הצגת המקור של הדף "שיחה:נספח: לקט מקורות בעניין שורש היצה"ר"

==בענין שרש נפה"ב "מפסולת תוקפא דשמשא"==

כתב אדמו"ר הזקן "ענין היצה"ר הוא חמימות הנפש הבהמית שבא מקליפת נוגה שבדרום שיונקת פסולת תוקפא דשמשא כו' והוא חם ויבש כו', והנה ניצוץ האלקי הוא נמשך מי' ספירות דקדושה מבחינת קרירות שבצפון והוא קר ולח כו', והוא אהבה שנמשכת כמים כו' וכל מהות הניצוץ האלקי הוא מבחי' קר ולח ואין בו חמימות כלל מסטרא דקדושה כו'", עכ"ל.

ויש לעיין בביאור הדברים.

הנה במאמרי אדמו"ר הזקן כתובים חלק ב' עמ' כא: "ואיתא בזהר [פרשת ויצא קמח, א] דדרום הוא תוקפא דשמשא, ולכן אנו רואים בחוש שבחלק הדרומי אין ישוב העולם כ"כ כמו בחלק הצפוני והיינו משום שבדרום לתוקף השמש שבו לא יוכל להעולם להתיישב בו כ"כ... וביאור הדברים, הנה בכל מקבל יש שני בחי' ימין ושמאל, בחי' הקרובה להמשפיע יותר נקראת ימין ובחי' הרחוקה יותר מהמשפיע נק' בשם שמאל ... בחי' דרום הוא תקפא דשמשא שמאיר אור הוי' שהוא בחי' שמש כמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים, הוי' הוא בחי' שמש, ובדרום שהוא בחי' חסד ימין היינו בחי' ראשונה שבמקבל שקרובה להמשפיע שם אור ה' בגלוי רב ועצום כו' לכן בו הישוב מועט שאין העולם יכול לקבל גלוי רב הזה". עכ"ל. 

הרי שתופקא דשמשא שבדרום הוא בחי' חסד, ויש בו תוקף השמש בגלל שהוא המקבל שקרובה למשפיע שם מאיר שם הוי' בחי' שמש. אך צ"ב דא"כ איך אפשר לומר דהוא השורש של נה"ב, שהרי נתבאר בכמה מקומות (ראה ב'[[זהר פרשת תולדות דף קלז, א|לקט מקורות בעניין שורש היצה"ר]]' וש"נ), ששורש הנה"ב הוא מבחי' גבורות, שמאל, ושרשו הצמצום דשם אלוקים כו'? ודוקא יצה"ר הוא בחי' חסד, ימין ושרשו בשם הוי'?

ואיך יתכן שבנפ"א לא תמצא החמימות?

[והנה לגבי ענין לח ויבש, ראה בפרדס שער כ"ג (ערכי הכנויים) ערך נגב, דנגב היינו מדת החסד מדתו של אברהם וכן מבואר בזה פרשת לך (דף פד, א) בפסוק הלוך ונסוע הנגבה. ומה שקשה לזה היות נגב לשון נגוב והוא לשון יובש, ואדרבה אנו רואים שבחסד הוא עיקר המים ולַחוּתָם כנודע ... והי' מן הראוי שיהי' להפך שהדרום יהי' לח מצד החסד שבדרום והצפון יבש מצד הגבורה. אלא הספי' הם נקשרות זו בזו קשר אמיץ, והנה הגבורה פועלת אל צד החסד באש הקשה ומכה בדינה ומשפעת בו כדי להשיבו אל טבעה עד שתתחזק חום החסד ביותר ע"י הסבה הזו. והגבורה הוא להפך שהיא מתקררת ומִתְלַחַלַחַת מכח המים שבחסד המתגברים בה להשיבה אל טבע המים. ונמצא לפי זה כי פני החסד שהוא נגד פני הגבורה הוא חם ביותר ולכן הדרום שהוא כנגד הצפון הוא נגוב ויבש. והגבורה הפנים שיש לה נגד החסד היא לח ביותר. ולכן צפון לח שהוא נגד הדרום ולפי זה תקרא נגב חסד בצד המתקרב אל הגבורה שהוא מלשון נגוב. עכת"ד.    

הרי שביאר שיתכן דדוקא בצד החסד יהיה חמימות אפי' יותר מאשר בבחי' הגבורה. ונתבאר למה בחי' דרום הוא חם ויבש, אך עדיין צריך ביאור בעצם הענין שהרי נת' ששרש הנה"ב הוא מה''גבורות'' - צפון ולא דרום. וכמ"ש ואת הצפוני ארחיק מעליכם.]
 
וראה בלקוטי לוי יצחק פ' פנחס עמ' תלח. עיי"ש היטב. ואולי י"ל ע"פ דבריו, דתוקפא דשמשא שמצד ה'''אור''', הוא בחי' חסד, ושם קר ולח, דחסד הוא בחי' מים. אולם כאשר נשאר רק ה'''חמימות''' שבו בלי האור, זהו הנקרא "'''פסולת''' תוקפא דשמשא" והוא בחי' גבורות שבדרום, חם ויבש. (ועי' אם פסולת הנ"ל יש לה שייכות לשמרי האופנים).

ועצ"ב.

==עוד==




חיות נפש הבהמית היא יסודה ''מיסוד האש'' כי ד' בחינות דומם צומח חי מדבר הם כנגד ד' בחי' אש רוח מים עפר. ובחינת אש הוא בחינת נפש החי', ובחינת רוח הוא בחינת מדבר כדכתיב והיה האדם לנפש חיה ותרגם אונקלוס לרוח ממללא ... ומשחרב בית המקדש תקנו אנשי כנסת הגדולה התפלה שיקריב כל אחד נפשו הבהמית להעלותה ולקשרה בשרשה שהיא גם כן מיסוד האש ומקור חוצבה ויסודתה בהררי קדש מרכבה העליונה פני אריה פני שור כו', אלא שלאחר ירידת והשתלשלות והתלבשות בע' שרים שמרי האופנים נמשך תענוגי העולם הזה והכח המתאוה שהוא גם כן בחינת חמימות האש וגם היצר הרע הוא אש זר דולק, וצריך להעלות נפש הבהמית לשרש בחינת אש שלמעלה ולהתכלל בבחינת מרכבה העליונה בחינת אש אוכלה לכלות ולשרוף כח המתאוה והאש שלמטה בתענוגות בני אדם בעוה"ז שלא ילך בהם אלא בקרירות ולהפך מהיפך להיפך להיות כח המתאוה ברשפי אש שלהבת לדבקה באלקים חיים. (לקוטי תורה{{הערה|ר"פ כי תצא.}})

ולכאורה מדבר (היינו שכל) רוח. חיות (פי' החיות של הנה"ב - מדות) אש. צומח שבגוף - מים. דומם שבגוף - אפר. וצ"ע אם זוהי באמת הכוונה. וראה ע"ח שער נ' פרק א' שחיה הוא בחינת מים...

----
בהמש להנ"ל:
בזוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף מא עמוד א: 
 
ואני אפתח לך דרך ישר כמו שהוא דוגמת אדם שהוא מד' (יסודות) [אותיות] והוא אור גדול כך אית בגוף ד' יסודות אש ועפר רוח ומים והם ד' כוחות [נ"א רוחות] ודא אינון רוח הבהמית ונפש הבהמית ונשמתא. ונשמתא לנשמתא [ואינון מסטרא דשמאלא ואינון [ מא עמוד ב ] פועלין בהאי עלמא כגונא דא. הרנ"ש] השכל מנשמתא לנשמתא ותאות השכל נמשך מן נשמתא. ומן [רוח הבהמות] יבא המשא ומתן עם הגוים [ונפש הבהמות] להנהיג האברים שילכו לאכיל' ושתייה ותאות המשגל (מן הרוח ד' רוחות קור וחום קיץ וחורף) 

א"כ קאמר ש['''ונפש''' הבהמות] להנהיג האברים שילכו לאכיל' ושתייה ותאות המשגל, וא"כ הרי זה יסוד האש.  

----


* במאמרי אדה"א (במדבר ג') עמ' א'רמז - דשרש היצה"ר הוא משמרי האופנים{{הערה|ושם ביאר דמשום שזהו שורשם, לכן כאשר מתבררים הם בבחי' התפעלות ברעש גדול כמו האופנים עצמם, אולם אצל הנשמות הוי כמי שעומד מקרוב אל המלך שאין בו בחי' התפעלות, משא"כ העומד מרחוק. ואע"פ שסיבת ההתפעלות הוא מצד עוצם הריחוק יש בה יתרון מעלה כי מגודל ההתפעלות יצא מכלי גופו עד שנעתק וניזוז ממקומו לגמרי. עכת"ד. אולם לכאורה החמימות של היצר לע"ל הוא ענין בפ"ע וכאן מיירי בזמן הזה.}}.


----

* במאמרי אדה"א (במדבר ג') עמ' א'רמז, דשרש היצה"ר הוא משמרי האופנים. ובד"ה איתא בספרי מר' הלל מפאריטש{{הערה|יו"ל בקונטרס בפני עצמו, קה"ת תשס"ז.}}, איתא: "בנפש יש בחי' נפש הטבעית בבחי' עשר כחות שכל ומדות המשתלשלים זה מן זה, כן הוא למעלה השתלשלות העולמות הנבראים מאין ליש אשר מקבלים זה מן זה, חיות דיצירה משרפים דבריאה ואופנים דעשיה מחיות דיצירה עד שנמשך בחי' שמרי האופנים בע' שרים ומזלות שמזה הוא שורש נפש הטבעית בבחינת עשר כחות שבה המשתלשלים זה מן זה."



----
נה"ב שרשה מבחי' תהו תקיפי דרא בהמה רבה שלפני אצי' ... אבל לע"ל כתיב אשת חיל עטרת בעלה שיתעלה שם ב"ן דתהו בשרשו בבחי' תהו שלפני תיקון רק שהוא בחינת ריבוי האורות ואעפ"כ יתקיימו יחד ויתכללו ממש מחמת ריבוי גילוי האור א"ס ... כי בעצמותו ית' שלמעלה מבחי' הצמצום אין שרש להתחלקות כל כו' כנודע (מאמרי אדה"ז מאמרי רז"ל עמ' שכה).