיל אותו מזולתם, שבשביל זרע יצחק נאמר בלבד זה ולא על זה האחר, והוא סמוך ומושג לברכת יצחק, שנאמר (בראשית כ"א י"ג): "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא", ובאר בזה שהעיקר - יצחק, וזה האחר - טפל. ועוד ביאר בפירוש ואמר (בראשית כ"א י"ב): "כי ביצחק יקרא לך זרע". ועוד כשנסכים על ישמעאל, שאפילו היות זרעו הרבה במנין לא יהיה חסיד ולא יהיה לו חן בשלמות האנושית כדי שתתפרסם בו ותתודע, אבל תתודע חסידותך בזרעך החסיד, והוא הזרע הבא מיצחק, וזה פירוש "יקרא", כמו שנאמר (בראשית מ"ח ט"ז): "ויקרא בהם שמי ושם אבותיו", כלומר יתפרסם בהם ויתודע. ואחר כך באר יצחק, שהברכות ההן שהבטיח בהן לאברהם, שבכלל הברכות ההן שיקים בריתו ותורתו של הבורא בזרעו, כמו שאמר לבניו (בראשית י"ז ח'): "והייתי להם לאלהים", ואחר כך יחד יצחק והבדילו מישמעאל בכל הברכות האלו כמו שבארנו, ויחדו בברית זולת ישמעאל, כמו שנאמר (בראשית י"ז כ"א): "ואת בריתי אקים את יצחק", ואחר שאמר בשביל ישמעאל (בראשית י"ז כ'): "הנה ברכתי אותו", באר לנו הקדוש ברוך הוא ענין זה על ידי יצחק, שיעקב יחד בכל הברכות האלו זולת עשו, והוא מה שאמר יצחק (בראשית כ"ח ד'): "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך":

הנה התבאר לנו, שמעלת התורה שהבטיח בה הקדוש ברוך הוא לאברהם שתתקים בזרעו, שיצחק הוא המיוחד בה, ואחריו יעקב מזרע יצחק, וכן מצאנו הנביא, עליו השלום, שנתן הודאה להקדוש ברוך הוא על הטובה הגדולה הזאת, שכן כתוב (תהלים ק"ה ט'): "אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם". ומה שיש לך לדעת, שזה השם שעלה בדעת הישמעאלים שכתוב בתורה שאחזו בו הפושעים, כלומר "במאד מאד", שהוא "מחמד" אינו מחמד אלא אחמד, כי הוא פשט המאמר שהם אומרים שהוא כתוב בתורה, וכשליחות המכזבים שהוא "אבנגלוי" ששמו "אחמד", ומספר "כבמאד מאד" אינו עולה למספר "אחמד" שסוברים שהוא כתוב בתורה.

אבל מה שאומר "הופיע מהר פארן" בידוע שהוא פעל עבר ואלו אמר "יופיע" אז יכול היה הטוען להתלוצץ ולהתלות בו, אבל הואיל ואמר "הופיע" הורה שהוא דבר שכבר עבר, וביאור הדבר שהוא מספר מעמד הר סיני, ואומר כשנגלה על הר סיני לא נגלה מן השמים על הר סיני כרדת אבני אלגביש, אלא נגלה מעט מעט לאט מראשי ההרים מראש הר לראש הר עד שירד על הר סיני, ואמר (דברים ל"ג ב'): "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו". והדבר מובן למי שירצה, כלומר לישראל. והבן איך דייק שפארן שהוא יותר רחוק נאמר בו "הופיע", ושעיר שהוא יותר קרוב אמר "זרח", וסיני שעליו היתה הכונה ובו שכן הכבוד, כמו שנאמר (שמות כ"ד ט"ז): "וישכן כבוד ה' על הר סיני" אמר בו "מסיני בא". וכענין זה ספרה דבורה כשספרה מעמד הר סיני, שהכבוד נגלה לאט לאט מהר להר, שכן כתוב (שופטים ה' ד'): "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו". ועל הדרך שבארוהו חכמים זכרונם לברכה שהקדוש ברוך הוא שלח נביא לאדום קודם משה רבינו להורות להם התורה ולא רצו לקבלה, וכן שלח לישמעאל והראה אותה להם ולא קבלוהו ממנו, ואחר כך שלח לנו משה רבינו וקבלנוה, ואמר (שמות כ"ד ג'): "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", וכל זה דבר שהיה קודם מתן תורה. וכן באו המלות מורות על פעלים עוברים: "בא" "וזרח" "והופיע", ואינן להבא.

אבל הראיה שהם מביאים ממה שנאמר (דברים י"ח ט"ו): "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון", ואמרת שמקצתם הסתפק להם זה ומקצתם הסתלק מהם הספק באמרו "מקרבך", ולולי מלת "מקרבך מאחיך" היתה זאת להם לראיה במקום הזה, יש לך לכון שכלך שתתבונן במה שאומר לך. דע שלא יעבור לשום אדם לקחת מלה אחת מענין שכלו דבק ומתחבר להיות לו לראיה ולסמוך עליה, אבל ראוי לו לעיין במה שקדם מן הענין ומה שאחריו, כלומר שיעיין בתחלת המלה ההיא שסמך עליה מתחלת ענינה ובאי זה ענין ופסוק עד שישלים הענין, ואז ידע כונת אומר הענין ואז יקח ראיה ממנו, ואין ראוי לשום אדם לקחת ראיה מדבר מוכרת מאשר לפניו ומאשר לאחריו, ואלו היה זה עובר כמו כן ראוי לומר שהקדוש ברוך הוא הזהירנו שלא נשמע מן הנביא, שכן הוא אומר (דברים י"ג ב'): "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא", וכן נוכל לומר שהקדוש ברוך הוא צונו לעבוד עבודה זרה חס וחלילה שכן כתיב (דברים י"א ט"ז): "ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם" והרבה כיוצא בזה. ודבר זה מבואר בטולו שאין לוקחים ראיה משום פסוק בשום פנים, עד שידעו כונת הענין מתחלתו ועד סופו, ואז יובן ענינו. והפסוק הזה שהוא "נביא מקרבך מאחיך כמוני" ראוי לעמוד על מה שלפניו ושלאחריו ממה שהוא דבק לענין, כדי שיובן ולא ישאר בו ספק בשום פנים. וביאור הדבר שהוזהרנו בתחלת הפרשה מלהתעסק בקסמים ובמעוננים ובחכמת הכוכבים ובכשפים ובחברים והדומה להם בדברים אלו שחושבות האומות שבהם יוכלו לדעת העתידות קודם שיתחדשו ומתכונות אליהם, וכשהזהירנו יתברך מלהתעסק בדברים אלו, אמר לנו שכל האומות חושבות שיודעות מה שיתחדש קודם שיתחדש מן הדרך הזה, ואתה לא תדע מזה הדרך מה שעתיד להיות, אבל תדע אותו על ידי נביא שאקים לכם להודיעכם העתידות ויאמינו דבריו ולא יחטא בכל מה שיאמר, ותהיו יודעים העתיד להתחדש קודם שיתחדש מבלי קסמים וחברים ומאין דין הכוכבים וזולתם. ואחר כך באר לנו, שדבר זה יהיה בנו בלי טורח, ואמר שכל נביא, שישלח אלינו להודיענו העתיד, יהיה מקרבכם, כדי שלא תצטרך לשוטט אחריו מעיר לעיר ולהלוך אחריו מהלך רחוק - זהו ענין "מקרבך". ואחר כך הודיע דבר אחר ואמר: ובהיותו קרוב מכם ובקרבכם יהיה מכם כמו כן, כלומר מישראל, כדי שתהיה המעלה הזאת מיוחדת לכם, והיא לדעת מה יהיה, ולפיכך הוסיף במאמר ואמר "כמוני", שמא יעלה על דעתך הואיל וכתיב "מאחיך" יתכן להיות מעשו ומישמעאל, לפי שמצאנו כתוב בעשו (במדבר כ' י"ד): "כה אמר אחיך ישראל", לפיכך הוצרך לאמר "כמוני", כלומר מבני יעקב. ואין "כמוני" בכאן להיות כמוהו במעלת הנבואה, שכבר אמר (דברים חל"ד י'): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", והוא בעצם הפרשה המורה על מה שזכרנו. אמר (דברים י"ח י' - ט"ו): "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים" "תמים תהיה עם ה' אלהיך" "ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך נביא מקרבך מאחיך כמוני".

הנה התבאר והתאמת שהנביא הזה שהבטיח במקום הזה אינו נביא שיבא במצוה ולא יחדש תורה, אבל הוא איש שלא יצריכנו לקסמים ולמעוננים ולחכמת הכוכבים ונשאל ממנו מה שיארע לנו, כמו שהאומות שואלות למעוננים ולקוסמים, שכן מצאנו שאול ששאל לשמואל על אבדה שאבדה לו, אבל שלא נאמין בנבואת זיד ועמר אין זה בשביל שאינם מישראל, כמו שחושב ההמון, עד שנצטרך לדייק ממלת "מקרבך מאחיך", שהרי איוב וצופר ובלדד ואליפז ואליהוא כולם אצלנו נביאים ואף על פי שאינם מישראל, וכן חנניה בן עזור נביא שקר ואף על פי שהוא מישראל, אבל נאמין בנביא או נכחישהו מצד נבואתו ולא מצד יחוסו. ובאור זה הדבר שזה משה רבינו רבם של כל הנביאים ששמענו הדבור המדבר אליו והאמינו בו ובנבואתו ואמרנו לו (דברים ה' כ"ד): "קרב אתה ושמע", והוא אמר לנו שלא נשארה מצוה בשמים לתת ואין שם אמונה אחרת ולא תורה בלתי זאת שתבא, שנאמר (דברים ל' י"ב): "לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה", והזהירנו שלא נוסיף ושלא נגרע בתורה זאת, שנאמר (דברים י"ג א'): "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו", וחייבנו בשם הבורא להאמין בתורה הזאת אנו ובנינו ובני בנינו עד סוף כל הדורות, שכן כתוב (דברים כ"ט כ"ה): "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת", וכל נביא שיעמוד, בין שיהיה מיוחס לכהונה או ללויה או שיהיה עמלקי, ויאמר שאחת מכל המצות הנכללות בספר התורה שבטל חיובה, שקר והכחיש נבואתו של משה רבינו שהוא אמר "לנו ולבנינו עד עולם", לפיכך נכחישהו ונהרוג אותו אם תהיה לנו יכולת על זה, ואין לנו להשגיח על מופתיו כמו שלא נשגיח לנביא האומר לעבוד עבודה זרה, שכן אמר (דברים י"ג ג' - ד'): "ובא האות והמופת" "לא תשמע אל דברי הנביא", שהרי משה רבינו עליו השלום אמר לנו: לא תעבדו עבודה זרה לעולם! לפיכך נדע שאות הזה שעשה בשם עבודה זרה אינו כי אם בלאט וכישוף. וכן אמר לנו משה עליו השלום שהתורה הזאת עומדת לעולם, לפיכך כל נביא שיאמר שהיא לזמן קצוב יש לנו לדעת מפשט נבואתו שהוא נביא שקר, שהרי בא להכחיש משה רבינו, לפיכך לא נבקש ממנו אות ומופת, ואם עשה לא נשגיח בו שנחשב שהוא מופת בעשותו אותו, לפי שאמונתנו במשה לא היתה מצד המופת כדי שנתחיב מצד זה (בשביל זה) להקיש בין מופת הנביא הזה למופת משה רבינו, אבל האמננו בו לפי ששמענו הדבר כמו ששמע הוא, ובזה האמננו בו אמונה שלמה מקוימת עד עולם, שנאמר (שמות י"ט ט'): "וגם בך יאמינו לעולם". ואנחנו בענין זה עם משה רבינו כמו שני עדים שהעידו שראו שום דבר, שכל אחד מהם יודע בודאי שהוא אמת מה שיעיד חברו ואמתות דברו, ואינם צריכים להביא על דבריהם ראיה בפני המון העם. וכן הדבר בנו: אנחנו עדת ישראל ידענו אמתות משה רבינו, לפי שראינוהו במעמד הר סיני בשעת הדבור לא מפני המופת, אבל עשה כל מה שעשה מן המופתים לפי הצורך, כמו שהתבאר מפסוקי התורה. ומפני שהעיקר הגדול הזה הוא נשכח ואינם סומכים עליו רוב אומתנו, בשביל זה אין אנו מאמינים במופתים כמו שאנו מאמינים במשה רבינו, ולא בשוה ביניהם באמונה, ובשביל זה אמר שלמה עליו השלום בלשון האומה (שיר השירים ד' א'): "מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים", אמר: אם תוכלו להעמיד לי כמו מעמד הר סיני? לפיכך אם יעמוד נביא מישראל או משאר האומות ויקרא בני אדם לדתו של משה רבינו, ולא יוסיף ולא יגרע כמו ישעיהו וירמיהו וזולתם, נשאל ממנו מופת: אם יתן מופת - נאמין בו ויהיה אצלנו במעלות הנביאים, ואם יחסר ויפול שום דבר מכל דבריו - יהרג. ומה שאנו מאמינים בו בתתו מופת, ואף על פי שאפשר שהוא מכחיש, שהקדוש ברוך הוא צונו על ידי משה ואמר לנו: כשיעידו שני עדים בשום דבר חתוך הדין על פי עדותם ודן אותם לכף זכות והעמידם על חזקת כשרותם, ואף על פי שיתכן שיעידו באמת או שיעידו בשקר. וכן צונו שאם יקום נביא ונתן אות או מופת ונראה לפי דעתו הפעולות כפי חתוך דברו, ואף על פי שהדבר אפשר אם הוא אמת או שקר, ובאר לנו כמו כן שיש דברים שאינם מתקבלים לצד הנבואה והם כל דבר שיבא להכחיש נבואתו של משה רבינו עליו השלום.

וכבר בארנו הענין זה בתכלית הבאור בתחלת חבורנו הגדול בפירוש המשנה, ומשם תלמוד העקרים האלה הגדולים שהם אדני התורה ועמודי האמונה. ומה שראוי לך לדעת כי כאשר אין תוספות בתורת משה ולא גרעון בכתובים, כמו כן אין תוספות וגרעון בפירושה המקובל, והוא שקבלו החכמים איש מפי איש, והיא תורה שבעל פה.

אבל מה שזכרת מדבר הקצים ומה שבאר רב סעדיה בהם - תחלת מה שיש עליך לדעת, שהקץ על דרך האמת לא יתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם. כמו שבאר דניאל ואמר (דניאל י"ב ט'): "כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ", אבל רוב ציור קצת החכמים על זה ועלה ברעיוניהם שהשיגוהו, כבר קדם הנביא להודיע ענין זה ואמר: "ישוטטו רבים ותרבה הדעת", כלומר ירבו הדעות והסברות בו. וכבר באר הקדוש ברוך הוא על ידי נביאיו, שקצת בני אדם יחשבו קצים למשיח ויעברו הקצים ולא יתקיימו, ואחר כך הזהירנו מלהסתפק בענין זה, ואמר: אל יעציבו אתכם אם לא יעלה חשבונם, אבל כל מה שיוסיף להתאחר הוסיפו בו תקוה! שכן אמר (חבקוק ב' ג'): "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר". ודע שהקץ שבאר הקדוש ברוך הוא אותו בבאור, כלומר גלות מצרים, שאמר (בראשית ט"ו י"ג): "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" לא נודעה אמתתו ונפל בו ספק; מהם מי שסבר שארבע מאות שנה אלו משעה שירד יעקב אבינו למצרים, ואחרים חשבו משהתחיל השעבוד, והיא שנת שבעים לאחר שירד יעקב אבינו למצרים, ואחרים חשבו אותן משעה שנאמרה נבואה זו לאברהם אבינו, והוא מעמד בין הבתרים, וכשמלאו ארבע מאות למעמד בין הבתרים יצאו ממצרים קצת בני ישראל קודם שעמד משה רבינו שלשים שנה, ועלה בדעתם שכבר תם הקץ והרגום המצרים והכבידו עליהם השעבוד. כן הודיעונו חכמים זכרונם לברכה. ועל האנשים ההם אשר טעו בחשבונם ודמו שכבר באה הגאולה ויצאו אמר דוד (תהלים ע"ח ט'): "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב". והקץ האמתי היה ארבע מאות שנה משנולד יצחק שהוא זרע אברהם שנאמר (בראשית כ"א יב): "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואמר יתברך (בראשית ט"ו י"ג): "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ובזמן הגלות ישלטו אותם וישעבדו בהם וייגעום. כך הוא פירוש הפסוק: "והיו ארבע מאות שנה" לגרות ולא לשעבוד, ולא התבאר זה עד שעמד הנביא הגדול, ונמצא שמיום שנולד יצחק עד שיצאו ממצרים ארבע מאות שנה בשוה. ואתה דן מקץ זה קל וחומר: ומה הקץ הזה שנודע זמנו והתבאר לא ידעוהו - כל שכן הקץ הזה הארוך שפחדו הנביאים וחרדו מרוב אריכותו, עד שאמר הנביא על דרך התמה (תהלים פ"ה ו'): "הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור", ואמר ישעיהו כשספר אריכות הגלות הזו (ישעיה כ"ד כ"ב): "ואספו אספה אסיר על בור וסגרו על מסגר ומרב ימים יפקדו", ובאר לנו דניאל עמק ידיעת הקץ והיותו סתום ונעלם, ולפיכך מנעונו החכמים זכרונם לברכה מלחשוב הקצים לביאת משיח, לפי שיכשל בהם ההמון ושמא יטעה בראותו שבאו הקצים ולא בא. וכן אמרו החכמים זכרונם לברכה: תפח רוחם של מחשבי קצים! לפי שהם תקלה לעם, לפיכך התפללו עליהם חכמים שתפח דעתם וישחת חשבונם. ואנו דנים את רב סעדיה לכף זכות ונאמר, שמא מה שהביאו לענין זה, ואף על פי שהיה יודע שהתורה אסרה זה, לפי שהיו בני דורו בעלי סברות רבות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה' לולי הוא עליו השלום, לפי שהוא גלה מן התורה מה שהיה נעלם וחזק ממנה מה שנדלדל והודיעו בלשונו ובכתבו וקולמוסו, וראה בכלל מה שראה בדעתו לקבץ המון העם על דרך חשבון הקצים, כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם, והוא התכון בכל מעשיו לשם שמים, ואין לטעון עליו על שטעה בחשבונותיו, כי כונתו היתה מה שאמרתי.

אבל מה שראיתיך משתוקק אליו מחכמת הכוכבים וקבוציהם, שהם קוראים בלשון ערב, שעברו מהם מה שאתה מצפה, כל זה הסר אותה מלבך, ונקה דעתך ממנה, ורחץ שכלך כמו שרוצחים הבגדים המטונפים מטנופם, לפי שהם דברים שאין בהם ממש, ואינם אמת אצל החכמים השלמים, ואפילו לשאינם מאמינים בתורה, כל שכן למקבלי התורה. והפסד דבר זה מבואר מאד בטענות שכליות אמתיות, אין זה מקום לזכרן, אבל שמע שמץ דבר ממה שבא בכתוב בענין זה. דע שמשה רבינו עליו השלום בשעה שעמד היו כל האצטגנינים פה אחד אומרים שאומה זו לא תהיה לה תקומה ולא יקל מעליה השעבוד שהיא בו לעולם, ובשעה שחשבו שהיו בתכלית השפלות אז ממעלה הופיע עליהם הרוממות ונולד אז מבחר מין האנשים שבהם, וכשהיו כולם על מחשבה אחת, שארץ מצרים ישלם אוירה וישמן והיו יושביה בתכלית השלוה, אז באו עליהם המכות, כמו שאמר ישעיהו כשהיה מספר זה הענין (ישעיה י"ט י"ב): "איה איפוא חכמיך ויגידו נא לך". וכן אירע למלכות נבוכדנצר כשהיו כל איצטגניניה וחכמיה וכל הנקרא בשם חכם על עצה אחת, שאז היתה התחלת רוממותה וממשלתה מתאמצת והולכת, אז נשמדה ממשלתם ואבדה, כמו שאמר עליה הקדוש ברוך הוא, וכן אמר ישעיהו מהתל בהם ומשחק עליהם, ולפי שהיו חכמיה מתפארים בחכמתם, ומהתל כמו כן מן הממלכה שהיו אומרים שיש ביניהם חכמים שחכמתם מועלת להם, אמר (ישעיה מ"ז י"ג): "נלאית ברב עצתיך יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך". על זה הענין יהיה הדבר לימות המשיח מהרה יגלה, שכשיחשבו עובדי עבודה זרה שאומה זו לא תהיה לה לעולם ממשלה ולא יגאלו מן השעבוד שהם בו, וכל החכמים כלם פה אחד בעצה זאת, וגם הקוסמים בעלי הכחות, יפר הקדוש ברוך הוא מחשבתם וסברתם הנכחשת, ואז יגלה המשיח, שכן אמר ישעיהו בבאור ענין זה (ישעיה מ"ד כה - כ"ו): "מפר אותות בדין וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה וחרבותיה אקומם".

ואתה, אל תסתכל למאמר האומר: קבוץ גדול וקבוץ קטן. וכן שמעתי ממך שאתה אומר שהחכמה בארצכם מעוטה ונפסקה מכם, ושמת סבה לזה היות הקבוץ בשלוש העפרי, יש לך לדעת שהמקרה הזה אינו מיוחד בארצכם אבל היא היום בכל ישראל, כלומר הכרת החכמים ודלדול הדעות. וזהו באמת מה שאמר הנביא בשם הקדוש ברוך הוא (ישעיה כ"ט י"ד): "לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר", ואין עלה זאת לא שלוש עפרי ולא שלוש אשי. והמופת על זה - ששלמה מלך ישראל שנאמר בו (מלכים ה' י"א): "ויחכם מכל האדם" הוא היה באמצעות השלוש העפרי. וכמו כן אברהם אבינו עליו השלום, שהוא עמודו של עולם, והוא שגלה והורה העלה הראשונה לכל החכמים, ויסד יסוד היחוד לכל בני אדם, וכן יצחק ויעקב ששלשתם היו נושאים כסא הכבוד בלבותם שהשיגוה, באמת, כמו שאמרו: האבות הם הם המרכבה! שנאמר (בראשית ל"ה י"ג): "ויעל מעליו אלהים". הנה לך האבות שלשתם היו באמצעות השלוש העפרי. ויתבאר כל זה ממה שנודיע, שהקבוץ הקטן הוא קבוץ שבתאי וצדק משעה שיתקבצו באיזה מקום שיתקבצו שנית, כמו עשרים שנה ממהלך השמש בקרוב, ולא יזוזו היותם מתקבצים בשלוש אחד בעינו מאתים וארבעים שנה, ואחר כן יעתקו קבוצם לשלוש אחר, וזהו הנקרא קבוץ אמצעי, והוא קבוץ ההעתקה ההוה בכל מאתים וארבעים שנה ממהלך השמש. ויהיה על הסדר הזה משעה שיתקבצו שני הכוכבים אלו בשום מעלה מן המעלות, עד שיתקבצו באותה מעלה בעינה תשע מאות וששים שנה. וזהו הגדול, והוא משעה שיתקבצו שבתאי וצדק בחלק הראשון מן הטלה עד שיתקבצו פעם שנית. וכשתחשוב התאריך למפרע, יתבאר לך כל מה שזכרתי לך מהיות אברהם יצחק ויעקב בשלוש העפרי, וכן דוד ושלמה. אבל בארתי לך זה, שתסיר מלבך סברה זאת, ואל תחשוב שיש לשלוש כזה עליה. וכמו כן אמרת, שאנשים כונו הקבוץ העתיד ומצאו הכוכבים השבעה כלם שיתקבצו במזל אחד - ודבר זה אינו אמת, ואין שם קבוץ שביעי בשום פנים, לא בקבוץ העתיד, ולא במנין קבוצים שעתידים לבא אחריו. אבל דבר דבר זה איש שאינו יודע לכון התקון על אמתתו, כמו שספרת מכלל דבריו שאמר שאירע מבול מאויר ומעפר.

ומה שראוי לך לדעת - שהדברים האלה וכיוצא בהם שוא וכזב, ולא יהיו לך לראיה לפי שתמצאם כתובים בספרים, שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו מכזב בקולמוסו ואין זה נמנע עליו, והכסילים הבוערים הם שיעשו אצלם לראיה אמתית הדבר בהיותו כתוב, ואין לנו להאמין סברות מפנים האלה אלא מפנים אחרים, ודע כי כמו שינצל הסומא בהשענו על הפקח בלכתו אחריו, לפי שהוא יודע בעצמו שאין לו עינים שיורוהו הדרך הישר, וכמו כן שינצל החולה שאינו יודע מחכמות הרפואות בשמעו עצת הרופא שינהיגהו וידריכהו, לפי שאינו יודע הדברים הממיתים ולא המחלימים המצילים, וישמע לעצתו כל מה שיאמר לו - כמו כן ראוי להמון למסור משענתם על הנביאים בעלי העינים האמתיות, ודי להם במה שילמדו להם שהסברה הפלונית אמת והסברה הפלונית אינה אמת, ואחרי הנביאים - החכמים החוקרים והרודפים יומם ולילות הסברות והדעות כדי שידעו איזו מהן אמת ואיזו מהן שוא.

ואחר הקדמה זאת, דע שכל מה שתשמע או שתמצא כתוב מאלו הדברים וכדומה להם - הם כולם דברים שאין בהם אמת, אבל האומר אותם - כסיל או ליצן מהתל, או מי שיתכון לסתור התורה ולהרוס חומותיה. הלא תראה עזותם באמרם מבול מאויר ומבול מעפר, וכמו כן יוכלו לומר מבול מאש, וכל זה אינו אלא נכול ופתוי להטעאת אמנה, שהמבול לא היה אלא מקבוץ המים, ושלא בא מאת דיין האמת ועל דרך העונש ליושבי הארץ על רוב חטאתם, כמו שבאר לנו בספרו הישר המציל אותנו מן הטעות. ועל הטענה הזאת לפי סברתם לא נהפכה סדום ובנותיה על כפרם ומעלם, כמו שבאר הכתוב (בראשית י"א כ"א): "הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה", וכן כל פעל הבא מאת הבורא יתברך בעולם הוא אצלם דבר מחויב מן הקבוצים של כוכבים אלה, הן ההקדמות שרצונם להקדים להרוס בהן יסודי הדת, ונעשו הפקר ליד תאותם ותשוקת נפשותם הבהמית, כמו הבהמות ובנות יענה. ובשביל הדעות האלו הזהירנו הבורא יתברך בתורה ואמר, שבהיותכם מכעיסים יבאו עליכם פורעניות עקב חטאתכם, אם תחשבו שאינן באות עליכם אלא דרך מקרה ושאין סבת הפורעניות רוב נאצותכם, גם אני אוסיף עליכם מן המקרה ההוא ואכפול אותן עליכם, שכן כתוב בתוכחה (ויקרא כ"ו כ"א): "ואם תלכו עמי קרי - והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי", "וקרי" הוא הדבר שבא שלא בכונה, והוא אומר: אם תשימון פורענות דרך מקרה - אני אוסיף עליכם מן המקרה ההוא שבע על חטאתיכם!

וממה שהקדמתי לך תדע שאין ביאת המשיח תלויה בדין הכוכבים בשום פנים. וכבר עמד אחד מן המחודדים בספרד וחבר הספר בענין הקץ על דרך הכוכבים ואמר, שהמשיח יגלה בשנת פלונית, ואין אחד מחכמינו חסידינו שלא זלזל שם דבריו וזלזל עצתו ושמוהו במעלת החסרים בשביל מה שעשה והעיר תכלית, והמציאות עשתה בו יותר רע, כלומר שחוק והתול, ממה שעשינו בו אנחנו, לפי שבזמן שאמר שיגלה המשיח, עמד הסרבן והממרה בארצות המערב, וזהו תכלית הכעור לבעלי החכמה הזאת, אבל הצריכנו לכל זה תוקף הגלות עלינו והכונה בלא חבל היא נתלית.

אבל אתם. אחינו, חזקו אמצו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה', וכמו כן חזקו קצתכם לקצתכם, נטעו אמנה והאמינו בלבות הכל ביאת הגואל מהרה יגלה, חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו, ודעו שהקדוש ברוך הוא הודיענו על ידי ישעיהו מבשר ישראל, שמרב אריכות ימי הגלות והתחזקו יחשבו הרבה שהקדוש ברוך הוא עזבנו והסיר פני חסדו ממנו חס ושלום, בשביל זה ואחר כך העיד על עצמו שלא יעזב אותנו ולא ישכחנו, שכן אומר (ישעיה מ"ט י"ד - ט"ו): "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", ואחר כך חזר ואמר: "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך". ועל ידי הנביא הראשון עליו השלום הודיענו הקדוש ברוך הוא כדבר הזה, שנאמר (דברים ד' ל"א): "כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה". ודבר זה, אחינו, יסד גדול מיסודי אמונת ישראל, והוא - שאי אפשר שלא יעמד מזרע שלמה איש שיקבץ נפוצותנו ויאסוף חרפתנו וגלותנו ויגלה הדת האמתית וישמיד כל מי שימרה דברו, כמו שהבטיחנו הקדוש ברוך הוא בתורתו (במדבר כ"ד י"ז - י"ח): "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל". והעת שיגלה תהיה צרה גדולה על היהודים, שנאמר (דברים ל"ב ל"ו): "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב", ואז יגלהו הקדוש ברוך הוא וישלים מה שהבטיח ואמר, והנביא מתמיה על העת שיראה בה הגואל (מלאכי ג' ב'): "ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו", וזוהי האמת שאנו מאמינים בזה הענין.

אבל העת ההיא כבר התבארה מדברי דניאל וישעיהו ומשאר דברי רבותינו זכרונם לברכה, שביאתו תהיה כשתתקף יד אדום וערב וכשתתפשט מלכותם בעולם כמו היום הזה, וזה דבר שאין בו ספק ומזה לא יעבור. ודניאל סוף מה שספר מלכות ישמעאל ועמידת מחמד ואחריו ביאת הגואל בסמוך. וכן ישעיהו ביאר שהראיה על ביאת המשיח היא הראות משוגע, שכן אמר (ישעיה כ"א ז'): "וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל והקשיב קשב רב קשב", אמר שרכב חמור הוא המשיח שנאמר בו (זכריה ט' ט'): "עני ורוכב על החמור ועל עיר בן אתונות יבא" תכף עמידת רוכב על גמל והוא מלך ערב, ומה שאמר "צמד פרשים" כלומר הזדווג שתי אומות שהן אדום וישמעאל. ובענין זה יתבאר מן החלום של צלם ומן החלום של חיות הנזכרים בדניאל, ודברים אלו מבוארים מפשט הכתובים.

אבל אמתת העת על בוריה אינה מודעת, אבל יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת, קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו, והוא קבל הדבר, וכן הדבר עד תחלת הגלות של ירושלים, כמו שנאמר (עובדיה א' כ'): "וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב". וביאור הדבר, שבנבואת בלעם רמז שתחזור הנבואה לישראל אחר שתפסוק מהם, לפי שיש בתורה פסוקים שאף על פי שהכונה בהם לשום ענין, אף על פי כן יש בהם רמז לענין אחר, כמו שמצינו ממאמר יעקב אבינו עליו השלום שאמר לבניו (בראשית מ"ב ב'): "רדו שמה", שעכבו במצרים כמנין רד"ו, שהם מאתים ועשר שנים, וכן מאמר משה רבינו עליו השלום שאמר (דברים ד' כ"ה): "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ", שישבנו בארץ ישראל מיום שנכנסנו בה עד גלות המלך יויכין כמנין "נושנתם" והם שמנה מאות ארבעים ושש שנה, וכזה הרבה. ועל הענין הזה קבלנו שזה שאמר בלעם (במדבר כ"ג כ"ג): "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" - יש בו סוד, שמן העת ההיא יש לחשב כמעין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת, ותחזור הנבואה לישראל, ואז יאמרו להם הנביאים: "מה פעל אל". ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים, ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ארבע מאות שמונים ושמנה שנה, שהסימן "בתפ"ח גאולים". ולפי ההקש הזה והפירוש הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תשע מאות שבעים ושש ליצירה. ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח, שנאמר (יואל ג' א'): "ונבאו בניכם ובנותיכם".

זהו יותר אמתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ, וזה שאמרנו שהוא אמתי אחר שהוזהרנו עליו ומנעונו תכלית המניעה לגלותו - שלא יהיה בעיני העם ברחוק, וכבר הודעתיך אותו, וברוך היודע!

אבל מה שאמרת ששעה זאת היא שעליה אמר ירמיהו עליו השלום (ירמיה ל' ז'): "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", אין הדבר כן, שזה הכתוב רומז על מלחמות גוג ומגוג בהכרח ותהיה אחר שיגלה המשיח לאחר זמן. אבל האות של שעי גרן וזולתם שדומים להם, הם דברים חלשים מאד, ואינם מיוחסים בשם לחכמים, ואינם מדבריהם. ויש מהם שהם משל וחידה, ולא תסתכל לדבר בזה הענין.

אבל מה שזכרת מעסק האיש שהוא אומר שהוא משיח בערי תימן, דע שלא תמהתי ממנו ולא מן המאמינים בו, לפי שהוא משוגע בלי ספק, ואין על החולה אשמה ופשע אם לא יסבב הוא חוליו. וכן איני תמה מן המאמינים בו מקצר רוחם ושאינם יודעים מקום המשיח ומעלתו הגדולה שעלה בדעתם זה, אבל אני תמה ממך שאתה מבני תורה ועמדת על ספרי החכמים, האינך יודע, אחי, שהמשיח נביא גדול מאד וגדול מכל הנביאים מלבד משה רבינו עליו השלום? ועוד האינך יודע, שמי שאומר על עצמו שהוא נביא שאם נמצאת נבואתו מוכחשת הוא חייב מיתה, לפי שסמך לעצמו המעלה הגדולה הזאת כמו שיומת המתנבא בשם עבודה זרה, שכך כתוב (דברים י"ח כ'): "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי?"ואיזו ראיה גדולה על היותו מכחש אלא שיסמך עצמו בשם משיח? ויש תימה בדבריך שאמרת שידוע בשלוה ויש אתו מקצת חכמה, התעלה על דעתך שבמדות האלו יהיה משיח? אבל חייבך לומר כל זה מפני שלא השגחת למעלת המשיח מה היא, ואיך תהיה עמידתו, ובאיזה מקום יהיה, ואיזה אות יהיה מיוחד לו, אבל מעלתו תהיה יותר מעולה ממעלת הנביאים ויותר נכבדת זולת משה רבינו עליו השלום, ויחד אותו הבורא יתברך בדברים שלא יחד משה רבינו עליו השלום, שנאמר בו (ישעיה י"א ג'): "והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" (ישעיה י"א ב'): "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'" (ישעיה י"א ה'): "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו", וקרא לו הקדוש ברוך הוא שש שמות באמרו (ישעיה ט' ה'): "כי ילד יולד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום". וזה שקראו "אל" דרך ההפלגה, להודיע שגדולתו מעולה ממעלת כל אדם ואחד מן התנאים שיש אצלנו ידועים לכל נביא שיהיה בתכלית המדע ואז ינבא אותו הקדוש ברוך הוא, לפי שהוא עיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, וביארו שאפילו גבור שיהיה כובש את יצרו, ועשיר - עשיר בדעתו, אבל כשיעמד אדם שאינו מפורסם בחכמה ויאמר שהוא נביא אין אנו מאמינים אותו, כל שכן אם יאמר אחד מעמי הארץ שהוא משיח, ואחת הראיות שהוא עם הארץ - שצוה לפזר אדם כל ממונו ושיתנדבו לעניים, וכל השומעים לו הם טפשים, והוא חוטא שעושה הפך התורה, הואיל ואין ראוי לתורתנו לעשות צדקה מכל ממונו אלא מקצתו, שכן כתוב (ויקרא כ"ז כ"ח): "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו", ואמרו מקבלי השמועה: "מכל אשר לו" ולא "כל אשר לו", ושמו לנדבה גדר וגבול, והוא - החומש, ואמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש! ואין ספק ששכלו ולבו שנשאוהו לומר שהוא משיח, הוא אשר נשאו לצוות בני אדם לצאת מכל קנינם להתנדבו לעניים ונעשו הם עניים והעניים עשירים, וחיבו עצמם מן הדין להחזיר להם ממונם, ויהיה ההמון על הדרך הזה בין העניים והעשירים חוזר חלילה, וזו סכלות מבוארת!

אבל איכות עמידת המשיח ובאיזה מקום יראה - בתחלה יראה בארץ ישראל, כי בארץ ישראל תהיה תחלת הראותו, שנאמר (מלאכי ג' א'): "ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות". אבל איכות עמידתו דע שלא תדע עמידתו קודם היותה עד שיאמר עליו שהוא בן פלוני וממשפחה פלונית, אבל יעמוד איש שלא נודע קודם הראותי, והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו, שכן אמר הקדוש ברוך הוא כשספר לנו ענין זה (זכריה ו', י"ב): "הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח", ואמר ישעיהו כמו כן כשיראה מבלי שיודע לו אב ואם ומשפחה "ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה" (ישעיה נ"ג ב'), ואחר שיגלה בארץ הצבי ויקבץ כל ישראל לירושלים ולשאר ארצות, אז תמשך האומה ותתפשט מזרח מערב עד שיגיעו לכם אל ארץ תימן וליושבים אחריכם בארץ הודו, שכן כתוב על ידי ישעיהו (ישעיה י"ח ב'): "השולח ביד צירים ובכלי גומא על פני מים לכו מלאכים קלים אל גוי ממשך ומורט אל עם נורא מן הוא והלאה גוי קו קו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו" "אל מקום שם ה' צבאות הר ציון", אבל כלל מעלותיו שיסופר בהם על ידי כל הנביאים כמשה רבינו תחלתם עד מלאכי שהוא סופם, תוכל אתה ללקוט אותם מן הארבע ועשרים ספרים. אבל המדה המיוחדת לו היא - בשעה שיגלה יבהלו כל מלאכי ארץ משמעו ויפחדו ותבהל מלכותם, ויתנכלו איך לעמוד כנגדו בחרב או בזולתה, כלומר שלא יוכלו לטעון ולערער עליו ולא יוכלו להכחישו, אלא יבהלו מן המופתים שיראו על ידו וישימו ידם לפיהם, שכן אמר ישעיה בעת שספר שישמעו המלכים לו אמר (ישעיה נ"ב ט"ו): "עליו יקפצו מלכים פיהם כי אשר לא ספר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו", ואמר שימית כל מי שירצה להמיתו בדברו ולא יוכל להמלט ולהנצל ממנו, שכן אמר (ישעיה י"א ד'): "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע". אבל הסתלק החרום והמלחמה ממזרח שמש וממערבה אין זה בתחלת הגלותו, אלא אחר מלחמות גוג ומגוג, כמו שבאר יחזקאל עליו השלום. ואיני רואה שזה שעמד בארצכם יש בו מכל אלו, ואתה ידעת שאותו האיש עם כל הגדולות שסמכו לו, שעשה מתחית המתים כמו שעלה בדעתם ומן המופתים ההם שהם מכחישים בהם ועדין כשנשלים עמהם כל דבריהם על דרך הוראות הטענה לא ימלטו עמנו בטענתם שטוענים שהוא המשיח, שאנחנו נראה להם בכתובים אלף אותות או קרוב שלא היו, ואפילו על דרך טענתם היאחז למעלה זאת אלא כל הרוצה לעשות עמו שחוק ולצנות. וסוף דבר שזה האיש אלו היה אומר מה שהוא אומר בזדון ובקלות היה מחויב אלפי מיתה, אבל מה שהוא קרוב לדעתי והוא האמת שהשתטה ונפסד ציורו ורעיונו. והנני מראה לכם עצה טובה לכם ולו, והוא שיהיה חבוש ימים עד שיתפרסם אצל הגוים, כלומר שהוא נפסד בציורו ורעיונו ואבוד שכלו, ותודיעו הדבר, ותפרסמו אותו בעולם, ואחרי כן תתירוהו ותצילו עצמו בתחלה, לפי שכשישמעו הגוים עליו שטען על עצמו שהוא משיח אחר שעשיתם בו המעשה הזה יהיו מלעיבים בו, כמו שדנים לאיש משוגע ומשתטה כמותו, ותצילו נפשכם מדעתם של גוים, ואם תתרשלו בדבר זה עד שיתפרסם לגוים, תמיתו אותו וחס ושלום שלא יסבב עליכם רגז.

ואתם, אחינו, ידוע לכם שהקדוש ברוך הוא הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו, שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך: "ואויבינו פלילים", ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם, שאפילו דוד המלך עליו השלום כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומה מרעת בני ישמעאל ואמר (תהלים ק"כ ה'): "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר", וראו איך זכר קדר משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קדר כמו שהוא מפורסם מיחוסו. ועוד דניאל לא ספר קטנותנו ודלדולנו אלא במלכות ישמעאל שתכנע במהרה, שכן אמר (דניאל ח' י'): "ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמס", ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקרותם למעלה מיכולתנו שאין ביכולת האדם כח לסבול, ויהי כמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים ל"ח י"ח): "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו". וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו ולשתוק ממנו, וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו "ומשמע ודומה ומשא" - שמע דום ושא! וכבר הסכמנו כולנו, גדולים וקטנים, לסבול שעבודם, שכן אמר ישעיהו עליו השלום (ישעיה ג' ו'): "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק". ועם כל זה לא נוכל להנצל מרב רעתם ופחזותם בכל זמן, וכל זמן שאנו רודפים שלומם הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ק"כ ז'): "אני שלום וכל אדבר המה למלחמה", כל שכן אם נעורר עלינו ונקרא במלכות בדברים בטלים ושקר, הלא נסכן בנפשותינו ונבא לידי מיתה? ויש עליכם לדעת, כי בתחלת מלכות ישמעאל עמד איש בעבר הנהר ואמר שהוא משיח, ויצא בכלל עשרת אלפים מישראל, והיה האות שלו שלן מצורע והשכים בריא, ולא נשלם עסקו ולא עמדה עצתו, וחזר ונשאר ישראל אחריו בערי אספיהן בעצם הגלות, והתחדשו עליהם בגללו צרות. וכמו כן עמד איש אחד במערב במדינת פאס היום ארבעים ושמנה שנה, ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח, ואמר שבאותה שנה יגלה, ולא יצא דברו לאור, והתחדשו לישראל בגללו צרות. והודיעני הדבר הזה מי שהיה מצוי בכל. וקודם זה כמו עשר שנים עמד בארצות ספרד במדינות קרטבה איש אחד ואמר שהוא משיח, וכמעט קט היתה כליה על שנאיהם של ישראל בגללו. וקודם זה כמו שלשים שנה עמד אחד בצרפת ואמר שהוא משיח, ועשה אותות לפי סברתם, והרגוהו הצרפתים, והרגו עמו כלל מקהילות הקודש.

ואלה הדברים שקדמה הבטחתם על ידי הנביאים שהודיעונו כמו שאמרתי לכם, שבקרוב לימות המשיח האמתי ירבו הטוענים והחושבים שכל אחד מהם משיח, ולא תעמד טענתם ולא תתאמת, ויאבדו הם ויאבדו עמהם רבים. ולפי שידע שלמה עליו השלום ברוח הקודש שהאומה הזאת בארך זמן גלותה תפצר להתנועע בלא עתה הראויה, ויאבדו בשביל זה, ויבואו עליהם צרות, והזהיר מלעשות זה, והשביע האומה על דרך משל ואמר (שיר השירים ג' ה'): השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".

ואתם. אחינו, אהובינו, קבלו עליכם שבועתו ואל תעירו את האהבה עד שתחפץ, ובורא העולם במדת רחמים יזכור אותנו ואתכם לקבץ גליות נחלתו וחבלו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ויוציאנו מגיא הצלמות אשר הושיבנו בו, ויסיר מחשך עינינו ומאפל לבנו, ויקים בימינו ובימיכם (ישעיה ט' א'): "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם", ויחשיך באפו ובעברתו על כל הקמים עלינו, ויאיר מחשכינו כאשר הבטיחנו (ישעיה ט' ב'): "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה".

ושלום עליך, ידידנו יקירנו, בעל החכמות, אוסף התבונות, ועל כל התלמידים אחינו, ועל כל עם הארץ שלום באור וזרח ורב שלום עד בלי ירח! אמן! סלה!

ואנא בבקשה ממך שתשלח העתקת האגרת הזאת לכל קהל וקהל לחכמים ולזולתם לחזק אמונתם ולהעמיד רגלם לבל תמעד, ותקרא אותה על הקהל ועל היהודים, כדי שתהיה ממצדיקי הרבים, אחר שתזהר ותשמר תכלית ההזהרה והשמירה משום רשע שלא יפרסם ולא יגלה הדבר לאומות הישמעאלים, שמא יתחדש דבר שיצילנו השם ברחמיו ממנו. ואף על פי שכתבתי אותו הייתי מתירא מזה הרבה מאוד, אבל ראיתי שהצדקת הרבים דבר שאין ראוי לפחד עליו מן הסכנה, ואף בכל זה ששגרתי אותו לכם סוד ה' אל יראיו, וכבר הבטיחונו החכמים שקבלו מן הנביא עליו השלום, ואמרו "שלוחי מצוה אינם נזוקים", ואין לנו מצוה גדולה מזו!

ושלום על כל ישראל! אמן!