הצגת המקור של הדף "הנה ימים באים׃ בשלח - הלחם המיוחד שיחזור שוב"

 חז"ל אומרים, כי לעתיד לבוא ישוב וירד ה"לחם מן השמים" - המן. ונשאלת השאלה: כיוון שתקופת הגאולה נקראת "יום שכולו שבת ומנוחה", כיצד ירד אז המן, שאינו יורד ביום השבת? ❖ על המן נאמר: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן". - מדוע נחשב המן ל'עינוי' ו'הרעבה'? וכיצד לעתיד לבוא הוא יהפוך לדבר משמח ומענג? 

במסכת סנהדרין (צט, א), אמר ר' אליעזר: "ימות המשיח ארבעים שנה. כתיב הכא (עקב ח, ג) ׳ויענך וירעיבך ויאכילך׳ - וכתיב התם (תהילים צ, טו) ׳שמחנו כימות עניתנו, שנות ראינו רעה׳". כשם שעם ישראל התענה במדבר, באכילת המן, ארבעים שנה - כך תהיה תקופת השמחה של הגאולה: ארבעים שנה.

המהרש"א מטעים את הקשר בין הדברים. התכנית המקורית היתה, בעצם, שעם ישראל ייכנס לארץ וישבע מטובה כבר בשנה השנייה לצאתו ממצרים, ורק בעטיו של חטא המרגלים סבלו והתענו במדבר ארבעים שנה. ובכן, "מדה טובה מפי הקב"ה אינה חוזרת", ולכן גם התכנית המקורית, לפיה היו ארבעים שנים אלו צריכות להיות שנים של שמחה ושגשוג בארץ, תתבצע בסופו של דבר - בימות המשיח.

וכאן חשוב להדגיש, שאין להיבהל מכך שימות המשיח יהיו רק ארבעים שנה... הגאולה תהיה אמיתית, שלמה ונצחית. במספר 'ארבעים שנה' הכוונה לתקופת "ימות המשיח" בלבד. וכך כותב הר"ן בחידושיו: "אין כוונת ר' אליעזר למעט בכבודן של ישראל, אלא להרבותו. לפי שידוע הוא שימות המשיח הם מדרגה לתחיית המתים, וסובר שאחר ארבעים שנה לימות המשיח יהיה זמן תחיית המתים", - בעוד תקופת האושר של תחיית המתים תימשך לנצח.
== מן ביום השבת?! ==
כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' (ספר הליקוטים - דא"ח - ערך "מן") מביא את דברי חז"ל אלו, ומפרש שהקשר בין ימות המשיח לאכילת המן - המרומז בפסוק "שמחנו כימות עניתנו" - אינו רק במספר הזהה של השנים, ארבעים שנה, אלא השייכות בין שני הנושאים פנימית ומהותית יותר.

הכוונה היא, שבאותה תקופה של ימות המשיח עצמה, ישובו ויאכלו את המן. אלא, שתמורת ה'עינוי' שחשו בו בני־ישראל בהיותם במדבר, בזמן הגאולה יחושו בני ישראל 'שמחה' באכילת המן. לפי זה מבואר גם הפסוק "שמחנו כימות עניתנו" ביתר עומק: הקב"ה ישמח אותנו בעתיד, באותו דבר עצמו שבו נתענינו בעבר.

לפני שניכנס לביאור הדברים, - מדוע הי' המן לעינוי, וכיצד לעתיד לבוא הוא יהפוך לעונג ושמחה, - נעסוק בכללות הענין של ירידת המן לעתיד לבוא, המפורשת ומבוארת בכמה מקורות.

ובכן, חז"ל אומרים (קה"ר פ"א, י): "מה גואל הראשון הוריד את המן, שנאמר (בשלח טז, ד) 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים', אף גואל אחרון יוריד את המן, שנאמר (תהילים עב, טז) 'יהי פיסת בר בארץ'". ['פיסת בר' פירושה לחם, והשווה שבת ל, ב].

במקום נוסף (חגיגה יב, ב) מדובר על ה"שחקים", אחד משבעת הרקיעים, שבו "טוחנין מן לצדיקים לעתיד לבוא".{{הערה|ואגב: עד כמה משמעותי הוא פרט זה בתוך ייעודי הגאולה, ניתן ללמוד מדברי המהרש"א במקום, המסביר לאור מאמר זה את השיטה שדור המדבר לא יזכו להשתתף בזמן הגאולה (ראה ב[[הנה ימים באים׃ שלח - עתידם של המרגלים וכלל דור המדבר|מאמר לפרשת שלח]], וש"נ): כיוון שהם כבר נהגו מהמן, אין להם עוד צורך בכך!}} 

המן לעתיד לבוא, מוזכר גם בדברי הרמ"ע מפאנו (בספרו "מאמר שבתות ה'"), אלא ששם מדובר על אותו מן שכבר שמור בצנצנת אלפי שנים. לדבריו, מן זה יאכלו ב"סעודת הלווייתן", הצפויה בגאולה, ויברכו עליו "המוציא לחם מן השמים"...{{הערה|ראה ב[[הנה ימים באים׃ וירא - ברכה לא מוכרת: "ברוך אתה .. בורא עץ החיים"|מאמר לפרשת וירא]].}} 

ובמכילתא, ביחס לדברי משה כי המן לא ירד ביום השבת (פרשתנו טז, כה): "ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה": "היום לא תמצאוהו, אבל אתם מוצאים אותו לעתיד לבוא".

ולכאורה, דבר זה דורש ביאור: ידוע (בסוף מס' תמיד, ועוד), כי הגאולה מכונה "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ואם המן לא יורד ביום השבת, כיצד זה הוא ישוב ויופיע דווקא ב"יום שכולו שבת"?

ה'צמח־צדק' מתרץ שאלה זו בשני אופנים, ולהבנת שניהם עלינו להקדים ולהסביר את המיוחד שבמן לגבי לחם מן הארץ.
== העולמות יתקרבו ויתאחדו ==
הקב"ה הוא ה"נותן לחם לכל בשר". גם לחם מן הארץ, שלכאורה נוצר ע"י מאמץ של בני־אדם בחרישה, זריעה, קצירה ושאר המלאכות, מגיע מהקב"ה; אלא שבלחם רגיל, העובדה שהוא בא מאת הקב"ה היא נסתרת, בעוד המן בא באופן גלוי וישיר מהמקור האלוקי.

המן הוא, פשוטו כמשמעו, לחם מן השמים. הוא בא ישירות מהעולמות העליונים, ואינו עובר דרך ההסתרים וההעלמות שבינתיים. ואכן, גם כאן בעולם הזה התאפיין המן כלחם מיוחד במינו, שאין צורך במאמץ אנושי להכנתו, הוא אינו מוגבל לטעם מסויים - אלא אפשר לטעום בו את כל הטעמים שבעולם, וגם לא היתה בו פסולת. המן מגלם בתוכו, איפוא, את זיו השכינה.

בכל זאת, יצירת המן קשורה ב'ירידה' מסויימת. שכן האור האלוקי, זיו השכינה, הוא רוחניות צרופה; ואילו המן, אחרי הכל, היה לחם גשמי, הנותן מזון וכוח לגוף הגשמי של האדם. על כורחנו, היה כאן מוטיב מסויים של צמצום וירידה, כאשר האלוקות הצרופה הפכה לדבר מאכל גשמי ומוחשי.

הצמצום הזה, שהיה נדרש כדי להוריד את המן, הוא הסיבה לכך שהמן לא ירד ביום השבת. המיוחד ביום השבת הוא, שבעוד בששת ימי החול הקב"ה מצמצם ומשפיל את אורו הגדול לתוך עולם הזה התחתון, עולם ה'עשייה', הרי בשבת הכיוון הוא הפוך: בשבת נעשית עליית העולמות, והעולמות התחתונים מזדככים ומתעדנים ביחס למצבם בכל ימות השבוע. מובן, אם כן, שירידת המן, שעניינה הוא, כאמור, הורדת אור אלוקי נעלה והפיכתו ללחם גשמי וממשי, עומדת בסתירה לתוכנו של יום השבת, שעניינו ההיפך הגמור.

לפי זה אפשר להבין מדוע לעתיד לבוא ישוב וירד המן - למרות שזמן הגאולה גם הוא מכונה "יום שכולו שבת":

בזמן הזה, נחשבת העברת החיות האלוקית הרוחנית אל תוך ישות גשמית וחומרית, לירידה וצמצום. ובצדק. אין הרי שום השוואה בין קירבתם של העולמות העליונים לבורא לבין קירבתו של העולם הזה הגשמי, הרחוק בהרבה. וכיון שכן, ירידת המן, שתוכנה הוא 'המרת' החיות האלוקית ללחם גשמי, אינה עולה בקנה אחד עם תוכנו של יום השבת. תהליך זה דומה, לפי המוסבר בחסידות, למלאכת ההוצאה מרשות לרשות, האסורה בשבת. שכן בכך 'מוציאים' מהרשות הרוחנית הקדושה - אל הרשות הגשמית, הנחותה יותר;

אבל לעתיד לבוא, תשתנה לגמרי מערכת היחסים הזו שבין העולמות הרוחניים לעולם הגשמי. באותה תקופה תתגלה האלוקות שבדברים הגשמיים, העולם הגשמי יתעלה ויזדהה גם הוא עם האור האלוקי. בהתאם לכך, ירידת המן והפיכת האור האלוקי ללחם גשמי לא תיחשב לירידה וצמצום. 'הוצאה' מרשות אחת לרשות שנייה. אז יתקרבו שתי ה'רשויות', ויהפכו ל'רשות' אחת. או־אז, יוכל המן לרדת גם ב"יום שכולו שבת".
== ייראו בתוך המן את הטעמים שבו ==
הסבר נוסף ושונה מסביר ה'צמח צדק', שהכוונה בשימוש כאן במונח של "לעתיד לבוא", היא לתקופה המאוחרת יותר בזמן הגאולה, עליה נאמר (ברכות יז, א) ש"העולם הבא אין בו לא אכילה לא שתייה". יהיה זה זמן בו הגוף לא יחיה ממזון גשמי, והוא יהיה ניזון מזיו השכינה. זהו הפירוש בכך שהמן יירד לעתיד לבוא: אין הכוונה למן הגשמי, שהוא אינו יורד בשבת, וגם לא ב"יום שכולו שבת", אלא לזיו השכינה הרוחני שבמן, עוד בהיותו מופשט מהגשמיות. "לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת, שאין בו אכילה ושתייה הגשמיים, כי אם יזונו מזיו השכינה שהוא יסוד המן - בחינה זו ימצאוהו לעתיד לבוא דווקא".

ועדיין יש להבין את משמעותו של הייעוד "שמחנו כימות עניתנו", שבו פתחנו: למה, בכלל, נחשב המן ל"עינוי" ול"רעבון"? ואם כן - מדוע לעתיד לבוא הוא יהיה לדבר משמח?

ובכן, הסיבה לכך שהמן מכונה "מאכל רעבון" היא (כדברי חז"ל - יומא עד, ב) משום שחשו בו את כל הטעמים שבעולם, בעוד בראיית העין הוא נדמה ללחם רגיל. וכפי שלומדים מכך חז"ל, שהשובע וההנאה במאכל, יותר משהם תלויים בהנאת החך והטעם שבפה, הם נובעים מראיית העין. אדם נהנה כשהוא אוכל משהו מוחשי. ואילו כשיש סתירה - לכאורה - בין מראה המאכל לטעמו, הוא מתבלבל וההנאה אינה שלמה.

לפי זה, מסביר ה'צמח צדק': "לעתיד לבוא בימות המשיח נאמר (מיכה ז, טו) 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', שיהיה הגילוי בבחינת ראייה ממש .. ולא נתקיים זה עד לעתיד לבוא, שנאמר 'וראו כל בשר'. ואי לזאת, יהיה במן שיאכלו בבחינת ראייה שיראו בו כל הטעמים, ואם כן לא יהיה בחינת 'ויענך', כי אם 'שמחנו'". אז יוכלו לשמוח באכילת המן, וההנאה תהי' מושלמת.
== סודות התורה ייקלטו היטב ==
ה'צמח צדק' מוסיף ומפרש את ה'רעבון' והשמחה שבמן, לאור המבואר במדרשים שמן רומז לחלק האגדה שבתורה. במכילתא על הפסוק (בהעלותך יא, ז) "והמן כזרע גד הוא", נאמר. "כאגדה שמושכת לבו של אדם". לחם רגיל רומז לנגלה שבתורה, ואילו המן רומז לחלק הפנימי יותר בתורה, "רזין דאורייתא".

כמוסבר לעיל, ההבדל היסודי בין לחם למן הוא במידת המוחשיות שלהם. כשאוכלים לחם רגיל אפשר 'למשש' את הטעם שבלחם, ואילו באכילת המן, שהיו יכולים לטעום בו את כל הטעמים שבעולם, הרי בעוד שבחיצוניות היה לו מראה של לחם - הטעם היה 'מופשט' מהחומר המוחשי של המן, בלתי נתפס. וזהו עניין ה'רעבון': אכילה כזו משאירה את האדם בלתי־שבע, שכן קיים כאן דבר בלתי נתפס שאין באפשרותו לעמוד על מהותו. גם לאחר שהוא השביע את רעבונו, הוא נשאר עם תחושה של 'רעב', תשוקה וחשק להשיג ולהבין את מהותו של אותו טעם בלתי נתפס, שהוא חש כאן.

זה גם ההבדל בין חלק הנגלה שבתורה לחלק הנסתר שבה. בנגלה עוסקים בדברים מוחשיים, מושגים מוכרים וידועים. כשאדם לומד סוגיה היטב, מתעמק בה ויודע אותה, הוא חש סיפוק ועונג מהעובדה שהסוגיה 'נתפסה' ונקלטה במוחו. בלימוד פנימיות התורה, לאידך, ככל שהאדם יתאמץ ויבין, תמיד נשארת אותה הרגשה של חוסר שלימות, 'רעב'. אפשר אמנם להתבונן ולהשיג פרטים מסויימים, אבל המושגים הבסיסיים נותרים מופשטים ולא ברורים, בהיותם רוחניים בתכלית. לימוד פנימיות התורה משאיר, במידה מסויימת, עם תחושה של 'עינוי' וחוסר סיפוק, מחוסר אפשרות לעמוד על בוריים של המושגים עד תום.

הבדל זה שבין הנגלה לנסתר, לא יהיה קיים עוד לעתיד לבוא. בחסידות מביאים בהקשר זה את הכתוב (האזינו לב, לט) "מחצתי ואני ארפא", ומפרשים (ע"פ קה"ר פ"א, ד), שהכוונה היא למחיצה שעשה הקב"ה בין החלק הנגלה שבתורה - לפנימיות התורה: את הנגלה אפשר להבין ולהשיג היטב, ואילו הפנימיות שבתורה 'מכוסה' באמצעות מסך ומחיצה, המונעים את הבנת מושגיה בצורה מושלמת. לעתיד לבוא 'ירפא' הקב"ה את המחיצה הזו, וגם עולם המושגים של פנימיות התורה יהיה לדבר ברור, נתפס בשכל.

וזהו "שמחנו כימות עניתנו": אותו מן, המייצג את פנימיות התורה הסתומה ונעלמת, שלימודה מביא ל'רעבון' ולחוסר קליטה ברורה ומוחשית - יהיה לדבר משמח, כאשר הסודות של פנימיות התורה יהיו ברורים ומוחשיים, ממש כמו כל דבר שכלי רגיל, ונוכל לקלוט היטב את משמעותם. 

[[Category: הנה ימים באים ספר שמות]]